מסע השיבה הביתה | לרכישה באינדיבוק
מסע השיבה הביתה

מסע השיבה הביתה

שנת הוצאה: 04/2016
מס' עמודים: 464
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

בלב סאגה רחבת יריעה זו, עומד סיפורה של משפחה אחת — משפחת רשפון — העושה מסע רב תהפוכות וטלטלות מהגולה הדוויה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, אל חיים חקלאיים וגאולת קרקעות ארץ ישראל.

דרך סיפורם של בני המשפחה השונים לאורך הדורות, הסופר הוותיק חיים חיימוף פורש לפנינו פסיפס מרתק, שדרכו אנו מתוודעים לנתח מתוך הנארטיב הציוני הגדול.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מסע השיבה הביתה”

בקרוב…

עשהאל רכן, גרף בכף ידו הימנית עפר מהאדמה התחוחה וגילגל את הגרגירים שצבעם נע בין אפור, אדום ושחור בין אצבעותיו. הוא הגישם לאפו ומילא את ריאותיו בריחם. הריח היה מר־חריף, והוא מיהר להיפטר מתכולת ידו, מפזר אותה במניפה רחבה, משל היה זורע תבואה בידיים. קרני השמש המערבית חדרו דרך הגרגירים הרבים, שנישאו באוויר בקלות מרחפת והדליקו קשת אדמדמה, כמו לוהטת בהם אש. עיניו עקבו להרף אחרי מעוף נפילתם אל אימא אדמה, השתקנית והגדולה. עשהאל חייך והביט אל אביו, שהתבונן במרחב האין־סופי שהשתרע עד לאופק.
"האדמה אפויה, אבא," פסק והתבונן בפניו של אביו, אשר כמו נחושת רקועה שיקפו ופיזרו את אורה של השמש. האדמה מתחת לרגליו השתרעה שטוחה, חושפת נוף המושך להתבונן, לשלוח עיניים למרחקים נטולי מכשולים. גבעות בודדות מעוגלות כגלים עייפים סילסלו במעט את קו האופק.
"היא יבשה, עשהאל. השמש שדפה אותה עד דק, מצצה ממנה את כל רטביה, לכן היא מתפוררת בין אצבעותיך," אמר ישי בחיוך מלא רחמים, אשר מתח את שפתיו, משלח ריטוטים גליים של חיבה אל בנו. עשהאל עדיין כרע, מנסה לתקוע את אצבעותיו באבק האדמה החמה למעמקיה הנסתרים, מחפש לחות ולוּ מעטה ברחמה. הוא התקשה אמנם להודות בכך, אך בינו לבינו ידע כי אביו צדק, הקרקע יבשה מאוד והשמש שרפה את נשמתה.
"היא לא תצמיח דבר. אחמד אמר לי: 'האדמות ליד הנחל, שאתם מכנים חדרה, לא טובות, בהחלט לא טובות, אין להן נשמה. הכול מת בפנים. המחלות, המלריה, מחסלות את בעלי הבית, והעבודה שלהם כולה יורדת לטמיון. במקומות האלה רק מתים, אין חיים. האדמה אפויה, לא ניתן לעורר אותה לחיים ולצמיחה, וכשמשקים אותה היא הופכת לחֵמר, חבל על הזמן.'"
עשהאל ניסה להתרומם, אך המשיך לכרוע, כמו היה קשוב לדבר־מה שהאדמה לחשה לאוזנו. "הכול ניתן לתיקון, אבא, עם מעט חול וחצץ מרוסק דק־דק משיגים קרקע שטובה ליבולים שונים. החֵמר טוב לענבים, בגלל צבירת החום הוא טוב להתפתחות השורשים. לכול יש תשובות, אבא, לכל דבר. החקלאות היום לא עוברת מדור לדור, לומדים אותה בבתי הספר בדיוק כפי שלמדתי אני," חזר עשהאל והדגיש, כמו ניסה לשכנע את אביו.
"מדוע להתעקש, עשהאל, דווקא לעבוד אדמה?! יש כל כך הרבה מקצועות, ואתה דבקת דווקא באדמה, כמו החיים שלך ועתידך תלויים בה. אתה יודע, אנחנו התפרנסנו ומתפרנסים מתיקוני מאפיות." ישי עמד גדול ורחב, וצלו סוכך על בנו צל מרענן.
