מצפן להורות ראויה | לרכישה באינדיבוק
מצפן להורות ראויה

מצפן להורות ראויה

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 204
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 35

זו מטלה אחראית ומסובכת להיות הורה בזמננו. המסורת, ואפילו הקשיחות שעליהן גדלנו בילדותנו — התחלפו ברוח בין־דורית משתפת, בצל אמצעים טכנולוגיים שמשנים את מציאות החיים בקצב מהיר. בעולמנו זה הילדים הם ילדים מזן חדש, שמתמצאים בעולם החברתי והטכנולוגי הנוכחי, שלתוכו הם גדלים. מולם עומדים הורים נבוכים, שמכייפים אתם אבל גם לא בטוחים במה שיש להם להציע ואיך לממש את אחריותם לילדיהם.

מהרגע שהרך הנולד יוצא לאוויר העולם ולכל אורך הדרך, מציפים את ההורים המוני בעלי כוונות ומסכים (של טלוויזיה ותקשורת) המנסים להכתיב לו: 'כך תעשה'; במקום מערכות התמיכה המסורתיות, חדרו סוכני חיברות ומכירות לחיי היומיום בהתנהלות המשפחה. אלא שאלה פוגעים בתבונת ההורה.

הצורך בהבנת הפער הנפשי־תודעתי בין דורות ההורים והילדים כיום והצורך לשיתוף פעולה ביניהם הוא עומד בעיקרו של הספר מצפן להורות ראויה. זהו מצע למחשבה על הורות, ילדות והתבגרות בזמננו, יותר מאשר מאגר עצות פרקטיות. ויתרה מכך, 'רשתות הביטחון' של העצות הפרקטיות הן מדומות ויכולות לנשל הורים משיקול הדעת ומאמון ביכולותיהם, בשעה שהם מסוגלים ללמוד לסמוך בהתנהלות ההורית על שיקול דעתם ועל דעת שותפיהם למסע — הילדים הראויים שלהם.
בספר מביאה ד"ר ניצה ירום את ניסיונה והתבוננותה כפסיכולוגית קלינית וכפסיכואנליטיקאית, המדריכה שנים רבות פסיכולוגים המטפלים בילדים ובמתבגרים ומדריכים הורים, לאתגר שנדרש לעדכון ההורות כיום.

ספר זה מאפשר להורים לפתח מצפן פנימי להבין את עולמו של ילדם המתפתח ולשמור עליו, ויחד אתו לבנות יחסים ומסגרת ידידותית ומשלימה התואמים את רוח הזמן.

מצפן להורות ראויה הוא ספרה התשיעי של ד"ר ניצה ירום, והראשון המיועד ישירות להורה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מצפן להורות ראויה”

בקרוב…

פרק ראשון

הורות כיום: אתגר ומציאות

 

 

הורות היא תפקיד אחראי ותובעני. להיות הורים כיום מסובך ומענג במיוחד, בעיקר משום שנוצרו נסיבות חיים שבהם מתנהלים הורים וילדיהם — ילדים קטנים ומתבגרים — באופן שונה מבעבר. גם הילדות וגם ההורות בזמננו ובעתיד הנראה לעין הם דינמיים ומלאי סתירות: ההורות מתקיימת בעולם של דרישות ואפשרויות רבות להורים וילדים, המבנים והסטנדרטים המשפחתיים הם מגוונים ומבלבלים, בעוד שהאמביציה להורות טובה היא גבוהה.

גם הילדות וגם ההורות כיום מתקיימות במרחב חופשי ודמוקרטי יותר מאשר בעבר, שיש בו הרבה הרשאות והנאות, אך יש בו גם טשטוש, פריצת גבולות וחודרנות. במשפחה העכשווית יש קרבה ושיתוף שהם כיף גדול לשני הצדדים — להורים ולילדים. באווירה זו מתפתחות גם תופעות בעלות אופי מאולץ כשמצפים ל'כיף' בכל מצב כקריטריון להורות מוצלחת, בעוד שאין שום אפשרות שיהיה כיף כל הזמן בחיי ילד או בוגר. כשהכיף איננו, יכולה להיווצר בהלה שתוליד ניסיון לייצר אותו בכוח, מה שעלול לבלבל ילד ולטעת אכזבה בהורים, שירימו ידיים ויתנתקו רגשית למרות הכוונות הטובות.

ההורה מייחל לילד הנכסף, ועושה לפעמים מאמצים כבירים כדי להגיע אליו. אבל התינוק והילד הקיימים, מערערים אותו בכך שהם קטנים ותלויים בו. הם שלו, אך אחרים ונבדלים ממנו, יצורים לעצמם ולא קניין, ונזקקים לבוגר. הם אפילו מעורים יותר בעולם ההווה מן ההורה עצמו, שאמור להיות מורה הדרך שלהם: הם שייכים לעולם טכנולוגי ותרבותי שאליו נולדו, בעוד שההורה מבין אותו בעיקר דרך הפריזמה של הילדות שבה הוא גדל, דרך ההורות שהוא הפנים, ודרך ההסתגלות המאוחרת שאיפשר לעצמו. את התינוק הנכסף חסר האונים פוגש הורה בוגר, עצמאי, שמושקע בעולמו התובעני, וחסר את מערכות תמיכה שאינן קיימות כבר (בין אם זו משפחה מורחבת או מערכת זמינה של תחנות טיפת חלב). מערכות התמיכה המסורתיות אינן זמינות כמו פעם — האם/הסבתא עסוקה, והאם הצעירה רוצה לעיתים קרובות להוכיח את עצמאותה מאמה, תוך שהיא חווה בדידות וחוסר הדרכה אלמנטארי: איך תחזיק את תינוקה, כיצד תרחץ אותו, איך תהפוך אותו. בן הזוג, רשתות וירטואליות ויועצות בשכר הופכים להיות מערכות תמיכה ושותפים להורה חסר־האונים כבר משלב התינוקות של ילדו, אלא שהוא זקוק להרגעה וסיוע שלא יחלישו את מידת האמון שלו בעצמו ובשותפיו הטבעיים.

