מעגל הקריסטל | לרכישה באינדיבוק
מעגל הקריסטל

מעגל הקריסטל

שנת הוצאה: 08/15
מס' עמודים: 170
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 27
- 65
- 27

אשה יפהפיה מעיירה קטנה, מוצאת את עצמה לילה אחד בדירה זרה, בעיר זרה, מבלי לדעת מי היא. בהגיעה לדרום הרחוק היא מונעת על ידי דחף להתרחק מכל מה שהכירה. היא חייבת לעצור את הגורל הקטלני שהוכתב מראש.

מנהל בנק, גאון פיננסי ונוכל שרמנטי, מאבד את זכרונו ויוצא למסע מונע על ידי דחף קדמוני להרוג אדם.

שניהם מגיעים למחנה עקורים בו הם מנסים להמשיך את מעגל הדמים האינסופי שהחל עוד בתקופת תנ"ך: במשולש הרומנטי-אלים שבין מיכל, דוד ושאול.

מהי קבוצת "מעגל הקריסטל" המסתורית, ומי בעצם מושך בחוטים?

 

האם כדי להציל את היקרים לה מכל, תצליח האשה הצעירה לשבור חוקים שנכתבו מזה אלפי שנים? האם תיכנע לתשוקות האפלות המקננות בה? האם הרצח הזה חייב להתבצע או שניתן לשנות את הגורל?

זהו ספר רומנטי שבו המסתורין, המתח והעולמות הרוחניים שבנו, חוברים יחדיו להיסטוריה התנ"כית כדי לשנות את כל מה שחשבתם אי פעם על גורל, עבר ועתיד, ועל יכולותיה של הרוח האנושית.

 

ליאורה רוזנמן, הינה סופרת ואמנית, שספריה :"הסוד של מנזר ז'ואר" (הוצאת רימונים), ו"דיוקן עצמי" (הוצאה עצמית) כבר גרפו קהל מעריצים נאמן, ואף תורגמו לאנגלית ונמכרים באמזון בהצלחה גדולה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    אחד הספרים היותר מוצלחים שיצא לי לערוך.
    זהו ספר מיוחד, מרתק ומפתיע.
    ממליצה מאוד לקרוא!

הוסף חוות דעת

ניתן לראות פרטים נוספים ב: www.rosenmanbooks.com וב- www.rosenmanliora.com

פרק 1: מיכל

 

16/06/2013 – שלוש לפנות בוקר, דרום תל-אביב

ברגע הראשון לא ידעה היכן היא. ברגע השני לא ידעה מי היא ובשלישי… התיישבה ברחוב וניסתה להביט סביב. רחובות העיר נראו לה מוזרים. הבניין רכן אליה ובפניו עשרות עיניים מלבניות, חלקן כבויות וחלקן מאירות, עיניים צהובות, לבנות ואפילו כתמתמות. ראשה היה כבד ובתוכו עשרות דחפורים שחצבו דרכים ומנהרות. הרעש היה בלתי נסבל.

היא לא זכרה באיזה שלב של הלילה יצאה מהפאב. היא שתתה המון. כמה? בכוסית השלישית כבר הפסיקה לספור. האורות של מעט המכוניות שנסעו בכביש בשעה הזאת סנוורו אותה. היא ניסתה לעלות על המדרכה ונתקלה בפחי אשפה. בעת שניגפה בהם הניסה זוג חתולים מיוחמים, פרצו ביללות נוראיות. מן המרפסת למעלה צעק עליה אחד השכנים וקילל.

היא פנתה ימינה בפינת הרחוב, בקושי החזיקה את עצמה זקופה בתמיכת הקירות השמנוניים מכוסי הגרפיטי – "אמנות או שנמות", "אלכס הזומבי", "ניטשה מת". עיניה מצמצו ודמעו, ראשה כאב ופיה היה יבש. "מים", חשבה. העקבים היו מיותרים. היא הסירה את סנדליה והמשיכה ללכת יחפה. קור המדרכה עקצץ בכפות רגליה. היא התיישבה מתחת לפנס רחוב וראשה נפל קדימה. מה היא עושה? לאן מועדות פניה? היא שפשפה את עיניה בניסיון לפזר את הערפל שבמוחה. אישה בשמלה אדומה חצתה את הרחוב בצעד מהיר עקבים ונעצרה לידה.

