מסע אל חוויית הרגע, בחיי היומיום וביצירתם של וירג'יניה וולף וס. יזהר | לרכישה באינדיבוק
מסע אל חוויית הרגע, בחיי היומיום וביצירתם של וירג'יניה וולף וס. יזהר

מסע אל חוויית הרגע, בחיי היומיום וביצירתם של וירג'יניה וולף וס. יזהר

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 356
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55

זהו ספר שהחל כמחקר העוסק ביצירתם של שני סופרים גדולים, וירג'יניה וולף וס. יזהר.  המחקר הוביל  אל תובנות רלוונטיות הנוגעות לחיינו כאן ועכשיו  בתרבות של מירוץ חיים, תרבות שכולנו נישאים על גליה, עד כדי סערה.

חיינו מתנהלים בזרם המוכתב על ידי שגרת היום יום, על ידי קשיים והתמודדויות אין ספור, הנועלים דלתות רבות בבית הפנימי שלנו. אך, לעיתים, נכספת הנפש להחלץ מכל אלה, ולהתעלות אל מישורי קיום רחבים יותר.  המפתח יכול להיות בהשתהות זמנית, בעצירה של שצף הפעילות היומיומית, כדי לחוות תובנות והתבוננות – החוצה אל העולם, ופנימה אל הנפש. התבוננות כזו, גם אם רגעית, יכולה לפתוח לאדם צוהר אל חוויה של משמעות, התחדשות, יצירתיות ורגעי אושר.

הספר מציע תהליך מרתק לנפש, הבנוי מארבעה שלבים : כיסופים, השתהות, התבוננות ורגעי התגלות. אין אלה מילים "גבוהות" גרידא. זהו תהליך המציע איזון ועצירה זמנית של המירוץ, בבחינת: 'לעצור כדי לאצור' את אוצרותינו האותנטיים, ולו לרגעים משמעותיים. מכאן יורם מנוף להעצמה חיונית וחווייתית לחיינו. השלכות משמעותיות ומרחיקות לכת נמצא מכך על עולם העסקים, המחקר,  היצירה, חיי החברה וחוויית הנפש.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מסע אל חוויית הרגע, בחיי היומיום וביצירתם של וירג'יניה וולף וס. יזהר”

 המסע הלירי אל משוררי הפרוזה | רבקה שאול בן צבי

 

שני יוצרים כה רחוקים זה מזה – ס' יזהר ווירג'יניה וולף – מופגשים בספר חדש לחקר תנועת הנפש המאפיינת את כתיבתם. מחקר שהוא חוויה אישית

 

מסע אל ספר נפתח לעתים בכותרתו, והכותרת התמציתית ורבת ההבעה "מסע אל חוויית הרגע" מרמזת לדמותה של המחברת כמשוררת, לאופיו של הספר ולנמעניו המשוערים המשתתפים במסע. שהרי חוויית הרגע היא האפיון המובהק של השיר והפרוזה הליריים, ומי לנו משוררים בפרוזה כווירג'יניה וולף וכס' יזהר, הרחוקים אמנם מאוד זה מזה, אך דומים באותם מאפיינים שמירי גלעד מתמקדת בהם.

 

נדיר לפגוש ספר שמצד אחד מושתת על מחקר אקדמי ומצד אחר כתוב בסגנון של הזדהות רגשית הצובעת את הממד השכלתני בגוונים של חוויה אישית, כמו אותה חוויה של התעוררות הנפש המתוארת בספר.

 

חוויות של עומק וגובה, של גילוי והארה, מאכלסות את חלקו הראשון של הספר, בתוך מבנה אידאי מקורי המשקף את התהליך המורכב ששיאו בחוויית ההתגלות הסובייקטיבית. אבל השיא אינו בא מאליו אלא כפועל יוצא של פעולות נפשיות שונות המתנות אחת את השנייה: כיסופים, השהיה, התבוננות ולבסוף התגלות. אלה פיגומי הספר.

