מסומנת, בית הלילה 1 | לרכישה באינדיבוק
מסומנת, בית הלילה 1

מסומנת, בית הלילה 1

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 319
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66
- 25

אם אתם מתקרבים לגיל 16, תיזהרו! זה קרה לזואי רדבירד וזה יכול לקרות גם לכם. יום אחד כשעמדה במסדרון בית הספר היא סומנה והפכה בן רגע לערפדית צעירה.

זואי נאלצת לעבור לגור בבית הלילה – פנימייה מוזרה לערפדים מתבגרים. שם מחכה לה אריק, השחקן המוכשר והחתיך, שם אורבת לה אפרודיטה, מלכת הפנימייה התככנית, ושם היא מגלה שזכתה בכוחות מיוחדים ומדהימים.

האם תצליח לשרוד בעולם האפל של בית הלילה, האם תדע להשתמש בכוחותיה בתבונה?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מסומנת, בית הלילה 1”

בקרוב…

פרק ראשון

 

 

בדיוק כשחשבתי שהיום שלי לא יכול להידרדר יותר, ראיתי את האיש המת עומד ליד הלוקֶר שלי. קֵיילָה קישקשה בלי הפסקה את הקֵיי־שקושים הרגילים שלה, ואפילו לא הבחינה בו. לפחות לא בהתחלה. בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, אף אחד חוץ ממני לא שם לב אליו עד שהוא התחיל לדבר — מה שלמרבה הצער מוכיח שוב שאני לא מסוגלת בשום פנים ואופן להיות כמו כולם.
"לא, זואי. אני נשבעת לך שהית לא השתכר עד כדי כך אחרי המשחק. את לא צריכה לכעוס עליו כל כך."
"כן," אמרתי בהיסח הדעת. "ברור." ואז השתעלתי. בפעם המי־יודע־כמה. הרגשתי זוועה. אני כנראה מפתחת את מה שהמורה הקצת־יותר־משָׂרוּט שלי בקורס הקדם־אוניברסיטאי בביולוגיה, מר וייז, מכנה "קדחת הנעורים".
אולי אם אני אמות, אצליח איכשהו להתחמק מהמבחן בגיאומטריה מחר. נותר רק לקוות.
"נו, זואי. את מקשיבה לי בכלל? אני חושבת שהוא שתה רק ארבע — אני לא יודעת — אולי שש בירות, ואולי גם איזה שלוש כוסיות. אבל זה בכלל לא העניין. הוא בטח לא היה שותה בכלל אם ההורים הסתומים שלך לא היו מכריחים אותך לחזור הביתה מיד אחרי המשחק." החלפנו מבט ארוך ומיוסר, שהביע את ההסכמה המלאה בינינו לגבי העוול האחרון שגרמו לי אמא שלי והדביל־החורג שהתחתנה איתו לפני שלוש שנים ארוכות, ארוכות מדי. ואז, אחרי הפסקה של חצי שנייה בערך, קֵיי המשיכה לקשקש.
"וחוץ מזה, הוא חגג. אנחנו הרי ניצחנו את יוניון!" קיי אחזה בכתפי וקירבה את הפנים שלה לשלי. "תביני! החבר שלך —"
"הכמעט־חבר שלי," תיקנתי אותה והשתדלתי לא להשתעל עליה.
