מפוצלים | לרכישה באינדיבוק
מפוצלים

מפוצלים

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 394
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62

בחירה אחת קובעת מי הם חבריך, בחירה אחת מגדירה את אמונותייך, בחירה אחת קובעת את הנאמנויות שלך לתמיד, בחירה אחת יכולה לשנות אותך…

הספר הראשון בסדרה "מפוצלים", שכבשה בסערה את ארצות הברי והיתה לסרט שובר קופות.

בשיקגו הבדיונית, כפי שהיא מוצגת בספר הדיסטופי מפוצלים, מחולקת החברה לחמישה פלגים, שכל אחד מהם מקדיש את עצמו לטיפוח ערך מסוים: כנות; הקרבה עצמית; אומץ לב, ידידות ואוריינות.

אחת לשנה, ביום קבוע, כל אחד מבני השש-עשרה מחויב לבחור את הפלג שאליו הוא מחליט להשתייך ולהקדיש לו את חייו.
ביאטריס, הגיבורה המרכזית של הסיפור, צריכה להחליט האם היא בוחרת להישאר עם משפחתה בפלג בו גדלה והתחנכה, או להיות מי שהיא באמת. הבחירה שלה מפתיעה את כולם וגם את עצמה.

בתקופת ההתנסויות התובעניות שעוברים המעומדים שהצטרפו לפלג אומץ לב, שבו בחרה גם היא, משנה ביאטריס את שמה ל'טריס' ומתלבטת מי הם באמת חבריה והאם הקשר הרומנטי עם אחד המפקדים, מתיישב עם אורח החיים שבחרה בו. לטריס יש גם סוד שאינה מגלה לאיש, כי גילוי הסוד יביא למותה. העלילה מסתבכת כשטריס, הצנומה, הנחושה והערכית מגלה שמזימה נוראה מאיימת לשנות בכוח הזרוע את מבנה חברת הפלגים בה היא חיה, תוכנית המאיימת בעיקר על בני משפחתה ואנשי הפלג בו היא נולדה. טריס מבינה שהסוד שלה יכול לעזור לה להציל את האנשים שהיא אוהבת… או להביא לאובדנה.
החלטות מחשמלות, בגידות שוברות לב, הפתעות מהממות ופרשיית אהבים בלתי צפויה. ספר מושך ומרתק התופס את הקורא ולא מניח לו.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מפוצלים”

עמוד הספר בפייסבוק

 

מתוך המלצות סופרים שהתפרסמו בארה"ב:
מפוצלים הוא ספר מקסים ושובה לה. ספר שאינו חדל להפתיע וקריאתו עוררה בי מתח בלתי פוסק. איני יכול להפסיק לחשוב על חיזיון העתיד טורד המנוחה, הנפרש בספר זה.              

         

       ג'יימס דשנר 

 

ספר מותח ומרגש! טריס היא בדיוק סוג הגיבורה העשויה ללא חת שאני אוהבת. ספר מרתק שאינך יכול להניח עד שאתה מגיע לסופו.

 

            מליסה מאר 

 

מפוצלים כתוב באופן מזהיר. זה ספר ביכורים מפעים, שאסור להחמיצו. במסע עתיר פעילויות, המרטיט והחדור יושר רגשי, צריכה טריס להחליט מי היא רוצה להיות, בחברה שתובעת ממנה סתגלנות. זו פרוזה דיסטופית במיטבה.

