מסע הערב של יתיר | לרכישה באינדיבוק
מסע הערב של יתיר

מסע הערב של יתיר

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 104
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 62
- 29

"מסע הערב של יתיר" (1959); "גאות הים" (1962); "חתונתה של גליה"(1960) – שלוש נובלות מראשית הקריירה הספרותית של א.ב. יהושע; פסגות של הסיפורת העברית, בנוסח חדש, מתוקן ומלוטש. בכפר ההרים הנידח והשכוח יתיר עוברת אחת ליום רכבת אקספרס מפוארת, ואינה עוצרת. המלחמות פסחו על הכפר, והשגרה האפורה של תושביו הדעוכים משועבדת כל-כולה לרגע היומי שבו חולפת הרכבת. התושבים הכמהים להתרגשות חיה ואמיתית מתכננים להוריד את הרכבת מן הפסים בהפקר של פריקת אחריות, כדי לזכות בחוויה של דאגה וחמלה אנושיות מול האסון. האוקיינוס עומד לגאות ולהציף את האי שנמצא בו בית-כלא לאסירים זקנים, רוצחים ותיקים שעונשם הומתק למאסר-עולם. רב-הסוהרים נמלט עם סוהריו ומותיר בבית-הכלא רק סוהר צעיר אחד, שאמור להתפנות ברגע האחרון בסירה ולהפקיר למים את האסירים הנעולים בתאיהם. אבל סיפור-המתח הזה יתגלה כרב-תהפוכות. גליה מתחתנת בקיבוץ בנגב. המסַפר ועוד שלושה מאוהביה הדחויים, הפגועים, נוסעים לחתונתה עם נהג אוטובוס מתעתע, בעיקר כדי לראות מי זכה בגליה ולהתנקם בו. כשנדפסו הסיפורים הללו לראשונה התפעמו הקוראים והמבקרים מכוחם המפתיע ומן החידוש שבהם, שבישר דור חדש בפרוזה העברית. היום, במבט לאחור, הם עדיין מרגשים בעוצמתם העלילתית ובאיכויותיהם הסגנוניות, ואף מתגלים בהם בדיעבד מבני העומק המזינים את כתיבתו המאוחרת יותר של יהושע, ומחזקים את הרושם העז שהם מותירים. בשלושת הסיפורים מעצים יהושע מצבי-יסוד אנושיים. בדרמה של כוחות-נפש פוגשות הדמויות-המספרות דמויות מנוגדות שכמו הגיחו מנפשן. כוחות יצריים זוכים להזדמנות פז להתממש, והדמות המספרת – דמות צייתנית, נורמטיבית – מתעוררת לתחייה ומדורבנת לחגיגת הפקר, לחיוניות הנשאבת מתערובת של ארוס והרס.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מסע הערב של יתיר”

בקרוב…

רוחות הצפון לבדן, רוחות הצפון בחמתן, שעה שהן נאחזות תזזית ופורצות במחול של השתוללות לאורך רוּכסי הרי גָזִיב האיתנים, הומות אל הסלעים וצונחות, מייללות בין הוואדיות; רוחות הצפון הדורסניות, שלא משיירות פינה אחת בלא לפוקדהּ – הן לבדן היו יודעות את הכפר הקטן יַתִּיר, החבוי בודד בצלע אחד ההרים המסולעים הנטויים אל תהומיוּתו של גיא סָאוּכִין, שבדרכו הארוכה והפתלתלת מגיע לעמקוּת רבת־סתרים לרגלי הכפר הלבן.

ורק אז, שעה שהרוחות מרעידות את הכפר, גועשות בין הבתים, הורסות אל גינותינו הקטנות ואל חיינו השקטים, רק אז היינו חשים – אנחנו, אנשי יתיר – כי אכן, באו לפקוד אותנו, את הנידחים. והפָּנים היו מלאים את הסערה, והלבבות מתלהמים בהתרגשות כבדה, וכסהרורים היינו סובבים בכפר, טובעים בתוך הנחשולים, ועצב חרישי היה מחלחל בנו, קורע את עינינו הדומעות בהסתוללות הרוחות לבקש לשווא את המרחקים; את המרחקים שאבדו לנו, נבלמו בהרים כבדים וגבוהים, שׂיאיו של רכס מפותל ויגע, סבוּך ומשוּך.

