מפגש עם חוליית הבריונים | לרכישה באינדיבוק
מפגש עם חוליית הבריונים

מפגש עם חוליית הבריונים

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 462
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70

"הזמן הוא בריון," אומר בוסקו, כעת גבר שמן וחולני בגיל העמידה, לפנים זמר רוק ידוע באנרגיות הפרועות ששחרר על הבמה. וכעבור שנים רבות, המפיק המוזיקלי בני סלזר, שגם הוא ראה ימים יפים יותר, יחזור על האמירה הזאת באוזני סקוטי, הגיטריסט המופלא שאחרי עשרות שנים בשולי החברה חושש לצאת שוב אל אור הזרקורים, ומוסיף: "אתה מתכוון לתת לבריון הזה לדרוך עליך?"

נושאו האמתי של הספר המיוחד הזה הוא הזמן: מה עושה לנו הזמן, איך אנו חווים אותו, משתנים אתו, שורדים בתוכו. איך הוא לוקח אותנו משם לפה. הרקע הוא עולם הרוק והמוזיקה הפופולרית בארצות הברית משנות השמונים של המאה הקודמת ועד שנות העשרים של המאה הנוכחית, ואין צורך להכביר מילים על הזיקה העמוקה שבין המוזיקה לבין הזמן.

כל פרק הוא אפיזודה בפני עצמה, דמות שהופיעה בשוליו של פרק אחד עשויה למלא תפקיד מרכזי בפרק אחר, אך לאיש אין מנוס מהמפגש עם חוליית הבריונים שהיא הזמן. השאלה היא רק אילו משאבים של יושרה ושל עוצמה פנימית יכול כל אחד להביא אל המפגש הבלתי נמנע. במגוון עוצר נשימה של סגנונות וקולות הנעים מטרגדיה דרך סטירה ועד מצגת פאואר-פוינט, מתארת איגן את הזרם התת־קרקעי של הרס העצמי שנגזר על כולנו להיאבק נגדו או להיכנע לו, את הרעב האנושי הבסיסי לגאולה ואת השאיפה האוניברסאלית להימלט מהבדידות ומנקיפתו חסרת הרחמים של הזמן אל מחוזות האמנות, שבהם נוכל – במיטבנו – להגבּיה עוף ולגעת באחרים.

מפגש עם חוליית הבריונים הוא יצירה ערמומית, מפתיעה ומלהיבה מאת אחת הסופרות האמיצות ביותר הכותבות היום.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מפגש עם חוליית הבריונים”


1

אובייקטים מצויים

 

זה התחיל כרגיל, בשירותים של מלון לאסימוֹ. כשתיקנה סאשה מול המראה את צללית העיניים הצהובה שלה הבחינה בתיק על הרצפה לצד הכיור, תיק ששייך מן הסתם לאישה שאותה שמעה משתינה בצליל קלוש מבעד לדלת דמוית כספת של אחד מתאי השירותים. צמוד לשפתי התיק, כמעט חבוי, נח לו ארנק מעור ירוק חיוור. כשחשבה על כך בדיעבד, קל היה לסאשה לזהות מה גירה אותה – האמון העיוור של האישה המשתינה. "אנחנו גרות בעיר שבה יגנבו לך את השׂער מהראש אם רק תיתני להם הזדמנות ואת משאירה את הדברים שלך זרוקים לעין כול ומצפה שיחכו לך כשתחזרי?" זה גרם לה לרצות ללמד את האישה הזאת לקח. אבל הרצון הזה היה רק הסוואה לתחושה עמוקה יותר שתמיד היתה קיימת בסאשה: הארנק השמן והרך הזה, שנידב את עצמו לידיה – להשאיר אותו שם נראה לה משעמם כל כך, שגרתי כל כך, להשאיר אותו בִּמקום לתפוס את הרגע, לקבל עליה את האתגר, לעשות את הצעד, לברוח מהכלוב, להשליך את הזהירות לכל רוח, לחיות את הסכנה ("טוב, הבנתי," אמר קוֹז, הפסיכיאטר שלה), ולקחת את הדבר המזדיין.

"זאת אומרת, לגנוב אותו."

הוא ניסה להביא את סאשה להשתמש במילה הזאת, שהיה קשה יותר להימנע מהשימוש בה ביחס לארנק מאשר ביחס להרבה דברים אחרים שהרימה במשך השנים, כשמצבה (כפי שניסח זאת קוז) החל להסלים: חמישה צרורות של מפתחות, ארבעה עשר זוגות משקפי שמש, צעיף פסים של ילדה, משקפות, מגררת גבינה, אולר, עשרים ושמונה סבונים ושמונים וחמישה עטים, החל בעטים כדוריים זולים שבהם חתמה על ספחים של כרטיס אשראי ועד לעט ויסקונטי בצבע חציל שמחירו הנקוב באינטרנט מאתיים ושישים דולר, שאותו הרימה מהעורך דין של הבוס הקודם שלה במהלך פגישה לחתימת חוזים. סאשה הפסיקה לקחת חפצים מחנויות – הסחורות הקרות והאדישות שלהן לא משכו את לבה. רק מאנשים.

"אוקיי," אמרה. "לגנוב אותו."