 

ואכן, השלבים הנפשיים־רוחניים הללו זכו להתייחסויות רבות של משוררים, סופרים, אנשי דת והוגי דעות, ואת דבריהם מביאה מירי גלעד לאורכו ולרוחבו של הספר. אבל התהליך עצמו והקשר בין הדברים הוא פרי רוחה של הכותבת, והיא עושה זאת באופן מרתק ומשכנע. אני יכולה להעיד על עצמי שקראתי בנשימה עצורה ובהתרגשות את החלק התיאורטי של הספר, אולי כי הדברים כתובים באופן שבו הבהירות המושגית אינה הופכת ליובש מדכדך, כמצוי בספרים רבים, אלא מתעלה לדרגה של חוויה.

 

השלבים המתוארים שזורים זה בזה ומתנים זה את זה. ראשיתם בכיסופים שהם המנוע לתהליך הנפשי, והם עשויים להיות כיסופים לדברים שונים: לאמת, לטוב, למקור הראשוני, לילדות. על כל פנים אין אלה תשוקות לאובייקטים, אלא געגועים לישות שמעבר לקיום השגרתי האוטומטי. הכיסופים אינם מוגדרים במושגים פסיכולוגיים, ומקורם בנפש וברוח. לעתים הם מתעוררים עקב מצוקות וכתוצאה של חוויות ניכור ואבסורד. והדברים מדברים מאוד לנפשו של הקורא המדומיין שאליו כיוונה המחברת. מי שהדברים קרובים לנפשו, מי שבעצמו חווה את הדברים. במקום עלילה היא יוצרת מקצב. 

 

תרבות של ניכור

 

אבל בלי השתהות לא יניבו הכיסופים כל פרי. כדי להגיע אל המעמקים נדרשת השתהות. וכאן מביאה גלעד מקורות רבים ומרתקים כמו "בשבח הבטלה" של ברטראנד ראסל, "רצות עם זאבים" של קלאריסה פינקולה אסטס, וכן תובנות של זן וחסידות.

 

בעקבות ההוגים השונים טוענת גלעד שרק על ידי ההשהיה מתאפשרת ההתבוננות הממוקדת, הממיסה את הפער שבין אובייקט לסובייקט. אותה חוויה של התמזגות עם הדבר שבו מתבוננים, או תובנה עמוקה המתעוררת עקב ההתבוננות.

 

כל משורר ואיש רוח מכיר את הדברים מנפשו, אך ההתבוננות היא כלל אנושית ואינה נחלתה של קבוצה מסוימת. ברור שמבחינתה של גלעד המציאות אינה שטוחה וארעית או נעדרת פשר, אלא מהווה הררי הררים התלויים בשערה, שניתן לטפס אליהם באמצעים הנפשיים המתאימים, ולא בכדי היא מזכירה באהדה רבה את העידן החדש, השפעות מהמזרח הרחוק וטכניקות של מדיטציה.

 

מבין סעיפי המשנה הרבים שעל כל אחד מהם תילי תילים של תובנות וציטוטים, בחרתי לפרט מעט בנושא אחד: ההתבוננות באנשים (בפרק דיון מרהיב בסוגים שונים אחרים של התבוננות). גלעד נסמכת על בובר כשהיא מבחינה בין הסתכלות של אני־אתה לזאת של אני־לז. בין ראיית הזולת כאובייקט לראייתו כסובייקט. יש התבוננות שמבחינה באדם, ויש ראייה סתמית שמחמיצה את הזולת ואינה חודרת מעבר למסכות ולמוסכמות. כי גם האדם הוא חלק מהמציאות העוטה מסכות, וגם ההגעה אליו היא תהליך נפשי ורוחני. גלעד מבכה את אובדן "המבט האישי" בתרבותנו המנכרת, וטוענת שמי שאינו יודע להתבונן חייו מידלדלים.

