מסאלה | לרכישה באינדיבוק
מסאלה

מסאלה

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 504
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 80
- 35

הודו היא מסאלה אחת אדירה, תערובת תבלינים אין-סופית נפלאה ומזעזעת. נבו, הנשבה בקסמיה, מוצא בה לא רק עושר מרתק, אלא גם ראי צלול וצוהר פתוח אל עצמו. לא בכדי הוא שב להודו פעם אחר פעם. לעתים קרובות הוא מתאווה לנפות את הטינופת מהתערובת הגדושה, אך מגלה שהודו אינה הודו בלעדיה, ונאלץ לבחון מחדש את כל מה שחשב שהוא יודע.

במסעו חודר נבו אל חדרי חדריה של הודו, זו הרחוקה מעיני זרים, ונחשף בעוצמה אל ההוד ואל הזוהמה, אל הדבקוּת ואל אבדן הדרך. מסעותיו ברחבי תת-היבשת חובקים נופים ומקומות, צוללים אל נבכי אמונות, מתערבבים בהמון הנוהר לחגוג, אובדים באגדות, מוצאים את עצמם מחדש במפגשים עם מי שהודו היא ביתו, ומנכיחים גם את המציאות הישראלית שממנה נבו בא ושאליה שב. ובכל אלה שזורה ההיסטוריה התרבותית של הודו, המוגשת כאן כבאחת מצלוחיות העלים המיובשים שבהן מוגשים מאכלים ברחובותיה של הודו ומנחות במקדשיה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מסאלה”

פרק ראשון: ריבוי

"נו", שאלו אותי שוב ושוב בשובי ארצה לאחר שהִייתי הארוכה הראשונה בהודו, "מצאת לך גוּרוּ?"

     אני, שבתחילה ניצבתי מול השואלים נבוך ומגומגם, גייסתי לעזרתי את דרך ההתנגדות השקטה והשבתי בשקט בחיוב. ככל הנראה לא זו הייתה התשובה המצופה ממני, לפחות לא בטון הרוגע והטבעי שבו נאמרה מפי. הפתעת השואלים אישרה את השערתי, שמטרתם הראשונית הייתה מידת מה של קנטור.

     "באמת? יש לך גוּרוּ?" נשאלתי בשנית. בפליאה הגדולה נכרכה מיד שאלה חדשה: "מיהו?"

     "הגוּרוּ שלי הוא רָאג'[1], מלצר ב'סוֹנוּ', מסעדה מקומית קטנה במֵיין בָּזָאר[2] שבדלהי" עניתי בענייניות.

     "מלצר? גורו?" בתימהון נמהלה סקרנות.

     "רָאג' עובד כמלצר במסעדה מקומית מעופשת" ביארתי, נהנה מהאופן שבו הניסיון לנגח אותי מתמוסס ומצמיח ניצן של התעניינות כנה.

     את רָאג' הכרתי לגמרי במקרה, בהנחה שיש דברים כאלו, מקריים, חסרי יד מכוונת. הכרנו – או, ליתר דיוק, הבחנתי בו – כשהגעתי לפתחה של מסעדת סוֹנוּ הדחוקה. את הקירות כיסו אריחי קרמיקה מבחילה ירוקה, אם אכן היה זה צבעה המקורי, וראג', שאז טרם ידעתי את שמו, מיהר לנוע במיקרו עולם שנפתח ביניהם. 'נפתח' אני אומר? יכולתי בהחלט לתאר זאת אחרת – כלוא בין כתלים. זה היה עוד בימים שקדמו לשיפוץ הנרחב של המקום, כשמספר המנות היה דל יותר, כשהתפריט היה על טהרת הצמחונות וכשהוא היה כתוב בהינדי בלבד. תיירים כמעט לא פקדו את המקום ולכן הייתי חריג מעט בנוף המסעדה, שבה התגודדו בצפיפות סביב השולחנות הקטנים פועלים, משפחות מקומיות ובעלי עסקים זעירים. האחרונים פקדו את דלהי לרגל עסקיהם, והם השתכנו במקום הזול ביותר שנמצא להם בסמוך לתחנת הרכבת. גם כיום, למרות השינויים שבהם מתהדרים בעלי המסעדה, לוחכות לא אחת הפרות את שוליה של הפלטה הגדולה הניצבת בכניסה, בשולי הרחוב, שעליה נוצקת בלילת הדוֹסָה[3]. שכבת פיח מכובדת מכסה את המאווררים, ושומן משחיר שוב נאחז בזוויות השולחנות ובמסעדי הכיסאות.

