מסעו של אבו-מוך | לרכישה באינדיבוק
מסעו של אבו-מוך

מסעו של אבו-מוך

שנת הוצאה: 2002
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 45

"תעזוב הכול ותברח מחוץ לעיר", ככה מתחיל סיפור עלילותיו והרפתקאותיו של אבו-מוך (בעל המח) הצעיר היצירתי והמצליח שזכה לכינוי "עושה הניסים". דמותו משורטטת בספר על ידי בנו כהווייתה, ללא שום הנחות ופשרות. הספר לוקח אותנו אל מחוץ לכאן ולעכשיו, אל בגדאד ופרס של המאה ה -20 ושל ימי ראשית קום המדינה.יחד עם אבו מוך אנחנו נחשפים לעולם עסיסי וססגוני של טעמים וריחות; של מסורת וחדשנות; ומגלים מחדש את יכולותיו המופלאות של האדם הפשוט, כשברקע מנשבות רוחות מלחמה וקשיי קיומם של יהודים בעולם. עלילת הסיפור מתמקדת בתקופה מסוימת בהיסטוריה, אך היא רלוונטית ביותר גם לימינו אנו. עם התפתחות העלילה נשזרת משמעות וזהות אנושית לקיומנו. משמעות המחברת בין דתות ותרבויות, ביו תקופות ובין אנשים. זהו סיפור אמיתי ומרתק על גיבורים אנושיים, אשר בפני סכנה, משבר ושינויים מגלים תושייה והישרדות המעוררים השראה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מסעו של אבו-מוך”

ביקורות נבחרות

כתבתה של יפה רזיאל מתוך עיתון "על השרון"

 

כתבתה של ליאת קרביץ-דיין מתוך "מעריב"

הבריחה

1.

באחד מימי השישי בשעות הצהריים, כשהשמש קפחה במרום והשוק המה ככוורת דבורים, הופיעו ברחוב ע'אזי היוקרתי והמרכזי בעיר בגדאד שני בריונים, והתייצבו בפתח חנות הנעליים המוכרת, סלון אל ערוסה, שפירושה, סלון הכלה. אחד מהם נראה מבוגר ונמוך קומה, לבוש חליפה מהודרת, על ראשו חבש תרבוש אדום ובידו החזיק מסבחה, מחרוזת יקרה מאבנים אדומות. עובדי החנות זיהו אותו מיד והתלחשו ביניהם: "זהו ענתר", כשכוונתם היתה כי מדובר באדם בכיר מן המאפיה העירקית. הבריון השני נראה צעיר יותר, כבן 25, גבוה ורזה, וניכר כי הוא חסר ביטחון וחושש מהעימות. הוא לבש ג'לביה, שמלה ארוכה עם פסים לאורך, ששיוותה לו מראה גבוה יותר. לשני הגברים היו שפמים ארוכים שהסתלסלו כלפי מעלה. המבוגר מבין השניים קרא לבעל החנות לצאת החוצה בקול מאיים: "הי אתה, צא החוצה, אני רוצה לדבר איתך".

בעל החנות, בחור כבן תשע עשרה, שנראה גבר צעיר וחסון, התעלם מן הקריאה והמשיך בעבודתו, כשהוא ישוב על כיסא נמוך ורכון אל השולחן. שמו היה כדורי, והמראה התמים שלו הטעה את העבריינים. השניים היו משוכנעים שלפניהם טרף קל, שהצעיר יפה התואר, בעל השיער הפרוע והמתולתל, יתחלחל, יירתע ויענה לדרישותיהם מיד וללא עיכובים. התנהגותו ביטאה ביטחון עצמי רב וניסיון עשיר, ועתידו נראה מזהיר. הוא היה מרוכז כעת בעבודת תפירת הנעליים: את הדוגמאות תכנן וייצר בעצמו, עם הרבה דמיון ויצירתיות, דבר שעניין ומשך לקוחות רבים. ההצלחה האירה לו פנים וההזמנות תכפו. לקוחותיו היו אנשי עסקים ואנשי ציבור, שרצו להתגנדר בנעליים אופנתיות בעלות עור משובח, וצעירות מפונקות ועשירות שהזמינו נעליים עדינות ומיוחדות לחתונתן.