סאשה וקוז הדביקו לתחושה הזאת את הכינוי "אתגר אישי", דהיינו: לקיחת הארנק היא בשביל סאשה דרך להוכיח את קשיחותה, את האינדיבידואליות שלה. המשימה שמוטלת עליהם היא להחליף את היוצרות בראשה כך שהאתגר יהיה לא לקחת את הארנק, אלא להשאיר אותו. זה יהיה המרפא, אף על פי שקוז לא אמר מעולם מילים כמו "מרפא". הוא לבש סוודרים מגניבים והרשה לה לקרוא לו קוז, אבל הוא היה בלתי קריא בנוסח האסכולה הישנה, עד כדי כך שסאשה לא הצליחה להחליט אם הוא הומו או סטרייט, אם כתב ספרים מפורסמים או אם הוא (כפי שחשדה לפעמים) אחד מאותם נוכלים נמלטים שמתחזים לרופאים ובסופו של דבר משאירים אזמלי מנתחים בתוך גולגולות של אנשים. ברור שאפשר היה לפתור את כל השאלות האלה בגוגל בתוך פחות מדקה, אבל הן היו שאלות מועילות (לדברי קוז), ועד כה סאשה עמדה בפיתוי.

הספה שעליה שכבה בקליניקה שלו היתה עשויה עור כחול ורכה מאוד. קוז אהב את הספה, כך אמר לה, כי היא חוסכת משניהם את העול שבקשר עין. "אתה לא אוהב קשר עין?" שאלה סאשה. נראה לה מוזר שפסיכותרפיסט יודה בדבר כזה.

"אני מוצא שזה מעייף," אמר. "וככה, שנינו יכולים להסתכל לאן שאנחנו רוצים."

"לאן אתה מסתכל?"

הוא חייך. "את רואה איזה אופציות יש לי."

"לאן אתה מסתכל בדרך כלל? כשמישהו שוכב על הספה."

"ברחבי החדר," אמר קוז. "על התקרה. בוהה בחלל."

"אתה נרדם לפעמים?"

"לא."

סאשה הביטה מבעד לחלון שפנה לרחוב, והערב, בעודה ממשיכה בסיפורה, נשטף אדוות של גשם. היא בחנה את הארנק, שהיה רך ובשל מדי כמו אפרסק. היא קטפה אותו מהתיק של האישה והחליקה אותו לתיק היד הקטן שלה, שאת הרוכסן שלו הספיקה לסגור לפני שפסק צליל ההשתנה. היא הדפה את דלת השירותים ושייטה בחזרה דרך הלובי אל הבר. היא ובעלת הארנק כלל לא ראו זו את זו.

טרום־ארנק, התייסרה סאשה בלפיתתו של ערב נוראי: דייט כושל (עוד אחד) עם בחור שנראה שקוע בעצמו מאחורי בלורית כהה והעיף מדי פעם מבט במסך הטלוויזיה השטוח עד שנראה כי המשחק של הגֶ'טס מעניין אותו יותר מהסיפורים הנדושים – כפי שהודתה בעצמה – שסיפרה סאשה על בֶּני סָלָזאר, הבוס הקודם שלה, שהתפרסם בכך שהקים את חברת התקליטים "סואו'ז אִיר"* וחוץ מזה (כפי שידעה סאשה במקרה) נהג לבזוק פתיתי זהב לקפה שלו – בתור מעוררי תשוקה, כנראה – ולרסס את בתי שחיו בקוטלי חרקים.

[* Sow's Ear– אוזן חזירה. שם החברה נגזר מן הפתגם האנגלי You can't make a silk purse from a sow's ear(אי אפשר לעשות ארנק משי מאוזן חזירה). כל ההערות הן של המתרגם, פרט להערות בפרק 9 להלן.]

ואולם פוסט־ארנק, נמלאה הסצנה עקצוצי אפשרויות מרנינות. סאשה הרגישה כי המלצרים בוחנים אותה כשהחליקה בחזרה לשולחן עם התיק שלה בידה והמִטען הסודי בתוכו. היא התיישבה ולגמה מה"מרטיני מֶלון מטורף" שלה וזקפה את ראשה לעבר אלכס. היא חייכה את חיוך הכן/לא שלה. "שלום," היא אמרה.

חיוך הכן/לא היה אפקטיבי להדהים.

"מישהי פה שמחה," אמר אלכס.

"אני תמיד שמחה," אמרה סאשה. "לפעמים אני סתם שוכחת."

אלכס כבר שילם את החשבון כשהיתה בשירותים – ראיה ניצחת לכך שהתכוון לנטוש את הדייט שלהם. אבל כעת בחן אותה.

"בא לך ללכת למקום אחר?"

הם קמו ללכת. אלכס לבש מכנסי קורדרוי שחורים וחולצת כפתורים לבנה. הוא היה מזכיר משפטי. באי־מייל הוא היה גחמני, כמעט שטותניק, אבל במפגש פנים אל פנים נראה לחוץ ומשועמם בעת ובעונה אחת. היא הבחינה שהוא בכושר מצוין, לא מביקורים בחדר כושר אלא משום שהיה צעיר וגופו עדיין נשא את חותמם של ענפי הספורט שעסק בהם בתיכון ובקולג'. סאשה, שהיתה בת שלושים וחמש, כבר עברה את הנקודה הזאת. עם זאת, אפילו קוז לא ידע מה גילה האמתי. הניחוש הכי קרוב ששמעה היה שלושים ואחת, והרוב חשבו שהיא בשנות העשרים שלה. היא התאמנה יום־יום ונשמרה מאור השמש. בכל הפרופילים שלה ברשת ציינה שהיא בת עשרים ושמונה.