"את בסדר?" שאלה. השיהוק החזק רווי אדי האלכוהול הבהיר לאישה באדום את המצב. "בואי, אתן לך יד", אמרה בטון רך, אחזה בה ושאלה: "מה הכתובת שלך?» היא הנידה ראשה בעייפות. "יש לך כסף למונית?» היא הביטה בעיניה, הנידה שוב לשלילה ועצמה עיניים. "טוב, בואי אליי. אני גרה כאן קרוב. בבוקר נראה כבר, בסדר?" היא הניחה לאישה הזרה לתמוך בה. צעיפה המנומר של האישה דגדג את פניה. הן עלו במדרגות רבות, אור נדלק וכבה בחדר המדרגות, אך מעבר לכך לא זכרה דבר.

שעת בוקר מאוחרת

רעש עורר אותה משנתה. הייתה זו טריקת דלת? היא שפשפה את עיניה והציצה בחלון שמעל ראשה. בטנה החלה לקרקר. היא התיישבה על המיטה ולא שמעה דבר. הבית הזה… מי גר בו? המיטה והחלון בעל המסגרת הלבנה והווילון הירקרק… זרים לה. מוכרים… אולי? היא מיששה את עצמה. לגופה הייתה כתונת לבנה ומתחתיה חצאית פרחונית. של מי הבגדים האלו? היא הורידה את רגליה לרצפה ומוכנית הכניסה אותן לנעלי בית מדוגמות פרוות נמר. העשן שבראשה התאבך, גרונה היה יבש. היא התרוממה מהמיטה ופנתה למסדרון. רגליה נשאו אותה בעקבות הריח אל המטבח, שם נותרו אדי טיגון של חביתה, ששאריותיה דבוקות היו אל המחבת אשר עמדה על הכיריים, צהובות ומקרישות. היא הביטה סביבה בהשתאות: ארונות בסגנון כפרי, שיש בהיר, צלחת קורנפלקס שחלב הכתים את דפנותיה על השולחן ופירורים של לחם על הסכין שעל השיש. המטבח היה מיושן וכעור. על השיש היה מונח פתק צהוב:

"בוקר טוב. אם התעוררת תכיני לעצמך אוכל. אני במקלחת".

האם הפתק יועד לה? עורפה היה נוקשה והיא עיסתה אותו באנחה. פוחלץ של ציפור נפל מן המדף במטבח. היא הביטה בו בתיעוב ובדקה את תכולת המקרר. פרוסת לחם. איפה הסכין? גבינה… היא נגסה בפרוסה, ועדיין ערפל סמיך שלט במוחה. מה עליה לעשות? מי היא בעצם? היא לא זכרה. אם תחייג למספר האחרון שהתקשרה אליו אולי תדע… היא ניגשה אל מכשיר הטלפון שהיה תלוי על הקיר וחייגה.

"ביטוח GGA בוקר טוב, במה אוכל לעזור?" ענה לה קולה הצונן של הפקידה מעבר לקו.

"אני… רוצה…" היא לא ידעה מהו רצונה.

"מה שמך, גברתי?" שאלה הפקידה בקוצר רוח.

"שמי… שמי…" היא ניתקה ונתנה את הדעת על השאלה שנשאלה. זה בדיוק העניין – את שמה לא זכרה ולא ידעה של מי הבית ולאן מועדות פניה. היא חשה תחושת דחיפות. היא הייתה חייבת לדעת. מייד. הסחרחורת שבמוחה… כמו שיכורה…

על הקיר היו תלויות תעודות הוקרה – לינדה ווינר, מתנדבת השנה במעון הנערות החוסות "נעמי". אות הוקרה על התנדבות במעון "תנו לחיות לחיות". תעודת הערכה מטעם עיריית תל-אביב על פעילות בסיירת הגנים להגנה על חסרי הבית. "האם אני חסרת בית? אסופית? לכן אני כאן? מי זאת הלינדה הזאת? אולי זו אני?" חשבה.

