מסאלה סיפור אהבה | לרכישה באינדיבוק
מסאלה סיפור אהבה

מסאלה סיפור אהבה

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: 255
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69

 

מסאלה סיפור אהבה, רומן הביכורים של המחברת, הוא רומן מרגש ומסעיר השזור בנופיה הקסומים של הודו האחרת, הזרה לתייר המערבי.

 

העלילה מתרחשת בהודו העירונית והכפרית, בין מקדשים לנופים, רצופה תיאורים אותנטיים של ההווי, המקומות, המאכלים, הדמויות הססגוניות, התלבושות ועוד.

 

אור, מטיילת ישראלית צעירה, פוגשת בהודו רופא בעל כוחות מיוחדים ומתאהבת בו.

 

 

הקשר המתפתח ביניהם מעלה סוגיות אנושיות ופערים בין תרבותיים ומעמיד את הגיבורים בפני דילמות.

 

הסיפור משקף לקורא נושאים שנויים במחלוקת ואת הפער בין התרבויות.   המחברת שופכת אור על מאפיינים ואופני התנהגות ומחפשת את הקשר הקסום ביניהם.

 

מסאלה סיפור אהבה, הוא ספר חובה לפני הטיול להודו וכנוסטלגיה אחריו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מדהים,
    חבר שסיים לקרוא והמליץ, העביר לי את הספר.
    חוויה מרתקת, הספר מחזיר אותך ישר להודו.
    מומלץ לכל מי שהיה בהודו, וגם למי שחולם על להגיע להודו.

הוסף חוות דעת

קולו של הטייס הודיע על נחיתה קרובה והעיר אותן משנתן. הוא הכריז שהשעה כעת בהודו היא שש בבוקר. שלוש הבנות הביטו זו בזו בהתרגשות. "יש! אנחנו בהודו". מאחור עלו קריאות שמחה ומחיאות כפיים.

אור נתנה מבט בשעון שעל ידה, שעדיין הראה את השעה בישראל, שלוש וחצי. "צריך להזיז את המחוגים שעתיים וחצי קדימה". לחשה לחברותיה, תוך שהיא מכוונת את השעון.

צעירים, אותם הכירו הבנות במהלך הטיסה, סיפרו בהתרגשות על 'הטריפ' הצפוי בנופים המרהיבים של צפון הודו והציעו להן להצטרף. למרות הרצון להצטרף לחבורה העליזה, הן החליטו להיצמד לתוכנית המקורית ולוותר.

מראש סיכמו שלא יגיעו אל "שביל החומוס", הידוע במובלעות הישראליות. מדברים שם עברית, אוכלים חומוס וג'חנון ומתמסטלים יחד. הן שמעו סיפורים על צעירים שחזרו משם 'מפוחלצים', כפי שכינו אותם החבר'ה. הן האמינו שבמהלך טיול בהודו צריך להכיר את המקומיים ולנשום את הארץ עצמה.

 

שעת בוקר מוקדמת ושדה התעופה אינדירה גנדי בדלהי כמעט ריק. רצפת השיש הבהירה, שכיסתה את האולמות, נקיה ומבהיקה. מדי פעם נראתה שיירת נוסעים, שהסתובבה בין מסדרונות השדה. חזותם האסיאתית של דרי המקום, השונה מהמראה המערבי, ריתקה את הצעירים הישראלים שהתגודדו בקבוצות קטנות. הם התבוננו בעיקר בנשים ההודיות, שעורן הכהה כוסה בחצאיות סארי צבעוניות ובצעיף תואם. רק קצוות שיער שחור הציצו מעל לעיניהן הגדולות. השירות בשדה התעופה היה מהיר וכעבור שלושים דקות נפרדו אור, דבי ונגה מחבריהם לטיסה ויצאו עם התיקים אל מחוץ לאולם הנוסעים.

