מנגינות של התמסרות | לרכישה באינדיבוק
מנגינות של התמסרות

מנגינות של התמסרות

שנת הוצאה: 12/2015
מס' עמודים: 433
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35

 

ג'ונתן דרייזן, רודף שמלות ידוע, חתיך מושלם…

כזה שאני לא מתכננת להכניס לתוך הלב שלי.

 

כן, הוא עשיר, יפה, מקסים ובעל שנינות חדה כמו סכין. הוא הבהיר באופן מלא שזה קשר זמני וקצר. שלושה לילות ואז נפרדים כמו שני אנשים בוגרים ומסופקים.

 

אני מאמינה לו כשהוא אומר שהוא לא מחפש אהבה, גם אני לא מחפשת אהבה.

 

נפגשים, נהנים ונפרדים. זהו.

 

ברור, נכון?

 

נכון…

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מנגינות של התמסרות”

בקרוב…

1

בשיא שירת התו האחרון, כאשר הריאות שלי היו עדיין מלאות ונעתי בין עוצמה גופנית צרופה לדחף רגשי, הלם בי החלום של ליל אמש. כמו במרבית החלומות, לא היתה לו עלילה. הייתי שרועה על גבי פסנתר כנף בבר על גגו של מלון קיי. עִזבו את העובדה שלמלון עצמו אין פסנתר על הגג. הייתי שרועה עליו, עירומה מהמותניים ומטה, מתרוממת על המרפקים. ברכיי היו פשוקות יותר מהאפשרי מבחינה גופנית. לקוחות לגמו ממשקאות שעלו שלושים דולר וצפו בי בעודי שרה. השיר היה ללא מילים, אבל הכרתי אותן היטב, ובזמן שהגבר הזר שראשו רכון בין רגליי ליקק אותי, שירתי נעשתה קשה יותר ויותר עד שהתעוררתי בגב מקושת ועם סדינים רטובים, זועקת את התו "דו" כאילו חיי תלויים בו.

בדיוק כמו התו האחרון בשיר האחרון שלנו, נאחזתי בו כאילו זר מענג אותי על פסנתר שאינו קיים. מתחתי את התו האחרון עד כמה שאפשר, ינקתי מעמקי הסרעפת, הרגשתי כיצד השיר מרעיד את עצמות כלוב הצלעות שלי וכיצד זיעה ניגרת על פניי. החלום לימד אותי את זה. גם אחרי שהארי הפסיק לפרוט על הגיטרה וקלידיה של גבי התרככו עד שקט מוחלט, המשכתי לחרוק את הצליל הדומע האחרון כאילו נאחזתי בשוליה של תהום.

כאשר פקחתי את עיניי במועדון האפל, ידעתי שהם בידיים שלי: כולם עד האחרון הביטו בי כאילו זה עתה קרעתי מתוכם את נשמתם, כאילו הכנסתי את הנשמות לתוך מעטפות ושלחתי אותם בחזרה לאמותיהם, תשלום בעת המסירה. גם במהלך שניות הדממה המועטות עם סיום שיר, כאשר רוב הזמרים חוששים שמא איבדו את הקהל שלהם, ידעתי שאני לא –  הם פשוט נזקקו לרשות כדי למחוא כפיים. כאשר חייכתי, הרשות ניתנה והם מחאו כפיים, ועוד איך.

הלהקה שלנו, מדוּבר לא מנוֹער (אזכור למשקה המרטיני של ג׳יימס בונד, מעורבב, לא מנוער. המתרגמת), העיפה את הגג של טרקלין תלוניוס. שנה של כתיבת השירים ושל חזרות, וחודש של עבודה על הבאת האנשים למקום, השתלמו בגדול ממש כאן, ממש עכשיו.

הקהל. בזה מדוּבר. בגלל זה קרעתי את התחת. בגלל זה חתכתי הכול מהחיים שלי חוץ מקורת גג ואוכל. לא רציתי מהם שום-דבר חוץ מאשר מחיאות כפיים סוערות.