היא החלה לחטט במגירות שבחדר השינה. נראה בבירור שבבית גרה רק אישה אחת. אין גבר. אין ילדים. במגירה התחתונה איתרה דרכון. הפנים שניבטו אליה, חייכנים ומרוצים, עצבנו אותה. שמה אכן לינדה, ובאופן תמוה היה ביניהן דמיון מסוים. גם ללינדה שֵׂער מתולתל ועיניים בהירות, אך קשה לומר שהיו ממש דומות. "אולי כך נראיתי פעם?" חשבה. היא הביטה בפתק הצהוב. כתב היד זוויתי, קצת עצבני. האם הפתק כוון אליה? היא הביטה במראה שבחדר. נשקפה מולה אישה צעירה, תמירה, תלתליה בצבע דבש כהה ועיניה ירוקות, קצת אדמדמות מעייפות ומאלכוהול. גם ללא איפור נראתה יפה בעיני עצמה. היא התקרבה למראה והביטה עמוק לאישוני עיניה. משהו שם נע ורִפְרֵף… מה זה היה? משהו לבן וקטן, כמו פרפר מיניאטורי… הוא התקרב אליה, יצא מתוך המראה ונעמד לידה, היצור הלבן הפך לאדם… היא הביטה בו, באיש המבוגר שהיה לבוש בלבן וחייך אליה חיוך מהפנט וכה יפה. עיניו האירו באור אפור. היא לפתה את זרועותיה ועיניה התרחבו.

"אל תפחדי", הוא אחז בידה, "את זוכרת אותי". היא זכרה, אבל לא היה לה ברור מאיפה. נראה שתמיד היה שם עבורה, מזה עידן ועידנים. "שמך לינדה. אבל אני אוהב לקרוא לך 'לין'. את הגעת לשלב משמעותי בחייך, לין. שלב שבו חייך, כפי שהכרת אותם, הסתיימו. עומד בפנייך אתגר חדש ואת תוכלי לו, לין. מה את עושה עכשיו, לין? תיזכרי! מה את עושה?"

דמות מעורפלת וחמקמקה, צללית נשית, נשקפה בתוך עיניה שבמראה. היא גדלה ונטמעה ונמזגה אל תוכה ומילאה את לבה בעצב אינסופי. היא והדמות הפכו לאחת. כן, באותו רגע ידעה – היא לין, כמובן. והדירה המשונה היא כפי הנראה דירתה.

"עוד נתראה. הזדרזי", אמר האיש בלבן. הוא אחז שוב בידה, אסף את הפתק הצהוב, טמן אותו בכיסו והתרחק אל עבר המראה. דמותו מיעטה את עצמה עד אשר נעלמה באישוני עיניה.

זיכרונה שב אליה, בחלקו לפחות. שבע שנים הייתה תקועה בדירה ההיא, באותו שלב אומלל של חייה. גברים באו והלכו והיא – לא היה לה בעולם את מי לחבק או אדם לבכות על כתפו. הוריה נפטרו מזמן. עם השנים עזבו חברותיה אחת אחת… הבלבול שבמוחה פינה את מקומו לזעם שפעפע בה. כעס שגרם לציפורניה להתחפר בבשרה עד זוב דם, כעס שהציף את עיניה בדמעות רותחות.

בתוך דקה חלפו כל התהיות וההחלטות במחשבתה. היא נותרה לעצמה, עדיין תקועה באותו מקום בדירה הישנה עם הקירות המתפוררים בדרום תל-אביב, עם עבודה מונוטונית שאינה מתגמלת כמקדמת מכירות. החוזה עם בעל הבית צפוי היה להסתיים כעבור שבועיים והיא לא התכוונה להישאר בדירה. לאן תלך? "זהו אכן שלב משמעותי בחיים", היא חשבה. אם יש עוד טעם בחיים האלה בכלל, היא תמצא אותו במקום אחר. הגיע הזמן לנוע קדימה. תקופת האבל על עצמה הסתיימה. לעבודה היא לא שבה יותר. רחובות דרום תל-אביב כהים, קדורניים וגורמים למועקה. לנתק.