אולם בימים כתִקנם, בשעה שהשמיים קופאים בתכלת כהה ועמוקה, טלואים פה־ושם בעבים צחורות, ורוח מקומית עייפה משוטטת לבדה, ושלווה בלומה רובצת על הכפר, היינו מחכים, רגועים למראֶה, לצפירתה המתמשכת של הרכבת המהירה, החולפת על פנינו ונוקבת את ההר. רכבת האקספרס, מסע הערב של יתיר.

על דעת מי עלה לייסד את הכפר הזה בעזובת הרי גָזִיב, אין איש יודע. מסורת קדומה היא שבימים ראשונים, שעה שנחצבה מסילת־הברזל משפלת בִּירָם אל ארץ פַּמְיָאס הרחוקה – מסילה ארוכה, אשר יכלה לקשים שבמכשולי הקרקע של חבל גָזִיב – אמרו כמה מן הפועלים הקדמונים, שעבדו בחציבה, להקים להם בית בוואדיות הפראיים האלו, מתוך תקווה סמויה ליצור כאן חיים חדשים. האגדות מספרות שאחדות ממשפחות הפועלים התיישבו במקום הזה, שהיה פורה ומבטיח רבות, הקימו בתים קטנים, חרשו את האדמות הדשנות שבשולי ההרים, וכגולת־הכותרת של פועלם בנו תחנת־רכבת, מתוך אמונה שתשמש צומת־דרכים ותחנת־יסוד בסבך מסילות־הברזל העתידות לבתר ארץ הררית זו. אך עד מהרה, משנשתכחה ההמולה סביב מסילת־הברזל, ופרצו המלחמות הגדולות מעֵבר־לימים, נשתייר הכפר בודד וגלמוד במקומו הנידח. לפתע נתברר שיתיר רחוקה מרחק מבהיל מכל מקום יישוב אחר, וקשריה היחידים ברשת דרכי־ההרים פתלתולים ומתעים, ותחנת־הרכבת, שנשאה את היָפָה בתקווֹת, הפכה תחנת־הרים קטנה וחסרת־חשיבות. שתי רכבות בלבד היו עוברות בכפר מדי יום. האחת, הנעצרת בטרם־אור – רכבת־משא מיושנת וחורקת ממכרות לֶשַׁע; והאחרת, החולפת בטרם־חושך – רכבת־פאר מצוחצחת, ממיטב הרכבות של חברת המסילה, שחוצה שתי ארצות בדרכה. מסע הערב של יתיר.

לשווא ביקשו פרנסי הכפר הראשונים לעצור רכבת זו, להשהותה בכפר יתיר ולוּ לדקות ספורות. מנהיגי החֶברָה סירבו בתוקף: דרך ארוכה ומייגעת עושה רכבת האקספרס, ושעתה דוחקת מכדי שתיעצר בכפר־הרים לא חשוב זה. אל תבנית מרובעת וארוכה זו, הנושאת חיים מופלאים, לא ישלחו אנשי הכפר את ידיהם הגסות. מהירה תחלוף על־פניהם, תחלוף בלבד, תחלוף מדי ערב.

