מעקב | לרכישה באינדיבוק
מעקב

מעקב

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 233
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 39

"בשבילך," גיולה אמר, והושיט לה זר קטן של פרחי אדלווייס.
"אל תגיד לי שקטפת אותם בעצמך," אמרה לילי כשנשמה את לחיו. אצבעותיה נגעו בשׂער ראשו וירדו אל שוליו, אל העורף, ניסו לחדור אל מתחת לצווארון, אל קצה הגב, אל כל הגוף שמתחת לבד הכפות בכפתורים, בשרוולים. "ואיפה בכלל הצלחת למצוא אותם עכשיו, וחוץ מזה, גיולה, אסור לקטוף אדלווייס! אתה הרי יודע שזה פרח מוגן." 
"יכול להיות…" הוא אמר רגע לפני ששם, על הרציף, לעיני הנוסעים המעטים שמיהרו לדרכם, אסף אליו פיו את פיה ויצר בנגיעתו הסודית, המוסתרת מעיני הצופים, מציאות גועשת שאפשר להכיר את קיומה רק כשהעיניים עצומות, "אבל לידיעתך, אני החלטתי שמעכשיו אני עושה בדיוק מה שמתחשק לי. גם, ואולי בעיקר, את מה שאסור."
במשך שנים נשלחים לתל אביב בוגרים של קורס סוכני CIA לעקוב אחר בני משפחת פאר. ספק אם מי מהם קולט איזה עצב ואיזו סערה מסתתרים מאחורי המעטה האלגנטי והמאופק של לילי, שהמלחמה הפרידה בינה ובין אהובה, גיולה, והיא נישאה ליואל, אחיו הצעיר, וכיצד מתנהלים החיים בתוך הבית הבורגני, המבוסס והנוח שיואל בונה ללילי, ולילדיו עמיחי ודפנה. הסוכנים עוקבים אחר צמיחתה של המשפחה שמנסה להשאיר מאחור את מוראות השואה ולמראית עין מתערה היטב בנוף העירוני האופטימי של העיר העברית הראשונה. 
"מעקב", נוגע בפרשת קסטנר ובגורל יהודי הונגריה, ומטפל בעדינות ביחסים בין הורים שהיו שם, לבניהם שנולדו כאן. זה סיפור על אהבות, כאבים ותקוות – המסופר בנדיבות, בצלילות ובמיומנות מרשימה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מעקב”