המרחב ההורי החופשי, הנוח והקל־להשגה מתקיים כיום בשדה צרכני פעיל שבו אדם יכול ללכת לאיבוד מרוב לחצים ושפע. הורה נתון להשפעות חברתיות־תרבותיות לפעילויות שלו עם ילדו, לרכישת מוצרים 'חיוניים' לילד ולהגדרת עצמו כ־'הורה טוב' דרך הדימויים והמוצרים המשווקים. תחליפי חלב וחוגי תינוקות, מזונות או חטיפים 'בריאותיים', טלפוניה שהיא בין חיונית לבין מותגית, אופניים חשמליות שהם, שוב, בין החיוני, לבין המותגי והמסוכן — הם חלק מהלחצים והשפע שגם הילד חשוף אליהם. עודף צרכני ומרחב טכנולוגי־תקשורתי יוצרים גבולות פתוחים אבל גם פרוצים, וסוכני חברות נוספים להורים. מוצרים, פעילויות וגדג'טים שכל הזמן מתחדשים יוצרים סקרנות ותו תקן ל'איניות' עבור שני הדורות, אך גם מטשטשים את גבולות האיסור וההגבלה עבור ההורה.

ניקח לדוגמא צריכת מוצרים או פעולות קוסמטיות: תלישת שער בלייזר עבור ילדה/נערה בת 12 יכולה לעורר התנגדות מצד ההורה — זה כואב, מצמיח יותר שער, עולה כסף. אבל המציאות הצרכנית מנצחת, כפי שהיה עד לפני זמן לא רב היחס ללק לציפורניים לילדות, כאשר הפרקטיקה של קבוצת הגיל — הבנות בכתה — מחלישה את ההתנגדות. המשא־מתן או 'המשחק' המתנהל בין אם לבתה — בין לנסות ('רק לבת־מצווה'), לעשות לפעמים, ולדחות עד כמה שאפשר — מוכר בבתים רבים ביחסי הגומלין בין בנות ואמהות. האמהות מנסות מחד להציב גבולות לצריכה ולשמור כנגד נזק אפשרי, ומאידך הן נשבות בקסם השותפות הנשית המרנינה אותן ועושות ביחד.

לילדים ולמתבגרים יש את מרחב החברים בווטסאפ ובפייסבוק. הם לא בהכרח חברים שמתקשרים אליהם, הם חברים שמקושרים אתם. 'מקושרים' או 'מחוברים' היא שפת הילדים והמתבגרים שההורה צריך להכיר בה וללמוד אותה כשהוא מתייחס לעולמו של ילדו. מסגרת והשפעת החברים איננה עוד רק במפגש פנים מול פנים בכתה או בחצר, אלא יש לאחר/לחבר — בן קבוצת הגיל — נוכחות מתמדת, ויראלית, שמשפיעה במידע זמין, בהתעדכנות מציפה או בסנקציות שקשה להתגונן בפניהן. אלה הם מקומות שבהם הורה צריך לקחת חלק ולהתעניין, או לתחום ולהתריע מפני סכנה באופן מפורש.

יש כיום חירות בתפקידים המגדרים ובמצבי ההורות: לא עוד אמא היא המטפלת הבלעדית בילד (כמשתקף למשל באסכולות 'יחסי אם־ילד' בפסיכואנליזה), אלא אבא הוא שותף ומשתתף פעיל. המנשא שבו הוא נושא את תינוקו מפגיש את התינוק עם חזהו הקשיח, בצד או במקום חזה רך של האם כבר מימיו הראשוניים. הסדר התפקודי הישן שבו גידול הילדים מופקד בידי אמא הופך גמיש יותר, אבל הוא יכול להיות גם מבלבל יותר, כשהוא פותח פתח למאבקי כוח בין שווים לכאורה במשק בית שבו יש שני הורים משני המינים, שני הורים מאותו מין, או הורים מתחלפים, ולחסר במשאבים במשק בית חד הורי.

יש חירות ביחסים בין הדורות: יש יותר זמינות תקשורתית בין הורים וילדים בגלל היכולת הבלתי מוגבלת לדבר או לתקשר ביניהם בטלפון או ברשת. יש שחרור מהחלוקה ההיררכית של העבר בין מבוגרים וילדים. כיום מה ש'לא מתאים לילד או לילדה, כי הוא מתאים למבוגר' לרוב איננו קטגוריה קבועה מראש. למשל, ששחור ואפור אינם צבעים לילדים. מה שמתאים לילד הוא נושא שמאותר נקודתית: 'זה לא מתאים עדיין לגילך'.

ההורה צריך כיום להתדיין עם ילדים ומתבגרים שהם, במקרים רבים, סמכויות טכנולוגיות וחברתיות טובות יותר מהוריהם. לפיכך, עניין 'הסמכות ההורית', שהיה מובן מאליו בהסדר חברתי־משפחתי היררכי, הופך לחמקמק יותר ודורש יכולת למשא ומתן בין הורים וילדיהם. מול ילדים סמכותיים עומדים הורים שהם בעלי סמכות בעצמם בתחומים רבים, ולפעמים באותם תחומים שילדם טוב בהם, אלא שילדם הוא זה הזקוק גם להגנה ולתחימה. במקביל, הילד או הנער כ'סמכות' מביך את ההורה שלו, שהפנים הורות היררכית, ומצפה מעצמו להיות 'הסמכות'. אלא שילדו נולד אל העולם הטכנולוגי והוא זה שמשוחחים אתו ושואלים לדעתו מקטנותו. לכן תבונתו והתפיסה החברתית שלו הן מפותחות, וקשה לצפות ממנו שיתבטל או ישתוק, וקשה גם לקבל את סמכותו מבלי שההורה יחוש שהוא מתבטל כתוצאה מכך.