כשהתרחקה מהבר בעקבות אלכס, לא עמדה בפיתוי לפתוח את רוכסן התיק שלה ולגעת בארנק הירוק השמן רק לשנייה, כדי לחוש את ההתכווצות שגרם לה סביב לבה.

"את מודעת להרגשה שהגנֵבה גורמת לך," אמר קוז, "עד כדי כך שאת מזכירה אותה לעצמך כדי לשפר את מצב הרוח שלך. אבל האם את חושבת איך זה גורם לאדם האחר להרגיש?"

סאשה הטתה ראשה לאחור כדי להביט בו. היא התעקשה לעשות זאת מדי פעם, רק כדי להזכיר לקוז שהיא לא מטומטמת – היא ידעה שלשאלה הזאת יש תשובה נכונה. היא וקוז משתפים פעולה בכתיבת סיפור שסופו ידוע מראש: היא תחלים. היא תחדל לגנוב מאנשים ושוב יהיה אכפת לה מדברים שהנחו אותה בעבר: מוזיקה; רשת החברים שהכירה כשרק הגיעה לניו יורק; רשימת המטרות ששרבטה על גיליון גדול של נייר עיתון והדביקה לקירות בדירות השכורות הראשונות שלה:

 

לגלות להקה ולנהל אותה

להבין מה אומרים בחדשות

ללמוד יפנית

להתאמן בנֵבל

 

"אני לא חושבת על האנשים," אמרה סאשה.

"אבל זה לא שאין לך אמפתיה," אמר קוז. "אנחנו יודעים את זה, בגלל האינסטלטור."

סאשה נאנחה. לפני כחודש סיפרה לקוז את סיפור האינסטלטור, וכמעט בכל פגישה שלהם מאז הוא מצא דרך להזכיר את הסיפור. האינסטלטור היה איש זקן שבעל הבית של סאשה שלח לבדוק נזילה בדירה מתחת לדירתה. הוא הופיע בפתח דלתה של סאשה, כמה קווצות שער אפור על ראשו, ובתוך דקה – בום – ירד לרצפה וזחל מתחת לאמבט שלה כמו חיה שמגששת את דרכה בחזרה לחור המוכר. האצבעות שבהן מישש וחיפש את ההברגות מאחורי האמבט היו מוכתמות כל כך עד שנראו כמו בדלי סיגרים וכשמתח את זרועותיו טיפס הסווטשרט שלו למעלה וחשף גב לבן ורך. סאשה הפנתה את מבטה, המומה מהתבזותו של הזקן, לחוצה לצאת לעבודה הזמנית שלה, אלא שהאינסטלטור דיבר אליה, שאל אותה על אורך המקלחות שלה ועל תדירותן. "לא משתמשת בה," אמרה לו קצרות. "מתקלחת בחדר כושר." הוא הנהן מבלי להתייחס לחוסר הנימוס שלה, כנראה שהיה רגיל בכך. אפה של סאשה החל לדגדג; היא עצמה את עיניה ולחצה בחוזקה על רקותיה.

כשפקחה עיניים, ראתה את חגורת הכלים של האינסטלטור שוכבת על הרצפה לרגליה. היה בה מברג יפהפה, ידיתו הכתומה והשקופה זוהרת כמו סוכרייה על מקל בתוך לולאת העור השחוקה, חוטר המתכת הכסוף מפוסל, נוצץ. סאשה הרגישה איך היא מתכווצת סביב החפץ בפיהוק גדול של תיאבון; היה לה צורך להחזיק במברג הזה, רק לרגע. היא כופפה ברכיים וקטפה אותו בדממה מהחגורה. צמיד לא צלצל; בפעולות אחרות היו ידיה הגרומות מפרכסות, אבל בזה היא היתה טובה – נועדה לזה, חשבה לעתים קרובות, ברגעי השיכרון הראשונים אחרי שהרימה משהו. ומרגע שהיה המברג בידה, חשה שחרור מיָדי מהכאב שגרמה לה הימצאותו של זקן בעל גב רך שמתנשף מתחת לאמבט שלה, ואחר כך הרגישה יותר משחרור: שוויון נפש מבורך, כאילו עצם הרעיון שדבר כזה יכול להכאיב מעורר תימהון.

"ואחרי שהוא הלך?" שאל קוז אחרי שסיפרה סאשה את הסיפור. "איך נראה בעינייך המברג אז?"

רגע של דממה. "רגיל," אמרה.

"באמת. כבר לא מיוחד?"

"כמו כל מברג."

סאשה שמעה שקוז זע מאחוריה ומשהו קרה בחדר: נדמה כאילו המברג, שהניחה על השולחן שעליו שמרה את הדברים שהרימה (עוד שולחן הצטרף אליו לאחרונה), המברג שכמעט לא הביטה בו מאז, כאילו ריחף בחלל הקליניקה של קוז. ריחף ביניהם: סמל.