     "יָהָאן, אוֹר דָאל דֶה דוֹ" 'כאן, תביאו עוד דָאל[4]', צעק מישהו מהסועדים והניף את ידו. מוכתמי בגדים רצו המלצרים ללא הרף במעברים הצרים שבין השולחנות הקטנים, הגישו מנות מהבילות שהדיפו ניחוח תבלינים עז, מיהרו לפנות צלחות נירוסטה ריקות או למחות בסמרטוט מטונף נתזי רטבים ושאריות מזון מהשולחנות.

     "אָאוּר פָּאנִי דֶה דוֹ", 'תביאו עוד מים', ביקשה בנפנופי יד סועדת עגלגלה שסעדה עם חבורת נערות, כנראה בתה וחברותיה. היא היטיבה את אמרת הסָארִי שנשמטה מכתפה והחמיצה פנים אל המלצרים, שלא היו בעיניה מהירים דיים, או אולי אל כתם רוטב שניתז על זרועה כשפינו את הצלחות מהשולחן הסמוך. אחר כך ראיתי אותה ואת שאר הנערות צובאות על דוכן רחוב קטן לממכר שפתונים.

     "שני צַ'אי[5] לשולחן ההוא" רעם בעל המסעדה, שישב ליד הקופה בסמוך לפתח. עוד ועוד סועדים נכנסו למסעדה.

     "תפנה להם מקום" הורה הבעלים התקיף למלצר שדוף, והצביע על שולחן שממנו עמדו הסועדים לקום. אנשים באו ויצאו כל העת, בתחלופה בלתי פוסקת. אותה עכירות תמידית שרבצה על הרחוב זלגה אל תוך המסעדה פנימה וגדשה את החללים המצומצמים שבין הסועדים, נמהלת בהבל נשימתם ובניחוח התבלינים. צלחות וכוסות משומשות הושלכו אל תוך דליים ואל תוך גיגיות פח עגולות, ואלו נלקחו אל כוך בירכתי המסעדה. שם הטיל אותם נער צנום אל תוך גיגית מים עכורים, משה אותם זה אחר זה, ניגב אותם במטלית שחורה משימוש והניחם בגיגית אחרת, כמוכנים לשימוש מחדש. קולות רחש ולחש עלו מכלי הטיגון העמוקים, שבהם פיזזו סָמוֹסָה, כיסוני בצק ממולאים. אדים מעודנים היתמרו מעל הפלטה הלוהטת כל אימת שנוצקה עליה בלילת הדוֹסָה הבהירה, ויצרו מעין מסך שלכאורה הפריד בין הרחוב למסעדה. הבלילה מיהרה להזהיב ולהתקשות, ואז הוטח עליה במהירות המילוי – מחית תפוחי אדמה או גבינה. הטבח קיפל את הבצק הדקיק במיומנות למשולש, כלא בתוכו את המילוי ובהינף מדויק אחד השליך אותו אל תוך הצלחת. זו הועברה לידיו של אחד המלצרים ומשם במהירות אל הסועד שהזמין אותה. מקום כה קטן וכל כך הרבה תנועה, נדהמתי בכל פעם מחדש.

     בביקוריי במקום למדתי לא מעט על נוהגי הסעודה של ההודים. כשעשיתי זאת השתדלתי להימנע מנעיצת מבטים מפורשים כמו אלו שננעצו בי. בלית בררה למדתי להתרגל אליהם, כאילו היו מס שחובה עליי, הזר, לשלם. עקבתי בעניין אחר האופן שבו אכלו: כמעט אך ורק ביד ימין. בתנועות מיומנות הם לחצו את הצַ'פָּאטִי[6] אל הצלחת באגודלם ובשאר האצבעות קרעו ממנו נתחים. יד שמאל נותרה כל הזמן מוצנעת בחיקם, או השתלשלה למטה מהזרוע שהשעינו על השולחן. הבחנתי שהם נמנעים מהעברת כוסות, מזון או כלים מפה לפה, גם בקרב בני אותה משפחה, אלא אם כן מדובר בעוללים. להפתעתי נוכחתי לגלות שלפחות שם, במסעדות הרחוב ההמוניות, לא נתפסה האכילה בחוץ כבילוי, אלא יועדה למילוי צורך פיזי פשוט. מתיישבים, אוכלים והולכים. מפתיע עוד יותר היה לגלות שהם אכלו רק כדי לשבוע, ושאת המזון העודף הותירו. אני, שחונכתי על כך שבהודו יש הרבה ילדים רעבים ולכן אסור להשליך מזון, נותרתי נועץ מבטים מופתעים בשיירי המזון שנותרו בצלחות שסולקו מהשולחן.

