מעשה לוט | לרכישה באינדיבוק
מעשה לוט

מעשה לוט

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 58
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

"מעשה לוט" הוא ניסיון ראשון מסוגו: יומן קריאה אינטימי, מתוארך עד לרמת השנייה, של טקסט, במקרה זה סיפור סדום ועמורה התנ"כי. זוהי "קריאת אצבעות"; מעשה הקריאה מתחולל מול המסך, ברגע שהאצבעות מונחות על המקלדת, כמעשה חי, פעולה בזמן. במסע שעשיתי בעקבות הסיפור החידתי של סדום ועמורה, הלכה והתגלתה דמותו המורכבת, המסוכסכת, של לוט, ובו בזמן התפענחה מהותה המהפכנית של תביעתם של אנשי העיר – "לדעת" את מלאכי האלוהים שנטו ללון בעיר. מתוך כך עלתה דמותו של סבא שלי, שהיה מספר סיפורים, ובסוף ימיו נקט שתיקה מוחלטת, כניסיון נואש להימנע מלשון הרע.

 

(מתוך השער האחורי):

 

07:54

הרגע הזה בסיפור הוא הרגע שבו הסיפור קורס. לא חטאי סדום, לא צדיקותו היחסית של לוט, לא המעשה הסופי ההרואי של החרבת העיר, השאלה המוסרית המשתמעת ממנו, ההתערבות האלוהית התמוהה – הכל מתפוגג לרגע הזה שבו אדם כלוא בבית שלו, בחוץ מתגודדים מי שבעיניו הם אחיו, וחלק ממשפחתו שם, והם מועדים להשמדה. בפנים צרים עליו שני מלאכים רעים. מה הומה לו בראשו, למה הוא פוסח על שתי הסעיפים, נקרע בין חוק האל לחוק האדם, אבל בעיקר נקרע מתוקף עצמו, מתוקף האישיות הפשרנית שלו, ההולכת בין הטיפות, כאילו מה שקרס בתוכו הוא מצב הביניים, מצב הפשרה, המצב שהוא הכי מזדהה איתו, הכי נאחז בו.

07:59

כל הזמן מהדהד לי בראש קפקא. ההולך אל הטירה ואליה לא מגיע, המחפש אחר החוק ובינתיים גווע בשער החוק, והרי הוא החוק, חוק ההישרדות במידת אדם, חוק אוזלת היד, חוק הכישלון, ולמעשה – חוק המאבק, זה החוק, חוקו של הקוף מול האקדמיה, שנושא את העוון שנעשה לו כצלקת על ישבנו, מאחוריו היער האבוד בדמותה של הקופה מוטרפת הדעת שלקח לו, מלפניו העולם האנושי שהוא חבר אליו כמוצא יחיד אפשרי, וכאילו – זה האדם, ממוצא למוצא, במו ידיו, והנה כאן חוק המכילה הגדולה מתערב ומשתלט על מרכז הסיפור, ופלא שלוט רפה ידיים לגמרי, זה המוצא האחרון שלו, ההתמהמהות, המיאון הפסיבי.

08:01

וגם אני הייתי מתמהמהת. איזה עולם מחכה לי מחוץ לשערי העיר, עולם שבו הצדק נחרץ, הדעת אחת, עולם נטול חירות, שבו הרע נגזר עליו להיות רק רע, רק שחור, בלי אפורים. איזו זהות עצמית יכולה להיות בעולם כזה.

08:03

(אם אלוהים היה יורד לגרמניה, רגע לפני המלחמה, ואומר לקפקא, קום צא, גם הוא היה מתמהמה)

 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מעשה לוט”

 

כשאני הכרתי אותו הוא היה איש זקן, כהה פנים מאוד, עכור עיניים, נוטה להסתכל למטה, ורוב הזמן שרוע על הספה בסלון כשאחת מרגליו, לא זוכרת איזו, מזדקרת ישרה. אמרו שאין לו ברך. מאוחר יותר סיפרו שאביו שבר לו אותה. לא סיפרו באילו נסיבות, אבל סיפרו שכשהיה ילד היה מוביל את העגלה שאביו ישב עליה, הצטווה ללכת לפני הסוס, ואני כמובן רואה אותו אוחז באפסר והולך. ילד, הולך, נמוך מאוד, נמוך מדי, עדיין לא צולע, ואבא שלו יושב במרום העגלה מאחוריו.

