מצב ביש וסיפורי אימה אחרים | לרכישה באינדיבוק
מצב ביש וסיפורי אימה אחרים

מצב ביש וסיפורי אימה אחרים

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 278
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70

לכל אורכו של יום סתיו אטום, אפל ואילם, תחת עננים נמוכים-לדכא, חציתי לבדי, רכוב על סוס, כברת-ארץ שממה מאין כמותה, ולבסוף מצאתי עצמי, בנטות צללי הערב, נוכח בית אשר אפוף-התוגה. אינני יודע איך קרה הדבר – אך ברגע שבו נחו עיני על המבנה, צער שאין לשאתו פלש אל רוחי. אני אומר שאין לשאתו, כי אי אפשר היה להקהל את ההרגשה באמצעות אחת מאותן המיות-לב מענגות-למחצה, משום הפיוט שבהן, שעל ידן מסתגלת הנפש אפילו למחזותיהם הקשים ביותר של השומם או הנורא. התבוננתי על הנוף הנפרש לפני – על הבית עצמו, ועל תוויה הפשוטים של הנחלה – על הקירות הקודרים – על החלונות הפעורים בעיניים ריקות – על שיחי הגומא שרקבם גדל פרע – ועל גזעיהם הלבנים של כמה עצים אכולים – כאשר רוחי נתנונה בשפל שאין מושלו על פני האדמה מלבד מוצאי חלומו של זולל האופיום – הנפילה המרה אל היומיום – נפילתה המחרידה של ההינומה.

 

אדגר אלן פו (1809-1849) – מאבות הסיפורת הגותית במאה התשע עשרה, חלוץ הסיפור הבלשי, המדע הבדיוני והמותחן הפסיכולוגי. יצירתו היתה מקור השראה לזרמים אמנותיים מרכזיים כדוגמת הסימבוליזם והסוריאליזם, ומוסיפה להסעיר קוראים, יוצרים והוגים עד היום.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מצב ביש וסיפורי אימה אחרים”

מסיכת המוות האדום

  

“המוות האדום” כבר החריב את הארץ. מעולם לא ירד עליה נֶגֶף כה קטלני, כה מחריד. הדם היה שליחו וחותמו – אודם הדם ואימתו. תחילה כאבים מפלחים, ופתע סחרחורת, ופרץ דם מבעד לנקבוביות העור, וכיליון. כתמי השָני על הגוף, ובייחוד על פניו של הקורבן, היו אות המגפה המנדֶה אותו מסעדם ומחמלתם של אחיו בני האדם. המחלה כולה – ההתקף, מהלכו, אחריתו – לא ארכה אלא מחצית השעה.

אך הנסיך פרוספֶּרו שָמֵחַ, לשונו שנונה ואין מורא בלבו. כאשר אוכלוסיית נתיניו נידלדלה במחצית, זימן אלף רֵעים בריאים וקלי–דעת מקרב אבירי החצר וגבירותיה, ופרש עמם למקלטו המבוּדד של אחד המנזרים המבוצרים שבנחלתו. היה זה מבנה רחב–ידיים וכליל יופי, יציר טעמו של הנסיך, החורג אל המוזר ובה–בעת נוהה אל הנשגב. חומה איתנה ונישאה כיתרה את המצודה. בחומה זו נקבעו שערי ברזל. אנשי החצר הביאו עמם כבשנים וקורנסים כבדים, ומשעברו בשערים ריתכו את הבריחים. הם גמרו אומר שלא להותיר פתח לטרוּפֵי ייאוש מחוץ, ולא מוצא למוכי שיגעון מבית. המנזר שפע כל–טוב. ממקום מבטחם יכלו אנשי החצר לנוד בהתרסה לנגע. יואיל העולם החיצון לדאוג לעצמו. בינתיים איוולת היא להתאבל וגם לחשוב. הנסיך סיפק את כל עזרי העונג: מוקיונים, אמני–אלתור, רקדני בלט, מנגנים, יופי, יין. כל אלה, ועמם הבטיחות עצמה, שרו בפנים. בחוץ שרר “המוות האדום”.

בשלהי החודש החמישי או השישי לפרישתו למנזר, והנֶגֶף משתולל בחוץ בחמת–רצח, בידר הנסיך פרוספרו את אלף רעיו בנשף מסכות שלא נודע כמותו ליופי.