יש חירות ונזילות בתפקידים ובתקשורת בין המינים ובין הדורות, מה שיכול להוליד בלבול, מתח ומבוכה. במרחב הבין־דורי אפשר לראות כיום חירות אצל מתבגרים, למשל, כשהם מגלים את המיניות, הנשיות והגבריות שלהם, ומתנסים ביחסים בין המינים עם חבריהם ועם אחרים, אך זקוקים להורה (הנבוך) שיתפעל אך גם יבחין בפגיעות או בסכנות אפשריות. יש גם נזילות מגדרית בפעולות שאבא ואמא עושים, המעוררת בהורים עצמם, בגלל הפנמותיהם — בלבול בין גבר עוזר וגבר־גבר ובין אישה מוגשמת ומשתלטת, שיידון בהמשך. אפשר גם לראות במרחב הבין־דורי צרכנות של הורים וילדים כאחת שאותה צריך ללמוד לתקצב.

לעיתים אפשר לראות אצל הורים שותפות שהופכת לחודרנות לעולמו של הילד. נביא כדוגמא טשטוש אפשרי בין שיחה חברית — ניהול דיאלוג בין הורה לילד — לבין ניהול 'דיאלוג לכאורה', שיכול להשתלט על ההורה בעיקר כאשר הוא חש שהוא מאבד שליטה. כאמור, ההורים של היום לא גדלו בתרבות השיח שאותה הם מיישמים עם ילדיהם — איתם לא שוחחו, את דעתם לא שאלו בקטנותם, ואילו רבים כיום מקיימים הדדיות מופלאה שכזאת בהורות שלהם. אלא שיכולת אמיתית לקבל את דעת האחר (הילד) או לעמוד על דעתי כמבוגר — היא קשה למי שחסר אימון בה מילדותו שלו. לפיכך עלול הורה למצוא עצמו מתחקר את ילדו מתוך עמדה של הורה אחראי, כשחודרנותו תהיה ביטוי לשותפות סוחפת; היא יכולה במקרה זה לשמש גם כאמצעי שליטה: למשל, כשמזמנים את הילד ל־'שיחה', ובעצם רוצים להכתיב או להטיף לו, במקום לתחום אותו בגלוי. כך אפשרית היגררות לשיחה שהיא בעצם 'מניפולציית שכנוע', במקום ביטוי ברור של עמדה. מבחינת הילד המבחין שההורה שלו גולש משיחה שוויונית ל־'מרות מחופשת' — התוצאה היא שהוא גם מבולבל וגם מאבד אמון בהורה, שאינו ברור לו ואינו מכבד אותו עד הסוף.

הורים כיום מדגישים את זכות העצמיות של הילד ושואלים אותו לדעתו, אך בד בבד הם מעצבים אותו למן ההתחלה לפי צפיותיהם ועל פי תוויות מקובלות בכל תחומי החיים. ילד שברור לו ש־'לא יחליטו עליו', יכול גם להבין שכשדואגים לו — הורים מחליטים לפעמים. אבל בתוך החירות הבין־דורית הכיפית, הורה שמרגיש שילדו בקולו הברור 'מחליט' עליו, יכול בקלות למצוא עצמו לפתע, כתגובה, 'מחליט' באופן שרירותי או מנסה לשלוט בילדו. גם התגובה ההפוכה שכיחה: שהורה מרים ידיים כשקולו של הילד ברור.

קשה לבנות שיח בן שני קולות אם גדלת על שיח של קול אחד שמפקח, מחנך, מוכיח, אך לא נושא ונותן. ה־'ביחד' בין הורים וילדים כיום יכול, אכן, להפוך ל־'יחד' מניפולטיבי או מציף, בעיקר מכיוון שההורה הוא חסר מודל לאינטימיות מילדותו שלו. עם רוב ההורים של היום לא שוחחו בילדותם ולא שאלו לדעתם, בודאי לא במידה שהם נוהגים עם ילדיהם, עם זאת רבים סיגלו לעצמם את היכולת להדדיות תוך הנאה ברורה. אולם המנוס אל הסמרטפון הזמין, ההופך לחלק מכף היד של ההורה לא פחות מכף היד של ילדו, מאפשר לו במצבים של הכרח ממשי או של מבוכה — להשתחרר מן האינטימיות עם הילד (וגם לילד יש אפשרות זו). התנועה החוזרת על עצמה בין התמזגות והתנתקות הורית היא תנועה טבעית בין יחד ובין לחוד, אך במקרים רבים היא ביטוי של בלבול ומבוכה. בלי אלמנט מחבר וללא מצפן הורי — תנועה זו מייצרת בלבול אצל הילד, שקולט את הסתירות המובנות.

הילדות וההורות כיום נמשכות בפועל שנים רבות במרחב שהוא גם מורחב — יש יותר חירות ביחסים ויותר התערבבות הדדית, וגם מצטמצם — בעיקר יש יותר סכנות ופחות זמן למכלול העיסוקים. המרחב ההורי, שהוא גם פתוח יותר בגלל האווירה הדמוקרטית והטכנולוגיה התקשורתית ובה בעת מצומצם יותר בגלל ריבוי העיסוקים והסכנות — טומן בחובו את ריבוי הסתירות, שאותן אני מנסה להאיר: בין דמוקרטי להיררכי, בין שותפות לאחריות, בין ה'כיפי' למאולץ ולמסוכן, בין כניעה לנורמות ולחצים ובין כינונו ההכרחי של מצפן פנימי. הסתירות המובנות בנורמות ובמצבים שההורה של זמננו נתון בהם הם מקור לבלבול וחוסר אונים שהורים רבים חשים.

כשמדובר על בלבול בין נורמות הכוונה היא הן לנורמות התרבותיות־חברתיות להורות טובה שהן בעלות עוצמה והשפעה, והן לנורמות ההוריות המופנמות ולסתירה ביניהן. לפעמים הן יכולות להשלים זו את זו: הוראות לילד לשטוף ידיים לפני הארוחה ולשבת זקוף (כפי שבודאי אמרו להורה עצמו) יכולות בהחלט לשמש כהרגלים מארגנים בבית מאפשר, אך לפעמים הן יתפסו כהנחתות מבלבלות של הורה, אשר במצבי מבוכה מרגיש שהוא צריך לעשות משהו סמכותי, ואז הוא נאחז באופן שרירותי במשהו שהוא עצמו נדרש לו כילד. זוהי פנייתו ל־'טייס האוטומטי' בעיתות מבוכה.