 

וכאן אנו מגיעים להיבט מרכזי בספר והוא ביקורת התרבות המודרנית והפוסט מודרנית, כשבולט רצונה להגן על נכסי עבר ההולכים לאיבוד בהמולת הטכנולוגיה. גלעד יוצאת כנגד חיים של עבודה מופרזת שתוצאתם אובדן הקשר האמיתי עם הסביבה, רידוד החיים הפנימיים והפיכת האדם לטכנוקרט. אנשים רבים בתרבות המערבית מכוונים כלפי חוץ, ומסתכלים בתופעות רק מההיבט החיצוני והטכני. וכך כותבת גלעד:

 

העולם זולג לתוכנו, משכר ומשקר, זולג אל תוך בתינו – המקום שבו אנו אמורים להיות אנו עצמנו – זולג אל אורחות חיינו, אל נפשנו. אנו רואים את מה שנכפה עלינו בהנאה ובעצלות. אנו נתונים לספיגה חושית מוכתבת. אנו סופגים – זה נוח, זה ממכר, לעתים זה יפה, נעים ואסתטי. אך מבטנו אל העולם הפך למבט שאין בו ערך, אותנטיות או אקטיביות. אנו מוותרים על האחריות לעולמנו הפנימי (עמ' 81).

 

דמויות מתבוננות

 

מירי גלעד, שאוהבת מאוד את יזהר ואת וולף, עושה עבודה רגישה ומדויקת בהחלת עמודי התיאוריה על יצירות הספרות שבהן היא מתמקדת. מאוד אהבתי את ההבחנה שלה בין סוגים שונים של דמויות ב"אל המגדלור" מבחינת יכולת ההתבוננות: ישנן דמויות מתבוננות, ואלה שאינן מסוגלות לכך, ואחרות שנמצאות בשלב מעבר. "אל המגדלור" מתאר חופשה משפחתית אי שם באנגליה בראשית המאה הקודמת. בני המשפחה כמהים להגיע למגדלור, אך רק שנים אחר כך, לאחר מות האם, הדבר מתממש באופנים שונים.

 

גלעד מנתחת את היצירה באופן אישי ומקורי, והשלבים של המסע הלירי אכן מתאימים להתרחשויות הנפשיות, כאילו בנתה וולף את היצירה על פי התהליך שמציינת גלעד.

 

ב"אל המגדלור" הדמויות שונות זו מזו בגיל, במנטליות, באופי. ב"ימי צקלג" לעומת זאת כולם צעירים מאוד, באותו מצב, באותו מקום, לפני משימה צבאית, ולכן נוצרת תודעה קולקטיבית הקשורה לעולם הפיסי ולעולם החברתי. גלעד ממחישה שלבים של כיסופים, השהיה, התבוננות והתגלות, וכמו ב"אל המגדלור" גם בספר זה ישנן דמויות מתבוננות, בלתי מתבוננות וכאלה שבשלבי ביניים.

 

אצל שני הסופרים, מעבר להבדלים הבולטים, יש תיאור של מסע הנפש, מסע אל הרגע החווייתי העמוק; ההתרחשויות בשני הספרים הן תודעתיות, אבל יש בהן אקטיביות רבה.

 

בכתיבת סקירה על ספר עיוני מוצלח תמיד אני חווה אותו תסכול בשל אי היכולת למסור את מלוא העושר והתובנות, הציטוטים, כלי הניתוח ושאר רשמים דקים מן הדקים. אוצרות אנוש שהן אוצרות הספר. ולכן אני יכולה רק להמליץ: לאוהבי וירג'יניה וולף, לאוהבי יזהר, לפילוסופים שבין הקוראים, למחפשי הדרך הרוחנית, לחוקרי ספרות, לגולי הודו, למשוררים – מחקר מקורי וחווייתי שמעטים כמותו.