"ואיך הרגשת?" שאל קוז בשקט. "בנוגע לעובדה שלקחת אותו מהאינסטלטור שעליו ריחמת?"

איך היא הרגישה? איך היא הרגישה? היתה תשובה נכונה לשאלה הזאת, כמובן. לעתים נאלצה סאשה להיאבק בדחף לשקר פשוט כדרך לשלול אותה מקוז.

"רע," אמרה. "אוקיי? הרגשתי רע. שִיט, הכנסתי את עצמי לפשיטת רגל בשביל לשלם לך – אז ברור שאני קולטת שזאת לא הדרך הכי טובה לחיות."

יותר מפעם אחת ניסה קוז לקשר את האינסטלטור אל אביה של סאשה, שנעלם כשהיתה בת שש. היא הקפידה לא להתרצות לקו המחשבה הזה. "לא זוכרת אותו," אמרה לקוז. "אין לי מה להגיד." היא עשתה זאת כדי להגן על קוז ועל עצמה – הם עסקו בכתיבת סיפור של גאולה, של התחלות חדשות והזדמנויות נוספות. אבל בכיוון ההוא ציפה רק צער.

 

סאשה ואלכס חצו את הלובי של מלון לאסימו לעבר הרחוב. סאשה הצמידה את תיקה לכתפה, כדור הארנק החמים מתכרבל לו בבית השחי שלה. כשחלפו על פני הענפים הזוויתיים עם הניצנים, ליד דלתות הזכוכית הגדולות הפונות לרחוב, זגזגה אישה לתוך מסלול הליכתם. "חכו," אמרה. "אולי ראיתם – אני לא יודעת מה לעשות."

סאשה הרגישה צביטה של אימה. זאת היתה האישה שאת הארנק שלה לקחה – היא הבינה זאת מיד, אף כי מי שעמדה לפניה לא דמתה כלל לבעלת הארנק חסרת הדאגות ושחורת השער שראתה בעיני רוחה. לאישה הזאת היו עיניים חומות ופגיעות ונעליים שטוחות מחודדות שנקשו בקול רם מדי על רצפת השיש. בשערה החום המקורזל ניכר הרבה אפור.

סאשה אחזה בזרועו של אלכס וניסתה לנווט אותו החוצה. היא הרגישה את פעימת הפתעתו למגעה, אבל הוא לא זז ממקומו. "אולי ראינו מה?" אמר.

"מישהו גנב לי את הארנק. תעודת הזהות שלי בתוכו ואני צריכה לעלות על טיסה מחר בבוקר. אני לא יודעת מה לעשות!" היא נתנה בשניהם מבט מתחנן. היתה בו ההיזקקות הכּנה שתושבי ניו יורק לומדים מהר מאוד להסתיר, וסאשה נרתעה. לא עלתה על דעתה האפשרות שהאישה לא גרה בעיר.

"התקשרת למשטרה?" שאל אלכס.

"פקיד הקבלה אמר שיתקשר. אבל אני שואלת את עצמי – אולי הוא נפל לי באיזה מקום?" היא הביטה בחוסר אונים ברצפת השיש סביב רגליהם. סאשה נרגעה מעט. האישה היתה מהסוג שמעצבן אנשים אחרים מבלי להתכוון לכך; גם עכשיו, כשהלכה אחרי אלכס לדלפק הקבלה של המלון, היו תנועותיה מתנצלות. סאשה נגררה אחריהם.

"מישהו פה עוזר לאישה הזאת?" שמעה את אלכס שואל.

פקיד הקבלה היה צעיר עם שֵׂער קיפודי. "התקשרנו למשטרה," אמר כמתגונן.

אלכס פנה אל האישה. "איפה זה קרה?"

"בשירותי נשים. אני חושבת."

"מי עוד היה שם?"

"אף אחד."

"השירותים היו ריקים?"

"יכול להיות שהיתה מישהי, אבל לא ראיתי אותה."

אלכס הסתובב אל סאשה. "את היית בשירותים לפני רגע," אמר. "ראית מישהו?"

"לא," הצליחה לומר. היו לה כדורי זָנַקס בתיק, אבל היא לא יכלה לפתוח את תיקה. היא חששה שהארנק ייפלט מתוכו לעיני כול גם כשהרוכסן סגור, באופן בלתי נשלט, ויגרור אחריו מפולת של זוועות: מעצר, קלון, עוני, מוות.

אלכס פנה לפקיד הקבלה. "למה אני שואל את כל השאלות ולא אתה?" אמר. "מישהי נשדדה הרגע במלון שלכם. אין לכם, כאילו, מחלקת ביטחון?"

המילים "נשדדה" ו"ביטחון" הצליחו לחדור את מקצב הפופ המרגיע שפמפם לא רק במלון לאסימו אלא בכל מלון דומה לו בעיר ניו יורק. גל מתון של עניין הגיע מכיוון הלובי.

"התקשרתי לביטחון," אמר פקיד הקבלה, וסידר את צווארונו. "אני מתקשר אליהם שוב."

סאשה העיפה מבט באלכס. הוא כעס, והכעס אפשר לה לזהות מיהו יותר משעה שלמה של שיחה בטלה (אמנם בעיקר מצדה): הוא חדש בניו יורק. בא ממקום קטן. יש לו דבר או שניים להוכיח בשאלת היחס הראוי של אדם לזולתו.