אולם, מסתבר כי ההצלחה הרבה היתה בסופו של דבר בעוכריו. השמועה על החנות המשגשגת של הצעיר הגיעה גם לאוזנם של עבריינים ואנשי העולם התחתון שגבו ח'אוה, דמי חסות מהחנויות והעסקים. כנופיית העבריינים החלה להטריד אותו ושלחה רמזים ברורים, שאם לא ישלם ח'אוה, רע ומר יהיה גורלו וגורל החנות. כדורי לא היה מוכן להיכנע ולשלם דמי חסות שיתר בעלי החנויות. חוסנו הגופני, גובהו ואומץ לבו, הצליחו לסלק את המטרידים ולהרתיע אותם במשך תקופה ארוכה, עד עתה.

הפעם, כאשר התעלם כדורי מהם, החליטו הבריונים לנקוט בעמדה קשוחה ומשכנעת יותר. הם התקרבו בצעדים נמרצים ונעמדו ממש מעליו. נערי השוליה שעזרו לכדורי בחנות, נבהלו מהמראה המאיים, והפצירו בו: " אוסתד, תתייחס לאדונים המכובדים". כדורי הרים את עיניו מהעור שהיה מונח לפניו, ושאל את בעל התרבוש: "מה אתם רוצים?".

"אתה יודע מה אנו רוצים, כל החנויות משלמות לנו דמי אבטחה ושמירה וגם אתה צריך לשלם את חלקך". כדורי לא היה מופתע, הוא המשיך בעבודתו ואמר להם בזלזול ומבלי להביט בהם: "אני לא צריך אבטחה".

"אם לא תשלם, זה יעלה לך ביוקר", איימו.

"תסתלקו, לפני שיהיה מאוחר, אני לא משלם ולא אשלם לאף אחד", אמר כדורי, תוך התעלמות מהאיום. בעל התרבוש הסתכל בכדורי בבוז והעביר באטיות מופגנת את שלושים ושלושה החרוזים של המסבחה בין אצבעותיו. שקט מתוח השתרר בחנות, החרוזים נגעו זה בזה והשמיעו נקישות קצובות שהדהדו בחנות ובישרו על העתיד להתרחש. כשסיים בעל המסבחה להעביר את כל החרוזים ולא ראה סימני כניעה מצדו של כדורי, קרץ בעיניו וסימן לבחור הצעיר, הרזה והגבוה, וזה מילא את ריאותיו אוויר וניגש בצעדים מדודים ומהוססים לעבר שולחן העבודה של הפועלים. הוא הסתכל בחוסר ביטחון על בעל התרבוש, ממתין לאישור נוסף מהבוס. ניכר בו חוסר הניסיון והתושייה השמורה ל"ירוקים", שזו להם הפעולה הראשונה. כשבעל התרבוש הניד בראשו שנית לאישור, הפך הצעיר בעל הג'לאביה את השולחן ופיזר לכל עבר את הציוד והכלים שהיו עליו.

הפועלים ההמומים נרתעו ונעמדו בצד, רועדים מפחד. חיוך של ביטחון ועליונות עלה על פניו של ענתר. הוא היה בטוח שכדורי יאבד עתה את ביטחונו וייכנע לדרישות, אך הוא טעה טעות מרה. כדורי, שהיה קרוב מאוד לבריון עם התרבוש, אחז בפטיש הסנדלרים שלו, נעמד מלוא קומתו, ומבלי לומר דבר הכה בחוזקה בראשו של ענתר.

התרבוש האדום נדמה כי נעלם בתוך ראשו של ענתר, והדם החל לקלוח מתחת לתרבוש, על פניו ובגדיו. ענתר נעמד כך מספר שניות, לאחר מכן יצא מתנודד החוצה, והתמוטט ברחוב לפני פתח החנות. חברו, בעל שמלת הפסים, שראה את עוצמת תגובתו של כדורי, ברח החוצה כל עוד נפשו בו, מכה על חזהו ומורט את שערות ראשו, כשהוא צועק "אללהו אכבר, אללהו אכבר". הפועלים נכנסו לפאניקה. תחילה רצו לעבר ענתר וניסו לדחוס את התרבוש לראשו בניסיון לעצור את הדם ולהסתירו מעיני העוברים ושבים, אבל מהר מאוד נוכחו לדעת שהם לא מצליחים והדם ממשיך לזרום. ענתר נותר שכוב פרקדן על הרצפה ואינו מגיב, והפועלים קמו ונעמדו סביבו, כשהם צועקים, "ענתר מת, ענתר מת".