            קריסטין וייט 

יש בביתי ראי אחד. הוא תלוי מאחורי מחיצה ניידת במסדרון
שבקומה השנייה. הפלג שאנחנו משתייכים אליו מרשה לי לעמוד
מול הראי אחת לשלושה חודשים, ביום השני של תחילת כל
רבעון, היום שבו אמי גוזזת את שׂערותי.
אני יושבת על שרפרף, ואמי עומדת מאחורי כשמספריים בידה
ומספרת אותי. קווצות שיער בלונדיני נופלות על הרצפה מסביבי.
כשהיא מסיימת, היא אוספת את שערי לאחור וקושרת אותו. אני
שמה לב שהיא שלווה וממוקדת. יש לה יכולת מיוחדת להשתחרר
ממתחים. אני לא יכולה לומר זאת על עצמי.
כשהיא לא שמה לב, אני מסתכלת בחטף בבבואה שלי בראי —
לא מתוך ראוותנות וגנדרנות, אלא מתוך סקרנות. הרבה שינויים
יכולים להתחולל במראֶה של אדם בשלושה חודשים.
אני רואה פנים צרות, עיניים עגולות גדולות ואף ארוך וצר —
אני עדיין נראית כמו ילדה קטנה, למרות שמתישהו בחודשים
האחרונים כבר מלאו לי שש־עשרה. בפלגים האחרים חוגגים
ימי הולדת, אבל בפלג שלנו לא. לחגוג יום הולדת נחשב אצלנו
פינוק.
"זהו," היא אומרת כשהיא מצמידה את שערי האסוף בסיכה
לראשי. עיניה לוכדות בראי את עיני. מאוחר מדי להסב את
מבטי. אבל במקום לנזוף בי, היא מחייכת אל ההשתקפות שלנו.
אני מקמטת קצת את מצחי. למה היא לא נוזפת בי על שאני
מסתכלת בבבואה שלי?
"אז היום הוא היום," היא אומרת.
"כן," אני עונה.
"את עצבנית?"
אני מסתכלת רגע בעיני המשתקפות בראי. היום הוא היום של מבחן
ההתאמה, המבחן שיַראה לי לאיזה מחמשת הפלגים אני שייכת.
ומחר, בטקס הבחירה, אחליט לאיזה פלג אני בוחרת להשתייך;
אחליט לאיזה פלג אשתייך כל חיי; אחליט אם אני נשארת עם בני
משפחתי או עוזבת אותם.
"לא," אני אומרת, "המבחנים לא צריכים לשנות את הבחירות
שלנו."
"נכון." היא מחייכת, "בואי נלך לאכול ארוחת בוקר."
"תודה. על התספורת."
היא נושקת ללחיי ומסתירה את הראי באמצעות המחיצה הניידת.
אני חושבת שבעולם אחר אמי הייתה יכולה להיות יפה. גופה
רזה מתחת לחלוק האפור. יש לה עצמות לחיים גבוהות וריסים
ארוכים, וכשהיא מפזרת את שׂערה בלילה, הוא משתלשל על
כתפיה בגלים. אבל היא חייבת להסתיר את יופיה בפלג שאליו
אנחנו משתייכים, הפלג שהאידיאל שלו הוא הקרבה עצמית,
ויתור על מנעמי החיים.
אנחנו הולכות יחד למטבח. בבקרים כאלה, שבהם אחי מכין
ארוחת בוקר, ידו של אבי מחליקה על שערי בעודו שקוע בקריאת
העיתון ואמי מפזמת כשהיא מנקה את השולחן — בבקרים כאלה
אני מרגישה אשְמה כבדה על כך שאני רוצה לעזוב אותם.
האוטובוס מסריח מריחות האגזוז. בכל פעם שהאוטובוס נתקל
במהמוֹרוֹת בכביש, הוא מטלטל אותי מצד לצד, למרות שאני
נאחזת במושב ומנסה להישאר יציבה.
אחי הגדול, כָּאלֶבּ, עומד במעבר שבין טורי המושבים ומחזיק
במוט האחיזה שמעל ראשו כדי לייצב את עצמו. אנחנו לא דומים
במראֶה. לו יש את השיער הכהה והאף העקום של אבי והעיניים
הירוקות וגומות החן של אמי. כשהיה צעיר יותר הצירוף הזה
נראה מוזר, אבל עכשיו זה מתאים לו. אני בטוחה שאלמלא היה
שייך לפלג הקרבה עצמית, הבנות בבית הספר היו נועצות בו
מבטים.