 

     "ראג' עובד במסעדה מהבוקר עד אמצע הלילה, רק לעתים הוא זוכה בהצצות חטופות אל פיסת הרחוב הצר והסואן שלפניו, הנראה בתחילה מרקיב ומסואב" נידבתי לשואלים המופתעים עוד כמה פרטים על הגורו העממי.

     "כשהמסעדה מתרוקנת מיושביה הוא נותר בה כדי לנקות אותה עם יתר העובדים. יחד הם מקבצים את השולחנות בקומתה השנייה, הנמוכה והמחניקה, פורסים עליהם את מצעיהם הדלים ולנים, שכם אל שכם, בקושי מותירים מקום לחולדות להלך ביניהם" סיפרתי עוד.

     "השירותים מרוחקים משם, בקרן רחוב. בריח רעוע סוגר מנעול קטן, ואת התא מגיפה דלת העשויה קרשי עץ שבורים, שבעבר הרכיבו ארגזים. מקלחת אין. את ימיו ראג' מכלה בדילוג חתולי בין השולחנות הצפופים, נוטל הזמנות ובידיו מפזר בקלילות את המנות שהוזמנו, כל זאת בתמורה למקום לינה, למזון ולמשכורת נלעגת. הוא רץ במעלה גרם המדרגות התלול ושב וגולש בו כשמגש עמוס כוסות צַ'אי מהבילות בידו, בדרך אל הסועדים קצרי הרוח, היושבים על הספסלים הסמוכים מדי לשולחנות המתנדנדים".

     נהניתי מהשתאותם של מאזיניי, שקנטרנותם התפוגגה כלא הייתה. בשום אופן הם לא הצליחו להבין מה הופך בעיניי את המלצר הדגול למורה רוחני. אחד הדברים שבהם ראג' שבה את לבי היה הזיכרון המופלא שלו לפרצופים ולהזמנות שנעשו במסעדה בעבר. פעם אחר פעם הפגין את זיכרונו המדויק להתמיה ושאל את הלקוחות הנדהמים אם ירצו שוב את המנה שהזמינו בביקורם הקודם במסעדה. לפעמים שאלו הסועדים בהיסוס או בחוסר אמון מה הזמינו, ומיד כשהזכיר להם חייכו במבוכה והנהנו בחיוב.

     "תרצה שוב פָּנִיר[7] מָסָאלָה דוֹסָה?" שאל גם אותי.

     הנהנתי בראשי לחיוב, "אבל מרובע, לא משולש" חייכתי, חומד לצון. הזמנת המנה בצורה שמעולם לא הוגשה בה קודם הפכה במרוצת הזמן לבדיחה פרטית שלנו. עדיין לא ידעתי את שמו, גם הוא טרם ידע את שמי. הפכתי בפשטות לַלקוח עם הוַורְג, ה'ריבוע'. בלי שאומר מילה היה ראג' מבקש מהטבח להכין וַרְג פָּנִיר מָסָאלָה דוֹסָה. לשמע ההזמנה היה הטבח מתחייך מיד, מרים מבטו מהסירים, תר אחרי מקום מושבי ומחייך לעברי מבושם עונג. רגעים מחויכים כה רבים נסבו סביב השטות הזאת. בכל פעם מחדש עלתה בי שמחה ואף גאווה כלשהי, על שעלה בידי לשעשע את עובדי המקום. 

