מפה לאוזן | לרכישה באינדיבוק
מפה לאוזן

מפה לאוזן

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 528
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 40

דן מירון, בכיר חוקרי הספרויות היהודיות בעת החדשה וסמכות ראשונה במעלה בחקר שלום עליכם, מנתח בספרו "מפה לאוזן" את המהות האמנותית, הפסיכולוגית והמטאפיזית של הדיבר השלום-עליכמי. הוא עושה זאת בצורת דיבור משל עצמו, מעין דיאלוג- חיוני, שוטף, לעתים חתרני וכמעט "בלשי"- עם כמה מן הסיפורים המונולוגיים העיקריים של הסופר. אלה גם מובאים בספר בשלמותם בתרגום חדש ורהוט, המוסר את שטף הדיבור של גיבורי שלום עליכם ככל שניתן לתרגום לעשות זאת. כך מנהל הספר שיחה בין הפרשן למחבר, ובין שניהם לקורא.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מפה לאוזן”

ביקורות נבחרות

אורי הולנדר על הספר ב"מקור ראשון"

 

על דן מירון ומיזם הוצאת "אפיק" לאור

הקדמה – מִפֶּה מְדַבֵּר לאוזן שומעת

"הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ" (איוב, יב: 11)

"הסופר שלום עליכם – גאון עולם! לו היה חי, הייתי הולך רגלי לקצה העולם ונושק את כפות רגליו. רק את דון קישוט אפשר להשוות אליו… אחריו קשה לכתוב", אמר אורי צבי גרינברג באחת משיחותיו עם ידידתו מרים יֵבִין.

אפשר למלא אחרי הדברים הנלהבים האלה ולומר: הסופר שלום עליכם, אכן גאון עולם, אך עודנו חי וקיים, ובוודאי גם יוסיף לחיות עוד יובלות ועידנים. וכדי "לנשק את כפות רגליו", או לגעת ב"מיסטריה היצירתית, שהתגלתה אצלנו בשם זה: שלום עליכם", כפי שאמר איציק מאנגר, אין צורך לעלות לרגל לבית העלמין "הר הלבנון" שבברוקלין, הפנתיאון של ספרות יידיש באמריקה, שבו נטמנה גופתו של שלום רבינוביץ. צריך רק לגשת לארון הספרים וליטול ביד כרך מן הכרכים הרבים של כתבי שלום עליכם.

כשם שאנו שומעים קולות אנשים בוקעים ממסיבה עליזה המתקיימת בבית שעדיין לא הגענו אליו, כך ישמע הקורא המחזיק את הכרך בידיו, עוד קודם שפתח את הספר והחל לקרוא בו, קולות אנשים חיים בוקעים ונישאים, שכן שלום עליכם הוא סופר מדבר יותר משהוא סופר כותב. היינו, הוא סופר שהצליח להעלות על הכתב בשלמות ובמלאות שאין דומה להן את הדיבור האנושי החי על שטפו, פיתוליו, עצירותיו, התחדשותו, עלייתו וירידתו, נעימתו ומקצביו. אך התחלת לקרוא סיפור מסיפוריו של שלום עליכם ומיד התלווה אל הדברים קול אנושי עשיר וחם; קול שמעליו מרחפים צלילים עיליים הקובעים את גונו, ושבמעמקיו חבויה גם איזו לחישה המגלה, ובה בעת גם מסתירה, את מה שהקול עצמו כאילו אינו אומר, בבחינת "ליבא לפומא לא גלֵי", הלב מסרב לגלות לפה המדבר את סודותיו הכמוסים.

למדנו מז'אק לאקאן, שללא־מודע יש לא רק קול אלא גם שפה. הלא־מודע מדבר, ולעתים אף בווירטואוזיות מושלמת. את קולו הוא מערב בעורמה דקה בתוך הדיבור של המודע; ובאמצעותו הוא אף מכשיל לעתים קרובות את הקול המכוון והבטוח של המודע, סותר את דבריו, או מוסיף להם גוונים ומשמעויות העומדים בניגוד לכוונתם המקורית. שלום עליכם הצליח יותר מכל סופר יהודי אחר להעלות מעולמם של אנשים חיים קולות מכוונים ומודעים, שהקול ה"אחר", קולו של הלא־מודע או המודחק, משתלב בהם ומקנה לעניינים הכמו־טריוויאליים שעליהם הם מדברים עומק תהומי. כך מגיע שלום עליכם בדיבור על קדרה שהוטרפה או על עז חולבת שהוחלפה בתיש למרחבי משמעות אוניברסליים שרק גאוני הספרות הגדולים ביותר מגיעים אליהם.