בסוף הספר מופיע נספח: ראיון שערכה מירי גלעד עם ס' יזהר. הראיון מרתק ואינטליגנטי מאוד, מאלף ממש. לא להחמיץ.

 

 'שבת', מקור ראשון, 31.5.2013

 

 

 

הרגע שבו הספרות נקשרת לאדמה | סבינה מסג

 

החיפוש אחר חוויית ההתגלות ביצירתם של וירג’יניה וולף וס’ יזהר הוא גם מה שמחפשת האקופואטיקה, שמתעניינת בחיבור שבין ספרות לאקולוגיה.

 

כבר בימי לימודי באוניברסיטה היה לי הרומןהמונומנטלי של ס’ יזהר “ימי צקלג” גילוי מפעים. זו לא היתה רק ספרות מעולה, אלא שרשרת של התגלויות. אלה לא היו רק תיאורי טבע, אלא העולם עצמו היהנוכח שם. לראשונה הרגשתי שהספרות נקשרה לאדמה. העולם התאחה. בספרה החדשחוקרת מירי גלעד “רגעי איחוי” כאלה בין הספרות לעולם ביצירתם של וירג’יניהוולף וס’ יזהר. הרגעים הללו אינם מקדמים את העלילה, אך הם מאפשרים לקוראלהתנסות במוחשיות של העולם שהמלים מנסות לייצג.

 

עצירה זו שלא על מנת לקדם את העלילה יש בהחריגה ממה שמקובל כפרוזה, ואכן היא שירה צרופה. היא גם קשורה קשר בל יינתקבעיסוק האקופואטי – בחינת הספרות מזווית אקולוגית.

 

הפילוסוף מרטין בובר זיהה רגעי חסד שבהםהאדם מצליח לעמוד במלואו מול הטבע והאינסוף. בעיני בובר, רגעים אלה אינםמותרות של שקיעה במיסטיציזם זה או אחר, כי אם רגעים של חיות ואיחוי לעצמיהמפורר של העידן המודרני.

 

בכך בדיוק עוסק ספרה של מירי גלעד. היאמתארת את המסע מכיסופים (למשמעות, למלאות, לאיחוי), דרך השתהות והתבוננות, ועד רגעי האפיפניה – ההתגלות – ביצירתם של וולף ויזהר. בראיון שהספיקההמחברת לערוך עם ס’ יזהר, היא שואלת אותו: "מה יכול להיות בעיניך הקשר ביןהכתיבה שלך לכתיבה של וולף?" והוא עונה: "אולי רק אורך המשפטים ותשומת הלבלהליכה שלהם וההתפרשות שלהם – פרישה ארוכה שיש לה זמן לראות, לתאר, להתמקדעל דברים כי הם חשובים. לא לומר: ‘היה בוקר בהיר’, אלא לומר: ‘היה בוקרבהיר והשיח הזה היה כך וכך… כי זה חשוב (…) וזה לא קל לבני אדם. (…) אני הייתי כותב על הלוח: קראו לאט, אי אפשר לקרוא את זה מהר".

 

העיסוק האקולוגי בספרות נוגע לא רק לתוכן, אלאגם לצורה: מכלול יצירתו של אמן זה או אחר כמערכת אחת בעלת קשרי גומלין ביןחלקיה וארגון פנימי. “ימי צקלג” היא מערכת אורגנית מסוג נדיר זה.