בקרוב…

אמרו ללילי שהכי טוב לה לרדת עד הרברט סמואל ולפנות שמאלה ברחוב השני אחרי הכיכר, זה רחוב קטן, קומה שנייה. היא טילפנה לשם שלשום מבית המרקחת בדיזנגוף, דיברה בלחש, אבל הרגישה שהרוקחת מנסה לצותת ולכן קיצרה את השיחה ככל האפשר, שילמה ויצאה. את הכתובת כתבה על פתק אחרי שהתרחקה מעט, לכן אחר כך כבר לא היתה בטוחה אם לא התבלבלה בפרטים. איזה מין שמות יש כאן לרחובות שלהם: אחרי שאת עוברת את יונה הנביא את נכנסת ישר לתוך גאולה… לפחות בכתובת החדשה שיואל סידר להם אין הפאתוס הזה של לראשונה אחרי אלפיים שנה וכל המיתוסים המביכים, דוד המלך או משה בתיבה. סתם שם אידיוטי. גֶזֶר.
ביום שהביא אותה לראות את הדירה החדשה אמרה לו שהיא לא מוכנה לגור ברחוב עם השם המגוחך הזה. הוא הביט בה והיא ראתה שהוא שואל את עצמו עם איזה שטויות היא מתעסקת, את מי זה מעניין? מה זה משנה? בכל מקרה, הוא רצה להפתיע אותה, לכן כבר שם את רוב הכסף על השולחן, מן הסתם — במזומן. כנראה היה בטוח שתשמח: דירת לוקסוס, גם אם היא בקומת קרקע ועורפית, שני חדרי שינה מחוברים עם דלת זכוכית גדולה, הול, סלון עם חלונות, שני כיווני אוויר, מטבח מסודר, אפילו התוספת הכי חדישה שיש היום בשוק, דוד שמש! יש אנשים שלא יודעים להעריך את מה שיש להם, שמעה אותו חושב ושתקה, כי אולי בעצם הוא צודק. גזר. באמת, מה זה כל כך משנה.
ברגע שיצאה מהבית הבינה שהעקבים הגבוהים שלה יאטו את ההליכה וזו בעיה, כי בעוד שעה ורבע, לכל היותר שעה וחצי, יואל יחזור. עמיחי משחק בינתיים בחוץ עם הילד של מירי פלד, האלמנה. שניהם כורעים ברך ומגלגלים גולות לתוך בור קטן שחפרו ליד הקיר של הבניין. מפליא איך עמיחי בקיא בכל החוקים של המשחקים האלה, ואיך כל כך מהר נהיה לו חבר, ועוד הילד הזה, אמנון, שגדול ממנו בשנה, אמנם יתום, אבל ילד טוב ומחונך. עמיחי לגמרי שייך לכאן. יליד.
לא, היא אמרה לעצמה, אין מה לדאוג, שעה או שעה וחצי והיא בחזרה. חוץ מזה, כשיצאה ראתה שהשכנה בדירה ממול מסתובבת במטבח בין השולחן, הכיור והפתילייה, שהיא מקלפת משהו, רק התחילה לבשל, כך שיש בינתיים בסביבה עין של אדם מבוגר. לילי אמרה לעמיחי שהיא הולכת ועוד מעט תחזור ושבמקרר מחכה לו התפוח שאבא השיג אתמול, ואחר כך חשבה שאולי לא היתה צריכה להכריז על כך בקול, כמעט בטוח שהילד לא שמע אותה, כי בדיוק מישהו פגע או הפסיד או קרה משהו חשוב אחר, אבל השכנות ודאי הקשיבו, לא שהזכירה חס וחלילה ביצים טריות או עוף שבעלה השיג, בסך הכול תפוח.
היא התקרבה לרחוב פרישמן. שני חתולים קפצו מתוך פח זבל בחצר של בית, והתחילו לרוץ לצדה וליילל בקול והיא כמעט איבדה את שיווי המשקל. אולי היתה צריכה בכל זאת לנעול נעליים שטוחות, אבל רק כשהיא אלגנטית היא מוגנת, כשהכול מדויק, העגילים הכחולים הקטנים מותאמים לנקודות בשמלה, החגורה הלבנה הדוקה על המותניים, השיער מסודר בתסרוקת ורוניקה לייק עם תלתל שיורד מעל העין, הנעליים טובות, מבריקות, מדגישות את הקרסוליים הדקים שלה, רק ככה יהיה לה כוח, היא תהיה מכובדת ותצליח לדבר, להשיג את מה שהיא רוצה.
בינתיים פסעה על המדרכה בזהירות והשתדלה שהעקבים לא ייכנסו לתוך החריצים, ואז הופיע מולה הים, הכתם הכחול הגדול שבין הבניינים.
היא המשיכה לצעוד לקראתו והביטה עליו, כולו קרוע ופרוע, הגלים הגדולים והקצף. כמו תמיד המראה הזה של מים בלי סוף הזעיף אותה והיא תהתה אם גם אצ'י, אחיה הקטן, היה מתאכזב, ומה היה אומר אילו — אילו — אילו היה כאן, אילו ראה את האגם הזה שלו, שאי־אפשר לראות את הקצה שלו — גם כשהוא רגוע הים הזה לא מבטיח שלווה, ואת זה היא עוד זוכרת לו טוב מאוד מההפלגה, כל הזמן בתזזית, זז, לא מרוצה, מעיף את עצמו, מנסה להציף, בורח ושוב מתעורר ומתנפח, מתנדנד בעדינות אבל מיד מתרומם בכוח, כל כך לא דומה למה שהיא מצפה לראות. כל כך לא כמו הנהר שלה, הקוֹרוֹש, והעיר האמיתית שלה, מרובת השמות.
השכנה הגרמנייה מהקומה השלישית שתלתה בסלון צילום גדול של היטלר — אמא עיוותה את הפנים וקיללה בלחש כשראתה אותה מרחוק, אבל דיברה איתה בנימוס ואפילו ניסתה כמה פעמים להסביר לה שבסופו של דבר האיש הזה יזיק רק לגרמנים — גרה בגרוֹסְוַורְדיין.
השכנה הרומנייה מהקומה השנייה, שעד 1940 לא דיברה עם אף אחד ואז נעלמה יום אחד אפילו בלי לדאוג לשנאוצר שלה שנבח במשך יומיים ושיגע את כולם, גרה באוֹרַדְיָה.
אבל כמובן שרק הם, ההונגרים הגאים, צדקו. רק הם ידעו שהעיר שלהם היא נַגְ'וָוארָד העתיקה, הברוקית, המפוארת, שהנהר השתלב בה, שיקף על הפנים השקטות שלו חורשות ומבנים, את הגגות האדומים והקירות הצהובים של המצודה המחומשת, את הצריחים של הקתדרלה ושל ארמון הנץ השחור, החלונות המצוירים בסגנון אר נובו של המעבר אל הארמון, הכיפה של בית הכנסת הניאולוגי. כל הצבע והיופי שתיכננו ועבדו קשה כדי שייווצר ויש טעם לראות אותו מוכפל כבבואות במים.
אבל כאן, בתל אביב הזאת, שמנסה להתחזות לעיר, יש רק פראות ותוקפנות, תנועה ומהומה. היא מתגאה ברמזור הראשון שלה, בכך שהחנויות מציגות חלונות ראווה, אבל החצרות האחוריות מסתירות פחי זבל וחבלי כביסה. אפילו הבניינים הגבוהים שיש כאן — היא התקרבה לבית האופרה שחוסם את האוויר מהמערב — בני פחות מחמישים, כולם! רובם אפילו לא בני עשר, והארכיטקטורה התכליתית, הפשוטה, לקשט — אסור! הכול חייב להיות אחיד, שלא לדבר על השיכונים, הקוביות האנונימיות, הקירות שצוברים פיח בתוך הציפוי המחוספס, העמודים מבטון עם אדמה זרה ביניהם שאמורה להצמיח פרחים… מנסים כאן להשתלט על החול, אבל הדיונות אורבות, ואילו שם… שם היופי חיפה על כל מה שאי־אפשר לדעת, אי־אפשר לזכור.
היא הגיעה לחוף ונעצרה, הביטה בכל האנשים שפסעו בצפיפות לאורכו, אחדים ממהרים, אחרים מטיילים, מביטים על הגלים. היא עלתה על המדרכה ולרגע התלבטה אם להמשיך צפונה, לעבר שפך הירקון, או דרומה אל יפו, שנראתה אמנם כמו צוק ציורי על רקע השמים המלובנים, אבל מי כמו לילי ידע את האמת.

עופרה עופר אורן, ילידת תל אביב. מתגוררת בקריית אונו. סופרת, מתרגמת ועורכת. בשנת 1995 זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה. 

X