עניין זה של שחזור הדיבור האנושי החי, על הגלוי ועל הנסתר שבו, היה לגבי שלום עליכם לא רק כורח של אמנות, אלא גם ובעיקר — השקפת עולם מושרשת עמוקות בניסיון הקיומי, בתשתית החיים. הסופר נזקק במיטב סיפוריו לדיבור החי, משום שהאמין, שהספרות אמורה לא "לתאר" את הניסיון הקיומי (רק ביצירותיו הפחות חשובות נעשה שלום עליכם ל"מתאר"), ובוודאי שלא לשפוט ולכוון אותו, אלא פשוט לבקוע מתוכו, להיות המשך ישיר שלו – וזה כמובן אינו פשוט כלל וכלל. הבקעה זו אינה כרוכה, כפי שסברו כמה ממעריכי יצירתו של שלום עליכם, בוויתור על העיצוב האמנותי ועל השימוש באמצעיו ובתכסיסיו, או בהעלאה ישירה על הכתב את הדיבור העממי על קרבו וכרעיו, שהסופר משמש לו מעין "סטנוגרף בחסד עליון" (י"ח ברנר). היא כרוכה בהבנה, שהעיצוב ואמצעיו, שבלעדיהם לא תיתכן ספרות ראויה לשמה, צריכים להיות מכוונים למטרה, שכאשר תושג היא תאפיל עליהם וכאילו תהפוך אותם למיותרים – כמו פיגומי בניין שניתן להסירם או להסתירם עם השלמת עבודת הבנייה; ומטרה זו היא מתן קול להכרה האנושית המתלבטת בתוך המציאות המוזרה, הגופנית והרוחנית, החברתית והלאומית, הקולקטיבית והאינדיבידואלית, שלתוכה היא הושלכה, ושאת משא הייסורים הכרוך בה היא נושאת בעל כורחה. הספרות הגדולה, כפי ששלום עליכם הבין אותה, היא הפה המדבר של החיים.

משום כך הדיבור בסיפורי שלום עליכם הוא הדיבור האקזיסטנציאלי הישיר ביותר שניתן למצוא בספרויות היהודים. הדיבור הזה אינו מספר על הקיום, אינו מעיד עליו ואינו מתעד אותו, אלא הוא חלק ממנו. זרימתו היא חלק מן הזרימה הנמשכת ללא הרף של הנהר הקיומי הבהיר והכהה חליפות. תפקודו המימטי בטל בחשיבותו לעומת תפקידו האקספרסיבי. הוא חדור כולו ריתמוס שמקורו אינו בעולם האובייקטים המתוארים אלא בסובייקט המְדבר, מִקצב הנובע ישירות מהפנים האפל של ההוויה בתוך העולם. הוא יומיומי ולעתים גם וולגרי, אבל בתוך כך הוא גם מסתורי, נושא בתוכו משהו מהאופל המופנם ההוא של לב ההוויה. הוא נובע תמיד מן "האמצע", אותם "אמצע העולם" ו"אמצע הזמנים", שעליהם דיבר אורי צבי גרינברג בשיריו. כל כמה שהוא "נמוך" וכאילו רדוד, הוא נוגע תמיד במטפיזי, ובתוך כך גם באבסורדי.