אז באו הימים המשובשים, הימים האפורים. היום נצטמצם לאותו אפיק צר של שקיעת החמה, שעה שהרכבת חולפת בדהרת טירופהּ, מלוּוה בָּרוֹך של קווי־האור האחרונים. היום היה משועבד לשעה זו, ורק בה היה מעיד על עצמו. הכל היה נחצה לשניים: עד להופעתה של הרכבת, ומרגע היעלמה. אותן שניוֹת ספורות ורועשות שזו היתה מתגלית לרגלי ההר הנישא, למול הכפר המתבונן, היו הזמן – "חרדת־הזמן", כפי שקראו הדורות הבאים לאותה הרגשה עמומה של כיליון־נפש ושל חרון אין־אונים, כבוּש ועצוּר, שהיה מלווה את הרכבת הנישאת בדרכיה הבטוחות לעבר מטרות נעלמות.

וככל שגדלה הבדידות, וככל שנתבהר, באכזריות שאין כדוגמתה, שלָנֶצח יהיה הכפר בודד, נתעצמה אותה דבקוּת מסתורית בחזרה המדויקת והמתמיהה כאחד. צייתנים וקשובים עקבנו מדי ערב אַחַר מירוץ הרכבת המהירה.

ב

בלוח הרכבות היה כתוב: הרכבת המהירה חולפת בתחנת יתיר בשעה שש עשרים־ושבע.

בשעה ארבע־וחצי היו יורדים אל בְּאֵר הכפר, הנמצאת למרגלות ההר הגדול, ראשוני הילדים שכבר סיימו את שיעורי־הבית שלהם, ועד שעה חמש היו נאספים שם שאר ילדי הכפר. בחמש־וחצי היתה הגברת שְׁרירָא פותחת את תריס חלונה הנשקף אל הגשר הרחב, הנטוי על הגיא, ומוציאה כיסאות מספר אל מרפסתה. חמש דקות לאחר־מכן היו מגיעות אליה שכנותיה וידידותיה. עד לשעה שש נפתחו כל החלונות הקטנים הנשקפים אל עֵבר המסילה, וראשי אדם הציצו מהם. בשעה שש וחמש דקות הגיעה בקול המולה חבורה עליזה של נערים ונערות אל עץ התאנה הסמוך לביתה של הגברת שָׁאוּלי. קרוב לוודאי שהאדון תַּרוון הזדמן לשם באותו רגע עצמו ועמד לו תוהה ומבולבל, מסתכל סביבו כמצפה למשהו. בשעה שש ועשר דקות בדיוק היתה מסתיימת הישיבה היומית של מועצת הכפר, וחברי המועצה ומזכירהּ היו יוצאים אל הרחבה שלפני הבניין. דַרדישי היה בא דקות ספורות לאחר־מכן, בגילופין של ערבית, ומחפש את האבן שעליה היה מתיישב בנהימה. בשעה שש וחמש־עשרה התחילה עגלתו של פַּרנסִי הכורם לטפס בדרך העולה אל הכפר, ואחריה היו מהלכים חמשת הפועלים העובדים זה שנים רבות בבניית הסכר הגדול. אט־אט היו מטפסים בשביל ההרים הצר ממזרח לכפר, כדי להיטיב לראות את הרכבת הדוהרת. אותה שעה היה נפתח חלונו של אָהוּדִי החולה וראשו החיוור הזדקר החוצה. אז היה משולם היתום יורד בשעטה אל הגשר ומניח גרוטת ברזל על פסי המסילה, ובסמוך לכך נשמעה צעקתה של דודתו, השלוחה אליו תמיד באיחור.