 

וירג’יניה וולף אומרת: "שכחנו כבר כי חלקגדול וחשוב מחיינו מורכב מרגשות כלפי פרחים וציפורים, שחר ושקיעה (…), לארק יחסים עם הזולת מעסיקים אותנו. (…) הרומן הפסיכולוגי הגביל אתהפסיכולוגיה ליחסים בינאישיים בלבד” (עמ’ 22). ויזהר אומר:

 

"יש מוסכמה מוקדמת שאומרת שבני אדם הםהנורמה, ואם מישהו מסתכל בנוף אז הוא מורד בנורמה. זה לא נכון. לשניהם ישחשיבות. (…) הדברים האלה שיש שם בחוץ חשובים לי (…). החיים בלי זה הםנטולי ערך (…). אני לא יכול לכתוב במקום שלא רואים כלום בחוץ. (…) ישפה עכשיו תנועה של עץ (…) זה לא שהחלטתי להביט בעץ, אלא מפני שהוא ישנווהוא קורא לי. (…) כשאני לא רואה אותו לא קורה כלום” (עמ’ 307)

 

והנה תיאור דומה של בובר: “הריני מסתכלבאילן. יכולני לראותו בחינת מראה (…) יכולני לחוש אותו בחינת תנועה (…) יכולני לשייך אותו למינו וסוגו (…) אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסדכאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתהשל הבלעדיות תפשתני” (“בסוד שיח”)

 

יזהר ממשיך ומתאר כיצד הכתיבה, העוצרתומנכיחה את העץ, מכריחה את הקורא להשתהות. אז, קורה שהוא נזכר כי פעם ראהתנועה כזאת של עץ אך לא שם אליה לב. יכולת זו לעורר תשומת לב לחלק זנוח שלהחוויה האנושית – מערכת היחסים עם הטבע – היא אקופואטיקה במיטבה. היא לאנכתבה מתוך צו גיוס זה או אחר, שהרי בעת כתיבת “ימי צקלג” המשבר הסביבתי לאעמד עדיין על סדר היום. ההכרה הזאת מביאה לקירוב האדם אל הטבע ולהתמרתהתנהגותו ההרסנית לכדי הזנה הדדית – אף על פי למרות שלא זו היתה “כוונתהמשורר”.

 

 

 

פרופ' חגית הלפרין:

 

שלום מירי,   

קראתי את ספרך "מסע אל חווית הרגע" ונהניתי ממנו מאד!

בעיני זה ספר מקורי ומיוחד והניתוחים שלך, הן של יזהר והן של וירג'יניה וולף, מעניינים.

 

 

 

פרופ' זיוה שמיר:

 

"את ספרך על יזהר קראתי, והתרשמתי ממנו מאוד. זהו ספר חשוב ומעמיק,

 ואני מצדיעה לך – שהצלחת להוציא ספר ראשון על יזהר."

 

 

 

יעל מדיני , סופרת:

 

מירי יקירתי,

היטבת לתאר אתמול את  "הרגע האחד" שהוא "עולם של נצח". ודאי הרגשת זאת באווירה שהשרית בחלל החדר.

אני מקווה שבקרוב תימצא לך במה (במות!)  להעשיר בדברייך  את עולמם הרוחני והתרבותי של הרבים.

מתוך ההקדמה ודברי סיכום

 

"[…] אתה חש ומרגיש בפועל כי משקלך משקל וערכך ערך, שאתה פשוט בן אדם, שוכב ולועס קנה גבעול, שמוט על גבך, והשמים ממלאים את עיניך. על פי צמרות העצים, אתה מנחש מקום המצאכם, על פי ענן בשמים […]" (ס. יזהר)

 

21 בדצמבר, היום הקצר ביותר בשנה, בין ערביים, עלים אחרונים של עץ האפרסק מתפארים בזהב מותם הקרב. בבית המולת ארוחה משפחתית, קרקוש כלים, ריחות בישולים וידיים מוזגות תבשיל מהביל מקערה.

לרגע יד אחת נעצרת, מבט משתהה, מישהו מהמסובים הבחין בעלים המוזהבים מבעד לחלון, פנה מהשולחן, פתח דלת וחרש יצא.

לאן יצא? לא לדרך ארוכה, לא לקטוף הישגים, לא לשנות את העולם. זו יציאה אל מסע קטן וצנוע, מסע אל חוויה מלאה של רגע חיים אחד.