מאִמִי הוא ירש גם את הכישרון להיות לחלוטין לא אנוכי. הוא
ויתר בלי לחשוב פעמיים על הכיסא שלו באוטובוס למען אדם
השייך לפלג הדוגל בכֵּנוּת.
האיש מפלג כֵּנוּת לובש חליפה שחורה ועניבה לבנה — המדים
הרגילים של חברי פלג כֵּנוּת. הפלג הזה מעריך יושר ורואה את
האמת במונחים של שחור ולבן, ולכן אנשיו בחרו בלבוש זה.
המרווחים בין הבניינים הולכים וקטנים, והכבישים נעשים חלקים
יותר ככל שאנחנו מתקרבים למרכז העיר. הבניין שנקרא פעם
מגדל סִירְס (*1) — ואנחנו קוראים לו ההָאבּ (*2) — מבליח מבעד לערפל
כעמוד שחור על קו הרקיע. האוטובוס עובר מתחת לפסי הרכבת
המוגבהים. מעולם לא הייתי ברכבת, למרות שהרכבות נוסעות
כל הזמן והמסילות עוברות בכל מקום. רק חברי פלג אומץ לב
נוסעים ברכבות.
לפני חמש שנים התנדבו עובדי בניין מפלג הקרבה עצמית לשפץ
חלק מהכבישים. הם התחילו באמצע העיר והמשיכו במלאכת
השיפוץ עד שאזלו החומרים הדרושים. במקום שאני גרה בו
הכבישים עדיין מלאי מהמורות, והנהיגה בהם לא בטוחה. אבל
בין כה וכה אין לנו מכונית.
ארשת פניו של כָּאלֶבּ נותרת שלווה כשהאוטובוס נתקל במהמורות
ומיטלטל. הגלימה האפורה שלו נשמטת מזרועו כשהוא נאחז
במוט ומנסה לשמור על שיווי משקל. לפי התזוזה המתמדת של
עיניו אני יודעת שהוא מסתכל על האנשים סביבנו — מתאמץ
לראות אותם ולשכוח את עצמו. בפלג כֵּנוּת מעריכים יושר, אבל
בפלג שלנו, פלג הקרבה עצמית, מעריכים אנשים לא אנוכיים,
אנשים שמוכנים להקריב את עצמם למען הזולת.
האוטובוס עוצר ליד בית הספר, ואני קמה מכיסאי וממהרת לעקוף
את האיש מפלג כנות, אבל אז אני נתקלת בנעליו ותופסת בזרועו
של כאלב כדי לא ליפול. המכנסיים שלי ארוכים מדי, ומעולם לא
נראיתי בהם חיננית במיוחד.
בית הספר של הרמות הגבוהות הוא הישן מבין שלושת בתי הספר
בעיר: הרמות הנמוכות, הרמות הבינוניות והרמות הגבוהות. המבנה
שבו הוא שוכן, כמו כל הבתים האחרים כאן בסביבה, עשוי
מזכוכית וממתכת. בחזית שלו ניצב פסל מתכת גדול, שחברי
אומץ לב מטפסים עליו בתום יום הלימודים. הם מדרבנים זה את
זה לטפס יותר ויותר גבוה. בשנה שעברה ראיתי שאחד מהם נפל
ושבר את רגלו. אני הייתי זאת שרצה והזעיקה את האחות.
"מבחני ההתאמה מתקיימים היום," אני אומרת. כאלב צעיר ממני
בפחות משנה, אז אנחנו באותה שכבת גיל בבית הספר.
הוא מהנהן ואנחנו נכנסים לבית הספר, ומיד השרירים שלי נעשים
מתוחים. מרגישים רעבתנות באוויר, כאילו כל אחד מבני השש־
עשרה מנסה לטרוף כמה שרק אפשר מהיום האחרון הזה. סביר
להניח שלא נמשיך ללכת במסדרונות האלה אחרי טקס הבחירה
— אחרי שאנחנו בוחרים בפלג שאליו אנחנו רוצים להשתייך,
הפלג החדש שלנו הופך להיות האחראי לחינוך שלנו.
היום כל השיעורים שלנו קצרים יותר, כדי שהלימודים יסתיימו
עד ארוחת הצהריים, שאחריה יתחילו מבחני ההתאמה. ליבי כבר
הולם בחוזקה.
"אתה לא מודאג בכלל ממה שיגידו לך?" אני שואלת את כאלב.
אנחנו עוצרים במקום שבו המסדרון מתפצל ובו ייפרדו דרכינו —
הוא ילך לכיתה של מתמטיקה למתקדמים ואני אלך לכיתה של