 

"בואו נבדוק מה יש להם להציע". אמרה דבי ופנתה אל אחד מדלפקי המידע לתיירים, שניצבו ביציאה משדה התעופה.

ההודים מאחורי הדלפק, צעקו "הוטל? טקסי? קאם, קאם". תוך שהם מסמנים בידיהם בתנועות משונות.

"אנחנו רוצות חדר נקי עם שלוש מיטות במלון או באכסניה, עם מים חמים". דבי הסבירה באנגלית לפקיד ההודי. "ובאזור המיין בזאר". הוסיפה.

האיש רכן על השולחן והוציא מספר עלונים. המקום הראשון שהציע להן היה מלון קטן, שתמונתו נשקפה אליהן מעל גבי קטלוג ישן ודהוי. המקום השני נראה טוב פחות, בקומה שניה מעל חנויות. המחירים לא היו גבוהים. אך המקומות לא הרשימו אותן. דבי הביטה בחברותיה להתייעצות. נגה נראתה מבולבלת ושתקה. אור פנתה אל הפקיד "יש לך מפה של דלהי? אפשר לראות את המקומות האלה על המפה?".
שני הודים שעמדו מאחוריו ועקבו אחר השיחה, מיהרו לשלוף מפה מקופלת של דלהי והעבירו אליו. הוא סימן על המפה את המיקומים. אור ראתה ששני המקומות שהציע היו באותו האזור. הסביבה עליה המליצו להם גם חברים מישראל. לאחר התייעצות החליטו להזמין דרכו מונית לאזור הפארה גנג', ליד רחוב המיין באזאר. שם קיוו לפגוש ישראלים, כדי שיוכלו להתייעץ עמם.
בזמן שעמדו ליד הדלפק ודיברו עם הפקידים, שמעו קריאות מזמינות מדלפקים אחרים. כשניגשו הופתעו לגלות, שאלה בעצם מתחרים המספקים את אותו השירות וניסו "לגנוב לקוחות מעמיתיהם". למרות השעה המוקדמת, החום בחוץ היה כבד ובלתי נסבל. דומה ממש ליום חמסין בישראל בשעות השיא. והרי עכשיו בישראל עוד לא חמש בבוקר.
המונית הלבנה שהגיעה היתה קטנה, מדגם שלא הכירו. הנהג לבש מדים לבנים ומלוכלכים, עם כתמי זיעה חומים, שהתרכזו במיוחד בצווארון ובשרוולים. הוא חייך אליהן בשיניים חסרות ואמר "גוד מורנינג", תוך שהוא עוזר להן להכניס את התיקים לתא מטען הקטן. הבנות התיישבו מאחור והמונית יצאה לדרך. הנהג ישב בצד ימין, כמו באנגליה. תזכורת לאנגלים ששלטו פה, עד לפני כשישים שנה. נגה ביקשה מהנהג להפעיל את המזגן, אך הנהג הביט בה במראה והשיב "נו אייר קונדישנינג".

היציאה משדה התעופה עברה דרך מגרש חניה ענק בו חנו מאות מכוניות. המונית עלתה על הכביש הראשי והחלה לנסוע במהירות. היא הצטרפה למכוניות קטנות מדגמים לא מוכרים. לא מעט מהמכוניות היו מדגם טאטא, כנראה תוצרת מקומית. על הכביש דהרו קטנועים רבים, עליהם ישבו יותר משני אנשים, לפעמים אף שלושה או ארבעה. הנשים ישבו מאחור בישיבת צד, כשרגליהן מופנות הצידה, ובידיהן נשאו לעיתים ילד או שניים. אוטובוסים עמוסים בצפיפות נוראית נעו על הכבישים, כשדלתותיהם פתוחות והנוסעים נתלים על הדלת ונאחזים בה. בכול מקום, נראו אנשים עולים או יורדים מהאוטובוס בלי קשר לתחנות. רכבי הטנדר והמשאיות הצטרפו לשיירה, עמוסים בבני אדם לעייפה ומכול עבר נשמעו צפירות. כשנכנסו אל תוך דלהי ראו תלמידים שעמדו על שפת הכביש והמתינו לאוטובוס. התלמידים נאלצו לעמוד על רצועות חול בוציות בחלקן, דמויות מדרכה, במקום שנראה מסוכן לחלוטין. ככול שחלף הזמן, הרחובות נעשו עמוסים יותר. כעת, בתוך העיר, התעצמו הצפירות ואל מקהלת הצופרים הצטרפו גם אלה של הריקשות.

