מפגשים, חמישה סיפורים מיפן | לרכישה באינדיבוק
מפגשים, חמישה סיפורים מיפן

מפגשים, חמישה סיפורים מיפן

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 65
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 24
- 24

מפגשים – חמישה סיפורים מיפן, פרי עטם של חמישה סופרים מענקי הספרות היפנית – מורי אוגאי, אקוטגווה ריונוסקה, אוקמוטו קאנוקו, דזאי אוסאמו, היאשי פומיקו. כל אחד מחמשת הסיפורים הנפלאים שבאסופה זו מתאר מפגש קטן בין בני אדם וגם מפגש גדול בין מזרח למערב, וכל אחד מהסופרים מציג את המפגשים האלה בסגנונו ובלשונו הייחודית. זוהי קריאה שהיא תענוג צרוף, פנינה ייחודית ובלתי רגילה המרעידה את מיתרי הלב. טרחה על איסוף הסיפורים, תרגומם, עריכתם, ולא פחות חשוב – על הכנסת הביאורים המחכימים – אירית ויינברג.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מפגשים, חמישה סיפורים מיפן”

בשיפוצים | מוֹרי אוֹגאי

 

היועץ הזוטר וָטָנאבֶּה ירד מרכבת מול תיאטרון הקבוקי.

הגשם פסק זה עתה, ווטנאבה נזהר מלדרוך בשלוליות. הוא הלך לאורך הנהר ברובע קוביקיצ'ו לכיוון משרד התחבורה והתקשורת, ותהה עם עצמו היכן המסעדה, שאת השלט שלה היה בטוח שראה בפינה של אחד הרחובות.

הרחוב היה כמעט ריק מעוברים ושבים. חמישה-שישה גברים בחליפות, שנראו כמי שנמצאים בדרכם מעבודה באחד המשרדים הממשלתיים, שוחחו בקול רם. אחר כך חלפה על פניו במהירות צעירה לבושה קימונו עם צווארון צבעוני. וטנאבה חשב שהיא בטח עובדת באחד מבתי התה ונשלחה לסידורים כלשהם.

לבסוף, כפי שציפה, ראה שלט קטן יחסית, עם שם המלון סֶיְיוֹקֶן כתוב במאוזן.

הכניסה הראשית, הפונה אל הטיילת לאורך הנהר, הייתה מוסתרת מאחורי גדר בנייה זמנית, ואל הכניסה האחורית, הפונה אל רחוב צדדי, הובילו שני גרמי מדרגות מימין ומשמאל. גרמי המדרגות יצרו מעין משולש עם שתי דלתות בקודקודו הקטום. וטנאבה עלה במדרגות, ובעודו תוהה באיזו דלת עליו להיכנס, ראה שלט "כניסה" על הדלת השמאלית. הוא ניקה היטב את נעליו המלאות בבוץ, פתח את דלת הזכוכית ונכנס פנימה. בפנים השתרע מסדרון עם רצפת עץ, וכמו בחוץ, לצד מחצלת לניגוב רגליים הייתה גם ערימת מטליות. "נראה שמגיעים לכאן אנשים נוספים עם נעליים מלוכלכות כמו שלי," חשב וטנאבה, וניקה שוב את נעליו.

מסביב היה שומם, רק ממרחק מה נשמע רעש חזק של עבודות נגרות. וטנאבה נזכר בגדר הזמנית שמחוץ למלון. באמת המקום בעיצומו של שיפוץ, חשב לעצמו.

היות שלא היה מי שיפגוש אותו, הוא התקדם עד לקצה המסדרון. הוא תהה האם לפנות ימינה או שמאלה ולבסוף נתקל באדם בעל חזות של מלצר עומד בחוסר מעש.

"אתמול הזמנתי מקום בטלפון."

"ודאי! שניים, נכון? בבקשה עלה לקומה השנייה," המלצר הצביע לעבר מדרגות בצד ימין. כנראה שאין כאן כמעט פעילות במהלך השיפוצים, חשב וטנאבה, לכן המלצר הבין שמדובר בשני אורחים. ככל שעלה במדרגות הרעש של דפיקות הפטישים ושל הלמות הגרזנים הלך והתגבר.

המלצר עלה בעקבות וטנאבה.

"הומה פה אצלכם, אה," וטנאבה, שלא היה בטוח לאיזה חדר עליו להיכנס, פנה אל המלצר.

"אל תדאג, אדוני, הפועלים מסיימים כאן בחמש, במהלך הארוחה לא יהיה כל רעש. אנא, המתן קצת כאן."

 

המלצר השיג את וטנאבה בזריזות ופתח את דלת החדר הפונה לכיוון מזרח. משנכנס, גילה וטנאבה טרקלין, שנראה קצת גדול מדי בעבור שני אורחים. בחדר עמדו שלושה שולחנות קטנים ומסביב לכל אחד מהם – ארבעה-חמישה כיסאות. מתחת לחלון הימני בצד המזרחי עמדה גם ספה, ולידה שיח גפן מיניאטורי עם פירות חממה גדולים.