 

אידיאליזציה מול מציאות

 

קרה לי פעמים אחדות שהוזמנתי לדבר על הורות, והמראיין/ת או בר־שיח כלשהו, אמרו: "כיום אנחנו לא מסתפקים בלהיות 'הורה טוב דיו', אנחנו רוצים להיות הורים מצטיינים". את אידיאל ההורות השואפת להצטיין אפשר לראות בהשקעות ההוריות ובמיקום הגבוה של 'ההורות המצטיינת' בדמוי העצמי של ההורה. יש שיאמרו שמדובר על פיצוי עקב תחושות אשמה על זמן ותשומת לב קצובים הניתנים לילדים. אני סבורה ש 'תו התקן' ההורי השואף לאידיאלי ניזון, בין השאר, מן המדיה, הפרסומות והידוענים. אלה הופכים לאמת־מידה כללית לשאיפות האישיות: בכל תוכניות הבישול והריאליטי מככבים סופרלטיבים כמו 'מושלם' ודומיו; סרטים פורנוגראפיים, המספקים בידור והדרכה הן לצעיר והן לבוגר, מציבים רף שבו הגבר 'גומר' חמש פעמים בלילה; הפרסומות מלאות במרשמים 'לאמא הטובה באמת'.

במציאות אמא יכולה בקלות למצוא עצמה מבולבלת מילדה המתוחכם והמודע לזכויותיו, מאוימת מנוכחותו המשתתפת של בן זוגה; היא יכולה להרגיש עצמה חשופה ובודדה בהחזקת תינוקה, בעיקר, אם היא תתקשה להכיר בתרומת בן־זוגה, אמה או אביה, או להודות בחסרונם; היא פונה לרשתות חברתיות של אמהות כמוה, שלרוב מרגיעות אותה, אך יכולות גם להחליף אמון בבן זוג או שיח ממשי עם הילד (כש'מדברים' עם חברה ב'פייסבוק').

בהתפתחותו המוקדמת משמשים את התינוק שני מנגנונים עיקריים: מנגנון האידיאליזציה — ראיית ההורה כאידיאלי, ואשליית התינוק שהוא כל־יכול, שהוא משיג את צרכיו בכוחותיו, שהוא זקוק למשהו קיומי (שההורה מספק לו בתזמון נכון). מנגנונים אלה מאפשרים לו לחוש בטוח כאשר הוא שרוי במצב הינקותי של חוסר־אונים, הדורש תלות מוחלטת בבוגר המטפל. כך אפשר לראות גם את האידיאליזציה שהורים מפתחים: אפשר לראות בה היאחזות במושלם, במצטיין, באפשרות להספיק את הכל — כאשר בפועל חוסר האונים הוא גדול. אלא שתוכני האידיאליזציה של ההורות — לתת לילדך הזנה מצטיינת ובידור מופלא, את הסמרטפון האחרון ואופניים חשמליים מגניבים, ועוד — היא תוצאה של רווחה, אבל גם של מניפולציות שיווקיות ולחצים חברתיים. לפיכך, מצפן הורי צריך לגשר בין המצוי לרצוי, בין הנכסף לקיים ואפשרי. וכמו בהתפתחות הילדית התקינה — הורה צריך לוותר על שאיפות ופנטזיות אומניפוטנטיות — כל־יכולות — לטובת תחושה מציאותית של יכולתו, דרך האפשרות מצידו לנהל דיאלוג ולהעניק בפועל גיבוי לילדו.

הסתירה המבלבלת בין נורמה הורית ובין פרקטיקה הורית מתגלמת למשל, במתח בין 'זכות ההורה' ובין 'חובות ההורה'. ה'זכות' לילד היא מושג חדש יחסית, שהוא הרחבה של היכולת לקניין — כל אחד מסוגל להשיגו (יותר קל מדירה), והיא תולדה של הפיכת ההורות למרכיב הכרחי בזהות החברתית התקנית של אדם — גבר או אישה — בתרבותנו. עקרות הייתה במהלך ההיסטוריה לקות חברתית כמעט ראשונה במעלה, שאותה ניסו לתקן דרך טיפולים ניסיים והסדרים חברתיים. בעולם המערבי כיום הילודה בקרב תושביו ההיסטוריים (ולא בקרב מהגרים חדשים) — ירדה, משום שאנשים קיבלו את האפשרות החברתית של האדם הבוגר להשקעות נרקיסיסטיות־מקצועיות בעצמו, שמצמצמות את המרחב והמשאבים לילד. אולם בתרבותנו, כאשר ההשקעה בפריון למיניו היא רבה, וכשהיא מדגישה את 'זכות ההורה' כמשאלת־לב מועצמת, חייבת לעמוד מול ההורה הפוטנציאלי כשיקוף — ההשקעה ב־'חובות ההורה': ויתור על זמן, שינויים בגוף ובאורחות החיים, פחדים לגבי אובדן האוטונומיה שלו. במציאות, 'הילד' שעליו חולמים הוא לא בהכרח ה'ילד' התלוי והזקוק, הבוכה והמנדנד או המתבגר מאתגר הגבולות. במקביל, הקול החזק והברור — 'הפה הגדול' של הילד הקטן המודע ושל המתבגר המתמצא — הם סתירה שהורה חייב להתנהל איתה כיום. האידיאליזציה של ההורות יכולה במקרים אלה להפגיש את ההורה הלא מוכן דיו עם מציאות לא קלה.