אבל הדיבור האנושי בסיפורי שלום עליכם הוא לא רק אקספרסיבי אלא גם רטורי; היינו, הוא בא לא רק להביע אלא גם לשכנע. ככל רצף של דיבור אנושי אמיתי מייצר כל אחד מסיפוריו המשובחים של שלום עליכם לא רק את הדובר שלו, אלא גם נמען, מאזין, בין שנוכחותו מוזכרת בסיפור במפורש ובין שהיא רק נרמזת; שכן כך הוא הדיבור האנושי החי: אפילו הוא מושמע בחלל הריק מפי מדבר שאין לו שומע, הוא דיבור באוזני מישהו, המהווה לגבי בעל הקול המדבר את האחר המשמעותי. כך מדבר טביה החולב באוזני "שלום עליכם", ינטה התרנגולנית – באוזני הרב דמתא; וה"נשרף", יהודי שכנראה הצית את חנותו כדי לגבות את דמי הביטוח – באוזני יהודים דחוקים בקרון רכבת, שהוא כופה עליהם את סיפורו. הקול המדבר מניח תמיד קיומו של זולת מאזין שאותו צריך לשכנע, "לקנות", לשתף בניסיון החיים המר, ולעתים גם לאתגר, אפילו להרגיז, וממנו צריך גם לקבל משהו שלא תמיד ברור מהו: אמפתיה, הצדקה, תובנה, מחילה?

משום כך אי אפשר להבין את הדיבור בכתבי שלום עליכם ללא הבאה בחשבון של ההתכוונות שבו, המופנית לעבר המאזין, גם כשהאיש המדבר שופך לכאורה רק זלזולים וחרפות על ראשו של אותו מאזין. כך למשל במשולש המונולוגים "שלוש אלמנות", שבהם מגיע רווק מזדקן לביתו של סופר כדי להשמיע באוזניו את הסיפור המשונה על כל ההזדמנויות שהחמיץ בחייו למצוא לעצמו את הזוגיות שהוא לכאורה משתוקק אליה. תוך כדי העלאת הסיפור מחרף הרווק המזדקן ומגדף את הסופר המאזין לו, ואת הספרות ואת הפסיכולוגיה, המתיימרים "להבין" אותו ולהיות מסוגלים לפתור את חידת חייו הפגומים. במילים אחרות, סיפור של שלום עליכם מזמין פרשנות שהיא בעת ובעונה אחת פסיכולוגית ורטורית; פרשנות העומדת לא רק על התוכן הגלוי והסמוי של הדברים אלא גם על כוונתם הגלויה או הנסתרת, שהיא התכלית של כל דיבור מונולוגי אותנטי, באשר כל דיבור כזה מכיל בתוכו מתח דיאלוגי או "מצב" דיאלוגי, כפי שלימדנו מיכאיל בחטין. היינו, כל דיבור כזה ממחיש זיקות וניגודים בין ה"קולות" השונים המרכיבים את קול הדובר עצמו וכן בין הדובר למאזין ההיפותטי שעליו מדובר. כשדיבור כזה מובלע בטקסט ספרותי הוא יוצר גם זיקות וניגודים בין הדובר לבין הקורא המשתמע מן הטקסט (להבדיל מן הקוראים ההיסטוריים של הטקסט, שגם איתם ניסה המחבר של הטקסט לשוחח).

במסות המרוכזות בספר זה ניסיתי לנתח את הדרכים בהן חשף שלום עליכם במונולוגים של יהודים של כל ימות השנה כל אותם זיקות וניגודים שונים ומשונים; כיצד כל קטע סולו שהלחין נעשה מניה וביה למוזיקה רב־קולית. החשיבות של דבר זה חורגת, לדעתי, מעצם הניתוח המדוקדק של הסיפורים כשלעצמם, ונכנסת לתחום שבו מיטשטש ההבדל שבין ספרות לחיים, ובצורה זו היא גם מאפשרת הבנה מלאה יותר של הספרות ומקומה בתוך החיים, היינו בקשר שבינה לבין קורא העושה בה שימוש כזה או אחר. ממש כשם שכל דיבור אנושי הוא דיבור באוזני מישהו, כך ניתן לראות בספרות כולה מונולוג מתמשך, המכוון כלפי האחר המשמעותי שהיא עצמה יוצרת: הקורא.