אוקמוטו קאנוקו 1889 – 1939, בודהיסטית, סופרת ומשוררת. סופרת מעניינת מאוד וייחודית בסגנונה העשיר בדימויים, עד כדי כך שמבקרים רבים האשימו אותה בשימוש יתר בפיוטים. היא התחילה לכתוב וואקה, שירה יפנית קצרה, כשהייתה נערה צעירה, ופרסמה את קובץ השירים הראשון שלה בגיל עשרים ושלוש. קשיים בנישואיה הובילו אותה לעסוק בבודהיזם, ובמשך כעשור היא חקרה, הרצתה וכתבה מאמרים וספרים בנושא. אחרי פרסום ספר השירה הרביעי שלה ב-1929 החליטה לפנות לפרוזה, וכדי להשלים את השכלתה הספרותית יצאה עם משפחתה למסע במערב, וביקרה בפריז, בלונדון, בברלין ואף הגיעה לארה"ב. היא פרסמה את ספר הפרוזה הראשון שלה, רומן המבוסס על ימיו האחרונים של אקוטגווה ריונוסקה, ב-1936, בהיותה בת ארבעים ושבע, ועד מותה, שלוש שנים מאוחר יותר, משטף דם במוח, הספיקה לפרסם יצירות רבות נוספות. כתיבתה מושפעת מתפיסות בודהיסטיות ומתפיסתה את הנשיות ככוח מסתורי ורב עוצמה.

 

אקוטגווה ריונוסקה 1892 – 1927, גדול אמני הסיפור הקצר היפני. 
זמן קצר לאחר לידתו אמו לקתה במחלת נפש והתאבדה, אביו העביר את הילד לטיפולו של גיסו. בבית דודו, שהיה נצר למשפחה שעסקה באמנות טקס התה במשך דורות, התחנך אקוטגווה על ברכי התרבות היפנית טרום פתיחתה למערב. בבית הספר קיבל חינוך שכלל, כמקובל באותה תקופה, לימודי סינית קלאסית והקלאסיקות היפניות והסיניות, אך העניין שלו בספרות מערבית הוביל אותו ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה. 
הוא ביסס את סיפוריו על סיפורים סיניים ויפניים עתיקים, אך פעמים רבות דקדוקו וסגנונו היה שאוב מניסיונותיו בתור מתרגם מאנגלית. גיבורי סיפוריו היו נזירים בודהיסטיים, סמוראים וגם נוצרים מיסיונרים. 
בניגוד לסגנון הכתיבה האוטוביוגרפי, שהיה מקובל ביפן בתקופתו, התעקש אקוטגווה במשך רוב חייו לכתוב בסגנון ייחודי, סיפורים החוקרים את טבע האדם ואת הדחפים העמוקים והנסתרים ביותר שלו, מבלי לפנות לפרוזה אוטוביוגרפית.
ב- 1915 כתב את סיפורו המפורסם ביותר, "ראשומון", שעל פיו נוצר סרטו המפורסם של אקירה קורסאווה. 
בסוף חייו הוא נשבר בלחץ בריאותו הכושלת, מצבו הנפשי ההולך ומדרדר ודרישות העולם הספרותי, והתחיל לכתוב סיפורים המבוססים על חייו, ואף על פי שאלה לא זכו להצלחה רבה, אי אפשר שלא להתרשם מחריפותם ומעומק הכאב שמצליח הסופר הנפלא הזה להעביר. 
הוא התאבד בגיל 35 בנטילת מנת יתר של כדורי הרגעה והותיר אחריו יותר ממאה וחמישים סיפורים קצרים. 
ב- 1934 נוסד פרס אקוטגווה, הפרס הספרותי החשוב ביפן לספרי ביכורים של כותבים יפנים. 
"ראשומון", כשם סיפורו הראשון, הפך למושג המציין סיפורים של אותו אירוע מנקודות מבט שונות, ובו האמת היא יחסית ומשתנה ממספר למספר.

 