     "תבינו", המשכתי והוספתי מילות שכנוע למאזיניי, שפעמים זעו בחוסר נוחות כלשהו, "על הזיכרון המופלא של ראג' נוספה הקלילות המיוחדת של תנועותיו, כאילו הכול מחושב אצלו. נראה שבכל תנועה שביצע השקיע בדיוק את מידת האנרגיה הדרושה לביצועה. על שתי מעלות אלו נוסף חיוך גדול, מלא וכן, שחשף תחת שפם שחור טורי שיניים צחורים, ועיניים נוצצות וחמות שזרחו מתוך הפנים הכהות".

     איך הוא יכול לחיות כך, שבתי ושאלתי את עצמי בזמן שצפיתי בראג' בזמן עבודתו. להיות שמח בחלקו, או לפחות חסר מרמור למראית העין, גם לנוכח ההתעמרויות הבלתי פוסקות של הבעלים הכרסתן, שבטנו נשפכת לפניו ומקשה עליו לפתוח – ולסגור – את הקופה, המלאה בכסף וביהירות? כזה גם אני רוצה להיות, מלמלתי לעצמי לא אחת באותו קול חרישי שסיגלתי לעצמי כאדם המורגל לטייל לבדו. בקול זה ניהלתי לא מעט שיחות עם עצמי.

     לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאם יעלה בי הצורך למצוא גורו, לא יהיה עליי להרחיק אל מעבר לחומותיו הגבוהות של אַשְׁרָם[8] הנטוע בתוך גן רוגע ולא אל מרכז רוחני מרוחק המתנשא באזור הררי מבודד. הרי גורו של ממש, באמת ובתמים, נמצא כאן לפניי, מחליף מגשים שבהם נחים שיירי מזון בצלחות. במהלך מסעותיי בהודו פגשתי רבים הנחשבים למורי דת גדולים, חלקם אף הציגו את עצמם ככאלו, אבל לרוב, מעבר לחוסר המעש שלהם או ללבביותם השופעת והכובשת, לא הבחנתי ולא חשתי בכל מידה של קדושה, בכל אנרגיה מיוחדת, או בכל חוכמה שזהרה מהם. לא הרגשתי שהם מחזיקים בכל תובנה כמוסה העשויה, בעקבות הסתופפות תחת כנפיהם, להיות גם נחלתי. לא היה בהם דבר שגרם לי לרצות לנהות אחריהם. בדרך כלל מבע עיניהם נותר אטום בעיניי, והתקשיתי לייחס להם כל ראייה חודרת, קל וחומר כל ראייה נשגבת החובקת תובנות נעלמות.

     בזכות נוכחותו המלבבת של ראג', שרק ימים רבים מאוחר יותר למדנו הוא את שמי ואני את שמו, ובזכות ריבועי הפָּנִיר מָסָאלָה דוֹסָה המשובחים ביותר שנתקלתי בהם בהודו, שנעשו במיוחד לכבודי, שבתי אל המסעדה בכל ביקור שלי מאז בעיר הבירה. כל אימת שהגעתי למסעדת סוֹנוּ ייחלתי לפגוש אותו. לשמחתי, המהולה במגינת לב על עמל יומו, הוא תמיד היה שם, ותמיד מחויך. עקבתי בחשאי אחר תנועותיו ואחר האופן שבו ביקש מאיש הדוסה להכין את הזמנתי המיוחדת. לעתים החלפנו בינינו מילים ספורות בבדיחות הדעת.

     "מה שלומך, אדוני?" שאל אותי בנימוס רב. השיחה בינינו מעולם לא הפליגה אל מעבר לכך, מן הסתם בעיקר בשל עומס העבודה במקום ובשל מבטיו הבוחנים תמיד של הבעלים.

 

