מעצבת חלונות הראווה | לרכישה באינדיבוק
מעצבת  חלונות הראווה

מעצבת חלונות הראווה

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 378
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 26
- 26

לקראת סוף המילניום דליה, אישה מפונקת, מוזרה ועשירה עוזבת את בעלה ובתה בטורונטו , קנדה ושבה ארצה, כדי לתעד את חייה של דודתה, קמליה, מעצבת חלונות הראווה ויתר בני משפחתה שנספו בשואה.

לצורך כך היא בונה לה בית על הר הכרמל, ותוך כדי בנייתו היא מצרפת אליו חדר אוכל של מנזר  קטולי, שהיא תולשת  מסרט איטלקי. היא מחליפה  את הצלב  שעל הקיר בשעון, שבעיניה הוא  משרתו של הזמן. בחדר הזה היא יוצרת לבדה  בובות של בני משפחתה [מצד אמה] שנספו בשואה, ומושיבה אותן סביב השולחן הענק, וגם  מתחילה לספר את קורותיהם, כשהיא מתרכזת בעיקר בסיפורה של קמליה, "מעצבת חלונות הראווה בוורשה, דודתה  והאחות התאומה של אמה.

 

היא משתדלת לשמור על סדר  כרונולוגי מסוים, ומתחילה את סיפורה בתולדות הסבא-רבה,דווד-חיים, ואשתו, מרים, שהגיעו לוורשה עוד  במאה 19. הסב, גבר גבוה מאוד וחסון, בעל חזות של  "גוי" אך אדוק מאוד  התעשר ורכש נכסים רבים בעיר, אך  הזוג שמר בסוד את מקום מוצאם והם שילמו על כך מחיר חברתי.

דליה ממשיכה עם הסיפור על בנם היחיד, גבר נמוך קומה, עדין ומפונק, ומקל במצוות הדת. הוא בזבז את כספי אביו בנסיעות בארצות אירופה, וסעודות מפוארות, התחתן פעמיים והמשיך "לאכול" את כספי הנדוניות הנדיבות עד שבמלחמת עולם הראשונה, שבה הפסיד את כל כספו, ונפתר.

בנים לא היו לו , והוא השאיר 5 בנותיו ללא פרוטה. שלוש הגדולות היו כבר נשואות, אך התאומות, וויולטה וקמליה, שילדה לו אשתו השנייה,  נותרו חסרות כל, והן פתחו במלחמת החיים, כל אחת בדרכה היא.

בפרוץ מלחמת עולם השנייה, וויולטה עם משפחתה [ בן זוגה , שני בנים והבת דליה] הצליחו לברוח מוורשה והגיעו לארץ, אך 4  אחיות האחרות עם משפחותיהן  נותרו בוורשה וכולם, פרט לנטלי, בתה של קמליה נספו בשואה.

 

בשנות החמישים של המאה  הקודמת אחרי שוויולטה  ומשפחתה  התייאשו מהחיפושים, הניצולה היחידה  של המשפחה, נטלי הגיעה ארצה. ואף על פי שהתנהגותה הייתה למופת, היא  כאילו מביאה מזל רע למשפחתה של וויולה, וכל בני המשפחה מתים או נעלמים תוך מספר שנים קצר  אחרי בואה.

האם זאת נקמתה של  קמליה על שאחותה עזבה אותה ובתה  בוורשה לבד? ואין זו השאלה היחידה שמתעוררת בספר הזה, בו הדמויות נעות בין יהדות להתבוללות, בין ציונות לקומוניזם, בין הארץ לנדידה בעולם כולו. בחיפוש אחרי תשובות דליה מצליחה "לרדת לעבר", להגיע לגטו וורשה ולהיפגש עם קמליה, אך לא מצליחה לקבל ממנה תשובות, אלה  רק  רשות וברכה לספר את  סיפורה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מעצבת חלונות הראווה”

בקרוב…

– 1998 –

קראתי לה קמליה ביום בו הודיעו ברדיו ש"לכל איש יש שם". הם ליקטו את השמות והניחו אותם, כמו תכשיטים, בקופסאות מהודרות, על כריות קטיפה שחורות, שומרים עליהם בהיכל מפואר וממוזג. הם הסתפקו בשמות. את עולמותיהם האבודים לא טרחו לחפש, כי האנשים היו כה רבים עד שלא נמצא מקום גדול דיו שבו ניתן יהיה לקבץ את העולמות כולם.