"האדמה ניתנת לאילוף, אבא, צריך רק לדעת לעבוד איתה. אם אתה אוהב אותה, היא תשיב לך אהבה. אדמה לא יודעת לשנוא, אבא, היא תמיד נענית למבקשים ממנה עזרה ומלטפים אותה בהתחשבות." ישי התבונן בריכוז בבנו, מנסה לחדור אל מאחורי המצח הגבוה ולשמוע את שאון בניית המחשבה, את השרשרת המלכדת את אבני היסוד שעליהן מושתתת דרך החשיבה המוזרה שנולדה בראש בנו. אולי יבין מדוע היהודי הזה, שנולד בגולה הקרה, נמשך לאדמה היבשה והמדכאת?!
"בפולין רק קומץ קטן של יהודים עבדו את האדמה, עשהאל. רובם עסקו במלאכות זעירות ובמקצועות חופשיים, ואילו כאן דווקא נוהים אחר העבודה הקשה הזאת. תן לפלאחים לעבדה, הם מכירים אותה ועובדים אותה מדורי דורות." ישי ניסה לחייך אל בנו הכורע, הממשיך למשש את הגרגירים האפורים של האדמה, כמו עדיין התעקש לחקור ולחשוף את כוחה.
עשהאל לא ראה את חיוך אביו, צלו כיסה שכבה כהה על פניו. "זו אדמת האבות, אבא, צריכים לעבוד אותה בעצמנו. אם הפלאחים עובדים, הם הבעלים. 'הארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ,' ציווה השם. אנחנו חוזרים לארץ לעבוד את אדמתה, אבא." אביו הביט אליו, משתאה מעקשנות בנו.
"בכדורי למדנו את כל סודות האדמה, אבא, יש שיטות וגישות מסייעות שנועדו לשנות את גורל האדמה, לא לסמוך רק על הטבע, לדחוף בה במרץ להתעורר, לנסות לעזור. למדנו על טבע האדמות בארץ וגם על כאלה," החווה עשהאל בידו על האדמות שהשתרעו לפניו. "אנחנו נעמול, והן יצמיחו יבול." עשהאל חייך, מרוצה שהצליח לגבור על דעתו של אביו, אשר נסמך על דבריו של אחמד. נושא הניסיון הנלמד לאורך הדורות, העובר מאב לבן והלאה, פג זמנו. בבית הספר לחקלאות לומדים לרוחב ולעומק בזמן קצר, הרבה יותר מן הדרוש לצבור ניסיון אישי או מניסיון הדורות הקודמים.
"החקלאות היום היא מדע, אבא. חוקרים את צורות האדמה ומפתחים צמחים וזנים שפלאח לא ראה מעולם. אנחנו מסוגלים להצמיח זנים חדשים לגמרי, הדורשים פחות מים ומניבים יותר יבול. צמחים מתפתחים גם באדמה כמו זו. מה שחשוב זה לשוב למסורת העתיקה, לעבוד אדמה. הגולה שינתה אותנו כליל. התנאים דחקו בנו להעמיד חלופות, לשנות את מסורת החיים, לחיות אחרת, לשרוד. פה חייבים לשוב לבראשית, לתלם הראשון, אבא, למחרשה ולזריעה. עלינו להתעקש ולהכות בה שורשים. היא מצפה לנו ואנחנו נעבוד אותה. נחַיֶה אותה, נעיר אותה מתרדמתה." עשהאל דיבר מתוך שכנוע עמוק, מנסה להדביק את אביו בהתלהבותו.
שני הגברים התבוננו במראה השדוף, כל אחד מנקודת מבטו. סוף ניסן וכבר הכול לבש צהוב חרוך ונבול. "השנה הגשם לא הספיק, הכול כבר כמוש," אמר ישי.
עשהאל משך בכתפיו, משל לא היה אכפת לו. ישי ראה את העזובה, את הקשיים ואת העבודה הקשה, עם סיכויים קלושים להצליח. אבל עשהאל חש שהאדמה הרותחת מתחת לכפות רגליו כמו הזמינה אותו ללטפה.