"ריקשה?" חייכה נגה אל הנהג, שהביט בה במראה. מצביעה לעבר ריקשה רעשנית שנצמדה למכוניתם. "אוטו ריקשה". הוא תיקן אותה. הן הבחינו בריקשות ממונעות שהנהג הצביע עליהן, שמנוען השמיע קולות חזקים. היו גם ריקשות שחוברו לאופניים על שני גלגלים, כשהנהג רוכב על האופניים כדי למשוך את הריקשה. לצדי הכביש הבחינו הבנות בדוכנים שהחלו להציע מרכולתם וחנויות שנפתחו. הכול נראה כמו סצנות מתוך סרט ישן שעורבבו יחד, זו לצד זו: הזנחה, לכלוך, קירות לא צבועים, חלונות ראווה מבולגנים, רחובות עם מדרכות מחול וביוב פתוח בצדי הכבישים. בלגאן ניכר בכול פינה.
המונית עצרה ברמזור וקבצנית צעירה מיהרה לגשת לחלון ולבקש כסף, אך המכונית החלה לנסוע שוב עוד לפני שהספיקו להגיב. המראות הדהימו והקסימו את הבנות שהביטו כמהופנטות. לפתע צעקה דבי, "למה לא הזכרתן לי את המצלמה?", תוך כדי שהיא מחפשת בתיק את המצלמה. "אוי נכון". השיבה נגה כמתנצלת. "תראו, פרה בכביש ראשי", קראה נגה בהתרגשות, מביטה בפרה שעומדת בצד הכביש ומביטה באדישות על המכוניות החולפות.

"יש פה המון אנשים שישנים על המדרכה. גם ילדים", קראה אור בקול נרגש, כלא מאמינה. לצדי הכביש ובמעברי האי תנועה, שבין שני כבישים, ישנו בערבוביה בני אדם וכלבים. דבי התרכזה בצילום. נגה ואור הביטו פעורות פה במראות שנשקפו מהחלון ומדי פעם קראו בקול, "דבי תצלמי! הפרה אוכלת ירקות מהחנות ואיש לא עושה דבר". "צילמת? האיש הזה ממש מוזר. כולו צבוע" פלג גופו העליון ערום וצבוע בצבעים שונים ועל פניו משוחים צבעים היורדים ממצחו לכיוון פיו.

דבי צילמה פרה שישנה על אי התנועה ופרה נוספת שחצתה את הכביש, בשעה שסביב מתנהלת התנועה הסואנת. היא צילמה גם את האוטובוסים העמוסים ואת הקטנועים מרובי הנוסעים. היא התעכבה במיוחד על צילום נשים בסארי. "תיראו איך הן מתלבשות יפה", התפעלה.

