מקום בטוח ללב | לרכישה באינדיבוק
מקום בטוח ללב

מקום בטוח ללב

שנת הוצאה: 12/2011
מס' עמודים: 302
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 37

ברלין, 1938. לני מורנאו, שמופע הקברטים שלה זיכה אותה בכינוי "הברבור השחור של ברלין", ניצבת על הבמה במועדון אפלולי, ומעלה את מופע חייה, אדישה לקול ההמון המתפרע בחוץ. על פי תוכניתה, עד סוף הערב תגיע אל שיא-שיאו של העונג הגופני לעיני קהל של גברים תאוותנים, בהם קציני גסטאפו. אם תצליח בכך, היא תשתחרר סוף-סוף מזכרו הפוצע של נתן, המאהב היהודי האבוד שלה, ובו בזמן תסחוף את הקהל שלה לעולם של תשוקת בשרים טהורה וזכה שאינה מאפשרת את קיומו של רוע. את הלילה שבו מתרחש הסיפור, יזהה הקורא כאותו ליל נובמבר גורלי הידוע כליל הבדולח.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מקום בטוח ללב”

תפרוץ מלחמה בקרוב. כולם יודעים שזה רק עניין של זמן. העולם יהפוך שוב לתוהו מעשן. מיליונים ימותו. אבל אני לא חוששת מפני המלחמה. נכון, אני יכולה לאבד את מעט הרכוש שלי — מעיל חורפן, נעליים, קצת תכשיטים שחלקם אפילו אמיתיים — לרעוב, לחלות, להיפצע ואולי למות — וסביר להניח שחלק מהדברים האלה אכן יקרו — אבל מה זה משנה? הדבר היחיד שמדאיג אותי הוא דעיכתה של הלהבה האנושית הזעירה שמהבהבת בתוך החזה שלי. אני חוששת שהיא עומדת לכבות. אם לא הייתי פוחדת לבטא את המילים, הייתי אומרת שהיא כבר גוועת. אני לא יכולה לאבד יותר ממה שכבר איבדתי. הלהבה שלי לא יכולה להמשיך לבעור בלעדיךָ. אני מקווה שהמלחמה לא תתעכב ותיקח אותי.
***
אתה. המילים שלי לא יכולות להגיע אליך במקום שבו אתה נמצא, אבל יש משהו שאני משוכנעת שכן יכול לגעת בך. זהו הזרם העמוק שמתחת למילים, שמניע אותן, שגורם להן להתהוות, שנמצא בכול. אני מתפללת שאתה מניח לזרם הזה לחדור לתוכך, להרוות אותך, לחלחל בין החרכים שלך. אתה זוכר כמה טוב היה לנו יחד? היינו מאושרים ככל שאושר יכול להתקיים עלי אדמות. שיחקנו כמו ילדים בְּגן שהרוח שהניעה את עליו היתה נשמת אפו של האלוהים. אל תתכחש לאושר הזה. אין גרוע יותר מלהכחיש את קיומו.
***
אני זוכרת את הרגע שבו נחתם המעשה שלי. לא הבנתי מה אני עושה, ולא שיערתי שלרגע תהיה משמעות כזו עבורי. אנשים צריכים להיזהר במילותיהם, אבל אני לא נזהרתי. רגע של חוסר זהירות יכול לחרוץ את גורלם של חיים שלמים. שכבנו חבוקים, הלבבות שלנו פעמו יחדיו, שלובים זה בזה. הראש שלי היה מונח על חזך. הגופים שלנו היו רפויים, מדיפים את ריח הבשר הפנימי הבוקע מהעור כשהוא פקוח ובוטח. זיעה קלה אפפה אותנו בהילה של אחרי העונג. אבל אני לא הייתי רגועה. דאגה עמוקה הטרידה אותי. חששתי שהמזימות שלי יעלו בידי, שאפליג לתוכן כפי שמפליגים באוקיינוס ושלא תישאר ממני שארית. השתוקקתי להיאחז בך. וכי במי איאחז? נגעת במקום העמוק ביותר בתוכי, ידעת היכן המקום הזה נמצא בי, ותוכל להשיב אותי לחוף מבטחים.