תאווה לחושים! אך תחילה אספר על החדרים שבהם נערך אותו נשף: שבעה בסך הכול – מערכת אולמות מלכותית. אלא שבארמונות רבים אולמות מעין אלה ערוכים בציר ארוך וישר, כך שדלתותיהם הנפתחות מזה ומזה כמעט שמשיקות אל הכתלים, והעין גומעת כמעט באין מפריע את טור החדרים מלוא אורכו. כאן היו פני הדברים שונים בתכלית, כפי שניתן היה לצפות נוכח אהבתו של הדוכס לזר ולמשונה. המדורים היו ערוכים באי–סדירות כה גחמנית, עד שהמבט התקשה להקיף יותר מאחד מהם בכל פעם. מדי עשרים או שלושים מטרים התעקל המסדרון בפנייה חדה, וכל עיקול נשא רושם חדש. מימין ומשמאל, באמצעיתו של כל קיר, חלון גותי גבוה וצר נשקף אל פרוזדור סגור, אשר רדף בעיקוליו העוקבים את פיתוליה של מערכת האולמות. בכל חלון ניתנה זגוגית צבעונין, אשר גווניה השתנו על פי הצבע המושל בעיטורי הלשכה שאליה נפתח. כך, למשל, החדר המזרחי מכולם נֶחְפָּה כחולים – וכחולים היו חלונותיו. הלשכה השנייה נעטרה קישוטים ושטיחי קיר ארגמניים, וכאן שתתו הזגוגיות ארגמן. השלישית היתה ירוקה ממסד עד טפחות, וכך היו חלונותיה. הרביעית היתה מרוהטת ומופזת בכתום – החמישית בלבן – הששית בסגול. המדור השביעי נעטף במסך של קטיפה שחורה, אשר חיפה את התקרה כולה, השתלשל במורד הכתלים, וצנח בכובד קפליו על גבי שטיח שהיה ארוג גם הוא מקטיפה שחורה. בלשכה זו לבדה לא תאם צבע החלונות את גוֹן העיטורים. הזגוגיות נמשחו ארגמן – אדום עמוק כדם. באף אחד משבעת המדורים לא נמצאה מנורה או נברשת בין שפעת הקישוטים המוזהבים שנפזרו כה וכה או השתלשלו מן התקרה. בתחומה של מערכת האולמות לא נמצא ולו פנס או נר אחד שיָהֵל מאורו על הקרוּאים. אך במסדרונות שעקבו אחר מערכת האולמות ניצבה, לנגד כל חלון, חצובה כבדה, משולשת–רגליים, נושאת מחתה מבוערת שרשפיה השתברו מבעד לזכוכית המצובעת, והאירו את החדר בנוגה זהרורי. בדרך זו נוצרו המון מופעי–תעתועים מסחררים ומשלהבי–דמיון. אך במדור המערבי, השחור, רישומן של נגוהות–האש אשר נטפו על הווילאות הכהים מבעד לזגוגיות המשוחות בדם היה נורא משאת, והמראה אשר קידם את פני הנכנסים היה פראי כל–כך, עד שמעטים מבני החבורה נועזו להציג את כף רגלם על סף החדר.

במדור זה ניצב שעון אל הקיר המערבי שעון הַבְנֶה ענקמוני. מטוטלת השעון התנודדה אנה ואנה בנקישות שצלצולן עמום, כבד, חד–גוני; וכאשר מחוג הדקות השלים את הקפתם של הפנים, ובאה עת לבשר את השעה, בקע מריאוֹת המתכת של השעון צליל צלול ורם ועמוק ומפליא להתנגן, אך כה מוזר בתוויו ובהטעמותיו, עד שככלות כל שעה נאלצו מנגני התזמורת לעמוד לרגע מנגינתם ולשעות לצליל; וכך ניטל על רקדני הוואלס לשבות ממחולם המסתחרר; וחרדת פתאום נפלה בקהל החוגגים; ובעוד השעון מוסיף ומצלצל, קלי–הדעת וסחרחרי–הלב החווירו, והמבוגרים, מיושבי–הדעת, העבירו יד על מצח כמו הרהור עמוק טרד את דעתם. אך משנדם אחרון ההדים מלאה כל הסיעה צחוק קל; המנגנים הביטו זה בזה וחייכו, כנדים לעצבנותם ולאיוולתם, ונשבעו בנדר–לחש איש לחברו, כי לא יעיר בהם צלצולו הבא של השעון את הרִגְשָה הזאת; ובחלוף שישים דקות (המקפלות שלושת אלפים ושש מאות שניות ממעוף הזמן), שב השעון וצלצל, וחרדה ורעדה וטִרדה באו בקהל כִּלְפנים.