הן אהבו במיוחד את מראה הנשים ההודיות בבגדי הסארי הארוכים שגלשו על גופן. צבעי הבדים היו עזים, מלאי חיות, בסתירה מוחלטת לנוף הדהוי שמסביב. רוב הנשים התעטפו בבד שנראה כשמלה ארוכה ומלטפת, אחרות לבשו חולצת בטן קצרה וחצאית ארוכה, שלא החמיאה למבוגרות ולשמנות שביניהן, כשפלג גופן המרכזי חשוף לכול. אחרות לבשו חליפה בשני חלקים: מכנסיים רחבים וטוניקה ארוכה בצבעים תואמים עם של בצבע משלים, שחובר למותן. שיערן השחור הציץ מבעד לשל כשהוא אסוף כלפי מעלה או קלוע לצמה המשתפלת על גבן. ההודיות נראו כפיות המרחפות על פני מים שקטים, בסנדלי אצבע צבעוניות ושטוחות עקב. נגה סיפרה שכתבה עבודה על הלבוש ההודי במסגרת לימודיה במגמת אופנה בבית הספר. היא גילתה בקיאות מפתיעה והסבירה בהתלהבות. "החליפות עם המכנסיים נקראות פנג'ב. הן הכי נוחות והכי יפות לטעמי. אולי אקנה אחת. החליפות מדהימות בהתאמה בין צבע הבדים לבין הטקסטורות".
הגברים מצאו חן בעיניהן פחות. הם נראו להן חמורי סבר ומוזנחים. רבים מהם היו לבושים בסגנון מודרני, עם מכנסיים וחולצה שנראו מקומטים ורחבים מכפי מידתם. אחרים היו לבושים בלבוש הודי מסורתי, הנקרא הדהוטי, כפי שציינה נגה. זהו בגד לא תפור, עשוי פס אריג צר וארוך מכותנה או משי, בצבע לבן-שנהב, שנכרך סביב המותניים בצורות ובאופנים שונים, ליצירת צורת מכנסיים. אחרים נראו כשהם לבושים בלונגי. זהו אריג שנכרך כחצאית צרה, המכסה את הרגליים עד לגובה הקרסול. אחדים חבשו כובע משונה, דמוי מצנפת או מטפחת מעטפת, שהקיפה את ראשם. נגה הסבירה שזהו הטורבן הסיקי, אותו חובשים רק בני הדת הסיקית. הוא עשוי בד הכרוך סביב שערם הארוך, אשר אותו אסור לגזוז, לפי אמונתם.

"אם הייתי הודית, לא הייתי מתחתנת לעולם. לא ראיתי אפילו גבר הודי אחד שווה". אמרה אור. חברותיה שלחו לעברה מבט של הסכמה.

 

הנהג עצר את המכונית וסימן באצבעו על רחוב צר וארוך. "מיין בזאר", פלט בקול רם.

"הארי קרישנה?" שאלה נגה. הוא סימן לעבר הרחוב המרכזי במיין בזאר. עזר להן להוריד את התיקים ונפרד לשלום. אור הביטה סביב חסרת מנוחה. המקום היה הומה ורועש למרות שהשעה עדיין לא שמונה בבוקר. החום הפך לחמסין כבד והלחות הפכה למטרד משמעותי. סביבן צפרו מכוניות וריקשות. אנשים התרוצצו ברחוב בהמולה עצבנית. שני גברים שעמדו משמאל, בהו בסביבה בחוסר מעש. אחד מהם ירק לכול עבר. החברות הביטו האחת בשניה בתחושת גועל.

מבטים רבים ננעצו בהן. הן היו שונות זו מזו. דבי היתה רזה ותמירה בעלת מבנה גוף מושלם. שיערה השחור היה קלוע לצמה ארוכה. גוון עורה שחום, עיניים גדולות ושחורות ובעלת אף קטן, שעבר טיפול פלסטי ונראה לא מתאים למבנה פניה המאורך משהו. חולצת הטריקו שלבשה וחגורת הכסף שעליה, הדגישו את מבנה גופה הצר.

נגה היתה נמוכה יותר, מלאה אך לא שמנה. עיניה ירוקות ופניה עגולות וחייכניות. שיערה הקצר והמתולתל, בגווני חום בהיר עם פסים אדומים, הקיף את פניה הבהירות. נראתה מוזרה במקצת בנעלי ספורט ובשרוול הודי צבעוני וטוניקה, שקנתה בחוף התופים בתל אביב.