כששכבתי בזרועותיך נזכרתי בסיפור שסבתי סיפרה לי לפני שנים, על סנאי חמדן שהחביא את אגוזיו היקרים כל כך טוב, עד ששכח על איזה עץ הם נמצאים. סיפרתי לך את הסיפור ואמרתי לך, "אני לוקחת את לבי, מטמינה אותו בתוך אגוז ומפקידה אותו בידיך. אנא, שמור למעני את לבי שלא יאבד לי, שאוכל לחזור מכל הדרכים הארוכות והרעות שאני עומדת ללכת בהן, ולמצוא אותו מונח אצלך."
ובשעה שאמרתי לך את המילים האלה, כך היה. הדבר נחתם. לא שיערתי איזה כוח היה טמון במילותי, וכמה בלתי הפיך המעשה שעשיתי בחוסר מחשבה ובחוסר זהירות. וכי איזה אדם יפקיד את לבו בידיו של אחר? לפעמים, כמו במבוך של מראות, אנו יכולים לראות בהווה שלנו את השתקפותו השבורה של העתיד. אילו הייתי מתבוננת בקפדנות באותו רגע, ייתכן שהייתי יכולה לראות בו השתקפות מוקדמת של הסוף שלי.
***
אני אוהבת חפצים. אין להם רגליים. הם לא יכולים לקום ולעזוב אותך. כשחשתי שמתקרבת פרידה ממאהב, תמיד לקחתי לעצמי איזו מזכרת. לרוב דברים קטנים שספוגים בריח הגוף. חולצה, צעיף, כפפה ישנה. מהדירה של אלפרד קליינברג הייתי זכאית, מן הסתם, לקחת הרבה יותר. ארבע שנים גרתי בדירה הזו. מה באמת הייתי רוצה לקחת ממנה? את הפאר שאפף אותנו. את אור השמש ששטף את המרפסת המרווחת, שבבקרים של קיץ לגמנו בה את הקפה שקטי הגישה לנו בספלי חרסינה מעוטרים רועים ורועות תכולים וחסרי דאגות. זו היתה אחת המרפסות היפות ברחוב. אלפרד התגאה בה. לדעתו מרפסות הן אחד התנאים הראשונים להיווצרותה של תרבות. על מרפסתו אדם יכול לשבת בנחת, להתבונן בעוברים ושבים ברחוב ולהרהר הרהורים. בפרטיותה הנשגבת של המרפסת יכול לנבוט עולם פילוסופי אישי שמייחד את בוראו. אבל אני לא רציתי ליצור לעצמי עולם פילוסופי מעל ראשיהם של העוברים ושבים ברחוב. התענגתי על אור השמש הוורוד שנפל על שמלתי והאיר את חוטי הבד כקורי זהב ארוגים. נהניתי כשהאור רקם את עצמו דרך עלי העציצים הקטיפתיים. אהבתי את שלוות הבוקר שלנו, כשאלפרד שקוע בעיתון, רוטן על אש הטירוף שהבעירה את הרייכסטאג, ואני שבעה, רחוצה ולבושה היטב, מתכננת לנו תוכניות עליזות לשעות הלילה.
***
בשנה שבה פגשתי את אלפרד תקף אותי חוסר שקט. עמדתי מול המראה בחדר ההלבשה שלי ובחנתי את ירכַי. האם מתחילים להשתרג בהן נימים תכלכלים כמו בגבינת עובש בשלה? האם הבטן שלי נעשית רופסת? האם המלאוּת של החזה שלי מתחילה לכמוש? אין ספק שהפנים שלי לא רעננות כבעבר. לעתים תכופות יותר הייתי צריכה להניח על עיני רטיות בבונג ולקרצף את העור שסביבן בתערובת של חלמונים ודבש, כי לילות ארוכים תבעו את המס שלהם, וחותם של עיגולים שחורים החל להסתמן תחת עפעפי התחתונים.
עצבות וריקנות מטרידות גאו בתוכי. דבר כבר לא גרם לי הנאה — לא המוזיקה, לא המעריצים, לא נעליים חדשות מתנוצצות ולא קלסתר פני במראה. השיחות של הבנות בחדר ההלבשה נשמעו לי חלולות וריקות. איבדתי את הסבלנות להקשיב לפרשיות האהבהבים שגרמו להן התרגשות כזו, ושהן עצמן ידעו בעומק לבן שעד למחרת בבוקר הן יגוועו כמו זבובונים בני יומם. מדוע לא פרשתי מהעסק בזמן, כפי שעשו רבות ונבונות ממני? הרי מחזרים לא חסרו לי. כל שהייתי צריכה היה לבחור אחד מתוכם. אחד בלבד.