"בסדר. הית הוא הקְווֹרטֶרבֶּק1 שלנו, אז ברור שהוא יחגוג. הפעם האחרונה שבּרוֹקֶן אֵרוֹ2 ניצחו את יוניון היתה לפני מיליון שנים בערך."
1 Quarterback — ממלא תפקיד של רץ בספורט האמריקני, פוטבול. (כל ההערות הן הערות המתרגמת)
2 Broken Arrow — חץ שבור.
"שש־עשרה שנים." אני גרועה במתמטיקה, אבל לעומת המוגבלות המתמטית של קיי, אני יכולה להיחשב לגאון.
"טוב, בסדר. אני רק אומרת שהוא היה שמח. את צריכה לרדת ממנו קצת."
"ואני רק אומרת שזאת בערך הפעם החמישית שהוא השתכר השבוע. אני מצטערת, אבל אני לא רוצה לצאת עם מישהו שהחליף את השאיפה לשחק בנבחרת הפוטבול של המכללות בשאיפה לשתות שישיית בירות בלי להקיא. שלא לדבר על העובדה שהוא ישמין מכל הבירה הזאת." ואז הייתי חייבת להפסיק לדבר כדי להשתעל. הרגשתי סחרחורת קלה והכרחתי את עצמי לשאוף כמה נשימות עמוקות אחרי שהתקף השיעול חלף. לא שקיי־שקשת שמה לב לזה.
"איכס! הית — שמן! זאת תמונה שאני לא הייתי רוצה לראות!"
הצלחתי להתעלם מגירוי נוסף להשתעל. "ולנשק אותו זה כמו למצוץ כפות רגליים של ספורטאי אחרי שטיפלו בהן באלכוהול."
קיי עיקמה את הפרצוף. "טוב, זה ממש דוחה. רק חבל שהוא כזה חתיך."
גילגלתי עיניים בלי לנסות להסתיר עד כמה השטחיות האופיינית שלה מעצבנת אותי.
"כשאת חולה את כזאת רגזנית. בכל אופן, אין לך מושג איך הוא נראה, מסכן כמו כלבלב אבוד, אחרי שהתעלמת ממנו בהפסקת הצהריים. הוא לא הצליח אפילו…"
ואז ראיתי אותו. את האיש המת. טוב, הבנתי די מהר שהוא לא היה "מת" במובן המקובל של המילה. הוא היה אַל־מת. או אַל־אנושי. משהו כזה. המדענים הסבירו את זה ככה, אנשים אחרים הסבירו את זה אחרת, אבל התוצאה הסופית היתה זהה. לא היה לי שום ספק מה הוא, וגם אם לא הייתי מרגישה את הכוח והאפֵלה שקרנו ממנו, לא יכולתי בשום אופן לפספס את הסימן שלו: סהרון בצבע כחול עמוק על המצח וקעקוע של לולאות שזורות סביב עיניו הכחולות. הוא היה ערפד, וגרוע מזה, הוא היה ערפד מְאַתֵר.
אוי, איזה ייאוש! הוא עמד ליד הלוקר שלי.
"זואי, את בכלל לא מקשיבה לי!"
ואז הערפד דיבר, ומילות הטקס שביטא החליקו בחלל האוויר שבינינו, מסוכנות ומפתות, כמו דם מעורב בשוקולד מומס.
"זואי מונטגומרי! בך בחרה אלת הלילה; מותך יהא יום לידתך. אלת הלילה קוראת בשמך; הטי אוזנך לקולה הערב. ייעודך מצפה לך בבית הלילה!"
הוא הניף אצבע ארוכה ולבנה והצביע עלי. ובדיוק כשכאב חד פילח את המצח שלי, קיילה פתחה את הפה וצרחה.