הופיעו שני אנשי ביטחון, נראים במציאות כמו שהם נראים בטלוויזיה: בחורים חסונים שנימוסיהם המוקפדים כרוכים איכשהו בנכונותם לפצח גולגולות. הם התפצלו כדי לסרוק את הבר. סאשה הצטערה בכל מאודה שלא השאירה את הארנק שם, כאילו היה זה דחף שהתקשתה לעמוד בפניו.

"אני אבדוק בשירותים," אמרה לאלכס, והכריחה את עצמה להקיף באטיות את גוש המעליות. השירותים היו ריקים. סאשה פתחה את תיקה, הוציאה את הארנק, העלתה את בקבוקון הזנקס שלה ממעמקים והקפיצה כדור אל בין שיניה. הם פועלים מהר יותר אם לועסים אותם. בעוד הטעם הצורב מציף את פיה, היא סרקה את המקום, מנסה להחליט איפה להיפטר מהארנק: באחד התאים? מתחת לכיור? הצורך להחליט שיתק אותה. היא מוכרחה לעשות את זה כמו שצריך, לצאת ללא פגע, ואם תוכל, אם תעמוד בכך – השתולל בה הרעיון להבטיח לקוז הבטחה.

דלת השירותים נפתחה והאישה נכנסה. עיניה התזזיתיות פגשו את עיניה של סאשה במראה: עיניים צרות, ירוקות, תזזיתיות לא פחות. היה רגע של דממה שבמהלכו הרגישה סאשה שהיא בעימות פנים אל פנים: האישה קלטה, ידעה כל הזמן. סאשה הושיטה לה את הארנק. ואז הבינה, לפי הבעתה ההמומה של האישה, כי טעתה.

"מצטערת," מיהרה סאשה לומר. "יש לי בעיה."

האישה פתחה את הארנק. ההקלה הפיזית שלה מכך שהארנק חזר אליה עברה אל סאשה בגל של חמימות, כאילו גופיהן הותכו והתאחדו. "לא חסר כלום, אני נשבעת," אמרה. "אפילו לא פתחתי אותו. יש לי בעיה, אבל אני בטיפול. אני רק – בבקשה אל תגלי. אני במצב עדין."

האישה הביטה בה, עיניה החומות הרכות שוטטו על פניה של סאשה. מה היא ראתה? סאשה השתוקקה לפנות ולהציץ שוב במראה, כאילו תוכל לגלות סוף־סוף משהו על עצמה – משהו שאבד לה. אבל היא לא פנתה. היא עמדה בלי ניע והניחה לאישה להביט בה. עלה בדעתה שגילה של האישה קרוב לגילה שלה – הגיל האמתי שלה. בטח יש לה ילדים בבית.

"אוקיי," אמרה האישה, והשפילה מבט. "זה יישאר בינינו."

"תודה," אמרה סאשה. "תודה רבה, תודה לך." ההקלה והגלים הראשונים, העדינים של הזנקס גרמו לה חולשה, והיא נשענה על הקיר. היא הרגישה שהאישה להוטה להסתלק משם. היא עצמה רצתה להחליק אל הרצפה.

נשמעה דפיקה על הדלת, קול גברי: "מצאתן משהו?"

 

סאשה ואלכס יצאו מהמלון אל טרייבקה השוממת, מוכת הרוחות. היא הציעה להיפגש בלאסימו מתוך הרגל; המלון היה קרוב אל "תקליטי סואו'ז איר", שם עבדה שתים עשרה שנה כעוזרת של בּני סלזאר. אבל היא שנאה את השכונה בלילה בלי מגדלי התאומים, שאוטוסטרדות האורות המבהיקים שלהם תמיד הפיחו בה תקווה. נמאס לה מאלכס. בתוך עשרים דקות הם חלפו ביעף על פני ציון הדרך הרצוי של קשר־משמעותי־על־בסיס־חוויה־משותפת ודהרו לעבר המצב המושך פחות של להכיר־זה־את־זה־טוב־מדי. אלכס חבש כובע צמר משוך על מצחו. ריסיו היו ארוכים ושחורים. "זה היה מוזר," אמר לבסוף.

"כן," אמרה סאשה. ואחרי רגע של דממה, "אתה מתכוון, זה שמצאתי אותו?"

"כל העסק. אבל כן." הוא פנה אליה. "הוא היה, כאילו, מוסתר?"

"הוא היה זרוק על הרצפה. בפינה. מאחורי עציץ, כזה." אמירת השקר הזה הפיקה עקצוצים של זיעה על גולגולתה מורגעת הזנקס של סאשה. היא שקלה לומר "האמת, לא היה עציץ", אבל הצליחה להימנע מכך.

"זה כמעט כאילו שהיא עשתה את זה בכוונה," אמר אלכס. "בשביל לקבל תשומת לב או משהו."

"היא לא נראתה טיפוס כזה."

"אי אפשר לדעת. זה משהו שאני לומד כאן בניו יורק: אין לבנאדם שום צל של מושג מה ומי האנשים על באמת. הם אפילו לא דו־פרצופיים – הם, כאילו, בפיצול אישיות."

