מסכות נשים | לרכישה באינדיבוק
מסכות נשים

מסכות נשים

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 237
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 65

פוּמיקוֹ אֶנצ'י (1986-1905) עטורת הפרסים, נחשבת לאחת הסופרות החשובות ביותר ביפן. מסכות נשים הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית, והוא מגולל עלילה מפותלת להפליא, המתרחשת ביפן בשנות החמישים של המאה העשרים. במרכז הספר דמותה של המשוררת מיאקו, אשה אלגנטית, חזקה ומשכילה החיה, כמו כל בנות דורה, בעולם הנשלט על ידי גברים. בשונה מרובן, היא אוצרת בליבה סודות אפלים המפיצים ניחוחות כמו גן פרחים בלילה ואין בה שום כוונה להשלים עם הנחיתות החברתית והתרבותית שלה כאישה. מיאקו טוֹוה סביבה רשת קורים דביקים וקסומים ולוכדת את קרוביה לתוך מערכת יחסים מורכבת. בעורמה היא מובילה למטרותיה את כלתה יאסוּקוֹ שהתאלמנה, את שני הגברים המאוהבים ביאסוּקו ואפילו את בתה יוצאת חלציה. פומיקו אֶנצ'י רוקמת סיפור שבו המציאות מקבלת את משמעותה מתוך השוואה אלגורית לתיאטרון הנוֹ ולספרות יפנית מתקופה הֵיאַן (1185-794). היא מעניקה ליצירות ההיסטוריות פרשנות מקורית וחתרנית. הדמויות בסיפור פועלות על פני רצף שנמשך מן העבר, באווירה על-זמנית ומיסטית של דם, עוצמה נשית, נקמה וארוטיקה, והוא רלוונטי ונועז כיום כפי שהיה אז.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מסכות נשים”

טְסוּנֵיאוֹ איבּוּקי וטוֹיוֹקי מִיקאמֶה ישבו זה מול זה בתא בבית קפה בקומה השנייה בתחנת הרכבת המרכזית של קיוטו.

כמות בדלי הסיגריות שהצטברה במאפרה שנחה על השולחן הצר דמוי העץ שביניהם לצד אגרטל קטן ובו נעוצה חרצית לבנה אחת, העידה שהשניים היו שקועים בשיחה זה זמן רב. שני החברים הגיעו לקַאנְסַיי כמה ימים  קודם לכן, ונפגשו במקרה כאשר מיקאמֶה נכנס לבית הקפה שאליו הגיע איבּוּקי מוקדם יותר.

"הלו!"

"הלו!"

קול מחוספס וחייתי משהו בקע מגרונם, בדומה לברכות שנהגו להחליף כאשר היו נפגשים באקראי בתקופה שהשניים היו סטודנטים. מיקאמֶה צנח בלי גינונים על הכיסא מול איבּוּקי שעד אז שתה שם קפה בגפו.

"מתי הגעת  לכאן?" שאל איבּוּקי בקול שקט ומִצמץ בעיניו בתנועה עצבנית שהפכה להרגל. העצמות מתחת לזוויות עיניו הזדקרו. לחייו לא היו אלא עור ועצמות, כחושות ושקועות. אבל גשר האף של איבּוּקי היה צר וגבוה ועידן איכשהו את תווי פניו הנוקשים. אצבעותיו היו בעלות פרקים ארוכים ואלגנטיים. כתמיד, חלפה במיקאמֶה מעין תחושת מועקה בנוכחותו של איבּוּקי המחזיק בין אצבעותיו הארוכות והרזות סיגריה והמדבר בקול נעים ואיטי, תחושה נעימה למרבה הפלא, כאילו ישב מול אישה יפהפייה ואכזרית. 

"השתתפתי בכנס אקדמי שנערך באוֹסָקָה… יצאתי מטוקיו בשניים לחודש. ואתה?…"

"הזמינו אותי לסדרת הרצאות מרוכזת באוניברסיטת ס'. אני נמצא פה כבר שבוע. סיימתי בשעה טובה אתמול… אני מתאכסן במלון התחנה."

"נפגשנו בתזמון מעולה. קניתי כרטיס לרכבת הלילה. רציתי להספיק לבקר קצת בקיוֹטוֹ, אבל לא הצלחתי להחליט מה כדאי לעשות."

"טוב שנפגשנו…" אמר איבּוּקי. "אני מחכה למישהי. היא צריכה להגיע בשעה שתיים. מישהי שאתה מכיר…"

"מי?"

"מִיאֶקוֹ טוֹגאנוֹ."

"ברצינות? טוֹגאנוֹ-סאן צריכה להגיע?  לקיוטו?"

"היא כבר פה. הקימו אבן הנצחה עם שיר של ג'וּנְריוֹ קַווַאבֶּה בסמוך למקדש קוֹאֶטסוּ. היא הגיעה לטקס הסרת הלוט."