ערב אחד באה לבקר אותנו ורה הולנדר הקטנה, שכינינו אותה בשם "כפית" בשל אוזניה הקעורות, והיינו מחביאות את סנדלי הסאטן שלה רגע לפני עליית המסך, מפני שזה היה גורם לה להתרוצץ במעגלים ולספוק את כפיה באופן משעשע ביותר. כפית התחתנה בקיץ הקודם והיתה גאה בעצמה עד מאוד. בעלה היה גבר נאה וגבוה, סגן בחיל הפרשים. במשך זמן רב הבטיחה לבוא לבקר אותנו, וכשהופיעה סוף־סוף במועדון, היתה מלווה בבעלה. הוא נראה מתוח ועצבני. "אני לא משתגע לראות אותך כאן," אמר לה, למרות שפגש בה לראשונה במקום זה ממש. לצדו, כפית נראתה אפילו עוד יותר קטנטונת. "תבואי לבקר אותנו כשהוא ילך לקסרקטין שלו," לחשנו לה כשהוא הפנה את מבטו, והיא נאנחה מעומק חזה הקטן. "תאמינו לי, יקרות שלי, אני מתגעגעת אליכן ממש נורא. אני מתה לפטפט איתכן קצת, אבל אני לא יכולה לעשות לו את זה. אתן מבינות, איך אני יכולה לשקר לברנהרד. בעל חייב להיות מסוגל לבטוח באשתו, כי אחרת מה?"
***
אלפרד וחבריו הופיעו במועדון שלי לראשונה בשעת לילה מאוחרת. הייתי אחרי ההופעה, שרירי מרוככים ממאמץ וזיעה, ולבשתי את שמלת המשי שצבעה כבשר נא, שהנערות מהדקות על גבי בשורה של קרסים זעירים. לא היו לי כוונות להתעכב בשולחן שלהם — במקטורני הסטודנטים שאריגם השחוק מבהיק מרוב שימוש, מרפקיהם מוטלאים ושרווליהם מוכתמים בדיו, הם לא נראו הטיפוסים שיציעו לי משהו חוץ משיחה — והזמן שלי היה יקר מכדי לבזבז אותו על שיחה. אלפרד דחף שטר לידו של גונתר, רב המלצרים, והורה לו למסור לי את הכרטיס שלו. מובן שהתעלמתי ממנו. הוספתי אותו לשורת הכרטיסים התחובים בשולי מראת האיפור שלי ושם נשמט ממני דבר קיומו. אבל למחרת הוא התקשר למועדון. שם לעצמו מטרה להצחיק אותי. אפילו לא זכרתי את מראה פניו — נותר לי איזה רושם שהוא שחרחר, בעל שיער כהה ומתולתל, ושבצדי פיו יש שני חריצים עמוקים ששיוו לו הבעה של חיה קטנה ממשפחת המכרסמים, אך הוא היה מקורי ועליז, ונשבע בלהט שחייו יגיעו לקצם המהיר אם לא אַראה את זיו פני במסיבה שהוא עומד לערוך למחרת בביתו.
למה נעתרתי לו? הן לרבים אחרים לא נעתרתי. עד היום אינני יודעת את התשובה. אולי מפני שהוא רצה בי כל כך, כמעט יכולתי לחמם את אצבעותי הקפואות על מדורת הרצון שלו. ואולי מפני שבאותם ימים הייתי בודדה ומשועממת. רקדתי וצחקתי, אבל בתוכי נבט — מי יודע מהיכן ולמה — זרע של רִיק קר, דוקר ומטריד. מאלפרד קרנה חיוניות חמימה, שהזרע הזה השתוקק אליה כמצע רך ונעים. הוא היה מושך בעיני אף על פי שלא היה יפה תואר במובן המקובל.
"הוא לא יהודי?" העירה אחת הבנות שרקדה במופע שלי.
משכתי בכתפי. "ואם כן, אז מה?" אולי היהודים יודעים על החיים משהו שאזרחים מהוגנים שהולכים לישון בשמונה בערב אינם יודעים. אולי הם יודעים דבר־מה על בוז והתנשאות, על זרות שאינה ניתנת למרפא, על כאב שאינו חולף, על ההבנה שחייך צרורים בצרור שאתה מחזיק בידיך. ואולי כל זה אינו נורא כל כך אם אתה אלפרד, ואתה מסוגל לנשוף במילותיך צורות שנעות כמו עננים ברקיע, פורחות ומשתנות ונקסמות זו בתוך זו כענני עשן.