"היא לא מניו יורק," אמרה סאשה וחוסר הידיעה שלו עצבן אותה בו בזמן שהתאמצה לשמרו. "זוכר? היתה לה טיסה?"

"נכון," אמר אלכס. הוא עצר והטה את ראשו, בחן את סאשה שעמדה מולו על המדרכה החשוכה. "אבל את יודעת על מה אני מדבר? לגבי האנשים פה?"

"אני יודעת," אמרה בזהירות. "אבל אני חושבת שמִתרגלים."

"עדיף כבר לעבור למקום אחר."

לקח לסאשה רגע להבין. "אין מקום אחר," אמרה.

אלכס פנה אליה, מבוהל. אחר כך העלה על פניו מין חיוך. סאשה השיבה לו באותו מטבע – זה לא היה חיוך הכן/לא שלה, אבל משהו קרוב.

"זה מגוחך," אמר אלכס.

 

הם לקחו מונית ועלו את ארבע הקומות לדירתה של סאשה שבלוֹאֶר איסט סייד. היא גרה בה זה שש שנים. בדירה עמד ניחוח של נרות מבושמים, ועל הספה הנפתחת שלה היו כיסוי קטיפה והמון כריות, והיתה שם טלוויזיה צבעונית ישנה בעלת תמונה חדה, ועל אדני החלונות היו ערוכות שורות של מזכרות ממסעותיה: קונכייה לבנה, זוג קוביות אדומות, צנצנת קטנה של משחת טייגר בּאלְם מסין שהתייבשה ומרקמהּ הפך דומה לגומי, עץ בונסאי זעיר שהשקתה בנאמנות.

"בחיי," אמר אלכס. "יש לך אמבטיה במטבח! שמעתי על זה – זאת אומרת קראתי על זה, אבל חשבתי שלא נשארו כאלה. המקלחת היא תוספת חדשה, נכון? זאת דירת אמבטיה־במטבח, נכון?"

"אה־הה," אמרה סאשה. "אבל אני כמעט לא משתמשת בה. אני מתקלחת במכון הכושר."

האמבט היה מכוסה בלוח חתוך לפי מידה שעליו הניחה סאשה את הצלחות. אלכס העביר יד מתחת לשולי האמבט ובחן את רגלי האריה שלו. סאשה הדליקה את הנרות, הוציאה בקבוק גראפה מארון המטבח ומילאה שתי כוסיות.

"אני מת על המקום הזה," אמר אלכס. "מזכיר את ניו יורק של פעם. אתה יודע שיש דברים כאלה, אבל איך מוצאים אותם?"

סאשה נשענה על האמבט לצדו ולגמה לגימה זעירה מהגראפה. היה לה טעם של זנקס. היא ניסתה להיזכר מה היה גילו של אלכס בפרופיל שלו. עשרים ושמונה, חשבה, אבל הוא נראה צעיר יותר, אולי צעיר בהרבה. היא ראתה את דירתה כפי שהוא ראה אותה מן הסתם – קורטוב של צבע מקומי שיתפוגג עד מהרה אל מערבולת ההרפתקאות שעוברות על כולם בתחילת ימיהם בניו יורק. צרמה לסאשה המחשבה על עצמה כנצנוץ בערפל הזיכרונות שאלכס עתיד בעוד שנה־שנתיים להתאמץ כדי לארגן אותם: "איפה היה המקום הזה עם האמבט במטבח? מי היתה הבחורה ההיא?"

הוא התרחק מהאמבט וסייר ביתר חלקי הדירה. מעברו האחד של המטבח היה חדר השינה של סאשה. מעברו השני היה הסלון־חדר־ישיבה־משרד שלה הפונה לרחוב, שהכיל שתי כורסאות מרופדות ואת שולחן הכתיבה השמור לפרויקטים שלא במסגרת עבודתה – יחסי ציבור ללהקות שהאמינה בהן, ביקורות קצרות בוַייבּ ובסְפּין – אף כי אלה הצטמצמו חדות בשנים האחרונות. למעשה, כל הדירה, שלפני שש שנים נראתה כמו תחנה בדרך למקום טוב יותר, התמצקה בסופו של דבר סביב סאשה, צברה משקל ומסה, עד שהרגישה בעת ובעונה אחת שהיא תקועה בה ושיש לה מזל שזכתה בה – כאילו לא רק שאינה מסוגלת להמשיך הלאה אלא שאינה רוצה בכך.

אלכס רכן להביט באוסף הקטן שלה על אדני החלונות. הוא עצר מול התמונה של רובּ, החבר של סאשה שטבע בקולג', אבל לא אמר דבר. הוא עדיין לא הבחין בשולחנות שעליהם שמרה את ערמות הדברים שגנבה: העטים, המשקפות, המפתחות, צעיף הילדים, שגנבה פשוט בכך שלא החזירה אותו כשנשר מצווארה של ילדה שאמה משכה אותה בידה מתוך סניף סטארבַּקס. סאשה כבר היתה בטיפול אצל קוז באותה תקופה, לכן זיהתה את נאום התירוצים שפיעם ברחבי ראשה: החורף כמעט נגמר; ילדים גדלים מהר; ילדים שונאים צעיפים; מאוחר מדי, הן כבר יצאו; מביך אותי להחזיר את זה; יכולתי בקלות לא להבחין ברגע שזה נפל – בעצם, לא הבחנתי, אני רואה אותו רק עכשיו: "תראו, צעיף! צעיף צהוב בהיר של ילדה עם פסים ורודים – חבל, של מי זה יכול להיות? טוב, אני רק ארים אותו ואחזיק אותו לרגע…" בבית כיבסה את הצעיף ביד וקיפלה אותו יפה. זה היה אחד החפצים האהובים עליה ביותר.