"פה לא יצמח דבר, עשהאל." ישי עשה ניסיון אחרון לרפות את ידי בנו, אך ללא הצלחה רבה. עשהאל נראה שבוי ברעיון הכובש, כמו נדבק במחלה חשוכת מרפא. "העבודה תהיה מפרכת, קשה, והאדמה לא תיתן פרי, עשהאל." סיומת המשפט כמו נתנה אגרוף בבטנו של עשהאל, והוא הפנה את מבטו באחת אל אביו, כאילו התעורר מחלום ששקע בו לרגע ארוך.
אביו, השקוע בהתבוננות באופק, לא ראה את עיניו של עשהאל המרוכזות בחלומות שראה. "הכול עניין של מים, אבא. אם נביא מים, הכול יהיה בסדר. נחל חדרה יכול לעזור לנו, הוא בקרבת מקום, אפשר למתוח צינור ממנו, ולא לסמוך רק על הגשם, אלא להשקות ולהשקות, זה סוד העניין." עשהאל דיבר באופן ענייני, כמו עסק בעשייה מאומצת.
ישי התבונן בגבר הצעיר הרכון אל האדמה, משל שמעהּ מדברת אליו.
"הוא מבין את שפתה," הירהר ישי בינו לבינו, וזיק של גאווה הרטיט את לבו. מדוע לו המאמץ? אולי בבנו היהודי התעורר החקלאי הרדום? השאלה קפצה כמו מעצמה למרכז הכרתו.
זה ימים רבים ששני הגברים תיכננו להגיע לרגע הגדול הזה. לפקוד את היישוב המתוכנן, "אבן אודם", ולבדוק את אדמתו. הנסיעה ארכה זמן רב. האוטובוס מיפו לחיפה יצא באיחור של שעה. לא כל המקומות נתפסו, הנוסעים המתינו בסבלנות למילוי המכסה הדרושה. בדרך כלל לא חסרו נוסעים, אבל הפעם המבקשים לנסוע לחיפה, להיטלטל בדרכים המאובקות, היו ספורים. אולי באמת לא נדרשו לנסוע לצפון, או נרתעו בגלל השמועות, שעברו מפה לאוזן בלחש, על מעללי ערבים מתנכלים, ליסטים.
הנהג לא ניאות לנסוע, הודף את התקפות הממתינים המעוצבנים, המאבדים סבלנות. הם הזיעו בשקט, זיעה מרובה נספגת בבגדיהם הרטובים בלאו הכי, "לבזבז דלק על מכונית ריקה, בקושי מלאה בשליש," התמרמר. שמש הבוקר, עדיין בפאתי השמים, עלתה לאטה והפליאה את נחת זרועה על גג האוטובוס, שהמתין כמו בהמה ממושמעת, לוחכת עשב בשלווה נטולת רגש, מברכת את שעתה היפה.
רק לקראת אחת־עשרה נמלא הרכב בַּנוסעים מאחרי הקום שהגיעו. שעתם לא דחקה, וחייהם זרמו ברוגע חסר צבע וגוונים, מין קיום לשם קיום. היה אפשר לזוז דווקא כאשר השמש נתלתה במרכז רשתה, פושטת זרועות לכל עבר בהנאה, שיכורה מסבל קורבנותיה. מתבוננת בריכוז בתנועותיהם, מוכנה לקפוץ עליהם, למצוץ לשד עצמותיהם, הקורבנות המסכנים הנחשפים לחמדנותה המענה.
רק גשמים ספורים המטירו השנה. עננים ריססו בקמצנות טיפות דקות על האדמה הסדוקה הגוועת. השנה ירדו במקומות מסוימים מובחרים, מועדפים משום־מה, בהיחבא, בבת אחת ממארב, בשצף קצף. הם שטפו כבישים מחורצים וחלקים, שהשתיירו לפליטה, מתכסים באדמת סחף אדמדמה, שהתגבשה עליהם בערמות גרומות, המנענעות גלגלים בקפיצים מצייצים נואשות לעזרה, מנדנדות את הנוסעים המסכנים בסחרחרה עד עילפון.
בערבים הצינה עדיין חשפה שיניים, לכן דאגו לקחת מקטורנים, וכמובן, חבילה עם לחם, ביצים קשות וגבינה צהובה, מקווים שלא יתקלקלו עד הגיעם ליעד. הנסיעה המטלטלת נמשכה אין קץ. על אף החלונות הפתוחים, הרוח לא חדרה למכונית, נושרת לצדדיה, מעולפת מהחום העז. הנוסעים שחו בזיעה רבה, שנקרשה על בגדיהם המחויטים, רושמת צורות משונות בקווים לבנים של מלח.