מהם סימני הדרך במסע אל חוויית הרגע? ספר זה יציב ארבע תחנות מרכזיות בתהליך זה: כיסופים, השתהות, התבוננות והתגלות.

עד כמה רלוונטי המסע אל הרגע עבור האדם המודרני, הרציונלי? האם מסע כזה יכול להיות נחלתו של כל אדם? מתי לאחרונה חווינו אנחנו רגע חיים אחד במלואו? נשאל ונגרד פדחתנו על מנת להיזכר.

 

נראה כאילו למסע אל הרגע אין מקום אפקטיבי בחיינו. בספר זה נגלה עד כמה בכל זאת הוא טבוע בנו – בפנים רבות. חלקן סמויות, פנימיות, נטולות מילים. חוויית הרגע היא אבן תשתית בהווייתנו האנושית, גם אם מכסות אותה שכבות שכבות של אבק היומיום.

מצוקות העיתים, תהומות הנפש, מירוץ החיים – אין בהם כדי לכבות הבהוב המתמיד בתוכינו. יחד עם זאת, כל ניסיון להאיר, ולו בפנס, את עקבות ההבהוב הזה משיב לנו רגע של חיות נכספת, תעצומות רוח ומשמעות.

המהלך מכיסופים להשתהות, מהתבוננות והתגלות, הוא מהלך תת קרקעי, בלתי נראה על פני השטח – לא נוכח בשיח היומיומי, לא נראה בהתנהלות הארצית, לא קורא לנו רוב שעות היום. אך הוא זה המוביל אל הנגיעה הרוטטת במעמקי הנפש, אם נלך בעקבות אמירתו של התעשיין האגדי סוצ'ירו הונדה, (שיצר את אימפריית רכב ההונדה), אשר אמר פעם: "ערך החיים נמדד במספר הפעמים שנגעת בעמקי נשמתך". כאשר אפילו מצליחנים, אנשי עסקים, שהפכו לגיבורי התרבות שלנו, מודים בכמיהת הנפש לגעת במעמקיה – הרי המרוץ אל צבירת החומר כמדד להצלחה ולמשמעות – נוחל תבוסה מרשימה.

 

אכן, גם מי שהולך בעקבות קול רועם הקורא למימוש עצמי, לאינדיבידואליזם מובלט, להישגים חומרניים ולהצלחות, יש והוא חש כי גוברת ההסחפות לחיים מוחצנים ולניתוק מהזולת מהעולם ומהנפש פנימה. מספר בראיין גרין, מרצה לפיזיקה באוניברסיטת קולומביה במאמרו "מדע –  טעם החיים", על מכתב שקיבל מחייל אמריקאי בעיראק ובו סיפר כי הקריאה בספרו המדעי על תורת היחסות ופיזיקת הקוונטים במדבר שסביב בגדד, סייעה לו להחזיק מעמד, כיוון שחשפה בפניו מציאות עמוקה יותר שכולנו חלק ממנה.

אלה כיסופים לחרוג הלאה מקיומינו היומיומי, מקיומנו האישי; להתחבר למעגל קיומי רחב יותר, גם אם זו חוויה של רגעים.

רגעים אלה הם להבת הקיום שלנו. התהוותם של רגעים אלה כתהליך פנימי נובעים מדבר מה הטבוע בנו (כיסופים), היכול להוליך הלאה, כאשר השתהות והתבוננות הם הדלק לבעירה הנכספת. 

 

רבים יוכלו להעיד כי תהליך מעין זה מהבהב בחייהם, אך אמנים יוצרים מיטיבים לתת לכך ביטוי ביצירתם ומתוך חייהם ("אני חוגגת את הרגע, זה סוד האושר", כתבה וירג'יניה וולף ביומנה). וירג'יניה וולף וס. יזהר, לדוגמא, הם שני יוצרים גדולים שיצירתם מונעת על ידי תהליך פנימי זה.