כשאני הכרתי אותו הוא היה כבד פה. ככל שהזדקן הלך והעמיק בשתיקה, ופעם, ככה סיפרו, הסביר שממילא כל דיבור הוא בבחינת לשון הרע. ובאמת כשכבר אמר משהו, לאוזני הילדה שהייתי הוא נשמע מלא טרוניה, ואף פעם לא הבנתי מה אמר. אבל בי הביט בעיניים טובות.

ככה אני הכרתי אותו: שותק, לעתים קרובות שוכב כשפניו לקיר. מיטתו היתה הספה הגדולה והיחידה בסלון ורק הוא ישב עליה, וגם כשלא ישב עליה איש כמעט לא ישב עליה, וכשישבתי עליה פעם, רגלי משתלשלות רחוק מן הרצפה, נתקפתי בחילה. לצד המיטה היה תלוי שטיח חום קטן עם גדילים. קישוט כזה, חסר פשר, אפילו לא מחאלב, סתם קנו אותו פעם. ואוכל. כלומר, אני זוכרת אותו אוכל: מנות קטנות מאוד, בצלחת קטנה, לאט לאט ובזהירות. וגם שמונת ילדיו היו פונים אליו בקצרה ובזהירות.

אלא ששם בחאלב, וגם בשנים הראשונות בארץ-ישראל, הוא היה מספר סיפורים. זאת היתה עובדה פלאית לגמרי, בלתי סבירה בעליל, אבל כל שמונת ילדיו וגם סבתא היו מפליגים בתיאורים על איך היה פתאום, בלי הקדמה, במוצאי שבת, מבקש מסבתא שתפטם לו את הנרגילה, ותוחב חופן טבק לנחיריים, וזה היה הסימן. סבתא אמרה לשכנה, וזאת לשכן, ובתוך זמן קצר הסלון הקטן היה מלא אנשים שישבו בשקט וחיכו.

איש מילדיו לא זוכר אפילו סיפור אחד. אבל כן זכרו שאלה היו סיפורים שנמשכו לפעמים משבת לשבת, מפותלים, מסמרי שיער לפעמים, וסבא היה עולה ויורד בקולו ואיש לא היה מעז אפילו לכחכח. וכשנגמר לו לאותו הלילה היה מרים יד אחת, אומר "באס". כולם התפזרו, עד לפעם הבאה.

זה היה בעיקר שם, במרתף בית-הכנסת בחאלב, שם התגוררו, חיים מהאלטע-זאכן שלו וקצת צחצוחי נעליים, ומהתפירה שלה, ואולי גם מכספי הקהילה. סבא מיאן לעזוב את המרתף הזה, ועמד בסירובו גם כשסבתא עמסה חמישה מששת הילדים שהיו להם וניסתה לגנוב את הגבול לארץ-ישראל. הניסיון הראשון נכשל, והשני הצליח, ושנה שלמה הפציר בו הבן שנעזב מאחור בדיוק למטרה הזאת, עד שסבא נכנע. אחרי שנים ייכנע בפעם השנייה ויעזוב יחד איתה את הבית על הגשר של יהודה הימית ביפו, שהיו בו עצי זית ולימון, לחדר וחצי זעירים בשיכון זקנים, עם מועדונית ואחות סוציאלית ומעלית. סבתא פרחה שם, סבא גווע.

כל דיבור הוא בהכרח לשון הרע. האיש שאמר את זה היה אי-אז מספר סיפורים נערץ. במלחמה של החלל המילולי הממופה – המתיימר לזכור, לתת פשר, ולהתוות לנצח גבול, לכבול למיטת-דעת קצרה או ארוכה את המשך השוצף מעצמו – הלאה ולצדדים ולמטה וגבוה למעלה למיטת-דעת קצרה או ארוכה, במלחמה הזאת, שבה שהחלל מובס בה מלכתחילה, למפרע ובדיעבד, סבא שלי בחר בשתיקה. אין לדעת איזה דיבור התרחש, אם התרחש, מאחורי השתיקה הזאת, אבל סבא בחר צד.

אלא ש"החיה חוטפת את השוט מידי האדון ומלקה עצמה כדי שתיעשה אדון", כפי שכתב קפקא באחד הפרגמנטים שלו, "בלי לדעת כי המדובר בדמיון-תעתועים שנולד מקשר חדש ברצועת השוט של האדון".

 

 

 

רחל פרץ היא ילידת יפו, 1966. עורכת במקצועה. מתגוררת בתל-אביב, בשכונת שפירא. "מעשה לוט" הוא ספרה הראשון.

X