הערב הסתנן, יורד לאטו, והם עדיין התנדנדו, מכוונים למטרת נסיעתם הרחוקה מהם כמו מהירח. הרשפונים, ישי ועשהאל, החליטו לילה אחד לישון באורחן על אם הדרך, הממוקם בדיוק בין יפו לחיפה, לתת תקווה לנוסעים המיואשים שבכל זאת הם מתקרבים למטרת נסיעתם. היתה זו אכסניה מדולדלת, עם כמה חדרים, נוחיות בחצר ומים מבאר בקצה המתחם. בבוקר מוקדם, בטרם הזריחה, עדיין בצינה, ילכו למקום היישוב העתידי המתוכנן. הם קיוו שבעל האורחן ידע להדריכם, לכוונם למקום הנכסף. המידע שסופק בעוד מועד מיקם את מטרתם, יישוב החלומות, במקום כלשהו בין האורחן לים. נדמה כי צעדו כמה שעות, אף כי חלפה מעט יותר מחצי שעה, כדי להגיע למקום המיועד.
שלט לבן גדול, ועליו אותיות קידוש לבנה שחורות, הכריז על מקום היישוב העתידי, "אבן אודם". מבט אחד הספיק ללכוד מהנוף הריק את כל מה שביקשו לדעת.
המקום שכוח האל היה רחב ידיים, מקצה האופק עד קצהו, כפי הנראה חרב ועקר. האדמה ביצבצה, כמושה ויבשה מאוד, תחוחה ופורחת, כמו חול המדבר. הספיקה להם שעה תמימה ללמוד את כל שרצו לדעת. הצללים התארכו והצביעו על שעת הצהריים, גם קרקורי הקיבה זעקו בכרסומי הרעב.
"כדאי שנאכל," הציע ישי והתבונן אל השמים, מחפש את מקום החמה שנתלתה מעליהם. השמש החליקה מעבר לשיאה ונטתה לטבול בצינת הים. הקיבה זעקה, שעת הצהריים חלפה מזמן. עשהאל התרומם על רגליו והביט לעבר אביו.
"ניגש לעץ, שם, אבא." הצביע עשהאל אל קבוצת עצים נמוכים ואחד די גבוה, אשר הטיל צל מנומר. "יש צל, שם נאכל ונלך הביתה." העץ הטיל את הצל היחיד בסביבה, שכולה השתרעה כמו על כף היד. במרחק, במזרח, הציצו הצללים החיוורים של הרי הכרמל. הביצים הקשות והגבינה הצהובה טעמו לחך. הגיעו בזמן להשביע את הרעב, אשר השתולל בבטן המתכווצת. "יכולנו לנוח עוד מעט, אבל צריכים לשוב. מחר נחזור ליפו." ישי ניפנף על פניו הסמוקות במגבעת אפורה להשיב את נפשו בחום הכבד. הוא בירך את היוזמה שלקח ברגע האחרון לשים כובע כדי להתגונן מפני השמש האכזרית. למזלם, השמש כבר הביטה אליהם מהצד בעין בוחנת וחוקרת.
"בפיוטרקוב הכול היה ירוק ירוק, בעיקר בזמן הזה," אמר ישי בערגה, נכבש בזיכרון חולף של משהו שכבר היה עבר, ולעולם לא ישוב להיות במרכז חייו. "פה הכול כמוש ויבש. אתה זוכר, עשהאל?" לשנייה עצר ישי, מתבונן בפני עשהאל בתקווה שבנו יגיב, אך עשהאל היה עסוק בלעיסה והינהן אליו קצרות, כמו ניסה לרצותו ולא יותר, ללא התרגשות המתהווה בזיכרון חיוור ונעלם. "כעת הזמנים ההם הם כמו חלום," חלם ישי, "הירוק שם היה כל כך חזק! ממש סינוור. פה בקושי עץ אחד גבוה בכל הריק הגדול הזה. הירוק הנעדר מפחיד, מפחיד מאוד, היובש לוהט," סיים ישי והשתתק.
אחרי שבלע, הגיב עשהאל: "אבא, מה שהיה היה." והמשיך ללעוס.