אור היתה היפה ביותר מביניהן. היא עמדה זקופה והביטה סביבה. מבנה גופה התמיר, החזה השופע, שיערה השחור שארז את פניה והגיע עד לכתפיים, בדרך כלל לא הותירו את הסביבה אדישה. מאז שבגרה, לימדה עצמה לא להישיר מבט אל אנשים זרים. המבטים שננעצו בה הביכו אותה. ואילו עתה, הביטה סביבה בעיניה הכחולות, שהיו נקיות מאיפור, תרה אחרי דמות מוכרת, שתוכל לבטוח בה. קיוותה ליצור קשר עין עם ישראלים. הזיעה שנטפה ממנה גרמה לה לנוע בחוסר נוחות והיא חשבה שהבחירה ללבוש שמלה מבד הודי לא היתה מוצלחת. היא הוציאה מהתיק ממחטות לחות והציעה לחברותיה.

"זה שעומד מימין נראה ישראלי", אמרה נגה לחברותיה, "אנסה לדבר איתו". היא פנתה לעבר בחור צעיר שעמד לידה. לבוש בשרוול לבן ובחולצה הודית גדולה. שערו המתולתל כרוך סביב ראשו.

"שלום". אמרה בעברית מהוססת. הבחור הביט בה באדישות, חצי ער חצי ישן וענה בעברית.

"היי אחותי, הגעתן עכשיו?"
"כן, ממש הרגע". השיבה נגה בשמחה והתקדמה לעברו.
"אנחנו מחפשות מלון".
"סבבה. גרתי פה בסביבה", סימן באצבעו, מפזר את אפר הסיגריה, "אנחנו בדיוק עוזבים עכשיו לכיוון הצפון. אם אתן רוצות תוכלו לנסות שם". הביט בהן ואמר בהיסוס, "אתן יודעות, פה זה לא כמו בארץ. פה הכול מלוכלך".

"אם אתה שרדת במלון הזה, אז אולי זה בסדר. לא?". ענתה נגה בתקווה.

"על הכיפאק, אחותי". פנה לעבר הרחוב והסביר להן כיצד להגיע. "הייתי מלווה אתכן אבל אני מחכה לחברים. אל תצפו ליותר מדי. תכנסו לאווירה. אם זה לא יסתדר, אז תנסו במלון אחר בסביבה. יש פה הרבה מקומות. לא תהיה בעיה למצוא מקום. הכול פה זול". התבונן בשלושתן במבט חוקר ושאל, "לכמה זמן באתן?".

"לחודש בערך. נהיה בדלהי שלושה או ארבעה ימים". השיבה נגה.

"תבואו אחר כך לצפון. יותר יפה שם ויש הרבה ישראלים". אמר תוך שהוא שוקל אם כדאי לפגוש אותן שוב. "אנחנו נוסעות אחר כך לאגרה, ג'איפור וגואה". השיבה נגה.

"סבבה לגמרי". חייך אליהן ונופף בידו לשלום.

הבנות פנו לכיוון שסימן להן, נושאות את התיקים בקושי. הרחוב מלא בגללי פרות, בשאריות לכלוך מהיום הקודם ובתעלות ביוב פתוחות. נגה מעדה על קליפת בננה והחליקה אל תוך שלולית ביוב פתוח. החום הכבד הכביד עליהן. הריחות שליוו אותן התאפיינו בשילוב של שתן ועוד ריחות צחנה שלא זיהו.

כשנכנסו לחדר הקבלה הקטן במלון, קיבל אותם משב רוח מרענן, מהמאוורר שהיה תלוי  בתקרה. המקום נראה סביר. המחיר שקיבלו היה זול בהשוואה לזה שהוצע להן בשדה התעופה. הן קיבלו חדר עם שירותים ואמבטיה צמודים והפקיד החייכן הבטיח שיש מים חמים. הן הרגישו מרוצות ועלו בתחושת רווחה לחדר. משב ריח לא רענן, עלה מן החדר. דבי מיהרה לפתוח את החלון. הריהוט כלל שלוש מיטות, שולחן קטן מעץ, ארון ללא דלתות ומאוורר תקרה. על השולחן ניצב כד מים וכוסות. הן הפעילו את המאוורר וישבו להתרענן.