יש כיום סתירה מובנית בין הפנמותיו ההוריות של ההורה — המודל להורות שעליו הוא גדל ותאם את חיי העבר ובין חיי ההווה שלו. הוא מוצא עצמו לכוד בין לחצים מאופי הסמכות של הילד והמתבגר שלו, ומהדרישה החברתית והאישית להצטיין בהורות. מול כל אלה הורה יחוש מתח, בלבול וחוסר אונים בהורותו. בעבר הורים ראו את השמירה על בריאות הילד והתווייה כללית של דרך עבורו כאמת מידה ראויה לתפקודם ההורי. הם שאפו בעיקר לשרוד בהורות ובהתקיימות הכללית, לא להצטיין בה. כיום ההשקעה של הורים בילדיהם, האינטימיות והשותפות הדמוקרטית של המשפחה נוטלים מקום נפשי מרכזי (ולא רק הישרדותי) עבור הורים רבים, גברים כנשים, למרות שהם מחלקים השקעה זו לרוב עם השקעות תעסוקתיות וחברתיות. ההורות שאיננה רק הישרדותית הרימה את רף הצפיות — יש אידיאליזציה של ההורות וציפייה שתהיה הכי טובה שיש, אם לא מושלמת. זו משתקפת להורים בלחצים פרסומיים ('לא תיתן …. לילד שלך?!'), בעוד שמבוכה אישית והרמת ידיים 'מהצטיינות הורית' יכולות להביא לפעמים להיצמד להיפוכה. לפיכך, בתוך הלחצים החיצוניים והפנימיים, חשוב שהורה יוכל לאתר את צרכיו וחששותיו ויוכל לשאת ולתת עם האידיאלים ומשאלות־הלב ההוריים שלו.

 

ביטויי חוסר אונים של הורים/  הורים כנותני שירותים

 

לעיתים קרובות עלול הורה כיום לחוש שהוא נמצא במאסף — נעדר יכולת להבין את ילדו או ילדיו ולהתמצא כמותם בתרבות שבה הם חיים, כשהם מצטיירים לו כבעלי סמכות (בטכנולוגיה, בענייניהם החברתיים ובמיניות), והוא — ההורה חסר שפה לעומתם, מנסה להשתלב. נדמיין את דיאלוג הבא בין מתבגר לאמו: הוא יאמר לה שהוא מצטרף לפעילות כלשהי עם ילדים מן הכתה שלו, והיא תשאל: "מי הולך?". הוא יענה: "כולם הולכים". והיא תשאל: "מי זה כולם?", ויסתבר ששני ילדים, והיא תעמוד על דעתה ש"שניים זה לא כולם". אם היא תמשיך בדיאלוג, מתוך דאגה ובניסיון להפגנת סמכותה היא תאמר: "תתקשר ל X לברר אם הוא הולך", ואילו בנה יאמר: "אמא, אנחנו מקושרים!". ההבחנה בין "תתקשר" ו"מקושר" היא הבחנה תרבותית, ואת הבדלי התרבות בין הדורות הורה צריך ללמוד כדי להתנהל מול המתבגר שלו גם כשהוא מכיר אותם. במקרה שלפנינו אפשרי שהנער נתפס על־ידי אמו כחסר שיפוט חברתי הולם, והיא (בתפיסתה) מאמינה שעליה לייצג עבורו מציאות לא רצויה או מסכנת לכאורה ולשים לה גבול. אלא שהוא בעצם נער שחס על אמו כשהוא מסביר לה (באמפתיה): "אבל אנחנו מקושרים!". אם הנער יחליט ללכת או לא — זה תלוי בשיקוליו במסגרת ה'מקושרות' הכיתתית, ואילו אמו יכולה להרגיש יותר במבוכה וחוסר התמצאות ממנו מול סידור שכזה, כשבדאגתה צץ דפוס מן העבר — "תתקשר!". אלא שהתעניינותה בכל זאת חשובה לו.

למרות הקרבה בין הורים לילדים כיום, ואולי אפילו בגללה — הורים עלולים לחוש חוסר אונים כשמתגלים הבדלי תרבות ביניהם ובין ילדיהם. תחושת חוסר האונים הנובעת מהפער הדורי הזה עלולה להפעיל הורים להפגין ידע ושליטה כדי לבצר את מעמדם; הם ישמיעו עצה, על כל מקרה — במקום לקבל (נקודתית) את העדיפות של ילדם. תחושות הדאגה וחוסר האונים מצד ההורים על כך שאינם מספיק 'בעניינים' לגבי ילדיהם או אינם זמינים מספיק — עלולות להפעיל אותם לנסות לפצות או 'לשחד' את ילדיהם, בעיקר את המתבגרים שביניהם. הורים 'נותני שירותים' חשים לעיתים קרובות תחושות אשמה כלפי ילדיהם, הן משום שהסטנדרטים ההוריים שלהם (למשל, הרצון לבטוח בסמכותם) אינם עומדים בשלמותם במבחן המציאות, והן משום חלוקת הזמן המסובכת בין התפקידים ההוריים, המשפחתיים־זוגיים, התעסוקתיים והאישיים שנדרשת מהם. בעיקרון, מתן שירותים מצד הורים לילדיהם הוא סוג של קרבה ומעורבות, ויש רק למנן אותו.

מתן שירותים לילד הקטן היא תשתית ההורות — הילד הקטן יכול להיות בעל רצון ברור, אבל יהיה לו קושי להגיע למדף גבוה, או ללחוץ בחוזקה ראויה על הכפתור להורדת המים בשירותים. עזרה משלימה איננה נובעת בהכרח מאשמה ומחוסר אונים מצד ההורה, אלא להפך — מהערכת טווח היכולת ואי־היכולת של הילד: הוא יכול לעשות מה שהוא יכול, וזקוק להשלמה לשם כך. אבל כשההורה עושה עבור ילדו שירות שהילד יכול לעשותו בעצמו או מסוגל לעשותו ולא חייב להתעקש שיעשו עבורו — לפעמים פירוש הדבר שההורה אולי לא מעריך כיאות את היכולות של הילד ואת חשיבות המרחב והעצמאות עבורו.