אך על אף הדברים האלה, היתה זו הילולה שמחה ומקסימה. הדוכס התייחד בטעמיו. הוא בורך בטביעת עין לצבעים ולרישומיהם, ולא החשיב כלל את תכתיבי האופנה. חזונו היה נועז ולוהב, ותפישותיו קרנו זוהר ברברי. יש שהיו חושבים אותו למשוגע. חסידיו הרגישו כי אינו כזה. היה עליך לשמוע ולראות ולמשש אותו כדי להשתכנע אל–נכון שהוא אינו כזה.

הוא ניצח, במידה רבה, על עיטורם והידורם של שבעת המדורים לרגל המשתה העצום, וטעמו המדריך הוא ששיווה לתחפושות דמות ואופי. חזקה עליהן שהיו גרוטסקיות. הכול נצץ וקרץ והבהב ושלהב – ברוח המראות שחזינו בהם לימים ב“הֶרנָנִי”.[31] דמויות שעטנז ערבסקיות זיווגו מין בשאינו מינו. יצירי הזיה קודחים יוּלדוּ מדמיונותיהם של משוגעים. היפה והמופקר והמוזר שפעו כיד המלך עם שנמזג בהם משהו מן הנורא, ויותר משמץ ממה שהיה בו כדי לעורר גועל. הלוך ושוב בין שבעת האולמות שטף–עבר קהל של חלומות. והם – החלומות – התפתלו ונַעֲווּ כה וכה, לובשים את גוֹני החדרים, נגינתה הפראית של התזמורת כהד לצעדיהם. והנה, כעת, מכֶּה שעון ההבנה הניצב באולם של קטיפה. לרגע הס מושלך בכול, הכול דומם מלבד צליל השעון. החלומות קופאים בעצם תנועתם. אך גוועים הדי הצלצול – הם לא האריכו אלא רגע – וצחוק קל, כבוש–למחצה נישא בעקבותיהם המתרחקים. וכבר הנגינה עולה ומתנחשלת, והחלומות חיים כלפנים, ומתפתלים הלוך ושוב ביתר עליצות, ברננה שלא נודעה כמוה, מזדהרים בגוניהם של חלונות צבועים לרוב, שבעדם זורחים רשפי החצובות. אך את ספו של המדור השוכן בסוף מערב איש מן המחוללים אינו מרהיב עוד לחצות; כי הלילה תם לגווע; והאור הניגר מן הזגוגיות האדומות כדם סמוק יותר; וּשְחוֹר הווילאות מחריד; ובאוזניו של המציג רגלו על שְחוֹר השטיח עולה משעון ההבנה הסמוך צלצול חנוק, תקיף וניצַח יותר מכל אשר מגיע לאוזנם של הנתונים לשמחותיהם הרחוקות של המדורים האחרים.

אך מדורים אחרים אלה המו אדם, והחיים פיעמו בהם בלהט. וההילולה חגה והסתחררה במעגלי שעות חולפות, עד שלבסוף החל השעון מכה חצות. ואז חדלה הנגינה, כפי שסיפרתי; ורקדני הוואלס עמדו מחיגתם; וחידלון הוטל כלפנים בכל המעשים. אך הפעם היה לפעמון שבבטן השעון להשמיע שנים–עשר צלצולים; וכך נתן הזמן המתארך אָרְכָּה לַמחשבה, לזחול מעט–מעט לראשיהם של השקולים שבין ההוללים. וכך אירע שעוד בטרם שקעו כליל הדיו האחרונים של אחרון הצלצולים, ניתנה לרבים מן הקרואים שהות ממושכת דיה לעמוד על נוכחותה של דמות חבושה במסכה, אשר איש לא השגיח בה קודם לכן. שמועת הנוכחות החדשה הזאת נפוצה כה וכה בלחישות, ומעדת החוגגים עלה לבסוף המהום, מעין מלמול אומר מרמור והפתעה נחמצת – ולבסוף, אימה, ובלהה, וגועל–נפש.

