מנטאל גראפיטי | לרכישה באינדיבוק
מנטאל גראפיטי

מנטאל גראפיטי

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 148
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 15

"מנטאל גראפיטי" הוא אוסף סיפורים "קצרמרים" מאת המחבר טוני וולקוביצקי. הסיפורים נכתבו בשנים 2006-2013  ומחולקים לשלוש קטגוריות: "סובייקטיבי", "אובייקטיבי" ו"אוניברסלי".

"קצרמר" – מונח שנלקח במקור מעולם הוויקיפדיה העברית (ונועד לתאר ערכים בלתי-שלמים) מקבל כאן משמעות חדשה לגמרי: הלחמה של המלים "קצר" ו"מר". קצר – מבחינת האורך, ומר – בשל תחושת המרירות-המתוקה שנותרת אחריו.

הסיפורים בספר נעים על קו התפר שבין הקונקרטי לסוריאליסטי ומשמשים הצצה דרך חור המנעול ליקומים מקבילים, ועולמות פנימיים – בעתיד ובהווה. טוני וולקוביצקי לוקח לעתים קרובות בכתיבתו את נקודת המבט של האדם היחיד, אשר מתבונן על האירועים מהצד, אבל לעתים המשימה הזו קשה ממה שנדמה… אלה סיפורים שיגרמו לכם לתמוה, יגרמו לכם לצחוק, ובעיקר יגרמו לכם להרגיש.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מנטאל גראפיטי”

בקרוב…

שלג אמיתי //

ערב יום שלישי. אני ואיקוּ יושבים בסוף העולם מעשנים נרגילה. עשן מתוק חריף חריף בטעם תפוח. זה כיף אבל בסופו של דבר נמאס. שנינו מרגישים את זה.

עדיין מוקדם מדי. חצות. הלילה רק התחיל אבל כבר מתחיל לברוח לנו מבין האצבעות. אז אני שואל לאן עכשיו. איקו אומר: "לא יודע, נזרום. אולי נחפש את פאב הזהב."

"פאב הזהב?" אני שואל.

איקו נושף טבעות עשן ומסתכל עליי מוזר. "אחי, לא שמעת על פאב הזהב? כולם מדברים על זה!"

"אז כנראה שאני לא כולם," אני אומר. "מה זה הפאב הזה?"

"פאב הזהב זה האואזיס של עמק האלכוהול," אומר איקו. "מוסיקה טובה, בירות טובות ובזול, וגם מלא כוסיות זורמות. מרגע שאתה נכנס לשם אתה ישר מרגיש שמח. כאילו שאתה בהיי או משהו."

"אז למה מחכים?", אני אומר.

"הבעיה," אומר איקו, "שאף אחד לא יודע איפה זה בדיוק. מי שמוצא אותו, לא מספר לאף אחד… למה שלא יקרה שם מה שקרה בעין הכרמל, אם אתה זוכר…"

ואני זוכר. איך גם את המקום ההוא הצליחו להרוס, איפה שהיה פעם האיזון הכי קרוב לשלמות בין כוסיות קיבוצניקיות, מוזיקת רגאיי וגולדסטאר במחיר עלות.

והוא אומר: "בפאב הזהב יש גם בימיש, וגם לונדון פרייד."

"אז יוצאים," אני מחליט. תוך שתי דקות אנחנו כבר באוטו. מתגלגלים על פני שלטי הניאון של הקרייזי ווילג', וטירת דגון עם העורבים שחגים סביב צריחיה. ואז רואים את מקדש הבהאים בכלוב הבטון שלו, שלבוש מעליו כמו קונדום. מחכה רק שיבואו לשחרר אותו. ככה זה מקומות קדושים.

העיר כולה מעגלית. בנויה טבעות-טבעות. קצת כמו אטלנטיס: חגורות כבישים במעגלים גיאומטריים סביב ההר. זה בנוי ככה שזה תמיד מבלבל למי שהתרגל לגור על המישור. אם אתה נוסע ישר בכיוון צפון או דרום, בסופו של דבר תגיע לנקודה שממנה התחלת. בלתי נתפס, כשחושבים על זה.