מתן שירותים היא פונקציה הורית הכרחית כשהילד מטבעו זקוק לעזרה והגנה, בעיקר כשהסביבה כיום היא לא לגמרי בטוחה ולילד יש ריבוי של פעילויות. כך הופכים הורים לסוכני הסעות, ובמקרה הטוב — לשותפים ב'פולים' של הורים שמסיעים ילדים־חברים בתורות. ההתארגנות האישית, הזוגית והקהילתית היא מבורכת בעולם שבו התפקודים השונים — של הילד ושל ההורה — מוגדרים על פי סטנדרטים גבוהים: לא רק שהילד יהיה בריא או שילמד טוב, אלא 'שיהיה לו כיף', 'שיתנסה', שישתתף בפעילויות מוערכות, ובמקביל מצופה ממנו שיאפשר להורה להתפנות לעיסוקיו.

'ההורה הנותן שירותים' הוא הורה המתפקד באופן הורי — זוהי המהות של להיות הורה. אולם הורה המצמצם עצמו ל'מתן שירותים' — הוא הורה שאיבד את המצפן שלו ומנסה לפצות ולרצות את ילדו דרך פעולות תפקודיות. הוא מוכן 'להקפיץ' חולצה חלופית לילדו הנמצא בעיצומו של בילוי, למשל. ייתכן, שריבוי השירותים שההורה מוצא עצמו נדרש להם הופך למעמסה עבורו ואז השאלה המתבקשת היא: האם השירותים השונים באמת דרושים לילדם? ייתכן ששירותים אלה הם ביטוי לחוסר אונים או לבלבול אצל ההורה, אשר במבוכתו מנסה להיאחז בתפקוד קונקרטי: בציות מתבטל בפני קולות ילדיו, או בהיענות לפיתויים התרבותיים־צרכניים המרובים להפעלות, רכישות ונסיעות. תמיד יש משהו חדש ש'צריך' לרכוש או לעשות בחברה הצרכנית ורבת האופציות שלנו, ושירותי הורים דרך צרכנות זמינה עלולים להוסיף לאובדן כיוון ודרך, ל־'ריצה' לשם 'ריצה'. ולכן, דרוש מצפן אישי והורי לחוסר האונים שהורים חשים, כדי להימנע מן התשישות והכניעה שההורות מזמנת. על עיצובו של מצפן אישי והורי בעידן של מנטרות זמינות וסטנדרטים משווקים אדון בהמשך.

ברמת העיקרון, אפשר לראות את 'מתן השירותים' של הורה לילדו כגיבוי נאות לילד המתנהל בעולם שהוא מתמצא בו וההורה מלווה אותו, כשותף אחראי. מתוך הפרספקטיבה של העבר 'מתן השירותים' יכול להראות להורה כאילו שילדו מנצל אותו. אך אם הוא מסוגל להקשיב לקולו שלו כמי שרוצה לגבות את ילדו האורייני בהתנהלותו המצמיחה וגם ער ליכולות ולמגבלות שלו — זו תהיה הורות ראויה בזמננו.

 

 

הורות ככוח וכאובדן הכוח

 

 

כשמדובר בהורות לעיתים קרובות עולה סוגיית האהבה — היא המפתח לרצון בהורות, לתת אהבה למישהו משלי. אלא שחשוב לא פחות להעלות את סוגיית הכוח ביחסים אלה. אין כמו ילד, יצור קטן ותלוי במבוגר, שהוא לרוב יציר רחמו וזרעו, וגם אם אין מדובר בהורות מסוג זה — הילד זקוק לו שידאג לשלמותו הפיזית, להתפתחותו המנטאלית והרגשית ולהחזקתו הכלכלית. אבל הסמכות היא מקור לכוח: היצור הקטן שלי הוא 'הגרופי' הפרטי, המעריץ והמחקה שלי; קטנותו ותלותו הם לא רק אחריות אלא גם מקור לתחושת כוח עבור המבוגר. בעבודה או בחברה, או אפילו במשפחה הגרעינית והמורחבת — הכוח שביחסים הוא מקור למתח, ואילו 'ילד משלי' הוא לכאורה נתין טבעי; ברור לכאורה מי הוא הקובע.

סוגיית הכוח משתלבת לרוב בסוגיית האחריות ושיקול הדעת הבוגר. הורה מגן על הרצון או על הדעה שלו לגבי טלוויזיה פתוחה — כן או לא בזמן הארוחות, לגבי שעת השינה או לגבי סוגיות אחרות של סדר. הוא מגייס את כוחותיו לשם תחושת היכולת שלו ולמען הדאגה לילדו ולסדר המשפחתי. אבל ישנו שימוש בכוח לשם שימוש בכוח, באופן שרירותי, כהגנה על 'סמכותו'. ברוח זו קיימות הנחיות מקצועיות להורה: למשל, להגיד כמה פעמים ביום לילד 'לא'. אלא שחשוב להתריע שבעולם שבו ילדים ומתבגרים הם בעלי רצון מאובחן ויכולות טכנולוגיות, אינטלקטואליות וחברתיות לא מבוטלות — הורות שרירותית, של 'כוח לשם כוח', תגרום לכך שהילד/המתבגר יאבד את אמונו בהורה כמבוגר. הוא עלול לקלוט מהר מאוד את השרירותיות שב'הנחתה', בעובדה שבעצם ההורה שלו 'סתם' עושה שריר, סתם מתעקש שילדו יעשה משהו שהוא — ההורה — מתרגל סמכות עליו.

בדיון בהורות המצמצמת עצמה למתן שירותים לילד הכרנו את האם שתיטה להרים ידיים כשיסתבר לה שההתמצאות שלה בענייני תקשורת בין ילדים — נופלת מזו של בנה. ראיתי לא מעט הורים שהרימו ידיים מול ילדיהם — מהתמודדות עם ילד או ילדה מלאי חיים ופעלתנים באופן טבעי להם ועד מצב המחייב היערכות מיוחדת מן ההורה המתעייף בטבעו הבוגר והעייף מעיסוקיו. יש הורה שמתנתק כשבן או בת זוגו 'משתלטים' על ההורות, הוא משתבלל בתוך עצמו כשפעולותיו העוזרות מבוקרות ומוקטנות תכופות. יש הורה שבנו או בתו מתחילים להתנסות ביחסים בין המינים בהתבגרותם, וההורה מרגיש מובך וחסר אונים ומעדיף לא לראות או לדעת, עד שפעולה מוקצנת מסוימת של המתבגר שלו מובאת לתשומת לבו. הרמת הידיים ותחושת אובדן הכוח של ההורה מחייבים אותו לשקם בקרבו מצפן פנימי ולבחון מה בדיוק מתיש אותו, ואז לרוב מתחלפת ההתשה בתחושת ערך ויכולת.