ישי, שלא הוטרד מתגובתו הקצרה של עשהאל, המשיך: "אנשים בפיוטרקוב לא יכולים לתאר לעצמם יובש כזה. כאשר חלמו וציירו את הטבילה של ישו בירדן, הכול תיארו לעצמם את הוויסלה או את הוולגה. בכל התמונות של הציירים הגדולים הנהר מצויר כמו מים אדירים. איש לא תיאר לעצמו שהירדן בקיץ הוא כמו פיש קטן." שני הגברים צחקו. החום התיש, אך ההשלמה העצימה כוחות לקבל את הגזרה.
"רק סבלנות, אבא, עם הזמן והידיים הנכונות, גם פה יהיה ירוק. אין מספיק גשם בסביבה הזאת ואיש לא דואג להשקות, לכן הכול שדוף. עם הזמן גם אנחנו נעשה את המלאכות האלה. לכן הלכתי ללמוד, אבא." עשהאל ניסה לעודד את אביו המדוכדך.
"שם איש לא דאג, עשהאל, אלוהים השקה, זרע ונטע, הכול בא להם מהשמים. האדמה מבורכת. פה — את הכול צריך לעשות בידיים. כאשר דיברו על פלשתינה, חשבתי על גן עדן, בעיני רוחי לא ראיתי מדבר."
"דרושה עבודה רבה כדי לעורר את האדמה המתה הזאת. אתה רואה אבנים חשופות, כי האדמה הטובה נשטפה בסחף. המים לא נספגים לעומק, שטח הפנים מתקשה והמים זורמים עליו ואובדים. הים לוקח הכול לעצמו. צריך להכשיר את האדמה לקלוט מים וזרע." עשהאל ניקה את פיו מהפירורים שדבקו בזוויתו השמאלית ואסף את המפיות שהיו פרושות על האדמה לשמש להם שולחן אכילה. את הפירורים הוא ניער לאדמה. "לציפורים יהיה מה לאכול," חייך. "אברהם וגם יעקב אבותינו ירדו מצרימה בגלל בצורת קשה. הסיפורים האלה לא מצוצים מהאצבע, יש בהם אמת גדולה. תביט, אבא, אילו היה גשם, היה יעקב אבינו ממשיך לשכון פה, אבל הכול חרוך. השמש הזאת היא לא תמיד ברכה, היא גם קללה לא קלה."
"כדאי לקנות חמישים או מאה דונם ולבנות משק," הציע עשהאל. "בהתחלה האדמה הזאת לא תניב הרבה. יידרש עמל רב לאלפה וללמדה סדרי עולם חדשים, להיות אדמה ממושמעת." ישי הופתע מאמירת בנו. התיאור המוזר, "לאלף אדמה" להתנהג כמו אדמה רגילה. התיאור שיעשעו. "הוא חושב שהיא חיה שניתנת לאילוף!" גיחך בינו לבינו.
"הדבר יעלה הרבה כסף, עשהאל," אמר לבנו. "האדמה לא יקרה יחסית, אבא, אפשר להגיע לעמק השווה," השיב עשהאל. "מי מעוניין לעסוק באדמה שדודה? נדרשים הרבה כוחות ורצון טוב להתחיל להתעסק איתה." הוא הביט אל אביו לבדוק אם האיש שמע.
"אתה בעצמך אומר שיהיה קשה, אולי גם בלתי אפשרי," חיזק ישי את דברי בנו.
"אבא, אני לא דואג. אני צעיר, מלא רצון טוב. אני מוכן ללמוד ולהוסיף ללמוד. אם בהתחלה יצוצו בעיות, אגש למדריכי החקלאות שידריכו אותי. כדורי, בית הספר לחקלאות, לימד אותי רבות, אני יודע שצריך ניסיון, לכן פניתי לקיבוץ. אלמד הכול, אבא. בלי ללמוד לא יצמח דבר. עד שנקנה אדמה, נתחיל בסידורים. אני אעזור לך לבנות תנורים וכבשנים במאפיות." הם צחקו.

חיים חיימוף נולד בבולגריה ב-1931, ועלה ארצה ב-1950. הוא פרופסור לכירורגיה וסופר שפרסם רומנים, קובצי סיפורים, שירה ומחזות.

X