"אני לא הייתי הולכת לפגוש יהודי," אמרה הבחורה. "אמא שלי כבר מזמן בשמים. אבל מה היא היתה אומרת על דבר כזה?"
עד היום אין לי מושג מה נכנס בי. הקול שלי השתנה כשדיברתי אליה. "לי לא אכפת מאמא ולא מאבא, ועם המוניטין שלי, מאוחר מדי לדאוג ממה שאומרים עלי בשמים או בנולנדורף פלאץ. אז עם כל הכבוד לזה שהוא יהודי, אני אלך לשם בעצמי ואבדוק מה המסיבה שלו שווה."
***
ההזיות שלי, בימים שבהם פגשתי את אלפרד, סבו בכפייתיות סביב גבר שהסעיר אותי בקיץ הקודם. הוא היה אמריקאי, ומגע הקסם של נוכחותו גרם לצבעיו של עולמי לזרוח במלואם ואז, כמדומה, לדהות לנצח כשנסע מעבר לים והותיר אותי מרוגשת ומרוקנת. ידעתי בעומק לבי שהאמריקאי בלתי אפשרי עבורי, והתאבלתי עמוקות על הגורל שמעולם לא נועד לי, ועל עצמי, שלא נועדתי לשאת בכתר של חיים רמים יותר. האם הייתי מפנה את תשומת לבי לאלפרד אילולא האמריקאי? עבורי היה, ללא ספק, פחות מהמושא הזוהר של חלומותי בהקיץ. אך עדיין היה מרתק בעיני. בזרותו היה מסתורין שחמדתי, ועם זאת היה בהישג ידי, בן ארצי שלעולם לא יהיה כבול לאדמתה.
***
כשהמונית הורידה אותי בפּרֵנצלאוּארברג, גיליתי שמקטורן הסטודנטים עם כתמי הדיו של אלפרד לא היה אלא הסוואה. הוא התגורר בבניין מפואר שהדירות בו מרווחות ויקרות. חייכתי לעצמי. מי היה מאמין? אולי בכל זאת יהיה לי ערב מעניין. הדירה כבר היתה מלאה מפה לפה. התברר שהמסיבות של אלפרד מפורסמות בחוגים אינטלקטואלים מסוימים בברלין. כוכבת הערב היתה סופרת שהגיעה מבוסטון שבאמריקה, אחת שפירסמה ספר שזכה להצלחה על עיר שנוהלה בידי נשים בלבד. היא נעלה מגפיים כבדים, צחקה בצוואר נטוי לאחור, נכנסה לוויכוחים מלוהטים עם כל מי שהעז לחלוק עליה וסירבה לחיזוריו של משורר, דאדאיסט מזדקן, שהתעקש לראות בה אחות למשנתו הרעיונית. הבטתי בה בקורטוב של חמלה, כי ידעתי שכאשר תיגמר המסיבה וייעלמו יריביה המילוליים, לא יישאר איש שיתעניין בה, והיא תיוותר לבדה. הערב היה תוסס ומלא חיים. צייר תפאורות חיוור פנים, שאמרו עליו שניהל רומן עם הבימאי של "אופרה בגרוש", מילא את האמבט בכל נוזל שהצליח למצוא, החל במימי האגרטלים ועד לשאריות של בקבוקי יין, וצלל פנימה בבגדיו, כשפניו כלפי מטה, כמבקש לדלות פנינים מהקרקעית. חבורה של אדריכלי באוהאוס צעירים שעישנו ללא הפסקה הביטה בו בעודה דנה בסוגיות ארכיטקטוניות ולא נקפה אצבע להצלתו. באוויר הכחול מעשן הבזיקו מילים מהירות. מי לא יבוא ללגום מהשמפניה המשובחת של אלפרד קליינברג, שהוא מוזג אותה ביד רחבה יחד עם השנינות שלו? בחדר היו עוד כמה נשים יפות מלבדי, אך הייתי רחוקה מלהיות מודאגת. תחרות מעולם לא הטרידה אותי. לצווארי כרכתי צעיף נוצות שחור, והשתעשעתי בו כך שידגיש את צווארי הלבן. כשהתלהט עורי, נדף ממני ניחוח של בושם יפני שידיד הביא לי ממסעותיו במזרח, ובריחו נישא יער אורנים רטוב ורחוק ומרירות של שרפה עתיקה. ידעתי שתשומת לבם של הגברים מובטחת לי.