דזאי אוסאמו – 1909 – 1948, נחשב לאחד מחשובי הסופרים היפנים במאה ה-20. דזאי הוא עוד אחד מענקי הספרות היפנית המודרנית, ועוד אחד מאותם אנשים שלא הצליחו להתמודד היטב עם דרישות החברה ועם ביקורת עצמית. הוא היה ילד עשירי מאחד-עשר ילדים במשפחה אמידה של בעלי אדמות בצפון יפן. אביו, שהיה חבר בפרלמנט היפני, נפטר כשדזאי היה בן ארבע-עשרה, והילד נשלח לפנימייה. שם הוא גם ניסה להתאבד בפעם הראשונה. אחרי שצלח את שנות בית הספר הוא התקבל למחלקה של שפה וספרות צרפתית באוניברסיטת טוקיו, אך כמעט לא הגיע ללימודים. הוא התחיל לכתוב בגיל עשרים וארבע, אבל הכתיבה התחילה לעניין אותו ברצינות, לפי עדותו, רק בגיל שלושים ואחד, סמוך לתחילתה של מלחמת העולם השנייה. הוא ראה את העולם במלוא מורכבותו ובמלוא ניגודיו הבלתי ניתנים ליישוב, ומעולם לא ידע שקט נפשי. הוא הצטרף לתנועה הסוציאליסטית, אך הרגיש שהוא מתחזה, כי בעצמו לא היה שייך למעמד הפרולטריון; הוא הביע ביקורת כלפי הממסד הקיסרי, אך גם כלפי אלה שהתחילו לבקר את הקיסר אחרי המלחמה. באחד ממאמריו טען שבילדותו אהב במיוחד דווקא אגדות מערביות, אך הוא שאב רבות גם מהפולקלור היפני והוציא ספר עם שכתוב של אגדות ידועות מימי הביניים. הוא ניהל רומנים מזדמנים ומערכות יחסים משמעותיות יותר עם מספר רב של נשים, סבל מבריאות חלשה ומדיכאון, היה מכור לאלכוהול ולסמים, ועדיין הצליח במהלך חייו להפוך לאחד הסופרים הפופולריים של זמנו ונותר אחד מהסופרים האהובים ביפן עד היום. ביום הולדתו השלושים ותשע, בניסיון החמישי, הוא הצליח סוף-סוף לשים קץ לחייו.

 

היאשי פומיקו (1951-1903), נולדה בעיר שימונוסקי, בדרומה של יפן, וחייה היו חיי נדודים. אחרי שאביה עזב את המשפחה היא עברה עם אמה ובן זוגה החדש ממקום למקום וסיימה את שש השנים של לימודי החובה באיחור של שנתיים. עם זאת, בחרה להמשיך ללמוד ושילמה בעצמה על המשך לימודיה, בכסף שהרוויחה מעבודת לילה במפעל. בגיל 18 היא עברה לטוקיו בעקבות אהובה, אך הרומן הסתיים בפרידה והיאשי נותרה לגור בטוקיו לבדה. היא החליפה עבודות ובני זוג והשתתפה בחיי הבוהמה של העיר הגדולה. במהלך שנות המלחמה שימשה כעיתונאית מטעם הרשויות היפניות, ועל כך זכתה בגינוי בשנים שלאחר המלחמה. יצירות רבות של היאשי, גם אלה שלפני המלחמה וגם אלה שאחריה, עוסקות בתלישות, נדודים, מעברים וחוסר יציבות, ובמרכזן תמיד גיבורים וגיבורות מהמעמדות הנמוכים.

 

ד"ר מורי אוגאי, 1862 – 1922 ; רופא, קצין צבא בכיר, מתרגם, סופר ומשורר.
וגאי נולד למשפחה אמידה בדרום מערב יפן. הודות לקשרי משפחתו ולכישרונו הגדול, כבר בגיל 19 היה רופא ושלט בארבע שפות, ביניהן גרמנית והולנדית. במסגרת תפקידו כקצין רפואה בצבא יפן הוא נשלח לגרמניה ללמוד על מערך הרפואה בצבא הפרוסי. במהלך שירותו הצבאי התקדם עד לתפקיד קצין רפואה ראשי בצבא יפן.
במהלך שהותו בגרמניה הוא השתתף בחיי הרוח והחברה של האליטה, ולמד להכיר ולאהוב ספרות מערבית ולתרגמה ליפנית. 
על אף תחושת החופש שחווה הרחק מארצו ולמרות התאהבותו בספרות המערבית, המפגש עם המערב לא היה קל בעבורו. לצד החופש הוא חווה גם תחושה עמוקה של זרות, שמצד אחד חידדה את חושיו, אך מהצד האחר הייתה גורם טורד מנוחה, והדבר בולט ברבות מיצירותיו העוסקות במפגש בין יפן למערב. 
בגרמניה הוא הכיר אישה והתאהב בה; דמותה רדפה אותו כל חייו והיא מופיעה כדמות הראשית בסיפור הראשון שפרסם אוגאי ב-1890 בשם "הרקדנית", ובו הוא עיבד את סיפור האהבה הטרגי שלהם, שהסתיים בשובו של אוגאי ליפן ובחתונתו עם אישה ממעמד גבוה שאמו בחרה בעבורו.
יש המצביעים על כך שגם בסיפור שבאסופה זו, שאותו כתב אוגאי זמן רב אחרי סיום הרומן, הוא עדיין ממשיך לעבד את החוויה ההיא. 
יצירתו הנודעת "אווזי הפרא" תורגמה לעברית (הוצאת אוקינוס, 2001). 

X