אז קמתי כנגדם, והחלטתי לאסוף את פירורי עולמה של קמליה, אלה שעוד ניתן למצוא במכתבים הישנים, בדפי היומנים המתפוררים, בזיכרוני, ובצילום אחד בודד שבו נראות קמליה ואחותה התאומה וויולטה, שהיא אמי, ודינה, חברתן של השתיים, הלבושה בתצלום בלבן, כמו כלה. התאומות ניצבות משני צידיה של דינה, כאילו היו השושבינות שלה, ונראות שונות מאד זו מזו. קמליה נמוכה מאמי בראש, שערה השחור כפחם קלוע לשתי צמות עבות וארוכות, ואילו אמי דומה יותר לדינה, שתיהן לא רק גבוהות מקמליה, אלא גם מלאות יותר, ושערם הבהיר פזור סביב פניהן ומגולגל ב"בקבוקים". שמלותיהן של התאומות, לעומת זאת, זהות לחלוטין ומצחיקות. הן בעלות צווארונים ענקיים המורכבים משלושה חלקים: פס בד רקום ורחב עוטף את הצוואר עד לסנטר, ממנו יורד מעין משולש של בטיסט לבן אליו מחוברת חתיכת בד עגולה, המכסה את כתפיי הבנות, שממנה משתלשלים שרוולים נפוחים למעלה, אך הנצמדים אל האמה מהמרפק עד לכף היד. כיוון שהיא נמוכה מאמי, שמלתה של קמליה ארוכה עליה ומסתירה את רגליה עד לקצה נעליים לבנות גבוהות, הרכוסות בשרוכים, המציצות מלמטה. בידה של קמליה ספר ואילו אמי ודינה אוחזות בסלי קש גדולים, מלאים בפרחים.

התצלום מודפס על נייר עבה, קשיח וחזק כמו קרטון. בזמנים ההם דרשו מהצילום שישמור על הרגע הכלוא בו מאה שנים לפחות. הצילומים הדיגיטליים שבמחשב שלי לועגים לו, הדרישה ממנו שישרוד שנים כה רבות נראית להם מגוחכת, הרי הם קמים על המסך ונעלמים בן רגע. בצדו האחורי של הצילום הישן מודפס שם הצלם באותיות מטורזנות, גדולות ומלוכסנות, יש לו צליל איטלקי, "פ. בורטטי". כתובת הסטודיו מופיעה בתחתית ואף הוראות ההגעה למקום, "שני בתים מכיכר קראסינסקי", וכמובן התאריך – 12.3.1908. מאז, הבית, הרחוב, הכיכר, נהרסו כולם והפכו ערמות אבנים שנמחו מעל פני האדמה, הצילום שרד.

– 1940 –

בקיץ הראשון שלנו בארץ, ב-1940, בימי החופשה הגדולה, הייתה דינה מגיעה אלינו לתל אביב בכל שבוע מחיפה. אמי התרוצצה ברחובות העיר כדי להכיר ולקשור קשרים עם האנשים "הנכונים", לא היה לה פנאי לא לדינה ובטח לא בשבילי, לכן היינו נותרות רק שתינו, דינה ואני. החום גלש לדירה מהגג הלוהט דרך התקרה. מבעד לחלון, שפנה מערבה, חדרו קרני השמש והגיעו עד לספה הצמודה אל הקיר הנגדי שבקצה החדר. לא היו לנו ווילונות, לא הורדנו את התריסים, עוד לא למדנו להתגונן מפני החום, או שאולי עדיין לא סבלנו ממנו.