"אני צריכה לנתק כל קשר עם ההווה. הוא צריך לחלוף במהירות ולהפוך לעבר. רק כשאהיה במקום אחר, ואשיל ממני את כל מה שמאפיין אותי, ארגיש חופשייה דיי כדי לפסוע אל העתיד". היא נשמה עמוקות והביטה שוב אל דמותה, יישרה את כתפיה וחיוך זעיר הפציע, אולי הראשון בכמה שבועות. "או-קי, לא לינדה יותר. כפי שאמר, אהיה לין. הבגדים: לא לרוחי", היא נאנחה, "כל-כך ראוותניים וחסרי טעם. אני נחנקת. אני חייבת לצאת מכאן!" היא העיפה במהירות בגדים מהמגירות ורוקנה את תכולת הקופסאות עד שמצאה מה שחיפשה.

המים באמבטיה המשיכו לזרום אך לין כלל לא שמעה אותם. היא הייתה עסוקה – לקחה מזוודה קטנה על גלגלים שהייתה מונחת על המדף העליון, ושמה בה בגדים בכמות שתספיק ליומיים, המעטים שלא היו מנומרים, בגד ים וכמה לבנים. היא סיימה לארוז במהירות. לאחר סקירה קצרצרה מצאה את כל אשר חיפשה – טלפון סלולרי, כמה שטרות של מאה שקלים, כמה מאות דולרים… כרטיס אשראי? לא. היא החליטה להשאיר את כרטיס האשראי בבית, יחד עם תעודת הזהות והדרכון. היא רצתה להיעלם, הייתה חייבת לפתוח דף חדש בלי שאף אחד יאתר אותה. במיוחד לא הבחור שנטש אותה בחורף. לא עוד.

בצעידה הנמרצת נתקלה עינה במפה גדולה על הקיר. שם בקצה הארץ, בגבול הדרומי ליד הים, שוכנת עיר קטנה שמשכה אותה בחבלי קסם – אילת. "לשם אסע", החליטה. כשגררה במדרגות את המזוודה, נפתחה דלתה של השכנה מהקומה הראשונה. לין הנהנה כלפיה בחיוך קטן:

"שלום אסתר, מה שלומך היום?" אסתר הביטה בה בעיניים קרועות לרווחה ואז כיווצה את מצחה. היא לא זכרה כלל מהיכן היא מכירה אותה. בהחלטה של רגע הוציאה לין את הטלפון הסלולרי מכיסה ושמה אותו בידה של אסתר. "עכשיו הוא שלך, אסתר. שלום".

תוך זמן קצר מרגע שהתעוררה יצאה לין מן הבית, מדדה מרצפות על עקבים שטוחים כדי שלא יבליטו את גובהה. היא צעדה ובידה המזוודה, לעתיד לא ברור אך מבטיח יותר מעברה. לין הגיעה לתחנה המרכזית. היא ניגשה לדלפק וביקשה לקנות כרטיס לאילת.

"הלוך חזור, גברתי?" שאלה הקופאית. היא הביטה בה באי ודאות מדכדכת. מה יש לה להפסיד?

"הלוך", אמרה בפסקנות והתעלמה ממבטה הנוקב של הקופאית. "האם היא מכירה אותי? מי זו?" תמהה. היא הביטה סביבה על אוסף האנשים שתמיד רואים בתחנה המרכזית – חיילים בדרך לבסיסם, אנשים בדרך לעבודתם, עקרות בית עם סלים בדרכן לשוק, עובדים זרים… גבר אחד הביט בה במבט משונה. "מי זה? האם הכרתי אותו בעבר?" אישה מבוגרת נתקלה בה ופלטה:

"גברת, תסתכלי לאן את הולכת. מה זה פה?" היא הרגישה אשמה ודמעה סוררת בצבצה בעיניה. מחשבה הסתננה לראשה – "האישה מזכירה את אמא" – ומחשבה נוספת – "אמא? הרי היא בכלל לא דומה לתמונה שעל הקיר… בדירה… מי הייתה אמא שלי?" זיכרונותיה היו מטושטשים, נמוגו כציור דיו במים.