     והנה זימן לנו הגורל הזדמנות להתקרב. באחד מביקוריי במסעדה, חודשים רבים לאחר היכרותנו הראשונה, הבחנתי שראג' החליף את בגדיו המהוהים הישנים, שאותם לבש בקביעות, בבגדים חדשים. חולצתו החדשה הבהיקה בלובנה. תהיתי מדוע בחר גוון שעלול להתלכלך בקלות רבה כל כך. לכך הצטרף קורטוב של פסימיות מציאותית – כמה זמן תישאר החולצה נקייה במקום עבודה שכזה? את לבטיי אם לומר לראג' להתחדש או לא החלטתי לגנוז. חששתי שאולי תישמע הברכה כמו עלבון, כאילו באתי לומר – בשעה טובה אתה נראה נקי. אולי גם הייתי מעט נבוך מהאפשרות שאחשוף את תשומת לבי לפרטים שכלל אינם אמורים להיות מענייני. ראג', כמנהגו, דילג בחופזה לקומה העליונה ושב וגלש בגרם המדרגות התלול מטה, אך אז ברדתו החליק. מגש כוסות הצַ'אי שנשא נשמט מידיו. בצליל רם, מעליב ופוצע התנפצו כוסות הזכוכית, ותוכנן החום והמהביל נשפך לכל עבר. הצ'אי הכתים את המדרגות המלוכלכות בגוון רענן יותר, ויצר משחק נתזים מורכב ולועג על תחתית הקירות. מגש המתכת הכסוף פגע ברצפה בקול מצלצל ומוכיח. ראג', שניסה להציל את אחת הכוסות מאבדון, בחשבו, מן הסתם, על גובה הסכום שינוכה ממשכורתו לולא כן, נחתך חתך עמוק למדי בכף ידו. החולצה הלבנה לא הייתה לבנה עוד. היא הוכתמה בצ'אי ובדם. ראג' הניח את המגש מידו, והשפיל מבט שכל כולו היה התחמקות ממבטיו הזועמים של הבעלים. הוא מיהר אל חזית המסעדה והרים מרצפת הרחוב פיסת עיתון מלוכלכת בזבל פרות לעצירת הדם.

     החדר שבו התאכסנתי לא היה רחוק משם, ולכן זנחתי את ארוחתי ונחפזתי אליו, להביא תחבושת נקייה מתיק העזרה הראשונה שלי. כשחזרתי ראג' עדיין ניצב בחזית המסעדה. הוא נטל עוד פיסת עיתון מרצפת הרחוב, במקום אלו שכבר נספגו בדמו והושלכו בחזרה למקומן ברצפה. הדימום לא פסק. מיהרתי להציע לו את התחבושת. הוא הביט בי במבט משתהה ותמה.

     "לא סיימת את המנה שלך" אמר לי. הוא נטל את התחבושת מידי, הביט בה כשכולו נרעד, ותחב אותה לכיס חולצתו החדשה והמוכתמת. אז נשא אליי את עיניו הלחות. "תמיד אשמור אותה אתי" מלמל. נראה שאירוע הפציעה השפיע על שנינו. במעשה הפשוט הזה קניתי את אמונו של ראג' בי, והוא קנה את עולמו בעיניי בשל תמימותו העילאית. כשאני מהרהר בדבר, גם אז עוד לא הכרנו זה את שמו של זה.

 

     באחד הערבים, בתום יום עבודה מפרך, ביקש ראג' שניפגש. הצרתי על שעות השינה המועטות שלו, אך במקביל הבנתי מה רב רצונו לדבר עם דמות שהביעה כלפיו יחס לבבי, ומה רב רצונו לצאת מעט מדל"ת אמותיה החונקות של המסעדה ולהיחשף מעט למילים שיוצאות מפיו של אדם שהגיע מעבר לים. כשנפגשנו, בלי ששאל אותי דבר, החל ראג' לספר לי את סיפור חייו. הוא דיבר באנגלית עילגת שקלחה במהירות, דילגה ממקרה למקרה, עברה משנה לשנה. כשנזכר בדבר מה ששכח מיד חזר אליו והשלים את התמונה. אני האזנתי בקשב רב וניסיתי לעקוב אחר העלילה הנפתלת והזמנים המתערבלים. רק בסוף הערב, לפני שנפרדנו, הושטתי לו את ידי.

     "נבו, נעים מאוד" אמרתי.

     "ראג'" מיהר ללחוץ את ידי ואמר במבוכה גדולה שהיה בטוח כי זה זמן רב אנו כבר יודעים זה את שמו של זה. סיפוריו, שלהם האזנתי בעוד כמה ערבים, היו מפותלים ומורכבים כגזעו של פיקוס. הלכתי לאיבוד בין הפרטים הרבים, בשמות השונים וברצף האירועים. לנוכח ריבוי הפרטים והשמות הזרים התבלבלתי. לא אחת ביקשתי הסברים חוזרים והבהרות. לעתים היה נדמה לי שבסיפוריו של ראג' אין כלל עבר והווה, יש רק סיפור, סיפור שנפלט ממנו כמו שצואתן של החולדות שחמקו מאתנו לאורך צללי הרחוב נפלטה מגופן ונותרה נשרכת מאחוריהן, עד שניתקה, נשמטה ונשכחה, ונותרה למרמס העוברים ושבים.