אתייחס לתפיסת הילדים כיום את הסמכות והכוח של הוריהם. בספרות המקצועית מדובר בחשיבות ההערצה של הילד הקטן להורה שלו — שיאמין שההורה חזק ובעל יכולת ושאפשר להישען עליו. בהורות הדמוקרטית יותר בהווה הורה חש טווח רחב של חוויות כוח, שילדו חש שאפשר לסמוך עליו. ההורה יכול להתענג מחוויות חדשות לו דרך ילדו, אבל הוא יכול גם לנקוט כוח שרירותי כשהוא מרגיש שהוא מאבד אחיזה בהתנהלות הדדית כלשהי ביניהם. הילדים מצידם ממשיכים לראות את הוריהם כבעלי־יכולת, אבל במקביל הם גם מדווחים שהם מפחדים מההורה שלהם. למשל, ילד יאמר: "הוא (אבא) מוציא הכול עלי (אם משהו מעצבן אותו)", וילדה תגיד: "אמא תהרוג אותי". משמע, הילד מכיר בחוסר הסימטריה ביחסי הורה־ילד, ובמקביל, יש לו גם אפשרות (לא תמיד) לבטא את הפחד שלו מן הכוח של ההורה שלו, בעיקר מן הכוח השרירותי או הלא הוגן בעיניו.

לחצים וחוסר אונים בהורות לגיל הרך

הורות בגיל הרך היא צומת של לחצים וחוסר אונים, בעיקר כי מדובר בטיפול ביצור רך וחסר אונים. אלא שכיום יש לה פנים משלה: כיום נשים רבות שהן אמהות לתינוקות מודות שאינן פונות לעזרת אמהותיהן, בעוד שבאופן היסטורי ההדרכה לטיפול בתינוק הועברה בתוך המשפחה. במקומה פורחת תעשייה של ייעוץ ותמיכה בהורות בגיל הרך: להנקה, לשינה, יעוץ למנשאים, איך גומלים, איך מחליפים חיתול. אמהות לתינוקות מחפשות מסגרות משלימות לטיפוח ילדיהן, מבקשה ל'תיקון החזקת הכתפיים' ושיפור הקואורדינציה במכונים להתפתחות הילד ובמסגרות פרטיות מזמינות, ועד שחייה, יוגה לתינוק, וצורות שונות ומפתות של תמיכה להורה ואתגור לתינוק. משמע, האמהות העכשוויות מחפשות מסגרת או פונקציה תומכת לעצמן, להיאחז בה ולזכות ממנה להכוונה, כשתמורת כספן הן אוטונומיות לכאורה (מתלות באמהותיהן). זוהי הורות בחברת השפע, על הזמינות והריבוי הכרוכים בה, שיכולים להועיל אך גם להציף את האם ואת תינוקה.

אם נבחן את נקודת המבט של ההורה/האם לילד בגיל הרך — את ברומטר הלחץ שלו/ה — הרי שהסטטיסטיקה מראה ש־1 מתוך 10 הורים נעזר בייעוץ כלשהו בשלוש השנים הראשונות בחיי ילדם, ייעוצים העוסקים בפונקציות הכי בסיסיות בגידולו של תינוק. אליהם אפשר להוסיף את רשתות התמיכה החברתיות האינטרנטיות, כשהקשר איתן הוא און־ליין. האם ניתן לומר שמדובר בחוסר ביטחון אמהי־הורי שמוצא לעצמו מפלט ברשתות החברתיות וביועצים המקצועיים לכאורה? האם חוסר הביטחון האמהי בתינוקות רכים הוא רב מבעבר, כשהמשפחה היוותה משענת טבעית? האם שיתופו של בן הזוג מפחית חוסר ביטחון, כשיותר ויותר אבות הפכו למעורבים בגידול ילדיהם? את אלה אנסה לבחון.

ראשית כדאי להתבונן ביחס אל התינוק כסובייקט — כישות בזכות עצמה: לעיתים קרובות נראה שההתייחסות אל התינוק הנורמטיבי, התינוק שבוכה, התינוק שזז, הינה כאילו הוא 'בעל בעיה' — 'הוא לא שקט', בשעה שהוא זז בקצב שלו ומתבטא איך שהוא יכול כתינוק[1]. ייתכן שהעדר התמיכה הטבעית לאם העכשווית הוא המוליד את חוסר ביטחון שלה מול תינוקה ומפריע לה לסמוך על התנהלותה מול תינוקה המגיב. אפילו בפרסומות לתחליפי חלב־אם מנסים להרגיע את האם העתידית: 'את כבר תדעי מה הוא צריך'. התינוק הוא שותף.

ייתכן שהחרדה המפנה אמהות לילדים רכים אל ריבוי של ייעוצים נעוצה גם בצורך במצוינות הורית מההתחלה, כחלק מן המצוינות הכללית ששואפים אליה, להיות יותר טובים מן ההורים שהיו להם, ולהצטיין בהשוואה להורים אחרים. ההורות של היום איננה פעולה טבעית כבעבר, כשהייתה תוצאת הריון שיש להשלים איתו או נזקקות הישרדותית מצד כל צאצא לעזרה בקיום המשפחה, אלא פונקציה שבוחרים בה, לרוב בהשקעה רבה. ייתכן שהציפייה השולטת כיום לכיף משותף ומתמיד אינה עולה בקנה אחד עם אחריות להתנהגותו של התינוק, וכשהוא בוכה או מתנועע — הוא מסמן סטייה מן הכיף המובטח. אכן, התענגות בהורות בכלל ובהורות המוקדמת בפרט היא יתרון חשוב, ולא אחת רואים הורים מתענגים לתינוקות מתענגים. אלא שאם מדד התפקוד בהורות המוקדמת הוא שחייב להיות כיף — הבסיס בקשר אם־ילד יישאר אצל אמהות אחדות רווי בחרדות, מעבר לחרדות הסבירות בטיפול בתינוק רך התלוי לגמרי במטפלו. בפועל, עודף של גירויים ועודף של דריכות יהוו הצפה לתינוק וביטוי של חוסר ביטחון הורי, בעוד שאפשר להירגע — הדאגה והדריכות הן מהות העניין.