כשסוף־סוף נעלמו הכתמים המרצדים מול עינַי, הרמתי את מבטי וראיתי את קיי מביטה בי בפנים חיוורות כסיד.
כמו תמיד, אמרתי את המשפט הדבילי הראשון שעלה בדעתי.
"קיי, העיניים שלך בולטות, את נראית כמו דג."
"הוא סימן אותך. אוי, זואי! יש לך ציור של הסימן הזה על המצח!" ואז היא לחצה את כף ידה הרועדת אל שפתיה החיוורות, כשהיא מנסה ללא הצלחה להחניק את הבכי.
התיישבתי והשתעלתי. היה לי כאב ראש נורא, ושיפשפתי את הנקודה בדיוק באמצע, בין הגבות שלי. המקום צרב כאילו צרעה עקצה אותי והכאב הקרין כלפי מטה, מסביב לעיניים ועד עצמות הלחיים שלי. הרגשתי שאני עומדת להקיא.
"זואי!" קיי ממש בכתה עכשיו וניסתה להשחיל מילים בין שיהוקי הבכי הקטנים והרטובים שלה. "אוי. אלוהים. אדירים. האיש הזה היה מאתר — ערפד־מאתר!"
"קיי." כיווצתי את העיניים ממש חזק, בתקווה שזה יפסיק את כאב הראש.
"תפסיקי לבכות. את יודעת שאני שונאת שאת בוכה." הושטתי את היד שלי וניסיתי להעניק לה טפיחת ניחומים על הכתף.
היא נרתעה מיד והתרחקה ממני.
לא האמנתי שזה קורה. היא ממש נרתעה, כאילו היא פוחדת ממני. היא כנראה ראתה את המבט הנעלב שלי משום שמיד אחר כך היא פצחה בקיי־שקשת בלתי פוסקת.
"אוי, אלוהים, זואי! מה את מתכוונת לעשות? את לא יכולה ללכת לשם. את לא יכולה להפוך לאחת מהדברים האלה. זה לא יכול להיות! עם מי אני אלך לכל משחקי הפוטבול שלנו עכשיו?"
שמתי לב שבכל הזמן הזה שהיא קישקשה, היא לא התקרבה אלי אפילו קצת. תחושת העלבון המאוסה שאיימה לגרום לי לפרוץ בבכי גרמה לי להיסגר לחלוטין. העיניים שלי התייבשו בבת אחת. הייתי טובה בלהסתיר דמעות. נו, ברור, היו לי שלוש שנים להתאמן בזה.
"זה בסדר. אני אפתור את זה. זאת בטח איזו… טעות מוזרה," שיקרתי.
לא באמת דיברתי; רק הוצאתי מילים מהפה שלי. הצלחתי לעמוד, אף על פי שהפנים שלי היו מעוותות מהכאב שהמשיך לפלח לי את הראש. הבטתי מסביב והוקל לי קצת כשגיליתי שקיי ואני היינו היחידות באגף המתמטיקה, ובאותו רגע הייתי צריכה להתאפק ממש חזק כדי לא לתת לצחוק היסטרי לפרוץ מתוכי. הרי אם לא הייתי בלחץ מטורף בגלל המבחן־מהגיהינום בגיאומטריה מחר, לא הייתי חוזרת בריצה לקחת את הספר מהלוקר, כדי שאוכל לנסות (ללא הועיל) להתכונן הערב במשך שעות — ואז המאתר היה מוצא אותי בחוץ, עומדת בין אלף ושלוש מאות התלמידים האחרים של בית הספר התיכון ברוקן ארו, שהמתינו באותה שעה למה שאחותי הטיפשה שנראית־כמו־ברבי אהבה לכנות בפלצנות "הלימוזינות הצהובות הגדולות". לי יש מכונית, אבל ההמתנה ברחבת בית הספר עם אלו שמזלם שפר עליהם פחות ממני וצריכים לנסוע הביתה באוטובוס, היא מסורת עתיקת יומין, שלא לדבר על זה שהיא מספקת הזדמנות מצוינת לברר מי מתחיל עם מי. בכל מקרה, כשזה קרה היה באגף המתמטיקה רק ילד אחד חוץ מאיתנו — חנון גבוה ורזה עם שיניים עקומות, שאותן לצערי זכיתי לראות ברור מדי כי הוא עמד שם בפה פעור ונעץ בי מבט כאילו הרגע ילדתי עדר שלם של גורי חזירים מעופפים.
השתעלתי שוב, והפעם שיעול ממש לֵחתי ומגעיל. החנון השמיע צווחה קטנה, הצמיד לוח שטוח לחזה השדוף שלו ונמלט בריצה לאורך המסדרון לכיוון החדר של פרופסור דיי. כנראה חוג השחמט נדחה ליום שני אחר הצהריים.
האם ערפדים משחקים שחמט? האם יש ערפדים חנונים? ומה עם ערפדיות מעודדות שנראות־כמו־ברבי? האם יש ערפדים שמנגנים בלהקה? האם יש ערפדי־אימוֹ מוזרים שלובשים מכנסיים של בנות ויש להם פוני מכוער שמכסה להם חצי מהפרצוף? ואולי כל הערפדים הם דווקא הגוֹתים המוזרים האלה שלא כל כך אוהבים להתרחץ? האם אני עומדת להפוך לגותית? או גרוע מזה, לאימוֹ? אני לא אוהבת במיוחד ללבוש שחור, בכל אופן לא רק שחור, אין לי שום סלידה פתאומית ממים ומסבון, וגם לא דחף כפייתי לשנות את התסרוקת שלי ולהתאפר בכבדות בעיפרון שחור.