     בשעות לילה מאוחרות מאוד עדיין ישבנו בסמוך לעגלת צ'אי אחרונה שעוד עמדה ברחוב, והפלגנו בספינת סיפוריו של ראג' דרך הנהר האנושי קוֹלְקָאטָה, עיר הולדתו, לנהרות האדם מומבאי ודלהי, שאליהם עקר בבגרותו. בכל העת ליוותה אותי תחושה עזה שראג' לא יכול עוד להחזיק את הסיפור שלו אצלו, בתוכו, שהוא חייב להוציא אותו ממנו החוצה. תהיתי מהי המורסה הפנימית שתובעת כך את ניקוזה ומהו המרפא המיוחל. לעתים דימיתי שראג' כלל לא זכר מה סיפר לי, אך הקפדתי להקשיב קשב רב, הגם שלעתים התעייפתי מהבליל הלא מובן. ידעתי שבעצם הימצאותי לצדו יש משום סיוע. חיכיתי לסוד הגדול שייפתח לפניי ותהיתי מה יהיה. כעבור כמה זמן, כצפוי, נעשה דיבורו של ראג' לאה. עיניו עטו דוק מצועף, כאילו התנקזו אליהן כל המולת היום במסעדה ושאון הרחוב וסגרו עליו. הוא התנצל במבוכה ואמר שעליו ללכת לישון. עוד יום עבודה ציפה לו למחרת. הדבר האחרון שרצה היה שבעל המסעדה יתעמר בו בשל עייפותו. כמה פעמים נפרדתי ממנו בהקלה גדולה. השיחות אתו, שמא אומר ההאזנות לסיפוריו, נעשו מעייפות ומתישות, אך לא הייתי מסוגל לומר 'די'.

 

     בזכות נסיעותיי החוזרות ונשנות בין הודו לישראל שבנו ונפגשנו, ובפגישתנו הבאה ראג', שניצב בינתיים בלי ידיעתו במרכז המגננה שלי כנגד מתקפות הציניקנים הבזים לרוחניות המזרח, פתח לפניי את סגור לבו. הסוד הגדול יצא לאור. זה קרה באחר צהריים נדיר, כמעט חד פעמי, שבו ראג' קיבל מבעל המסעדה כמה שעות חופשיות שביקש כדי להתאוורר. הנחתי שהבעלים אישר את יציאתו לחופשה מוגבלת רק בזכות התייר המוזר הזה, ש'לא רק שבא לאכול במסעדה מקומית שתיירים נוהגים להדיר ממנה רגליהם, אלא גם קושר קשרים תמוהים עם אחד המלצרים העלובים שבמקום'. כשיצאנו לרחוב הזמין אותי ראג' להתלוות אליו לקנות קצת חומר טוב לעשן.

     "נבו, יש לי קצת כסף עכשיו. זה מה שאני צריך" אמר לי כמי שניחש נכונה שאנסה להניא אותו מהקנייה. באותו יום חשתי ברע. למען האמת כל שרציתי היה להישאר בחדרי ולנוח, אבל לא יכולתי להשיב את פניו של ידידי החדש ריקם. מי יודע מתי שוב יזכה בחופשה שכזו? מצאתי את עצמי יושב לצדו של ראג' על רִיקְשַׁת אופניים מקרטעת בלב רחוב סואן בדלהי הישנה. נהג הרִיקְשָׁה הגרום, שלבש גופייה שהיו בה יותר חורים מבד, תמרן כאמן בין כלי הרכב המזדחלים. פעם אחר פעם כמעט התנגשנו במשאית סמוכה או באופנוע, ובכל פעם מחדש הצליח הרוכב לחמוק מהתנגשות. הוא צלח את מצרי התחבורה באופן מעורר השתאות. דווקא ברִיקְשָׁה הזו, כשצפירות עלו מכל עבר והדהדו באוזנינו, ראג' בחר לספר לי מעט יותר על עצמו, את האמת על חייו. במקום הכי ציבורי והכי אנונימי, בלב לבה של התנועה ההומה, במקום הכי רועש ורווי הפרעות הוא ביקש לעצור את הזמן, דרש שאתמקד רק בו ודיבר. ראג' לא נולד בקוֹלְקָאטָה, כמו שסיפר לי באחד הערבים, חודשים רבים קודם לכן, כשישבנו ושוחחנו. אחותו היא שעברה לגור שם, ולכן עלה בדעתו לספר שגם הוא משם. הוא עצמו, כמותה, נולד בכפר קטן במחוז בִּיהָאר[9] והתבייש לספר על כך, בגלל השם הרע שיש למחוז ולאנשיו. האופן שבו ראג' הציג את הדברים הצחיק אותי. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נתקלתי בהודים שסיפרו לי סיפורי בדים שונים ורק בשלב מאוחר יותר בהיכרותינו התוודו לפניי, בהתנצלות עמוקה, שהם מבִּיהָאר, מחוז הנחשב לאחד הנחשלים והמסואבים ביותר בהודו כולה. לא אחת היה נדמה לי שההתנצלות באה על עצם היותם מבִּיהָאר ולא על השקר הראשוני, אבל מעולם קודם לכן לא בא הווידוי לאחר מסכת כה ממושכת וכה מורכבת של סיפורים שכל כולה בדיים.