וכבר בשעה שש עשרים־ושתיים לא היה אדם שלא האהיל בכפו על מצחו מפני השמש המשתפלת בדממה ומסנוורת בקרניה האחרונות את הגשר. עם תחילת השקיעה הייתי קם בנחת ממקומי ובידי שני דגלים – הירוק הפרוּשׂ והאדום הצרוּר – וניצב לקדם את פני הרכבת הבאה. בשעה שש עשרים־וארבע היתה זיוה ממהרת אלי מביתה הסמוך ועומדת שותקת ונרגשת לידי. בשעה שש עשרים־וחמש בדיוק היה מנהל־התחנה הזקן – אדון אַרְדִיטִי – יוצא מבית־התחנה, הולך כפוף בצעדים מהירים ויודע שכל הכפר עוקב אחריו בעיניים שקטות, ומיד היה פונה אל שני המְסוֹטים האפורים והארוכים של היגוי הפסים ובהינף־יד אחת היה מעתיקם. בכך היה יוצר קו ברזל אחיד לגלגליה של הרכבת, קו המסילה הראשית, ומנתק כל מגע עם הפסים המשניים, פסי התחנה החלודים שאדניהם מכוסי אֵזוב, הרצים במקביל לקו הראשי, מתיימרים להימשך עמו כברת־דרך לאורך הגשר, אולם סופם במחסום של כלונסאות עבים, קטיעה פתאומית ומעציבה של שאיפה חנוקה. אך כִּילָה ארדיטי את פועלו הקצר, היה מצמצם את גביניו ונשאר ממתין, וגופו נשען אל שני המְסוֹטים, כמבטיח את מעשהו.

שש עשרים־ושש. צפירת הרכבת היתה נשמעת מרחוק, וחרדה אילמת היתה יורדת עלינו. מיד הייתי מזדרז לשמוט מידי את הדגל האדום ולהעלות את הירוק מלוכסן ופרוּשׂ באוויר. בשעה שש עשרים־ושבע בדיוק היתה הרכבת מגיחה מן ההרים ומתקרבת בנהמה קצובה. סואנת ורותחת היתה חולפת על פנינו בשריקה, משבשת ברעם מנועיה את העולם השקט, המתעטף באור בין השמשות. קצובים היו גלגליה, אחידוֹת תנועותיה, אך היא מהירה כבזק.

גברת שרירא, משוּלם פעור־העיניים, פועליו של פַּרנסִי, חוץ מאחד – אלה היו המנפנפים דרך־קבע לשלום. מן הרכבת היו עונים להם לפעמים נוסעים אחדים שקלטו את הכפר בתוך מסע השממה. וכל העיניים ליווּ את הרכבת לאורך הגשר, עד שנעלמה בעיקול הראשון.

לאחר־מכן היו האנשים מתבוננים זה על זה באֵלם ומתוך רצינות דואגת. דקה או שתיים עברו, וכולם היו מתפזרים, ודמדומי־לילה ראשונים היו יורדים עלינו.

כך היה כל יום, כך הוא כל יום, כך יהיה לעולם.

אברהם גבריאל יהושע (שם עט: אברהם ב. יהושע, כינויים: בולי, א. ב. יהושע, נולד ב-19 בדצמבר 1936) הוא סופר, מסאי ומחזאי ישראלי, חתןפרס ישראל לספרות ושירה לשנת תשנ"ה.

יהושע נולד, גדל והתחנך בירושלים. מצד אביו, יעקב יהושע, הייתה משפחתו ספרדית ותיקה מירושלים. מצד אמו, מלכה לבית רוזיליו, הייתה משפחתו יוצאת מרוקו. לימים תיאר יהושע את חילוקי הדעות בין הוריו על חינוכו. בעיני אמו "הקהילה הספרדית הישנה של אבי לא הייתה זרה פחות מהיישובהאשכנזי הציוני אשר היה כאן רוב, ובוודאי לא הרגישה כלפי העדה הספרדית מחויבות רגשית מיוחדת. שפתה הייתה צרפתית, ולאדינו לא ידעה." שאיפתה הייתה להתחבר אל "לבה של הארץ שהיה העולם הציוני אשכנזי ולא אל משהו שראתה בו שולי הרבה יותר." לעומת זאת היה אביו קשור למורשת הספרדית-ירושלמית. בסופו של דבר התחנך יהושע בחינוך החילוני-ציוני בזיקה סוציאליסטית. למד בתיכון הגימנסיה העברית רחביה. לאחר מכן שירת בצה"ל בחטיבת הצנחנים. למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

לימד בבתי-ספר תיכוניים ובאוניברסיטה. כיום משמש כפרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. הוא לימד סופרים רבים וביניהם את מרדכי הרטל. חיפה הייתה עיר מגוריו ומופיעה רבות בספריו, כמו גם האוניברסיטה על היבטיה השונים. כיום מתגורר בגבעתיים.