מותר להניח כי חזות שגרתית לא היה בה כדי להקים סערה כזאת בקרב אסופה של יצירי תעתועים כַּזו אשר ציירתי. אמת, ליל המסכות התיר כמעט הכול; אך הדמות האמורה האפילה על דמיונו הפרוץ של הלילה ההוא, והרחיקה אל מעבר לגבולותיו המופקרים של הנסיך עצמו. גם בלבבות האדישים ביותר עוד יש מיתרים, המפיקים לכל מגע המיה של רגש. אפילו לדידם של חסרי התקנה, שהחיים והמוות גם יחד היו לצחוק בעיניהם, עוד יש עניינים שאי אפשר לעשותם לצחוק. ואמנם כעת דומה היה שהסיעה כולה יודעת מלבה כי בתחפושתו ובאורחותיו של הזר אין דבר משנינת–הלב או מדרך–הארץ. הדמות היתה גבוהה וכחושה, אפוּדָה מכף רגל ועד ראש במדי הקבר. המסכה שהסתירה את הפנים הצטיינה בדמיון כה מופלג לחזות פניה של גווייה צפודה, עד שגם בבחינה מדוקדקת קשה היה לעמוד על התרמית. כל זאת היה בכוחו של קהל המשוגעים לשאת, ולו מתוך תרעומת, אלא שהמתחזה הרחיק לכת ולבש את דמותו של המוות האדום. שַלְמתו הוטבלה בדם – ומצחו הרחב, ועמו כל תווי הפנים, היו מרוססים אימה ארגמנית.

והנה עיניו של הנסיך פרוספרו נחו על דמות הרפאים (שהתהלכה כה וכה בין הרוקדים, מנהגה מתון ומטוקס כמו נערכה בכובד–ראש לתפקידה); רגע הִטַּלטל ברעד עז, בעווית של אימה או מיאוס; אך במשנהו האדים מצחו מזעם.

“מיהו שמעז” – תבע בקול ניחר מאנשי החצר אשר עמדו סביבו – “מיהו שמעז להעליב אותנו במהתלה מנאצת שמים? אִחזו בו וקִרעו את המסכה מעל פניו – שנדע את מי נתלה מן החומה עם אור ראשון!”

בשעה שאמר את הדברים האלה ניצב הנסיך פרוספרו במדור המזרחי, הכחול. מילותיו הצטלצלו ברחבי שבעת המדורים רמות וצלולות, כי הנסיך היה נועז וחסון, והנגינה הושבתה להינף ידו.

במדור הכחול ניצב הנסיך, בטבורו של מעגל אנשי–חצר חיוורים. תחילה קמה בעקבות דבריו נהירה–זוטא של עושי דברו לעבר הפולש, אשר נמצא אף הוא בסמוך, וכעת החל עושה דרכו לעבר הדובר בצעד תכליתי וגא. אך שיגעונה של התחפושת השרה על הסיעה כולה יראה שאין לה שם, ולא נמצא אחד אשר ישלח ידו לאחוז במתחפש; וכך, צועד באין עוצר, חלף המתחזה כמטחווי זרוע מן הנסיך; ובעוד גדוד הקרואים מתכווץ ונסוג, כמציית לדחף אחד, ממרכזי האולמות אל הכתלים, עשה הוא את דרכו באין מפריע, באותו צעד שקול ומדוד שהילוכו התייחד בו מלכתחילה, מן המדור הכחול אל הארגמני – מן הארגמני אל הירוק – מן הירוק אל הכתום – מִזֶּה אל הלבן – ומשם אל המדור שכולו סגול, מקום שהנוכחים נקטו צעדים נחרצים לעוצרו. או–אז הנסיך פרוספרו, טְרוּף זעם וּבוֹש בפחדנות שנכנע לה להרף–עין, שעט דרך ששת המדורים באין איש בעקבותיו מחמת אימת צלמוות שאחזה בכול. הוא הניף בידו פגיון, ובא בפרץ ריצתו כדי מטר מן הדמות הנסוגה, שהגיעה עד לירכתיו של מדור הקטיפה, וסבה באחת להתייצב בפני רודפה. נשמעה צעקה נוקבת – והפגיון צנח–נצץ על שחור השטיח, ובעקבותיו נפל מת הנסיך פרוספרו. ואז, מכוח האומץ הפראי של הייאוש, המוני חוגגים השליכו עצמם אל המדור השחור. הם אחזו במתחזה, שדמותו הגבוהה ניצבה זקופה וקפואה בצלו של שעון ההבנה, ונשימתם נעתקה בחלחלה שאין להעלותה על דל שפתיים משנוכחו כי התכריכים הקודרים ומסכת פני–הגווייה, אשר אותם קרעו בחרונם, לא שיכנו בחובם גוף מוחש כלשהו.

כעת הכירו הכול בנוכחותו של המוות האדום. הוא בא כגנב בלילה. בזה אחר זה נפלו החוגגים באולמות חגם מטוּללי הדם, ומתו איש בעווית הייאוש של נפילתו. ושעון ההבנה דמם עם אחרון ההוללים. ובחצובות השלהבות גוועו. והאפלה והרקב והמוות האדום מַשלוּ בלא מֵצָרים על הכול.