אלפרד התקרב אלי מאחור והרכין את ראשו אל השכמות החשופות שלי. חשתי את דגדוג השפם שלו בצווארי, והרמתי אליו את מבטי. "פראוליין מורנאו," אמר לי, "הייתי מוותר על מאכל ומשקה לשארית חיי אם היית מרשה לי להיות ניזון מהריח שלך."
גיחכתי בעצלתיים. "ואני הייתי מוכנה לוותר על מאכל ומשקה עד סוף ימי אם היו מזינים אותי במילים מתוקות כמו שלך."
הוא היה אמן המילה, אך כשהצצתי בעיניו ראיתי בהן משהו עמוק יותר. איך אתאר את מה שראיתי באותו רגע? לפעמים אפשר לראות הבטחה לחיים שלמים כמוסה ומקופלת במבט אחד. העיניים הכהות, הממורקות, גרמו לי לחוש בטוחה ושקטה. באותו רגע ידעתי עד כמה הוא רוצה בי, וידעתי שהרצון הזה לא ייבַש בתוכו כנחל אכזב. כיצד יכולתי לדעת זאת? אין לי מושג, אבל הייתי מוכנה להמר על כך בחיי. הוא מזג לנו יין בצמד גביעים תואמים — אלוהים יודע כיצד הצליח למצוא גביעים תואמים בתוהו הדחוס והמעושן — ואני חששתי שמרוב התרגשות יתיז את המשקה ויכתים את חולצתו, אבל ידו היתה יציבה ובוטחת.
השקנו את גביעינו ולגמנו יין איטלקי יקר וכהה. הוא לא השתהה עמי זמן רב, היה עליו לשעשע את אורחיו, אך יכולתי לחוש שאם הדבר היה תלוי בו — היה נשאר לצדי. הוא היה מארח למופת. לזה סיפר בדיחה, לזה הצית סיגר ועם זה החליף עקיצות פוליטיות. אך מעבר לכתף של בני שיחו, עיניו חיפשו את עיני כמו יד שמושטת מקצה החדר. ראיתי בהן את כל החום שהשתוקק להעניק לי ולקבל ממני, והדבר מילא אותי בשמחה. הוא כמו ילד קטן שצריך שיאהבו אותו, חשבתי לעצמי. גבר כזה תמיד יהיה זקוק לי.
***
כמה רחוק ממני כעת אותו לילה, כאילו חיים שלמים חלפו מאז, ולא שנים ספורות. כמה רחוק ממני היין הכהה שזרם בעורקי כמו דלק שחור העלול להתלקח מכל ניצוץ, וכמוהו — רחוק הזיק שראיתי בעיניו של אלפרד. האם הזיק החם והנדיב ההוא, שהייתי כה משוכנעת בקיומו, אכן היה שם? אני עדיין מאמינה שלא טעיתי. אולי אני שוטה גמורה, אבל אני מעדיפה להאמין שכך היה. ככלות הכול, אם לא אאמין באמיתות המוחלטות שנעצתי בתולדות חיי, מה ייוותר לי מהעבר שלי?
***
עכשיו אין חשיבות לשאלה הזו. הגוף שלי כואב כמו במחלה, אבל המחלה שלי היא לא אלפרד אלא אתה. כל איבר שלי כואב את חסרונך. נעקרת מתוכי באכזריות, ואפילו הכאב מעורר בי תשוקה. איש לא יכול לרפא אותה, רק אתה. אותך לא סיפרתי לעצמי כמו סיפור אגדה שילדה מספרת לעצמה לפני השינה. אתה לא היית נסיך דמיוני שקיוויתי שיישא אותי למחוזות קסומים, היית ממשי. היו לי הוכחות חותכות לקיומך. הן ניתנו לי בגופי. בעורי. בדמי. ודווקא בשל כך קשה לי לבער אותך מתוכי, ממש כפי שקשה לבער את מה שהוא קדמוני וחסר שם, עתיק הרבה מהמילים. אני מתגעגעת לכל מה שהיה בך, ושנכרך סביבי והתפתל בתוכי. היית מסוגל למצוץ ממני את הרעל הזה של הבדידות, שמצטבר כמו משקע של אבן בנימי הגוף כשאיש אינו נוגע בו. גם כשנוגעים בגוף באופן הלא נכון המשקע הולך ומצטבר, אפילו מבלי שנדע שהוא שם. לאט־לאט הוא שוקע וחוסם את כלי הדם החיוניים ומייבש את החיים עצמם.