כל המחשבות האלה הסתחררו לי בתוך הראש, והרגשתי עוד בועת צחוק היסטרי מנסה לחמוק מתוך הגרון שלי. הייתי כמעט אסירת תודה כשהיא יצאה החוצה בצורת שיעול דווקא.
"זואי? את בסדר?" קולה של קיילה נשמע גבוה מדי, כאילו מישהו צובט אותה, והיא התרחקה ממני צעד נוסף.
נאנחתי והרגשתי איך שביב ראשון של כעס נדלק בי. זה לא שרציתי שכל זה יקרה. קיי ואני חברות מכיתה ג', ועכשיו היא מסתכלת עלי כאילו הפכתי למפלצת.
"קיילה, זאת עדיין אני. אותה אחת שהייתי לפני שתי שניות ולפני שעתיים ולפני יומיים." מתוסכלת, נגעתי בראש שלי שעדיין הלם בכאב עז. "הדבר הזה לא משנה את מי שאני!"
עיניה של קיי התמלאו דמעות שוב, אבל הפעם, למזלי, הטלפון שלה בדיוק התחיל לנגן את השיר של מדונה, "נערה חומרנית". מתוך הרגל, קיי העיפה מבט אל הצג כדי לראות מי מתקשר. מהבעת הארנבת־מול־אורות־המכונית שלה יכולתי לנחש שזה החבר שלה גָ'רֶד.
"נו," אמרתי בקול עייף ואדיש. "סעי איתו הביתה."
הבעת ההקלה שעלתה על פניה הכאיבה לי כמו סטירת לחי.
"תתקשרי אלי אחר כך?" היא אמרה מעבר לכתפה וביצעה נסיגה מהירה מהדלת הצדדית.
הסתכלתי עליה כשהיא מיהרה לחצות את רחבת הדשא המזרחית לעבר מגרש החנייה. ראיתי איך היא לוחצת את הטלפון הנייד אל האוזן שלה ואיך היא מדברת עם ג'רד בצרורות קטנים ונרגשים. אני בטוחה שהיא מספרת לו בזה הרגע שהפכתי למפלצת.
הבעיה היא, כמובן, שלהפוך למפלצת היתה האפשרות המוצלחת יותר מבין השתיים שעמדו בפנַי. אפשרות ראשונה: אני הופכת לערפד, שזה בעצם, לפי כל קנה מידה אנושי, אותו הדבר כמו להפוך למפלצת. אפשרות שנייה: הגוף שלי דוחה את השינוי ואני מתה. לנצח.
אז החדשות הטובות הן שלא אצטרך להיבחן בגיאומטריה מחר.
החדשות הרעות הן שאני אצטרך לעבור לגור ב"בית הלילה", פנימייה פרטית במרכז טולסה, שכל החברים שלי קוראים לה "פנימיית הערפדים לנימוסים והליכות". אני אבלה בה את ארבע השנים הבאות כשאני עוברת שינויים גופניים מוזרים וחסרי שם, וגם תהפוכות רציניות שישנו לי את כל החיים. וכל זה בתנאי שהתהליך לא יהרוג אותי קודם.
נפלא. לא הייתי מעוניינת באף אחת משתי האפשרויות. בסך הכול ניסיתי להיות ילדה רגילה, למרות המשא הכבד של ההורים הסוּפֶּר־שמרניים שלי, אחי הטרול הקטן ואחותי הגדולה הכל כך־מושלמת. רציתי לעבור את המבחן בגיאומטריה. רציתי להמשיך לקבל ציונים טובים כדי שאוכל להתקבל ללימודי וטרינריה באוניברסיטת אוהיו ולצאת מברוקן ארו, אוקלהומה. אבל יותר מכול, רציתי להיות כמו כולם — לפחות בבית הספר. המשפחה שלי כבר היתה מקרה אבוד, וכל מה שנשאר לי הוא החברים שלי והחיים שלי מחוץ לבית.
עכשיו לקחו ממני גם את זה.
שיפשפתי את המצח ופרעתי את השיער כדי שיסתיר את העיניים שלי כמעט לגמרי, וגם, קיוויתי, את הסימן שהופיע מעליהן. מיהרתי בראש כפוף, כאילו אני מוקסמת מאיזה חומר דביק שגיליתי בתוך התיק שלי, לכיוון הדלת שהובילה אל מגרש החנייה של התלמידים.
אבל עצרתי רגע לפני שיצאתי. מבעד לחלונות שהיו קבועים בדלתות המוֹסדיות־למראה של בית הספר ראיתי את הית. הבנות כירכרו סביבו, עושות פוזות ומשחקות בשיער שלהן, והבנים הרעישו במנועי הטנדרים הגדולים שלהם בניסיונות (לא מוצלחים במיוחד) להיראות מגניבים. ברור שאני אבחר באחד כזה להידלק עליו, לא? אבל אם להיות כנה עם עצמי לרגע, אני צריכה לזכור שהיו זמנים שהית היה ממש מתוק, וגם עכשיו הוא מצליח להיות כזה מדי פעם. בעיקר כשהוא לא שיכור.