במהלך ההמתנה ליציאת האוטובוס היא שתתה קפה ואכלה כריך וכבר הרגישה טוב יותר. ההחלטה נעשתה. אין דרך חזרה. כעבור חצי שעה ישבה באוטובוס ונצמדה לחלון כדי לראות את העיר שהתרחקה ונעלמה מאחוריה. מימינה ישב איש עסקים עב בשר בחולצה קצרה ובעניבה, שערו כהה וקצר, אשר לאורך כל הנסיעה שתה מבקבוק שהסתיר בתיקו. בספסל ממול ישב צעיר מתולתל בחולצה קצרה ובמכנסיים קצרים, הוא שיחק ללא הרף בטאבלט שלו. היא לא ענתה לשאלות הנימוס ששאלו שכניה, וממילא מה תענה? תנועות האוטובוס גרמו לה לשקוע בתנומה מבורכת עד יעדה הסופי. רגע לפני שנרדמה עלה בדמיונה זוג מלים: "לזמן מפגש". בעודה נסחפת בגלי השינה הגיעה התשובה: "באילת. הכול יקרה באילת. שם איענה לאתגר".

אילת

גלגלי האוטובוס נרעדו כאשר הגיעו לתחנה המרכזית באילת. בתוך דקות מעטות היא יצאה מהתחנה. "שלום אילת, לא זכור לי מתי באתי בשערייך אבל אני שמחה להכיר אותך. שמי לין ואני לבד בעולם. אולי פה אמצא את הדף החדש שאני מחפשת?" היא הייתה עייפה וראשה עדיין כאב. היא מצמצה מול השמש החזקה של אילת וגררה אחריה את מזוודתה הקטנה, כפי שעשו שאר הנוסעים. אלא שהם – עם משפחתם ובחיוך של חופשה, או אנשי עסקים עם ז'קט על הכתף ובחורות בשמלות מיני מתנפנפות – מיהרו למוניות או למקומות אחרים, ואילו היא נותרה על המדרכה והשתדלה לנשום בחום האיום. "זה קצת כמו להיות בתוך פייה של מייבש שֵׂער עצום, או להיצלות באדיו הלוהטים של הר געש", חשבה. בחור צעיר ונמרץ לבוש במכנסים קצרים ניגש אליה.

"טקסי?"

"לא תודה…" השיבה, "אולי אחר-כך". הוא הביט בה לרגע, אמד את גופה ודמיין את תלתליה בידיו, ואז נאנח ועזב את המקום.

ראשית היה עליה לשבת במקום כלשהו, לשתות קפה ולהבהיר לעצמה את המשך דרכה. היא חצתה את הכביש וניגשה לבית הקפה הקרוב. חצי דקה אחריה חצה את הכביש הצעיר המתולתל אשר ישב קרוב אליה באוטובוס. הוא הביטה בו בחטף אך הוא הרכין את ראשו והמשיך במעלה הרחוב.

לין ישבה וחשבה, מולה ספל קפה וקרואסון. היה לה ברור שעליה לחפש מקום לינה. אילת היא עיר נופש נחמדה שבנויה סביב מפרץ ים ומלונות רבים סביבה, אך היא שיערה שלא יהיה לה כסף ליותר מלילה או שניים בבית מלון. כמות המזומנים הייתה מועטה והיא לא זכרה כלל את מספר החשבון, או הבנק… "לא!" נבהלה פתאום, "כך יעלו על עקבותיי. על עקבותיי… בעצם, מי כבר יכול לחפש אותי? מזל שאת כרטיס האשראי השארתי בתל-אביב. כך אין פיתוי לבזבז את מה שממילא אין. העניין פשוט מאוד – אני חייבת למצוא עבודה", דיברה אל עצמה ללא קול.

"להביא לך חשבון?" שאל המלצר המחייך ועצר את הדיאלוג שגעש בתוכה בעודו באיבו.

"כן", הנהנה ואז עצרה אותו, "חכה רגע, אתם צריכים מלצרים?" הבחור סרק בשנייה את גופה ואז הניע את ידיו לצדדים בהתנצלות:

"מצטער, כרגע אין צורך". היא מבוגרת מדי, ידעה מיד, הם מחפשים צעירות בנות שמונה-עשרה, עשרים. היא נאנחה, שילמה וספרה את המזומנים שנותרו ברשותה.

"תגיד, אתה מכיר פה בסביבה מלון של כוכב אחד או שניים?" המלצר הרים את ראשו והצביע לעבר בניין שעמד מאחורי המרכז המסחרי שבו ישבה.