תוך זמן קצר החנויות בשוק נסגרו והרחוב הסואן התרוקן מאדם. כדורי נעמד בפתח החנות חיוור כסיד, כשפטישו עדיין בידו. מראה הדם שזרם מראשו של ענתר והכתים את בגדיו, העלה זיכרון טראומטי מעברו הרחוק. הוא נזכר בסיפורים ששמע מאביו מנשה ומסבו אהרון על הרצח של יהודה דודו. בעיני רוחו ראה את דודו הנגר עובר בצהרי היום בשוק הומה אדם, כשעל גבו סל נצרים עמוס בגרזן, פטיש, מסור, מסמרים, ברגים ושאר כלי הנגרות. כאשר הגיע לרחוב צר וצפוף, האט דודו את התקדמותו. קריאתו לפנות דרך נבלעה ברעש הקונים, שהתגודדו ליד החנויות ובדקו את הדגים ואת נתחי בשר הכבש והבקר שהיו תלויים בפתחי החנויות משני צדי הרחוב. הסל שעל גבו פגע קלות בצעיר מזוקן שעמד ליד חנות הדגים, וזה, החל להשתולל, קילל ותקף אותו מאחור, הכה באגרופיו, משך אותו והפילו על הרצפה הרטובה, הספוגה בריח הדגים והחל לבעוט בו בכל חלקי גופו, עד שדודו איבד את הכרתו. הצעיר לא הסתפק בכך, ובמלוא החימה וללא רחמים שלף את הגרזן מתוך הסל, ובמכה אחת חזקה, כואבת ואנושה, רוצץ את גולגולתו של יהודה. תוך שניות נוצרה שלולית דם גדולה במקום.

בעודו מדמיין כיצד נופל דודו יהודה שותת הדם, שמע כדורי את אחד הפועלים, שהתעשת והבין מה משמעות הפגיעה בענתר, צועק אליו: "כדורי, תברח מהר". כדורי המשיך לעמוד כשפטישו בידו, מנותק מהמציאות המרה המאיימת להרוס את כל מה שבנה עד עתה ולשנות את חייו מקצה לקצה. דמותו של הדוד יהודה שרועה על הרצפה המשיכה לרצד מול עיניו. הוא ראה בדמיונו כיצד התרוקן השוק במהרה, איך בעלי החנויות הגיפו את התריסים וסגרו את החנויות, וכל האנשים נעלמו כאילו האדמה בלעה אותם. חרה לו מאוד שאיש לא ניגש לבדוק אם דודו חי או מת, ואיש לא טרח להגיש עזרה. יהודה נשאר שרוע על הרצפה מתבוסס בדמו, כשריח הדגים החריף נמהל בריח הדם הטרי.

הפועל של כדורי הבין שהבוס לא קלט עדיין את דבריו, לכן נכנס לחנות, אחז בזרועו של כדורי, ניער אותה והפציר בו: "תעזוב הכל, תברח מחוץ לעיר". כדורי התעורר מההלם וחזר להכרתו. אז הבין את חומרת האירוע ואת משמעותו, אלא שאומץ לבו וכבודו העצמי לא הניחו לו לקום ולברוח מהכל. נטיית לבו היתה להישאר במקום, על אפם ועל חמתם של אנשי המאפיה. אבל ככל שחלפו הדקות, הספקות גברו. כדורי הבין שהמצב שאליו נקלע חמור ומסוכן ביותר ואין לו סיכוי לצאת ממנו בשלום. הוא הבין שהפעם הרחיק לכת, וכי המצב הנוכחי אינו דומה לעימותים שהיו לו בעבר. הוא קלט שחבריו מבית הספר, חוסיין, בן דודו של נור אל סעיד, ופואד, בנו של עורך הדין, וכן פרנסי הקהילה היהודית רבי ההשפעה, איש מהם לא יושיע אותו הפעם. הוא העריך כי אנשי העולם התחתון, הידועים באכזריותם, בכללם בני משפחתו של ענתר, לא יעברו בשתיקה על חיסול אחד מחבריהם, ולא ישקטו ולא ינוחו עד לסגירת החשבון וביצוע נקמת הדם. לבסוף גמלה בלבו ההחלטה לברוח מהמקום במהירות האפשרית וכמה שיותר רחוק. הוא זרק את הפטיש, דחף את הדינרים שהיו בקופה לכיסו, יצא במהירות מן החנות, והחל נס על נפשו.