צחקוקי בנות צווחניים הגיעו לאוזנַי מכיוון מגרש החנייה. יופי. קאתי ריכטר, הזנזונת הכי גדולה בבית הספר, העמידה פנים שהיא מרביצה להית. אפילו ממרחק כזה היה ברור לי שהיא חושבת שלהרביץ לו זה סוג כלשהו של חיזור. כמו תמיד, הית הטמבל פשוט עמד שם וגיחך. נו, טוב, שיהיה. היום הזה כבר לא הולך להשתפר. ובדיוק שם, ביניהם, עמדה לה חיפושית הפולקסווגן הכחולה־ירקרקה שלי מדגם 66'. לא. אני לא יכולה לצאת לשם. אני לא יכולה פשוט לעבור ליד כולם עם הדבר הזה על המצח שלי. אני לעולם כבר לא אוכל להיות אחת מהם. ידעתי טוב מאוד מה הם יעשו. אני זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שמאתר בחר ילד מהתיכון שלנו.
זה קרה בתחילת השנה שעברה. המאתר בא לפני תחילת יום הלימודים והגיע לילד שהיה בדרך לשיעור הראשון. לא ראיתי את המאתר, אבל בהחלט ראיתי את הילד אחר כך, רק לרגע, זורק את הספרים שלו ויוצא בריצה מהבניין, כשהסימן החדש בולט על המצח החיוור שלו ודמעות שוטפות את לחייו הלבנות מדי. אני אף פעם לא אשכח עד כמה היה צפוף במסדרונות באותו בוקר, ואיך כולם התרחקו ממנו כמו ממגפה כשהוא ברח דרך הכניסה הראשית של בית הספר. אני הייתי אחת מאלה שהתרחקו ממנו ונעצו עיניים, אפילו שממש ריחמתי עליו. פשוט לא רציתי שיגידו עלי שאני "חברה־של־המוזרים־האלה". נשמע די אירוני עכשיו, נכון?
במקום ללכת למכונית שלי הלכתי לחדר השירותים הקרוב, שלמזלי היה ריק. היו שם שלושה תאים — כן, כן, בדקתי כל אחד פעמיים כדי לראות שאין רגליים. בצד אחד של החדר היו שני כיורים, ומעליהם שתי מראות בגודל בינוני. מול הכיורים, בצד השני של החדר, היתה מראה ענקית, ומתחתיה היה מדף למברשות שיער ואיפור וכל מיני כאלה. שמתי על המדף את התיק שלי ואת ספר הגיאומטריה, נשמתי נשימה עמוקה, ובתנועה אחת חדה הרמתי את הראש והסטתי את השיער מהמצח.
הרגשתי שאני מסתכלת על פנים של זרה מוּכּרת. אתם יודעים, כמו לראות מישהו בתוך המון אדם ולהיות בטוחה שאת מכירה אותו מאיפשהו, אבל בעצם את לא באמת מכירה? עכשיו המישהו הזה היה אני — הזרה המוכרת.
היו לה העיניים שלי. הן היו באותו צבע חום־זהוב, שכאילו לא מצליח להחליט אם הוא רוצה להיות חום או ירוק. אבל הן מעולם לא היו כל כך גדולות ועגולות כמו עכשיו. ואולי כן? היה לה השיער שלי — ארוך וחלק וכהה כמעט כמו השיער של סבתא שלי, לפני שהתחיל להלבין. לזרה היו גם עצמות הלחיים הגבוהות שלי, האף הארוך והחזק והפה הרחב — כולם תווי פנים שהגיעו מסבתא ומאבות־אבותיה משבט הצ'ירוקי. אבל הפנים שלי אף פעם לא היו כל כך חיוורות. תמיד הייתי בעלת עור שחום, כהה הרבה יותר משל כל בני המשפחה שלי. אבל אולי זה לא העור שלי שנעשה פתאום כל כך לבן… אולי הוא רק נראה חיוור לעומת סימן המתאר של הסהר בצבע כחול כהה שנמצא בדיוק באמצע המצח שלי. ואולי זו אשמת תאורת הניאון האיומה. קיוויתי שזה בגלל התאורה.
הבטתי בקעקוע האקזוטי שלי. בשילוב עם תווי הפנים הצ'ירוקיים החדים שלי, הוא העניק לפרצוף שלי ארשת פראית… כאילו אני בת לתקופה עתיקה, לזמנים שבהם העולם היה גדול יותר… אכזרי יותר.
מרגע זה ואילך החיים שלי ישתנו. ולרגע — רק לרגע קצר אחד — שכחתי מהפחד שאהיה לא מקובלת, והרגשתי התפרצות מדהימה של עונג כשדמם של בני השבט של סבתא שלי סער באושר עמוק בתוכי.

פ"ק קאסט ובתה כריסטין כתבו יחד את סיפורה של זואי, המתאר בכנות את קשייה של כל נערה להשתלב בחברה חדשה. הן יצרו את סדרת הספרים בית הלילה, סדרה שזכתה להצלחה מסחררת בקרב בני נוער ברחבי העולם.

שתי הסופרות מעידות שהן אוהבות לעבוד יחד – פ"ק קאסט שמחה שכריסטין יכולה להתאים את השפה של גיבורי הספר לשפת הצעירים היום, וכריסטין שמחה להגיד סוף־סוף לאמא שלה שהיא טועה.

X