"שם, מלון 'פלמינגו'. אני חושב שהוא נחמד ולא יקר".

לין קמה ומתחה את שמלתה על גופה. השמש יקדה בשמים. היא חצתה את הכביש ומיהרה למלון המומלץ. המבואה הייתה אפלולית וריח טחב מעורב בריח טבק דבק בכורסאות העור החומות, שהתבלו מאז שנות השבעים העליזות. פקיד הקבלה קיבל את פניה של לין. הוא היה כפי הנראה גם הבעלים, איש קטן ומיוזע לבוש בחולצה כחולה, כובע קסקט על ראשו וקיסם תחוב בין שיניו. מבטו היה דוקרני. הוא אמר שהתשלום הוא מאה ועשרים ש"ח ללילה ושעליה לשלם מראש. היא שילמה.

"יש דרכון או תעודה מזהה?" לין בדקה בתיק הצד הקטן, כיווצה את גביניה ומשכה בכתפיה.

"אוי… אני מצטערת, זה נמצא עמוק במזוודה. אלך לפרוק אותה ועוד מעט אביא לך".

"בסדר", אמר, "אבל מה שמך?"

"לי… מממ… מיכל. מיכל רוזנר". זה היה השם היחידי שעלה במוחה. שטות תהיה למסור את השם לין. "היזכרי, דף חדש… נקי", הדגישה לעצמה.

בחדרה הקטן פתחה את החלון. הרי אדום הצחיחים נשקפו מבעד לבנייני הבתים, ובריכה קטנה מאוד ולא מזמינה השתקפה למטה. כשהאוויר בחדר התלהט שבה וסגרה את החלון. היא פיזרה את תכולת המזוודה הקטנה על המיטה: מברשת שֵׂער, כמה שמלות חוף צעקניות וחליפת קיץ אלגנטית, שלא נראתה שייכת בעיירת הנופש הזו. היא לקחה תיק קטן והביטה כה וכה על החדר. היא לא ראתה מקום שמתאים להחביא בו דברי ערך. היא בדקה בחדר האמבט. מאחורי מראה ישנה וקצת סדוקה היה רווח של פחות מסנטימטר. היא תחבה את הארנק עמוק מאחורי המראה.

"אני צריכה למצוא עבודה במהירות", נאנחה בעת שהביטה בחליפה עם הדשים המנומרים (בכל זאת מנומר…) בצבע שמנת. היא הייתה ממש צמודה במותניים ומאחור. "צמוד, אבל עדיין נראית טוב!" חשבה. היא הרטיבה את תלתליה, מרחה אודם קליל ויצאה מן החדר. היא חיכתה שהאיש בקבלה יהיה עסוק עם אורחים נוספים, ומיהרה לחמוק מן המלון.

"יש לי ביטחון ויכולת לדבר עם אנשים, ידע בשלוש שפות – עברית, אנגלית וגם צרפתית לא רעה – מה עוד צריך?" היא פנתה למלון המרשים והגבוה שניצב מעבר לפינה ומשקיף אל המפרץ. אל המלון המפואר, חמישה כוכבים בסגנון איטלקי, נכנסה בצעד בוטח אישה צעירה ותמירה מאוד, תלתלים חומים גלשו עד שכמותיה ועיניה ברקת, עליהן סוככו ריסים כהים. שפתיה הבשרניות נפשקו קלות בחיוך קטן בעת שפנתה אל מנהל הקבלה.

"שלום רפאל", אמרה בחיוך רחב, כמכרה ותיקה, לאחר שקלטה כהרף עין את שמו מהתג שנשא על מדיו.

"שלום לך", אמר בהיסוס. הוא סרק במהירות את גזרתה הנאה המהודקת בחגורה רחבה אל מתניה הצרות, נשא עיניים אל פניה המחייכות ואמר: "אנחנו… מכירים?"

"לא. עדיין לא. ייתכן שבהמשך. אני מחפשת עבודה במלון שלכם. להערכתי אתאים מאוד כמנהלת משמרת או כפקידת קבלה. אני יכולה לעבוד גם במשמרות לילה".

"אה… תראי גבירתי…"

"מיכל. מיכל רוזנר".