"מה זה כל זה?" שאל אלכס.

עכשיו גילה את השולחנות ובהה בערמה. היא נראתה כפרי עמלו של בונה מיניאטורי: גל חפצים בלתי ניתן לפיענוח, אם כי בפירוש לא מקרי. בעיני סאשה, האוסף כמעט רטט תחת משא של מבוכות ושל הינצלויות כחוט השערה וניצחונות קטנים ורגעים של התעלות צרופה. נדחסו לתוכו שנים מחייה. המברג היה בשוליים החיצוניים. סאשה התקרבה לאלכס, נמשכה אל מראהו בעודו מביט וקולט הכול.

"ואיך הרגשת, כשעמדת עם אלכס מול כל הדברים האלה שגנבת?" שאל קוז.

סאשה טמנה את פניה בספה הכחולה כי לחייה התלהטו והיא שנאה את זה. היא לא רצתה להסביר לקוז את תערובת הרגשות שחשה, כשעמדה שם עם אלכס: גאוותה בחפצים הללו, חיבתה כלפיהם שרק התעצמה מכוח הבושה על האופן שבו הגיעו לידיה. היא סיכנה הכול, והנה התוצאה: הליבה הגולמית, המעוותת של חייה. מראהו של אלכס המעביר את מבטו על פני ערמת החפצים עורר דבר־מה בסאשה. היא חיבקה אותו מאחור, והוא הסתובב, מופתע אבל מוכן לשתף פעולה. היא נישקה אותו על פיו, אחר כך פתחה את רוכסנו וחלצה את מגפיה בבעיטה. אלכס ניסה להוביל אותה לחדר הסמוך, שם יוכלו להישכב על הספה הנפתחת, אבל סאשה כרעה על ברכיה לצד השולחנות ומשכה אותו למטה, השטיח הפרסי דוקר בגבה, אור פנסי הרחוב מוטל מבעד לחלון על פניו הרעבים ומלאי התקווה, על ירכיו העירומות, הלבנות.

לאחר מכן שכבו על השטיח במשך זמן רב. הנרות החלו להבהב. סאשה ראתה את צלליתו הקוצנית של עץ הבונסאי על רקע החלון הקרוב לראשה. כל הריגוש התפוגג מתוכה והשאיר רק עצב נורא, ריקנות שהיה בה משהו אלים, כאילו קרעו קרעים בבשרה. היא התנודדה וקמה על רגליה, קיוותה שאלכס ימהר להסתלק. הוא לבש עדיין את חולצתו.

"יודעת מה בא לי?" אמר, וקם. "לעשות אמבטיה בדבר הזה."

"אתה יכול," אמרה סאשה ביובש. "היא עובדת. האינסטלטור היה פה לא מזמן."

היא העלתה את מכנסי הג'ינס שלה ושמטה עצמה אל הכורסה. אלכס ניגש לאמבט, הסיר בזהירות את הצלחות מכיסוי העץ והרים אותו. מים קלחו מהברז. עוצמתם תמיד הבהילה את סאשה בפעמים המעטות שהשתמשה באמבט.

מכנסיו השחורים של אלכס נחו מקומטים על הרצפה לרגלי סאשה. מלבֵּן ארנקו שחק את הקורדרוי באחד מכיסיו האחוריים, כאילו הוא מרבה ללבוש את המכנסיים האלה ותמיד עם הארנק באותו המקום. סאשה הציצה לעברו. אדים עלו מהאמבט כשטבל בו יד לבדוק את חום המים. אחר כך חזר לגל החפצים ורכן קרוב אליו, כמחפש משהו מסוים. סאשה הסתכלה בו, מייחלת לרטט כלשהו מן הריגוש שחשה קודם, אלא שלא נותר ממנו דבר.

"אני יכול להכניס כמה כאלה?" הוא החזיק חפיסה של מלחי אמבט שלקחה סאשה מהחברה הכי טובה שלה ליזי כשנתיים קודם לכן, לפני שהפסיקו לדבר. המלחים היו עדיין באריזות המנוקדות שלהם. הם היו עמוק במרכז הערמה, שהתמוטטה מעט בגלל הוצאתם. איך אלכס ראה אותם בכלל?

סאשה היססה. היא וקוז דנו באריכות בסיבות לכך שהיא מחזיקה את החפצים הגנובים בנפרד משאר חייה: משום שמִן השימוש בהם ישתמעו חמדנות או אנוכיות. משום שהותרתם כמו שהם יצרה את הרושם שאולי תחזיר אותם ביום מן הימים; משום שסידורם בערמה מנע מעוצמתם לדלוף החוצה.

"נראה לי," היא אמרה. "נראה לי שכן." היא היתה ערה לכך שביצעה מהלך בסיפור שהיא כותבת עם קוז, שנקטה צעד סמלי. אבל האם זה צעד לעבר הסוף הטוב, או צעד שמרחיק אותה ממנו?