 

בשעת ערביים, כאשר יצאתי לטיול שגרתי עם ילדיי הצעירים, ראיתי לרגע משהו לנוכח שקיעה נפלאה בשדות הנגב הפתוחים לשמים. הייתה זו שעת דמדומים בין שמים וארץ; היה זה אזור הדמדומים של מילים הצרות מלהכיל את המראות; אור בהיר לעין הרואה בצלילות. הייתה זו נגיעה קיומית: חוויה של התמוססות גבולות בין קיום אנושי למה שמעבר. חוויה של אדם עם עצמו בעולם.

אחר כך היה רעד קיומי. הייתי כמי ששבה מ"מקום של ידיעה".

לרגע נבהלתי. שמא הרחקתי, אפילו מילדיי האוחזים בידיי.

לא נסעתי להודו, לא הרחקתי עד קצות עולם. סמוך לבית התבוננתי במראה שגרתי בעולם.

והגעתי. לרגע.

הליכה יומית. עניין של מה בכך. אך גם זו יכולה, ברגע מקרי, להחזיר "תחושה של נוכחות הבריאה שהיא ההרגשה הבסיסית של האדם", כפי שניסח זאת חוקר התרבות הנודע ג'וזף קמפבל (Campbell).

כולנו זקוקים לחסדו של רגע צלול, לתחושה חזקה של קיום; לתחושת שייכות וקשר להוויית העולם הסובב אותנו. מה מעטים הרגעים האלה. אך הם העמודים המחזיקים את מקדש הנפש.

 

ברבות הימים קראתי את אל המגדלור מאת וירג'יניה וולף. כאשר מרת רמסי התבוננה באור המגדלור, וחוותה את המפגש עם קרן האור הייתי אִתה, מתבוננת ויודעת, שוב, מה התרחש באותו היום אחר הצהריים בשדות הקיבוץ. שדות אלה, נוף ילדותי ובגרותי, הם הנוף ביצירתו המונומנטלית של ס. יזהר ימי צקלג, וגיליתי אותם מחדש כאשר "שוטטתי" במרחביו בעת קריאת היצירה, והפעם התעוררתי גם אל מרחבים פנימיים, רוחניים, שכנראה שקעו בי משחר חיי ועתה הונפו אל ממדים חדשים. 

מירי גלעד, ד"ר לספרות משווה – חוקרת, משוררת, יוצרת ומרצה .

ילידת קבוץ ניר – עם, מתגוררת באורנית.

נשואה לאהוד – מנהל פרוייקטים בתע"א;

אם לשלושה: גלית – פסיכולוגית ועורכת ספרים, גיא- צלם, יובל- מהנדס;

סבתא לחמישה קטנטנים.

20  שנה עסקה בהוראה בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות.

היום מרצה הרצאות העשרה במוסדות תרבות שונים, באירגונים ובהשתלמויות מורים.

 

 

יצירתה:

 

שלושה ספרי שירה:

 

"לְרַקֵע תמונות" שירה בשילוב צילומים של אהוד גלעד; אזל

"שעה אחת ביום", הוצאת הקיבוץ המאוחד (זכה בפרס) ;1997 , 64 עמ'

"רגע על פני האדמה" – הוצאת הקיבוץ המאוחד; 2011, 94 עמ'

 

ספר עיון:

 

"מסע אל חוויית הרגע בחיי היומיום וביצירתם של וירג'יניה וולף  וס. יזהר "הוצאת רסלינג ,2013 , 356 עמ'

 

                               

פרסים ומלגות:

 

·       פרס ראשון לספר ביכורים הוענק מטעם משרד החינוך והמועצה לתרבות ולאומנות.

·       מלגת כתיבה הוענקה מטעם משרד החינוך ואגודת הסופרים.

 

 

חברה ב'אמנות לעם', ובסל תרבות ארצי.

X