הידיעה על בריחתו של כדורי מצאה את אמו ג'ורי במטבח. היא עמדה ובישלה את ארוחת הערב, כאשר בנה שלמה הגיע אליה בריצה, מתנשם ומתנשף, ואמר: "שמעתי ברחוב שכדורי הרג את ענתר". שלמה לקח נשימה ארוכה והוסיף: "הוא ברח ועכשיו כולם מחפשים אותו". ג'ורי החווירה. חולשה פתאומית תקפה אותה, ידיה רעדו, וצלחת הכצ'רי, האורז המתובל בעדשים, שום וכמון, שהכינה במיוחד לילדים, נשמטה מידה והתנפצה לרסיסים בקול גדול. היא התיישבה על הרצפה והחלה לבכות ולקונן על מר גורלה. היא הרגישה שעולמה חרב עליה, שאיבדה בן, מפרנס וראש משפחה. ג'ורי היתה תלויה בכדורי, שעזר לה להתגבר על עזיבתו של מנשה בעלה, שזנח אותה ואת ארבעת ילדיה מאחור בבגדאד, כדי להצטרף למשפחתו בארץ ישראל.

אלא שג'ורי היתה אישה חזקה. לאחר הבכי התאוששה, ניגבה את הדמעות, נעמדה על רגליה, אספה את שברי הצלחת, ניקתה את הרצפה, והמשיכה להכין את ארוחת הערב. מחשבות רבות התרוצצו במוחה, ועמן התקווה בלב כי תמצא את בנה. היא החליטה לפעול, ולאחר סיום ההכנות במטבח, יצאה לבדוק שמא נמצא כדורי אצל ידידיו מבית הספר או מהעבודה, או אצל בן דודו יוסף. אולם, כולם השיבו את פניה ריקם ולא יכולים היו לומר לה להיכן נעלם בנה ומה עלה בגורלו. לבסוף הבינה ג'ורי שייתכן ולא תראה את כדורי זמן רב מאוד, ואולי אף לעולם לא תשוב לראותו.

מרדכי (מוטי) ירושלמי הוא ד"ר לקרימינולוגיה ומדיניות ציבורית ומרצה במכללה אקדמית בית ברל. ירושלמי שרת בצבא הקבע במשך שני עשורים ומלא תפקידים בכירים כולל: סגן מפקד יחידת הגששים של פיקוד דרום, מפקד בסיס הטירונות של התותחנים ושל "נערי רפול", ופרש מצה"ל בשנת 1986, בדרגת סא"ל.

לאחר תקופת לימודים בארה"ב הצטרף לשירות בתי הסוהר ומלא תפקידים בכירים כולל ניהול כלא "מעשיהו" בין השנים 1993 – 1996 ופרש בשנת 2000 בדרגת תת גונדר.

ירושלמי פרסם ספרים ומאמרים בתחום הקרימינולוגיה ובין היתר ייסד את כתב העת של שירות בתי הסוהר "צוהר לבית הסוהר" וערך אותו במשך עשר שנים. בשנת 2013 פרסם את "מעשיהו: מעשה ומעשיות 1952 – 2011". הספר מגולל את תולדות כלא "מעשיהו", המזוהה עם עברייני הצווארון הלבן, מיום הקמתו ועד לשנת 2011. בספר נפרסת לעיני הקורא תמונה של הכלא על מתקניו, אסיריו וסוהריו.

X