מגמת ההיסטוריה.
הוא מרים גבה ושואל: "את מודאגת?"
יכולתי לומר לו שכבר שבועות רבים מדאיגה אותי השאלה מה
יאמרו לי במבחני ההתאמה, לאיזה פלג אני מתאימה — הקרבה
עצמית, כנות, אוריינות, ידידות או אומץ לב?
אבל במקום לומר זאת אני מחייכת ואומרת, "לא ממש."
הוא מחזיר לי חיוך. "טוב… שיהיה לך יום טוב."
אני נושכת את שפתי התחתונה והולכת לעבר הכיתה של מגמת
ההיסטוריה. אף פעם לא אזכה לקבל תשובה על שאלתי.
המסדרונות צפופים, למרות שהאור החודר מבעד לחלונות יוצר
אשליה של מרחב; המסדרונות האלה הם אחד המקומות הבודדים
שבהם מתערבבים בני גילנו המשתייכים לפלגים השונים. היום
יש לקהל אנרגיה חדשה. זה היום האחרון למצב רוח מרומם.
נערה בעלת שׂיער ארוך מתולתל צועקת ליד אוזני "הֵי!" ומנפנפת
לחברה שעומדת רחוק. שרוול של ז'אקט נוגע בלחיי. אחר כך
נער מפלג אוריינות, שלובש סוודר כחול, דוחף אותי. אני מאבדת
שיווי משקל ונופלת על הרצפה.
"תזוזי ותפני לי דרך, נוקשה," הוא נובח לעברי וממשיך ללכת
במסדרון.
לחיי חמות. אני קמה ומנערת את האבק מבגדי. כשנפלתי נעצרו
כמה תלמידים, אבל אף אחד מהם לא הציע לי עזרה. הם עקבו
אחרי בעיניהם עד שהגעתי לקצה המסדרון. כבר כמה חודשים
קורים דברים דומים גם לילדים אחרים מהפלג שלי — תלמידים
מפלג אוריינות מוסרים דיווחים שליליים על תלמידים מפלג
הקרבה עצמית, וזה התחיל להשפיע על היחס שאנחנו מקבלים
בבית הספר. הבגדים האפורים, התסרוקות הפשוטות וההתנהגות
הצנועה של אנשי הפלג שלי אמורים להקל עלי לא לבלוט ולהקל
גם על כל האחרים לא לשים לב אלי. אבל עכשיו הם הופכים
אותי למטרה.
אני עוצרת ליד חלון באגף ה' ומחכה לחברי אומץ לב. אני עושה
זאת כל בוקר. בשעה שבע עשרים וחמש בדיוק חברי אומץ לב
מוכיחים את האומץ שלהם כשהם קופצים מקרון נוסע.
אבי מכנה אותם "אנשי ריב ומדון". הם לובשים בגדים שחורים
ויש להם קעקועים ופירסינג. מטרתם הראשונית היא לשמור על
הגדר המקיפה את עירנו. מפני מה, אני לא יודעת.
זה היה אמור לבלבל אותי. הייתי צריכה לתהות מה הקשר בין
אומץ — שזו התכונה שהם הכי מעריכים — ובין הטבעת המתכתית
שהם תוקעים בנחיריים. במקום זה עיני מלוות אותם לכל מקום
שהם הולכים.
נשמעת צפירת הרכבת, הצפירה מהדהדת בחזה שלי. האור
הקבוע בחזית הרכבת מהבהב כשהרכבת חולפת ביעף ליד בית
הספר, חורקת על מסילות הברזל. כשהקרונות האחרונים עוברים,
חבורה גדולה של אנשים צעירים, גברים ונשים לבושי שחורים,
קופצים מהקרונות הנוסעים, כמה מהם נופלים ומתגלגלים,
אחרים מועדים צעדים אחדים לפני שהם חוזרים ומתייצבים. אחד
הנערים כורך את זרועו על כתפיה של נערה וצוחק.
ההתבוננות בהם היא מנהג טיפשי. אני מסבה את פני מהחלון
ומפלסת את דרכי לחדר הלימוד של מגמת ההיסטוריה.

ורוניקה רות (נולדה ב-19 באוגוסט 1988) היא סופרת אמריקאית, מחברת הטרילוגיה הדיסטופית רבת המכר "מפוצלים". את הספר הראשון בטרילוגיה כתבה בהיותה סטודנטית רות היא בוגרת חוג כתיבה באוניברסיטת נורת וסטרן. היא מתגוררת בשיקגו ונשואה לצלם נלסון פיץ'.

X