***
זמן־מה לאחר פגישתי הראשונה עם אלפרד הוזמנתי עם חברה לארוחת ערב אצל מיצי גלצר, שפעם ניגנה אצלנו באקורדיון כשהיא לובשת קומבינזון, וגרמה ללקוחות לפרוץ בצחוק רועם ולהתיז רסיסי בירה. מיצי אובחנה כחולה במחלת כליות ובסופו של דבר התחתנה עם מנהל עבודה במפעל. הגענו לשכונה קטנה שמעל בתיה החומים רבץ ענן שמנוני וצמיג שבקע מהסירים של ארוחות הערב המשפחתיות. מיצי טרחה על המזון והכינה קציץ בשר ורדרד ברוטב ותפוחי אדמה צעירים אפויים בתנור. היא לבשה סינר נקי, והכלים במטבחה היו מצוחצחים ממש כמו האקורדיון שלה בזמנו. לבעלה, הולגר, היו כרס קטנה ומוצקה וזקן לחיים בלונדיני דליל שכיסה את פניו הסמוקות. הוא אכל בתיאבון. המפעל שלו ייצר שרוכי נעליים. "אח, נו, מי בכלל מבחין בשרוכי נעליים?" אמר הולגר. "כולם חושבים שהם סתם מין חבלים קטנים וסמרטוטיים, חסרי כל חשיבות. אבל איזה פועל היה יכול לצאת לעבודה בבית החרושת בלעדיהם, ואיזה חייל היה יכול לצעוד לשדה הקרב בנעליים ללא שרוכים?" מיצי הינהנה, מחאה כפיה בעונג כאילו פיו של הולגר הפיק מרגליות, ומילאה את צלחתו בתוספת של קציץ בשר.
כשאני והחברה שבאה איתי יצאנו מביתם, פרצנו בצחוק שלא יכולנו לשלוט בו. פתחנו בריצה לאורך הרחוב החשוך. לבסוף עצרנו, מתנשפות, אוחזות בצלעותינו הכואבות מריצה ומצחוק. "נו, כבר עדיף להתפגר מאשר לחיות עם שרוך נעליים כזה," אמרתי לחברתי.
"אל תתרגשי, לני. את יכולה להשיג משהו הרבה יתר טוב. תסתכלי על עצמך. המחזרים שלך ברמה אחרת לגמרי."
חשבתי על אלפרד, על שנינותו ובקיאותו בהלכות עולם, וידעתי שאם תפגוש אותו חברתי, לא רק שלא תלעג לו, אלא תישא אליו את עיניה בהערצה.
***
אי־נעימות מסוימת התחוללה מעט לאחר חצות הליל, כאשר לביתו של אלפרד נכנס גבר צעיר ודק גזרה בעל פנים שחומות ושפם דקיק. הוא היה מטופח למשעי, ורק את הפסוקת שחצתה את שערו השחור זיהמו קשקשים לבנים. פניו לא היו מוכרות לי, אך אני הייתי מוכרת לו, ככל הנראה, מפני שניגש ועמד לידי בקרבה מטרידה. מפיו נדף סירחון בשל ומתקתק של שנאפס. "אז מה שלומך הלילה, פראו ברבור שחור?"
"מצוין," השבתי לו בטון קליל והפניתי אליו את גבי. מובן שרבים הכירו אותי, והייתי רגילה לפגוש מעריצים בכל מקום. אבל הגבר הזה החל לספר בקול רם לכל המעוניין לשמוע על איזו פרשייה רחוקה שכבר נשכחה ממני לגמרי, משהו על כך שהוא וחבריו הזמינו אותי לבקתה ששכרו ביער, שם בילינו את סוף־השבוע כולו, וכמה השתעשענו יחדיו, וכיצד רחצתי איתם באגם, ואיך שיחקנו קלפים בתוך המים כשאנחנו צפים על מין רפסודה ובקבוקי הבירה שלנו שטים במים ומצטננים סביבנו, וכיצד הפסדתי במשחק ונאלצתי לפשוט את בגדי ולהשליכם המימה.