     "לא משנה לי מניין אתה מגיע" אמרתי בהדגשה, משווה לקולי טון סלחני. ראג' המשיך.

               "זה לא מה שרציתי לומר לך" הוא הוסיף בנחרצות, "הייתי רוצח שכיר" השליך את המילים לעברי והטיל מבט רושף היישר אל תוך עיניי, באופן שההודים ממעטים לעשות.

 


[1] רָאג' – 'מלך' בהינדי.

[2] מֵיְין בָּזָאר – רחוב סמוך לתחנת הרכבת של ניו דלהי בשכונת פָּהָארגַנְג', שבו עשרות אכסניות זולות וחנויות. זה קרוב לשני עשורים הוא משמש כרובע התרמילאים של ניו דלהי, ורוב בתי ההארחה שבו זולים.

[3] דוֹסָה – מאכל דרום הודי עשוי בלילת אורז ועדשים שחורים, המזכיר באופיו פנקייק דקיק. הדוסה נאפית על גבי משטח מתכת גדול ובין קיפוליה מניחים מילויים שונים. דוסה במילוי מחית תפוחי אדמה נקראת 'מסאלה דוסה'.

[4] דָאל – נזיד עדשים המשמש בדרך כלל כרוטב לאורז, זהו אחד המאכלים הבסיסיים ביותר בהודו.

[5] צַ'אי – מורשת בריטית שעברה התאמה מקומית: תה עם חלב ועם תערובת תבלינים הקרויה 'צ'אי מסאלה', שלרוב מורכבת מקרדמון, מקינמון, מציפורן ומפלפל שחור.

[6] צַ'פָּאטִי – לחם הודי שטוח ועגול, כמו לאפה קטנה.

[7] פָּנִיר – גבינה הודית המזכירה במרקמה טופו ומשמשת בתבשילים שונים.

[8] אַשְׁרָם – מרכז ללימוד ולתרגול רוחני שבראשו מורה דת או גורו. הנמצאים באשרם חיים בו בקביעות, או שוהים בו למשך פרקי זמן קבועים.

[9] בִּיהָאר – אחת המדינות העניות והמושחתות ביותר בהודו. בעבר הייתה מעוז בודהיסטי, ומכאן שמה ('וִיהָארָה' הוא מנזר בודהיסטי בסנסקריט).

יותם יעקבסון הוא חוקר תרבות הודו, מרצה על דתות, על אומנויות ועל תרבויות המזרח ומורה דרך בארץ ולאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה, הוא כותב לירחונים ולעיתונים ועוסק בצילום גאוגרפי. במסעותיו הוא מרבה לבחון את נבכי הנפש והתרבות, את הקיום ואת משמעות הזמן. בזכות ראייה חודרת ויכולת לבחון את המציאות בכלים מקצועיים, מצליח יותם להביא אל הקורא חוויה מרתקת של מפגש עם דמויות מורכבות ועם תרבויות, חוויה של רוח ואינטלקט ושל סקרנות ופליאה, והזדמנות להציץ אל עולם קסום ונסתר בהנאה צרופה.

X