היא הרגישה את ידו של אלכס על עורפה, מלטפת את שערה. "את אוהבת מים חמים?" שאל. "או ככה־ככה."

"חמים," אמרה. "ממש־ממש חמים."

"גם אני." הוא חזר לאמבט והתעסק עם הברזים וניער פנימה מלחים, ומיד התמלא החדר אדים בניחוח צמחי שהיה מוכר לסאשה עמוקות: ריח חדר האמבטיה של ליזי, מן הימים שסאשה נהגה להתקלח שם אחרי שהיא וליזי יצאו לריצה יחד בסנטרל פארק.

"איפה המגבות שלך?" קרא אלכס.

היא החזיקה אותן מקופלות בסל בשירותים. אלכס הלך להביא אותן, ואז סגר את דלת השירותים. סאשה שמעה שהוא מתחיל להשתין. היא כרעה ברך על הרצפה והחליקה את ארנקו מכיס מכנסיו ופתחה אותו, לבה יורה צרורות בלחץ פתאומי. זה היה ארנק שחור פשוט, שהתבלה לאפור בקצותיו. היא עברה במהירות על תוכנו: כרטיס אשראי, כרטיס עובד, כרטיס מכון כושר. בכיס צדדי, תמונה דהויה של שני נערים ונערה עם פלטה על שיניה, מצמצמים את עיניהם על חוף כלשהו. קבוצת ספורט במדים צהובים, הראשים קטנים כל כך עד שלא יכלה להבחין אם אחד מהם שייך לאלכס. פיסת נייר דפדפת נפלה לחיקה של סאשה מבין התצלומים מקומטי השוליים. היא נראתה ישנה מאוד, שוליה קרועים, שורות התכלת החיוורות כמעט נשחקו לחלוטין. סאשה פתחה אותה וראתה שכתוב בה, בעיפרון לא מחודד, אני מאמין בך. היא קפאה, בוהה במילים. נדמה כאילו הן מתַעלות את עצמן אליה מפיסת הנייר הדלה שלהן, מביאות אתן פרץ של מבוכה בשביל אלכס, ששמר את המחווה המתפוררת הזאת בארנק המתפורר שלו, ואחר כך חרפה על ראשה משום שהביטה בה. היא היתה ערה קלושות לפתיחת הברזים בכיור ולצורך לפעול מהר. בחופזה החזירה מוכנית לארנק את תכולתו אך שמרה את פיסת הנייר בכף ידה. אני רק אחזיק את זה, נתנה דעתה על כך שהיא אומרת לעצמה בעודה תוחבת את הארנק בחזרה לכיסו של אלכס. אני אחזיר אותה אחר כך. הוא בטח לא זוכר שהיא שם; אני עושה לו טובה בעצם בכך שאני מסלקת אותה לפני שמישהו ימצא אותה. אני אגיד: "היי, מצאתי את זה על השטיח, זה שלך?" והוא יגיד: "מה? בחיים לא ראיתי את זה – זה בטח שלך, סאשה." ואולי זה נכון. אולי מישהו נתן לי את זה לפני שנים, ושכחתי.

"ועשית את זה? החזרת אותה למקום?" שאל קוז.

"לא הספקתי. הוא יצא מהשירותים."

"ויותר מאוחר? אחרי האמבטיה. או בפעם הבאה שנפגשתם."

"אחרי האמבטיה הוא לבש את המכנסיים שלו והלך. מאז לא דיברתי אתו."

היה רגע של דממה שבמהלכו היתה סאשה ערה בחריפות לעובדה שקוז נמצא מאחוריה, ממתין. היא רצתה מאוד לרַצות אותו, לומר משהו כמו "זאת היתה נקודת מפנה. הכול השתנה מאז", או "התקשרתי לליזי וסוף־סוף השלמנו", או "חזרתי לנגן בנבל", או סתם "אני משתנה אני משתנה אני משתנה. השתניתי!" גאולה, מטמורפוזה – אלוהים, כמה שהיא רצתה בדברים האלה. כל יום, כל דקה. לא כולם כך?

"אנא," אמרה לקוז. "אל תשאל אותי איך אני מרגישה."

"בסדר," אמר בשקט.

הם ישבו בשתיקה, השתיקה הארוכה ביותר שעמדה ביניהם אי־פעם. סאשה הביטה בזגוגית שהגשם שטף אותה ללא הפסקה ומרח את האורות בחושך היורד. היא שכבה בגוף מתוח, תופסת בעלות על הספה, על מקומה בחדר, על מבטה לעבר החלון והקירות, על הרחש הקל שנשמע תמיד כשהאזינה, ועל הדקות האלה מזמנו של קוז: דקה, ועוד דקה, ואז דקה נוספת.

 

 

סופרת אמריקאית מוערכת. נולדה בשיקאגו ב-1962 וגדלה בסן פרנסיסקו.

פרסמה סיפורים קצרים רבים שהופיעו בניו יורקר ובעיתונים אחרים. קיבלה מילגות ופרסים רבים על ספריה.

מפרסמת מאמרים בתדירות גבוהה בניו יורק טיימס מגזין.

ספרה "מפגש עם חוליית הבריונים" זכה לפרס פוליצר בשנת 2011.

X