פרשנות ספרותית גם היא בבחינת מונולוג היוצר מתח דיאלוגי, אלא שהדיאלוגיות שבה היא דו־כיוונית: מחד גיסא, היא מופנית אל הטקסט שבו היא דנה; מאידך גיסא, היא מופנית כלפי הקורא של אותו טקסט שהיא מבקשת ממנו שייעשה גם לקורא שלה. כדי להבליט את המודוס המיוחד הזה של הפרשנות התרתי לעצמי לכלול בספר גם את הסיפורים שבהם אני דן. אני מבקש לכונן בצורה זו מעין טריאלוג, ששלושת הנוטלים בו חלק הם הטקסט, הפרשן והקורא. תירגמתי סיפורים אלה בעבר, אבל שבתי ותירגמתי אותם מחדש בשביל הספר הנוכחי. יוצא מכלל זה רק הפרק העוסק בטביה החולב. כמובן, לא ניתן היה לכלול בספר זה את טביה בשלמותו. הקורא המעוניין בקריאת המסה הפרשנית מול הטקסט השלם יוכל לעיין ביצירה זו בתרגומי, שראה אור בהוצאת כתר (ירושלים 2009), או באחד מתרגומיה העבריים האחרים (י"ד ברקוביץ, אריה אהרוני, בנימין הרשב). כדי שלא להתנתק לגמרי מנקודת המוצא הטקסטואלית, הקדמתי לעיון במחזור המונולוגים של טביה רק את המונולוג השישי, "שפרינצה". תודתי נתונה להוצאת כתר על הרשות לכלול כאן מונולוג זה מתוך הספר, שהזכויות עליו שמורות בידיה. כמו כן אני מודה להוצאת הקיבוץ המאוחד, שפירסמה בשעתו (2007) נוסח אחר של המסה "על דלותה של הספרותיות" והתירה לי להשתמש בחלקים נרחבים של אותה מסה ששולבו בנוסח החדש והשונה שכונס בספר זה. יותר מכול אני חב תודה ללילי פרי, שהשקיעה בספר עבודת עריכה מעמיקה ומועילה, ולידידי יפתח אלוני, שהוא העורך האחראי שלו.

דן מירון,

ניו יורק, אפריל 2012

דן מירון, נולד ב-1934 בתל אביב, הוא אחד מחוקרי הספרות העברית וספרות היידיש והמבקרים הבולטים בישראל. זוכה פרס ביאליק ופרס ישראל.

לאחר לימוד בבית הספר אחד העם ובתיכון העירוני א' בתל אביב. סיים תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית, מקרא והיסטוריה של עם ישראל וכן מוזיקה באקדמיה למוזיקה על שם רובין בתל אביב. השלים דוקטורט באוניברסיטת קולומביה בניו יורק בספרות משווה. ב-1971 קודם לדרגת פרופסור חבר ושימש ראש המחלקה לספרות עברית, כיום, מירון הוא פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטה העברית, מחזיק בקתדרה ע"ש לאונרד קיי לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

מירון פרסם מאז שנות החמישים מאות מאמרים ומחקרים ועשרות ספרים, בין השאר על נתן אלתרמן, אורי צבי גרינברג ושלום עליכם. בשנות ה-60 וה-70 היה חבר מערכת כתב העת הספרותי "עכשיו". בשנת תשנ"ג זכה בפרס ישראל לחקר הספרות העברית (יחד עם גרשון שקד). מתרגם מיוונית עתיקה, מיידיש ומגרמנית. בין המחזות שתרגם: אלקטרה, וויצק ויוליוס קיסר שהוצגו בתיאטרון הקאמרי, ראשומון שהוצג בתיאטרון חיפה, מרי סטיוארט וסלסטינה שהוצגו בתיאטרון האוהל.

מירון הוא עורך מפעל ההוצאה לאור של מהדורות ה"כל כתבי", של גדולי המשוררים העבריים בזמננו. זהו מפעל ענק שנמשך שנים רבות, בהוצאת מוסד ביאליק ובהוצאות אחרות. בין המשוררים שכינס את שיריהם: אורי צבי גרינברג, אבא קובנר, יעקב אורלנד, יהודה קרני, קלמן אהרון ברתיני, אברהם חלפי, אורי ניסן גנסין וגבריאל פרייל. מירון ערך גם מהדורה מדעית של כתבי חיים נחמן ביאליק.

זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תש"ם על ספרו "בין חזון לאמת – ניצני הרומן העברי והיידי במאה הי"ט".

החל משנת 2012 משמש כעורך הראשי של הוצאת אפיק לספרות ישראלית.

מירון מתגורר בתל אביב ובניו יורק. נשוי, אב לשלושה ילדים.

 

 

מקור – וויקיפדיה

X