לפעמים היא גורמת לי להרגיש כאילו קרה לי פעם משהו נורא ועכשיו אני כאן. כעונש.

איקו שם בוב מארלי ברדיו-דיסק בזמן שאנחנו יורדים על הכביש המהיר, ומתופף על ההגה. תיפוף האצבעות שלו והמקצב האיטי של הרגאיי כל כך הפוכים למהירות הנסיעה שלו שזה נראה לי הזוי ממש. ופתאום אני מרגיש, כפי שלפעמים אני מרגיש כשנדמה לי שהמציאות שלי איננה מציאות באמת. זאת אומרת, שמשהו שם לא בסדר. כאילו שאני אמור להתעורר, אבל אני לא מצליח.

ובינתיים אנחנו שוקעים עמוק יותר לתוך הקריות, בעמק האלכוהול הידוע לשמצה. מזהים את פאב "ג'ק המרטש".

"רוצה להיכנס?" שואל איקו. והוא יודע שאני לא רוצה. כי מרגע שאני נכנס ישר רואים את הסכינים המושחזים שלכולם מאחורי הגב. אבל אנחנו נכנסים. כאילו שאין לנו ברירה אחרת. שיר של איירון מיידן מתנגן וכולם שם עם זקנים ארוכים. אפילו הבחורות. מרימים כוסות ענקיות של ויינשטפן עם מלא קצף שנוטף מהצדדים. ואנחנו חולפים על פני כולם עד שנעלמים בדלת הפנימית. שם המצב קצת יותר טוב. מתיישבים ליד הבר ומזמינים שני חצאים של גינס. איקו מחליט לפתח שיחה עם שתי בחורות.

שתיהן עם גוף ממוצע אבל פרצוף לא משהו, ואחת מהן עם ליפסטיק אדום שמבליט את השפתיים. אני שואל אותה על פאב הזהב, אבל היא וחברה שלה מצחקקות: "זה בטוח לא בעמק האלכוהול, מותק. שמעתי שזה במרכז הכרמל. זה חייב להיות שם. כל הפאבים הטובים שם."

אז ננסה שם, אני אומר. ואנחנו מפטפטים עוד קצת עד שאני ואיקו מסיימים את הבירות.

"לאן אתם זורמים מכאן?" היא שואלת.

איקו אומר: "חשבתי על הפינה החמה… רוצות לבוא?"

וכשהן שואלות מה זה הפינה החמה, הוא פוצח בנאום הקבוע שלו עד כמה המקום ההוא מגניב והכל. ואני מגלגל עיניים, אבל בכל זאת מקשיב, כי זה מצחיק אותי.

אז כעבור חמש דקות אנחנו שוב בדרכים: כמו התשובה ההיפסטרית לבלוג האימפוטנטי של קרואק.

הבחורה עם הליפסטיק נוהגת, כי היא אמרה שכבר ירדה לה ההשפעה. איקו מפחד לנהוג כשהוא שיכור, אבל לא בגלל המשטרה. היה לו פעם חלום שהוא נהג שיכור ומחץ משפחה שלמה למוות. היו לו הרבה חלומות כאלה מאז, אבל החלום הזה היה נראה לו אמיתי ממש.

תוך כדי הנסיעה למרכז אני מחפש כל הזמן עם העיניים את פאב הזהב, למרות שיודע שאין הרבה סיכוי שאמצא אותו, כי אין מצב שהם תלו שלט ענק בכניסה או משהו כזה.