דחייתם או היעדרם של מקורות התמיכה הטבעיים — האם/הסבתא, האב/הסב, וביטחון בפידבק מצידו של התינוק — עלולים לחזק את תחושת חוסר הביטחון ולהפנות את האם לתינוק הרך להתלות 'ביועצים', מה שיכול להרגיע מיידית אך יכול לטווח רחוק להגביר את אי־האמון שלה בעצמה. במידה סבירה היעזרות שכזו היא אכן מרגיעה ומספקת מידע הכרחי, וקבוצת פייסבוק זמינה של אמהות לתינוקות בהחלט מקלה. אך היתלות בייעוץ לגבי כל פונקציה בגידול התינוק מעידה שהתינוק ותגובותיו מסמנים משהו שלא מסתדרים אתו בכוחות רגילים, שה'תינוקוּת' היא 'בעיה'.

יתרה מזו, האב השותף יכול להיות מקור מצוין לעזרה והרגעה, אך השאלה היא איך חווה האם העכשווית את עזרתו והתערבותו של בן זוגה. האם הוא נחווה על ידה כמי שיכול לנשל אותה מכוחה — מ 'אמהותה' — במקום לראותו כשותף? ייתכן מצב שאם חוששת מהיחלשות מעמדה כשעוזרים לה בטיפול בתינוק, ואז היא 'לוקחת' את הקרדיט לעובדה שבן־זוגה גם קם בלילה כשהתינוק בוכה, והיא רושמת בזיכרונה את הלילות חסרי השינה כנחלתה בלבד. כך מערכות התמיכה הטבעיות שלה אינן זוכות להכרה נאותה. פניית הורה לעזרה חיצונית — מתבקשת, בתנאי שהכרה בשותפים הטבעיים ובסיוע האב אינם נתפסים כאיום.

נכיר את הדס, אם טרייה שיש לה שותפים טבעיים: כשהתינוקת החדשה שלה בוכה בלי סוף, בעלה הוא זה שמצליח להרגיע את הקטנה. הצלחתו נוטה ליצור אצלה תחושת חוסר ביטחון באמהותה — עם הבנים הקודמים זה לא קרה לה, מה לא בסדר איתה? אבל היא יכולה גם להתחזק דרך המרווח שבעלה, ש'מתחבר' לילדה, מאפשר לה לנוח, לבחון אולי ילדה ולא ילד מעוררת בה מתח כלשהו, או ילדה לא שקטה מפחידה כי קשה ל'תקתק' אותה וצריך ללמוד למה בדיוק היא זקוקה.

הסבתא, אמו של הבעל, רואה את הקרבה שיש בין הדס לאמה, כשבעלה, בסופו של דבר, חייב ללכת לעבודה. היא מרגישה עצמה דחויה וכמעט נאחזת בתיאוריות המוכרות לה על 'החותנת הדחויה', שירתיעו אותה מלהתקרב. אבל יש לה אפשרות לסגת מעמדת הנעלבת, לקבל את העובדה שכלתה מעדיפה את עזרת אמה, אבל אין פירוש הדבר שהיא לא תוכל ליהנות מתוספת של עזרה. לכן סבתא זאת, שרוצה ליהנות מן הנכדה החדשה שלה ולהיות לעזר, יכולה לסגת מעמדת הפגיעות לעמדה של תקשורת מתאמת: "פיניתי את יום רביעי, מה לקנות בשבילכם בסופר, מה את רוצה לצהרים?" הדס מצידה יכולה גם היא להיעזר בתקשורת המתאמת הזו: "תעזרי לי ב…, אשמח אם תביאי לי את…"

חוסר הביטחון האמהי של הדס שהתעורר דווקא בלידה השלישית שלה, יכול היה להיות טמון בציפייה לתינוק שאפשר 'לתקתק' אותו או באימה ששוב נולד תינוק לא שקט. אבל הכרה מצדה שהיא יכולה ללמוד מן התינוק מה הוא צריך, במקום הבהלה 'שהוא לא שקט', יחד עם קבלת השותפים והשותפות הטבעיים שלה — היוותה נדבך נוסף מן הפנייה הטוטלית לייעוץ־חוץ אל השותפות הטבעית ואל תחושת המסוגלות הדרושה בהורות לגיל הרך.

[1]     חרדה הורית ראשונית מובילה להיאחזות בסוכני חוץ. אלה אמורים להיות זמניים ונקודתיים, לשמש כ 'אובייקטים מעבריים' (ע"פ ויניקוט, 1971) – לסייע להורה בהורות לגיל הרך ולאפשר חיים מעבר להורות זו. אלא שסוכני החוץ עלולים להפוך לאובייקטים שתלויים בהם דרך קבע, במקום לסמוך על יכולות אישיות ועל דיאלוג מתפתח, כשלוקחים בחשבון את הנדרש מן ההורות.

ד"ר ניצה ירום היא פסיכולוגית קלינית וכפסיכואנליטיקאית, המדריכה שנים רבות פסיכולוגים המטפלים בילדים ובמתבגרים ומדריכים הורים.

מצפן להורות ראויה הוא ספרה התשיעי, והראשון המיועד ישירות להורה.

ספריה הקודמים ראו אור בעברית ובאנגלית, והיו מיועדים לאנשים במקצועות הטיפוליים.

X