"טוֹגאנוֹ-סאן היא מתלמידיו של  ג'וּנְריוֹ קַווַאבֶּה?…"

"כן. שניהם הרי משוררים מאסכולת 'הזרם הטהור'."

איבּוּקי הסיט את מבטו ממיקאמֶה ואיפר קלות את הסיגריה שבידו.

"גם יאסוּקוֹ-סאן הגיעה איתה…"

"באמת…" ואז שאל מיקאמֶה בקלילות "היכן הן לנות?"

יאסוּקוֹ הייתה רעייתו של בנה המנוח של מיאֶקוֹ טוֹגאנוֹ. רעיה היא אולי מילה קצת גדולה לתאר חיי נישואים שארכו פחות משנה. אַקִיאוֹ נהרג במפולת שלגים גדולה על הר פוּג'י. גם לאחר שהמוות הפריד בין יאסוּקוֹ לבעלה, היא לא חזרה לבית הוריה אלא נשארה עם משפחת טוֹגאנוֹ. היא עזרה לחמותה מיאֶקוֹ בעריכת כתב עת של שירת טַנְקָה, ולקחה שיעורים בספרות יפנית באוניברסיטה שבה הרצה איבּוּקי. יאסוּקוֹ  המשיכה את המחקר של אקִיאוֹ המת על הדיבוק, השתלטות רוחות על בני אדם בתקופת הֵיאַן. לאיבּוּקי וחבריו נראה שהיא עושה זאת על מנת להוסיף ולשמר את אהבתה לבעלה.

איבּוּקי היה ותיק באוניברסיטה מאַקִיאוֹ בשנתיים שלוש. שניהם התמחו בספרות של תקופת הֵיאַן, ולכן הכירו כמובן היטב. אבל הידידות הקרובה של איבּוּקי עם יאסוּקוֹ ועם האם מיאֶקוֹ התפתחה רק לאחר מותו של אקיאו, בעיקר בגלל שהפך ליועץ של יאסוּקוֹ במחקר שלה על הרוחות. העניין של מיקאמֶה במחקר על תופעת הדיבוק נבע מסיבות אחרות. מיקאמֶה, שהיה פסיכולוג וחובב של לימודי פולקלור, חקר את ההיסטוריה של דיבוק של שדים אחרי התקופה התנ"כית במזרח התיכון ובאירופה, ואז עבר ליפן וכבר פרסם מספר מחקרים העוסקים באמונות על דיבוק של רוחות שועלים בחבל סאן-יִין שלאורך ים יפן, אמונות על דיבוק של רוחות כלבים באי שִיקוֹקוּ, ואמונות על דיבוק של רוחות נחשים בהוֹנְשוּ, האי המרכזי של יפן. לאחרונה החל להתעניין ברוחות רעות המופיעות בספרות של תקופת הֵיאַן, זאת אומרת, בתופעות של היטפלות רוחות מתים או רוחות אנשים חיים אל בני אדם. וכך, בתיווכו של איבּוּקי, גם מיקאמֶה התיידד עם מיאֶקוֹ ויאסוּקוֹ. פעם בחודש או חודשיים, הם היו מתאספים בבית משפחת טוֹגאנוֹ עם כמה חוקרים נוספים, ודנים כקבוצת לימוד ברוחות רעות.

לכאורה הפכה יאסוּקוֹ באופן טבעי למוקד הקבוצה, אבל למעשה, מאחורי יאסוּקוֹ עמדה מיאֶקוֹ טוֹגאנוֹ. ואמנם, אי אפשר להכחיש שבעצם נוכחותה היא הוסיפה לקבוצה נופך של נדיבות מסוג שעבר מן העולם ומגע של אלגנטיות. יאסוּקוֹ הייתה בכל רגע מלאת קסם וגינוניה היו מלאי תבונה ויופי, אבל איבּוּקי ידע שההופעה המרשימה של יאסוּקוֹ תלויה לחלוטין בקיומה של מיאֶקוֹ, למרות שזו לא עשתה הרבה אלא ישבה שם בשלווה. בכל אופן, הידיעה שמסר לו איבּוּקי שיאסוּקוֹ ומיאקוֹ נמצאות בקיוֹטוֹ, רוממה את רוחו של מיקאמֶה.

"הן לנות ב'בית הקמליות' בפוּיַאצ'וֹ. היום הן מתכננות לבקר בביתו של אמן הנוֹ יוֹרִיהִיטוֹ יאקוּשִיגִ'י שיראה להן מסכות ובגדי נוֹ עתיקים, וטוגאנו-סאן הזמינה אותי להצטרף אליהן."

פוּמיקוֹ אֶנצ'י (1986-1905) עטורת הפרסים, נחשבת לאחת הסופרות החשובות ביותר ביפן. מסכות נשים הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית

X