איקו היה זה שהכיר לי את הפינה החמה. אני זוכר כאילו שזה היה רק אתמול איך הוא הוביל אותי בפעם הראשונה בדרך תלולה ומפותלת אל בניין משרדים נמוך שנראה די נטוש. הוא היה מוקף חומות בטון עם גרפיטי. איקו תמיד התלהב ממה שהוא כינה "המראה האורבני" של המקום. אבל הדבר הכי מדהים בו זה סורגי הברזל באספלט, שמכסים על בור ענק שמתוכו יוצאים אדים חמים. אנחנו מתיישבים, והבנות לא מבינות מה כל כך מיוחד במקום הזה. אבל אז איקו מתחיל לחפור להן ולהתפלסף. ותוך כדי איכשהו השיחה מתפצלת לשניים. אני מדבר עם ההיא שעם הליפסטיק ואיקו מדבר עם חברה שלה. ובהדרגה הטונים נחלשים, ואני מלטף לה את הרגל, והבטן… ואנחנו מתנשקים. ולמרות שזה לא הכי נוח להימרח שם ככה היא לא מתנגדת… עד שאני מכניס לה את היד בין הרגליים ומנסה להוריד לה את התחתונים. היא לא נותנת לי. עוצרת את היד שלי. אבל היא כן נותנת לי להביא לה ביד קצת, בלי שאיקו והשנייה ישימו לב. ואנחנו ממשיכים עוד קצת עד שהיא עושה את עצמה כאילו שהיא גומרת, והיא מתחככת בי עוד קצת עד שאני עושה את עצמי כאילו שאני גומר. גם איקו והשנייה מסיימים, ונראה שהן רוצות להמשיך איתנו את הלילה, אבל אז איקו מחרבש משהו על זה שיש לנו עבודה מחר ושכדאי שכבר נזוז. וככה אנחנו נפרדים. עושים את עצמנו כאילו שנשמור על קשר.

ובדרך לאוטו איקו אומר לי: "יואו, סופסוף נפטרנו מהעקומות האלה! אתה בא לעיר התחתית?"

"בכיף, אבל אתה מסוגל לנהוג?"

"בכרמלית," הוא אומר ומצביע על השער הצהוב שליד הביליארד.

אני חולה על הכרמלית. נכון שהיא לא כמו הסאבוויי בניו-יורק, אבל היא בכל זאת משהו מיוחד. אין עוד עיר אחרת בארץ עם משהו כזה.

הדלתות מנחשות אותנו ונפתחות מעצמן. יש לה ריח מתקתק באוויר, כמו של מסטיק. ואז היא מתחילה לגלוש במנהרה מקושטת בגרפיטי שהעירייה מימנה.

כשהדלתות האוטומטיות נפתחות הכל נראה אותו הדבר. רק כשיוצאים מהתחנה נהיה ברור שאנחנו כבר בחלק אחר של העיר, שונה כל כך מהמקום שהיינו בו לפני זה.

העיר התחתית כל כך הפוכה למרכז הכרמל במהות שלה, עד שאפשר לראות בהם סוג של קטבים הפוכים: כמו יום ולילה. או מטרופוליס וגות'האם סיטי.

אנחנו הולכים ברחובות מואפלים. מנהרה של פאבים. אני מכיר אותם כמו את כף היד שלי. אבל אנחנו עדיין מחפשים את פאב הזהב.

איקו אומר שהוא רוצה להשתין בדיוק כשאנחנו עוברים ליד אליס, ואני נזכר שגם אני צריך. אז אנחנו נכנסים. זה פאב צפוף כזה, עם גיטרות בלוזיות ברקע, וריח של בייגלה ובירה חמוצה. אנחנו חוצים אותו במהירות, מתעלמים מהמלצרית שממהרת לקראתנו, ונכנסים לשירותים. תופסים שתי משתנות, פותחים חגורות, ו… כיבוי צופים. אחר כך סוגרים את החגורות על הדרך וצוחקים.

פתאום, בדיוק כשמגיעים ליציאה, מישהו תופס אותי בכתף. אני מסתובב ורואה בחור גבוה וקירח.

"תגיד לי, זה נראה לך כמו משתנה ציבורית?"

השאלה קצת תופסת אותי לא מוכן. אני אומר: "למה, אתה בעל המקום?"

"ונניח שכן," הוא אומר.