אדגר אלן פו [1809-1849] – מאבות הסיפורת הגותית במאה התשע-עשרה, חלוץ הסיפור הבלשי, המדע הבדיוני והמותחן הפסיכולוגי. יצירתו הייתה מקור השראה לזרמים אמנותיים מרכזיים כדוגמת הסימבוליזם והסוריאליזם, ומוסיפה להסעיר קוראים, יוצרים והוגים עד היום.
מסיפוריו הידועים: "חיפושית הזהב","הרצח ברחוב מורג","הבור והמטוטלת", מגפת המוות האדום", "המסתורין של מארי רוג'ט", "הרפתקאותיו של ארתור גורדון פים", "הבית האמונטילאדו", "מפלת בית אשר".
מהפואמות הידועות: "העורב", "אנבל לי", "אוללי","לנור" "אוללום", "טמרליין". פו חיבר גם מאמרים רבים בנושאים מגוונים וכן מסות נוקבות. שניים מחיבוריו המפורסמים הם "העקרון הפואטי" ו"הפילוסופיה של החיבור".
אדגר אלן פו נולד בבוסטון, לזוג הורים שחקנים שנפטרו משחפת בהפרש של מספר חודשים, בהיות פו כבן שנתיים. פרנסיס אלן, ידידת אמו, ובעלה ג'ון, סוחר טבק אמיד, שהיו חשוכי ילדים, גידלו את פו, אך לא אימצו אותו כדין. יחד עמם עזב לאנגליה בשנת 1815 כדי לקדם את עסקיו של אביו המאמץ.
בשנת 1820 הם שבו לריצ'מונד, וירג'יניה, לאחר שציפיותיו העסקיות של האב לא התגשמו. בתקופה זו החל לכתוב שירים. בגיל 15 הכיר את אהבת חייו, אלמירה רויסטר. ב-1926 נסע בעקבות בקשת אביו לאוניברסיטת וירג'יניה בשרלוטוויל והחל ללמוד שפות, שירה ומתמטיקה. כבר אז סבל ממצוקה כספית. הוא שתה לשוכרה ונקלע לחובות בעקבות הפסדים במשחקי קלפים.
אביו סירב להמשיך לממן את לימודיו, ואהובתו, שנשבר ליבה בהיעדרו, התארסה לבחור אחר. ב-1827, מלא מרירות, עזב פו את ביתו ושב לבוסטון. שם, בגיל 18, פירסם את ספר שיריו הראשון. על מנת להתקיים, התגייס לצבא כחייל פשוט.
ב-1830 אמו נפטרה משחפת ואביו סייע לו להתקבל ללימודי קצונה באקדמיה הצבאית "ווסט פוינט". את ביתו קבע בבולטימור אצל דודתו, מריה קלם. ב-1831 גורש מהצבא בשל בעיות משמעת. בעת ההיא כבר נשא אביו אשה חדשה, אך שנה מאוחר יותר נפטר גם הוא, מבלי שהזכיר את פו בצוואתו.
בשנת 1832 התיישב פו בריצ'מונד והתפרנס מעריכת עיתון מקומי. ב-1835 נשא את דודניתו בת ה-13, וירג'יניה קלם. הוא החל מפרסם ספרי שירה וכתב סיפורים קצרים בעודו משתמש מדי פעם באופיום ולוגם מן הטיפה המרה. מחמת עוניו, החל מבקש לו משרה בנדודיו מעיר לעיר.
תחילה נסע הזוג הצעיר לניו-יורק ואחר עברו לגור בפילדלפיה, שם עבד גם כמבקר ספרות ופרסם רשימות בעיתונים אחדים. בשל מצבו הרעוע, הוא החל להדרדר נפשית והתמכר לשתייה. ב-1945 התפרסמה הפואמה "העורב", אולם ממון רב לא ראה מכך, והזוג המשיך להתקיים בעוני רב.
ב-1847 נפטרה אשתו ממחלת השחפת. ב-1849 שב לריצ'מונד ובחודשים האחרונים של חייו עוד הספיק לחדש את קשריו עם אהבת נעוריו, אלמירה , שהתאלמנה מבן זוגה, ואף הספיק להתארס לה. אולם אז, ב-7 לאוקטובר 1849, הוא נמצא ברחוב, קודח מחום ומחוסר הכרה. לאחר שעה קלה נפטר והוא בן 40 בלבד.

 

 

 

מקור – אתר טקסט

X