"כן, מיכל. אני לא במשאבי אנוש. בואי תשאירי כאן את הפרטים ואני אעביר אותם למנהלת האגף, למלכה".

"אין בעיה, רפי. אני דוברת שפות ו…"

"כן", הוא קטע אותה בפתאומיות, "תכתבי הכול כאן". הוא נתן לה גיליון נייר ומייד נפנה לטפל בזוג תיירים מבוגרים שאיבדו את מפתח חדרם.

היא כתבה את השם שבחרה לעצמה, מיכל רוזנר, ונתנה את שם המלון שבו התאכסנה ואת מספר חדרה. הדיאלוג הזה חזר שוב ושוב בכל בית מלון שאליו פנתה, גם בקטנים ובעלובים שבהם. לאחר חמישה-עשר בתי מלון הלכה לין אל החוף. הערב כבר ירד והרי אדום נצבעו בארגמן מדהים. המצב לא היה פשוט, קשה משחשבה. אולי צריך לחשוב מחוץ לקופסה. היא נעמדה על הטיילת. השמש שקעה מאחורי ההרים שבגבה, כהרגלה מימים ימימה, וצבעה לא רק את פסגות הרי המפרץ בירדן אלא גם את מימיו הכחולים של הים באילת, שהפכו אדומים ורודים וסגולים ושינו את פניהם מרגע לרגע. היה זה מחזה מרהיב. אה כמובן, זו הסיבה שהוא נקרא "הים האדום". היא לא העזה לשבת על הסלעים כדי לא להכתים את חליפתה היחידה. המוני תיירים התפרקדו על החוף, בין השמשיות שנסגרו זו אחר זו, וכולם יחד שמרו על שקט יחסי, כאילו נתנו כבוד להודה ולהדרה של השקיעה. כאשר עלתה מן החוף כבר החשיך היום והדוכנים לאורך הטיילת היו בעיצומן של מכירות ועסקים. כל דוכן והמוזיקה הרועשת שלו, ובו הכובעים או החולצות או המשקפיים הסיניות שאותן הוא מוכר. שרשרת אינסופית של פיתויים זולים שהוארו באורות ניאון. המכירה והשיווק נעשו בצעקות רמות:

"גברת, אין כזאת סחורה בשום מקום, תאמיני לי גברת, גם לא בתל-אביב!"

"גברתי", תפס בזרועה מוכר חוצפן במיוחד, "את חייבת לראות את השרשרת הזאת. היא תתאים לך בול. חבל על הזמן!" שאג באוזנה. היא ניערה את ידו בתנועה חזקה, פניה האדימו והיא אמרה:

"עזוב אותי! אפס אפסיים. מאותגר שכל שכמותך!"

הוא הביט בה בתדהמה והחל להתגלגל מצחוק. לין לא הספיקה לעכל את האלימות שבקולה, והנה התקרב אליה גבר גדול ממדים.

"איך קראת לבחור שלי, יא מלעונה?" הוא הביט בה במבט חודר והיא הסירה את נעליה והחלה לרוץ. היא הזיעה למרות היובש המדברי ששרר באילת. כשהגיעה לקרבת המלון שלה היא נרגעה, קנתה בחנות הנוחות של תחנת הדלק מיץ בבקבוק, לחם וגבינה, ונכנסה לחדרה. בדלפק עמד בחור חדש ממשמרת הערב. את הארוחה הדלה אכלה בחדרה, ואז נעמדה מול המראה שבחדר האמבט. היא הביטה בשֵׂערה, בקמטים הדקיקים שצצו סביב עיניה ובחיוכה הַלֵּאֶה. היא החלה לדבר בקול אל בבואתה:

"תקשיבי טוב, לין. את יודעת שפות, נראית טוב, מתנסחת מצוין. הרבה ביטחון עצמי, אומץ והרפתקנות. מה זה נתן לך עד עכשיו?" היא הביטה בדמותה וזו לא השיבה. "אין לך קשרים מיוחדים בתל-אביב, נכון? יש לך שם עבודה שאת לא אוהבת, דירה שאת לא אוהבת וחיים שאת חייבת לברוח מהם, לעזאזל!" היא השפילה את עיניה והחלה ללחוש. "ו… יש לך דחף נואש להצליח כאן, במקום הנידח הזה שבקצה המדינה. את באת לכאן להתחיל חיים חדשים, ואולי… אין מקרה בעולם. יש כאן משהו שמחכה לך. אז עכשיו את מיכל, או לין, מה זה משנה?" היא לכסנה את מבטה אל עבר הז'קט בעל הדשים המנומרים שהיה זרוק על המיטה, הביטה בסנדלים הלבנים. הם נראו לה זרים וממש משונים. היא הרימה שוב את מבטה אל המראה. "מה, לא שמת לב שהזיכרון שלך מקרי, מקוטע וכאילו לא שייך לתחושות שלך? את זוכרת את הבחור שיצאת אתו לפני כמה חודשים, אבל אין לך שום צביטה בלב. כאילו הוא אדם ששמעת עליו הרגע בחדשות. עזבת עבודה ואת אפילו לא זוכרת את שמות הבחורות שעבדו אתך במשמרת… את בכלל זוכרת את ההורים שלך, לין? היא אימצה את מוחה אבל כל מה שצף בזיכרונה היו שתי תמונות מעורפלות שראתה כשעברה ליד המזנון בדרכה החוצה. גם אם את לין, וגם אם… את… אולי לא, ואת סתם מפתחת אלצהיימר בגיל צעיר, זה בכלל לא משנה! האינטואיציות עובדות. תלכי עם הלב שלך, כי על המוח לא כדאי לסמוך. הוא מתעתע בך. יהיה טוב. אני מרגישה ואני אומרת לך! את לא לבד".

היא התגלגלה על המיטה וקמצה את אגרופיה. אילת היא עיר אידיאלית לתכניתה. מנותקת מהארץ ועמוסה בתיירים, אולי יימצא מי שייקח אותה לעולם אחר, מעבר לים. היא חשבה שהחום עוד ימצא חן בעיניה. גם הנוף המשלב ים ומדבר. "משנה מקום משנה מזל", החליטה. עצם העובדה שהיה עליה לגלם תפקיד של מישהי אחרת שהיא המציאה ולחיות בעתיד שאינו מוכתב וידוע, ריגשה אותה מאוד. היא מזגה לעצמה מיץ תפוזים, הרימה את הכוס מול המראה ואמרה:

"לין, לחיים!"

היא פתחה את הטלוויזיה. הוקרן סרט ישן של ג'יימס בונד – הוא השתלשל בחבל מן החלון, אלגנטי בחליפה כתמיד, ובעודו יורד מן המצודה התמקמו שני צלפים על הגג וג'יימס היקר הופיע בכוונות הרובים. לין נדרכה וצפתה בריכוז. אחד הצלפים ירה במר 007 ופספס. לין הנידה בראשה. "הוא היה צריך לעצום את העין השנייה", חשבה, "והמרחק לא מתאים בכלל לסוג הרובה הזה. אני לא מאמינה, איך הצופים לא קלטו את זה? מזל שלג'ימס בונד יש עסק עם אויבים כל-כך חובבנים". ואז התכווץ גרונה. "יש לי ידע בנשק… האם אני עוסקת בהריגה? רוצחת בין משמרת למשמרת, חס וחלילה?" היא חייכה, סגרה את עיניה ונאנחה. "ייתכן שיש חורים בזיכרוני… מסתתרת שם הרוצחת?" היא החלה לצחקק, סרטי מתח בראשה של מישהי שחייה משעממים. כאשר שכבה לישון עוד הבליחה במוחה מחשבה אחרונה, ממש לפני שנרדמה: "דוד. אני חייבת למצוא את דוד".

ליאורה רוזנמן, הנה סופרת אמנית אוצרת ויוצרת רב תחומית, אשת שיווק ופרסום בעברה,חברה באגודת האמנים  ובוגרת מכון "אבני" לאמנות, מציגה תערוכות אמנות ומרצה  בחו"ל. ספריה: "הסוד של מנזר ז'ואר" (The lost bible) ו"דיוקן עצמי" (self Portrait) התפרסמו בשנים האחרונות בחו"ל באמצעות 'אמזון' ובהוצאות לאור שונות בישראל.

 

X