"אז עזובתי באמאש'ך…"

אני מנסה להתנער, אבל הוא לא עוזב. אני קולט עוד כמה חבר'ה שריריים מאחוריו, ופתאום מבין את מלוא הסכנה ששנינו נמצאים בה. מחפש עם המבט שלי את איקו אבל הוא לא שם. נהיה קצת מלחיץ.

"מה אתם רוצים?"

הם לא עונים. צומחים להם כנפי אש מהכתפיים. אני נקרע ממנו ומתחיל לרוץ.

הקירח צועק:

"היי, לאן אתה חושב ש-"

הקול שלו נבלע. ואני רץ כמו משוגע. חותך לרחוב הצדדי, מתחבא בפינה. מתנשף.

"מה נסגר איתך," אומר לי איקו אחר כך. "לא מתגרים בערסים האלה ככה. מה אם הם היו דוקרים אותך?"

ברקע מתנגנים ביטים של פ'אנק נוזלי, ואינטליג'נט דראם נ' בייס. חלק מהאנשים רוקדים ברחבה הקטנה עם אורות מהבהבים, וחלק יושבים ליד שולחנות. אני שואל את עצמי אם אני עכשיו בפאב הזהב, אבל איזה קול פנימי אומר לי שלא.

"מה פתאום!" אני אומר ולוגם מהגינס שהזמנתי. "אף אחד לא היה דוקר אותי. ראית איך הם נראו בכלל? סתם סחים, אני אומר לך…"

המבט שלי פוזל לכיוון איזו כוסית בבגד-ים שזרוקה על הספה לא רחוק מאיתנו. יש לה גוף מדהים, והבגד-ים שלה כולו פסים שחורים ולבנים.

"תגיד, איך המקום הזה נקרא?"

"סינגולדה." עונה לי איקו. "אתה לא זוכר?"

"אני כבר לא יודע מה קורה איתי, בנאדם," אני אומר. "הזיכרונות שלי נהיו כמו מסננת…"

"גם שלי," אומר איקו. "זה ממש מוזר."

ושנינו מסתכלים על הכוסית עם הבגד-ים. היא מושלמת. כל דבר ארור בה מושלם. אבל איך שהעיניים שלה פוגשות את שלי, אני מבין שאין לי שום סיכוי איתה. כי היא מביטה עליי, אבל גם דרכי, ואז עוצמת שוב את העיניים, מתעמקת במה שלא יהיה הטריפ שלה. או אולי התעלפה מעודף אלכוהול או משהו כזה.

ובינתיים המוסיקה עושה לי חשק. "בוא נרקוד," אני אומר לאיקו. ואנחנו זזים לרחבה. בדיוק כשהשוטרים במדים המסריחים שלהם פורצים פנימה. מרססים את המקום בגז מדמיע. אני שומע את איקו צורח, ואז באות המכות.

אני זוכר כשהייתי קטן, והיה את הפיגוע במסעדת מקסים. כשחתיכות זכוכית ומתכת התפזרו מסביב כמו קונפטי. וכולנו, שהיינו ילדים ולא הבנו, חשבנו שקצף הכיבוי זה שלג.

עכשיו אין שלג. גם אם אנסה לשכנע את עצמי ממש חזק – זה עדיין יהיה גז מדמיע ואלות של שוטרים נאצים. אני נזכר בכוסית עם הבגד-ים. אני ואיקו במכונית האדומה שלו. היא יושבת מעולפת מאחורה. נוסעים כנגד התנועה. פנסים מסנוורים, וצפירה רמה שמבקעת את האוזניים. הלילה הזה ארוך מדי.

אנטוני וולקוביצקי, נולד ב- 1988 בברית המועצות. גדל בחיפה. בשנת 2006 התפרסם סיפורו הראשון בדפוס – "השד של השקיעה האחרונה", שראה אור במסגרת אוסף סיפורים בשם "פרוייקט המקלדת". את שירותו הצבאי עשה בחיל האוויר כטכנאי תעופה, באחד הבסיסים בנגב.

החל מ- 2012 לומד לתואר ראשון בפילוסופיה ומדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.

X