"המקום לא נראה משהו אבל זוהי הודו". קבעה דבי.

"אני מתה לישון קצת. לא ישנתי כמעט בכלל". הכריזה נגה.

"לא באת עד להודו בשביל לישון". דבי קמה ממקומה ואמרה. "עשר דקות ויוצאים".

"יש לך תוכנית?", שאלה אור.

"אני אראה לך על המפה". אמרה דבי. היא מצאה את המפה בתיק, התיישבה ליד השולחן, התבוננה במפה ואמרה: "אנחנו נמצאות בדלהי העתיקה. באזור הפאהרא גנג'". אמרה בביטחון. "אז הכי הגיוני שנתחיל ממקומות קרובים לפה. זו הרשימה של היום". הניפה דף צהוב רשום באותיות קטנות. "מחר ניסע למרכז. אתן באות?", קראה לעברן.

בחוץ שוב הטריד אותן החום הנורא. הן התקדמו לעבר הדוכנים שראו בדרכן. דוכני פירות וירקות טרופיים, חנויות של בדים, מצעים, לונגים, נעליים ותכשיטים. אור קנתה מים קרים, והוסיפה גם 3 בננות בצבע חום, שלא טעמה קודם לכן.

"אין טעם לקנות מזכרות עכשיו". אמרה דבי לנגה, שהתעניינה בחולצות הפזורות בדוכנים. "אנחנו גרות פה, נקנה כשנחזור", קבעה בפסקנות.

הרעש וההמולה התגברו מאז שהגיעו בבוקר. צפירות נשמעו מכול עבר. נהגי ריקשות פנו אליהן והציעו להסיען. קבצנים עטו עליהן והמשיכו ללוות אותן גם אחרי שקיבלו מטבע. רוכלי רחוב פנו אליהם בהצעות ולא הרפו גם לאחר שאמרו שאינן מעוניינות. תשובתן השלילית לא עשתה רושם על הרוכלים והם המשיכו במסע השכנוע. הן נכנסו למונית נסות על נפשן ונסעו איתה לדלהי העתיקה.

נגה, שהחזיקה בידה את מדריך התיירות, קראה בקול, בכול פעם שהגיעו למקום חדש, כשדבי עוקבת ומתקנת. המבצר האדום, מבצר בעל חומות מאבן חול אדומה, שער לאהור, השער הראשי של המבצר, אנדרטת המרד שהקימו הבריטים לזכר חייליהם שנפלו. הן התרשמו מאוד מראג' גאט, הפארק היפה שבו מוזיאון לזכרו של גנדי. ישבו על ספסל והתבוננו בהמוני האנשים המטיילים. תוך שהן אוכלות את הבננות שקנו בדרך.

אור התמתחה ואמרה בקול "אם כבר לנסוע רחוק, זה המקום הנכון". היא החליטה על הנסיעה לחוץ לארץ בעקבות פרידה מחבר, ששבר את ליבה. אחותה שרון הציעה לה לנסוע למקום בו תוכל לחדש כוחות. הרעיון לנסוע מצא חן בעיניה. היא החליטה להתרחק ממנו ומהוריה, שלא ידעו את הסיבה האמיתית לפרידה ועודדו אותה לדבר איתו. הם הציקו לה במשפטים כמו 'הוא בחור טוב', 'לא כול יום פוגשים בחור כזה'.

 

יפה גדעוני, נולדה בשנת 1955 בתל אביב. שימשה כיו"ר ארגון סטודנטים בשכונת התקווה.  אשת הוראה במשך שנים רבות.

 

בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, ובעלת תואר שני במינהל עסקים.

 

נשואה ואם לשלושה ילדים.

 

 

X