יצירתו של יהושע זוכה להכרה רחבה, בישראל ובעולם. על מגוון יצירותיו זכה בפרסים ספרותיים רבים, ובכללם פרס ביאליק, פרס ברנר, פרס ישראל לספרות ופרס מדיסיס לסופר זר. העיתון ניו יורק טיימס תיאר אותו כ-"מין פוקנר ישראלי", בשל יכולתו המיוחדת לבטא ולהעלות על הכתב את "הלך הרוח" הישראלי העכשווי. ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בתרגומו האנגלי "The Woman from Jerusalem" נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים של השנה של הניו יורק טיימס ושל ה"פאבלישרס ויקלי" לשנת 2006. באפריל 2007 זכה בפרס הלוס אנג'לס טיימס על ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". בשנת 2010 עובד הספר לסרט קולנוע בבימויו של ערן ריקליס ובעיבודו של נח סטולמן.

סגנונו מתואר כ"נוגד את זרם התודעה", ובעזרתו הוא מבקש להגיע לחקר מצבים שבהם היצריות האנושית מאיימת על אנשי תרבות מן היישוב.

יהושע הביע ביקורת רבה על מדיניותה של ישראל ביהודה, שומרון ועזה מאז 1967 והוא נמנה עם החותמים על יוזמת ז'נבה. יהושע היה חבר מפלגת העבודה, בבחירות לכנסת התשיעית תמך במפלגת של"י, אך אחרי המהפך הפוליטי חזר לשורות העבודה במסגרת חוג 77, היה חבר מרכז המפלגה ושותף בכתיבת מצעה החדש. לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה, השתתף במסיבת עיתונאים עם דויד גרוסמן ועמוס עוז בה קראו לממשלת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. במאמריו תיאר את עצמו כ"סופר מגויס", בעל מחויבות ואחריות למתרחש. את חשיפת דעותיו בעניינים חברתיים ומדינתיים החל בספר המסות "בזכות הנורמליות", שעורר הדים בישראל ובעולם, ובמאמרים ובספרים נוספים שפרסם מאז.

בשנת 2002 אמר ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני: "הפלסטינים נמצאים כיום במצב טירופי, שמזכיר את זה בו נמצא העם הגרמני בתקופת הנאצים. הפלסטינים הם לא הראשונים שהעם היהודי גרם להם לטירוף הדעת. זה לא העם הראשון שהכנסנו לטירופים, ראינו כבר מה קרה עם הגרמנים". בעקבות הביקורת שעוררו דבריו, בין השאר על ידי הנהלת "יד ושם", הסביר יהושע את כוונתו: "לא עשיתי השוואה בין יחסי ישראל והפלסטינים למעשיהם של הנאצים, אבל אני שואל את עצמי שאלה שאנחנו חייבים לשאול: מה יש באינטרקציה בינינו לבין עמים אחרים, היוצר כזאת שנאה אי­רציונלית? מה הביא את הגרמנים ומה מביא את הפלסטינים לשנאה כזאת כלפינו? אני מסתכל בחרדה באיזו שנאה התאבדותית מתייחסים אלינו הפלסטינים. גם הגרמנים התייחסו אלינו באותו סוג של שנאה. זה דבר שצריך לברר אותו, מה קורה בינינו לבין עמים אחרים שבתוכם אנחנו חיים".

בבחירות לכנסת ה-19 הוצב יהושע במקום ה-109 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת.

חלק מספריו עובדו לקולנוע, ביניהם "שלושה ימים וילד", "המאהב", "השיבה מהודו", "מר מאני" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". ספרו מסע אל תום האלף היה הבסיס לאופרה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, יהושע כתב את הליברית.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X