בשעות שבהן אמי נעדרה מהבית ונותרנו שתינו בדירה הלוהטת, הייתה דינה מספרת לי על ילדותן. אהבתי את הסיפורים הפולניים של דינה. על בית הספר בו למדה עם התאומות, בית ספר לבנות בלבד, שמו ׳הפנסיה של קאלצקה׳, "ולא כל אחת התקבלה אליו," הייתה מדגישה באוזניי, "רק בנות של היהודים האמידים". ׳שלוש המוסקטריות׳ כך כינו את עצמן השלוש, על פי הצעתה של קמליה. חלק מהסיפורים כבר הכרתי, אבל אהבתי לשמוע אותם שוב ושוב. למשל, איך במקום גיר הן שמו סבון ליד הלוח ואילו הגיר עשה את דרכו לתיק של המורה קצרת הרואי, שנהגה להגיע לשיעור עם כוס תה חם אותו המתיקה בקוביות סוכר ששמרה בקופסה מיוחדת. לשווא בחשה המורה במרץ, מנסה להמס את הגיר ולא מבינה מדוע קובית הסוכר מסרבת להמתיק את התה. "לפעמים גם היינו מורחות לה את הכיסא בביצה," הוסיפה דינה, "או בחרדל." לאחר ׳תקרית הגיר׳ סירבה המורה לתת לקמליה תפקיד בהצגת סוף השנה, כי חשדה שזאת היא שעמדה מאחורי המעשה. בתגובה, סרבו גם אמי ודינה להופיע, והמורה נאלצה להיכנע. הן ידעו שקמליה למדה בעל פה את כל התפקידים, כיוון שכה השתוקקה להשתתף בהצגה, ובדרך זו הוכיחו שלוש המוסקטריות, שלא רק אימצו את שמם של גיבורי אלכסנדר דוּמה , אלא גם דבקו בסיסמתם – אחת בשביל כולן, וכולן בשביל אחת. כשהאזנתי לסיפוריה של דינה ממש ראיתי לנגד עיניי את שלושת המוסקטריות האמיצות מתהלכות בפרוזדורים ובחצר בית הספר בכובעים עם נוצה וחרבות.

אהבתי את הסיפורים הפולניים של דינה, ואת חיוכה, ואת הדרך שבה דיברה אלי, כמו לחברה. היא לא הפצירה בי, כמו אמי, ללמוד עברית ולמצוא לי חברות חדשות. איתה כאילו הייתה לי מנוחה מהארץ הזו שבה הכול היה לי זר וקשה – השפה, הילדים חסרי הנימוס, המנהגים. חשתי שגם דינה מתגעגעת לחיים הכסופים שעזבנו, שנשמתה, כמו נשמתי, כלואה במולדת החורגת, האכזרית. לכן שמחתי לקראת כל ביקור שלה, ורציתי שתספר לי עוד, כמו הסיפור על העכבר העשוי פרווה, שרוך נעל, ושני כפתורים, שהתגלה בכיתה. "כל הבנות והמורה עלו על הספסלים והשולחנות וצרחו," סיפרה דינה וצחקה, "עד שהופיע המפקח הרוסי, אמיץ הלב, ניגש אל העכבר המדומה והרים אותו בגבורה. זאת הייתה אימא שלך שהניחה את העכבר בפינה, שלושתנו תפרנו אותו, אך את הרעיון הגתה קמליה שאחרי שהמהומה שככה קמה, וכדי להרגיע את המפקח, דקלמה ברוסית את הבתים הראשונים של הפואמה ׳רוסלן ולודמילה׳." ואני ישבתי מוקסמת והאזנתי לסיפוריה של דינה בהם הפלגנו שתינו אל גן-העדן האבוד.

אינני יודעת מה דינה הסתירה ומה בחרה להאדיר בסיפוריה, אך הם שרדו בזיכרוני, ואף אימצתי אותם, וסיפרתי את עלילות שלוש המוסקטריות גם לבתי הקטנה. חוקי התיישנות אינם חלים עליהם, וגם היום, כמו באותו קיץ חם, הראשון שלי בארץ, אם אעצום את העיניים, תופיע לפני קמליה בנעלים הלבנות, הגבוהות עם השרוכים, ובשמלה הגדולה למידותיה, עומדת מול הכיתה ומדקלמת את הפואמה של פושקין ברוסית.

בערב, אחרי שדינה הייתה עוזבת, בחושך, לבדי, לפני שנרדמתי, הייתי מהרהרת במהות העבר מבלי להשתמש במושג עצמו – כי הוא עדיין לא השתייך לאוצר המילים שלי, אך כבר התחיל להתגבש בתוכי – ודמיינתי כי העבר הוא מעין מרחב עצום המכיל עולם ומלואו ובתוכו גם הצילומים הישנים, וגם סיפוריה של דינה. בערב, במיטתי, שוב ושוב תהיתי מה קרה לו לעולם של פעם, ולא הסכמתי להשלים עם כך שהוא איננו. בתוך תוכי האמנתי, שהעבר ממשיך להתקיים, שאי-שם שוכנת ממלכת הקדם, גם אם היא אסורה, נעולה, ומוסתרת מעיני כל, ומעיניי.

בקרוב…

X