קולו של הגבר היה רם וצורם, ואני חשתי שהוא קודח בבטני, ובחדר כולו. השתוקקתי בכל מאודי לסתום את פיו. אחזה בי חרדה פתאומית שאלפרד ישמע את הסיפור המטופש, חסר החשיבות, שהתרחש לפני שנים. נכון שראה אותי לראשונה במועדון, אבל הוא לא ראה אותי מופיעה על הבמה. תמיד סברתי שגברים אינם צריכים לדעת יותר מדי על הנשים שמסעירות אותם, וחששתי שדבריו של הזר יעוררו בו איזו צרימה. באותו רגע רציתי להיות אישה אחרת. אישה שהולמים אותה חיים שונים מאלה שניהלתי. לא שהתביישתי בעצמי — מעולם לא חשתי רגשות ממין זה — אבל פתאום אחזה בי תשוקה להיות אפופה בדבר־מה נעים ורך יותר, להתעטף, למשל, בסוודר אנגורה בהיר בגון של פרחי סוכר, מהסוג שמוצג בחלון הראווה של "אלטשול את זינצהיימר" בפרידריכשטראסה. שארית הערב נהרסה עבורי. ליכסנתי מבטים לעבר אלפרד כדי לראות אם שמע את דבריו של הזר.
בזה אחר זה עזבו האורחים את הבית, ובסופו של דבר, להוציא כמה שיכורים שנסרחו על הספות והשטיחים, נותרנו שנינו לבדנו. עמדנו קרובים על הגזוזטרה החשוכה ואני חשתי את חום גופו הנעים ואת הולם לבו. הוא לא אמר מילה על הזר. הוא לקח את ידי וליטף אותה, וידעתי שגם אם שמע את דבריו של האורח, לא האזין להם. הוא קירב אלי את פניו לנשקני, ואני הנחתי לעצמי להתרכך בזרועותיו ולהפוך לבשר פועם וחסר הגנה.
***
צמד הגביעים ששתינו מהם במסיבה ההיא עומדים כעת על המדף הרעוע במטבח של בובי. חלון המטבח פונה לקיר לבנים, ואור השמש נוגע בשגרת היום שלנו רק לרגעים ספורים, בצהריים. לא שאני מחכה לרגעים האלה. אני מחמיצה אותם, בדרך כלל, מפני שאני עדיין ישנה. הגביעים יבשים וריקים ומעלים אבק. פעם בובי ואני שתינו בהם תה, ומאז התכסו במין קרום חום שמזכיר לי כתמים על ידיהם של זקנים. לא אכפת לי שהתלכלכו, וגם לא יהיה אכפת לי אם יישברו, למרות שלא אשבור אותם בכוונה. אני עומדת על דעתי שלא להשליך לאשפה את העבר שלי. אני מתעקשת לשאת הכול בלבי, כי גם הכאב הוא רכושי יקר הערך שקניתי אותו בדמים. אני זוכרת את הרגע שבו הזוהר של צמד גביעי הזכוכית האלה ניקב את חיי, את השמחה המצלצלת שבה השקנו אותם, את ההבטחה שלגמנו מהם. הרגע הזה נפרם מן ההווה שלי וצף כעת בתוך מקום מרוחק ששייך לי, אבל אינני יכולה לגעת בו, כאילו הוא נעול מאחורי דלתות תצוגה של זכוכית. שני הגביעים שעומדים על המדף היו יכולים להיות שייכים באותה מידה גם לבובי. ואני חושבת שבאמת אתן לה אותם. היא אוהבת כל מה שנוצץ, זכוכית ומה לא. וממילא לא אזדקק להם במקום שאליו אני הולכת.

הגר ינאי היא ילידת קיבוץ ברקאי בנחל עירון. בגיל 16 עברה לקיבוץ בית-זרע בעמק הירדן. בגיל 20 עברה לחיות בהרדוף, קיבוץ אנתרופוסופי מול חיפה, ששיגרתו מתנהלת לפי משנתו של רודולף שטיינר. לאחר זמן מה נסעה ליפן, שם היא עבדה כמארחת במועדוני לילה, מעין גיישה מערבית ולאחר מכן התבודדה במנזר בודהיסטי. הגר כתבה  עבור כתב העת "חיים אחרים",  וכעת מבקרת ספרות בגלובס ובגלי צה"ל ועורכת ספרותית לעת מצוא ובעיקר עסוקה בכתיבת ספרה החדש. ינאי היא גם כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשס"ט. מתגוררת בתל-אביב.

X