השתחוויתי וירדתי מהבמה, צעדתי בעקבות הלהקה שלי. הארי זינק לשירותים כדי להקיא, כמו תמיד. עדיין יכולתי לשמוע את מחיאות הכפיים ואת רקיעות הרגליים. החדר הכיל מאה אנשים, והקהל נשמע כמו אלף. רציתי לעצור את הרגע כדי להתענג על משהו מלבד האכזבה והכישלון שמתלווים לקריירה מוסיקלית, אבל שמעתי את גבריאל לצדי, מתופפת באגודל ובאמה הימניות. מבטה היה ריק, קבוע בפינה, עיניה גדולות כספלי תה. עקבתי אחר המבט שלה לעבר הריק. הפינה היתה ריקה, אבל היא בהתה בה כאילו עמדה שם מראה שניבטה לתוך תוכה, והיא לא אהבה  את מה שהיא רואה.

הסתכלתי לעבר דארן, המתופף שלנו. הוא החזיר אלי מבט, ואז הביט באחותו, שתופפה באותן אצבעות מאז גיל ההתבגרות.

״גבי,״ אמרתי.

היא לא ענתה.

דארן נעץ אצבע בשריר הזרוע שלה. ״גבס? הכול טוב?״

״לך תזדיין, דארן,״ אמרה גבי בקול חסר הבעה, ולא הסיטה את עיניה מהפינה הריקה.

דארן ואני הסתכלנו זה בזה. היינו האהבה הראשונה, הוא שלי ואני שלו, עוד בלוס-אנג׳לס. בבית-הספר התיכון לאמנויות הבמה, וגם אחרי הפרידה הפשוטה והקלה, העמקנו את הידידות בינינו עד לשלב שבו לא נזקקנו למילים כדי לדבר.

אמרנו זה לזה, בהבעות פנים, שגבי שוב בצרות.

״היינו גדולים!״ הארי נופף באגרוף באוויר לאחר שיצא מהשירותים, לא מודע לדרמה עם גבי. ״הלב שלי נשבר קצת ב'קרע אותי.'"

״תודה,״ אמרתי בלי רגש. האמת שהרגשתי הכרת תודה, אבל ברגע זה היו לנו דאגות אחרות. ״איפה ויני?״

המנהל שלנו, ויני לנדפיליאן, הופיע כאילו קראנו בשמו, כולו חיוכים ואושר. איזה שמוק. לא יכולתי לסבול אותו, אבל כאשר נפגשנו הוא נראה בטוח בעצמו ומיומן.

״מרוצה?״ אמרתי. ״מכרנו את כל הכרטיסים שלנו במחיר מלא. אולי בפעם הבאה לא נצטרך לשלם כדי להופיע?״

״שלום לך, מוניקה סקסיביץ'.״ זה היה שם החיבה שלו בשבילי. לאיש היתה אישיות של מצבור אשפה ואמביציה של כריש במים מהולים בדם. ״נחמד לראות גם אותך. פרפורמר׳ס אייג׳נסי נמצאים אתי על הקו. הבחור שלהם נמצא בחוץ.״

נפלא. זה בדיוק מה שרציתי, ייצוג של סוכנות עלובה. אבל הייתי אמנית, והייתי אמורה להסכים לכל מה שהתעשייה סיפקה לי, עם חיוך על השפתיים ורגליים פשוקות.

ויני כמובן לא הצליח לסתום את הפה ולא משנה באיזה מצב. הוא עף על עצמו בקטע של פרפורמר׳ס אייג׳נסי והתהילה העולמית שהוא חשב שהם ישיגו לנו. הוא לא קלט שחצי צעד קדימה שווה לצעד אחד אחורה. ״הקהל דורש הדרן. אם כולם כאן יעשו את העבודה שלהם, אז כולם יהיו מאושרים.״

האזנתי, ואכן, הם עדיין מחאו כפיים, וגבי עדיין בהתה באותה פינה.


2

דארן לקח את גבי הביתה אחרי ההדרן שאותו ניגנה כמו ילדת הפלא הפסיכית שהיתה, ואז היא נטרפה שוב. המצב שלה השתפר בזכות המוסיקה, והדיכאון התגבר בגלל כל דבר, גם כאשר לקחה את התרופות שלה.

היא ניסתה להתאבד שנתיים לפני כן, אחרי כמה שבועות של בהייה בפינות ותלונות על כך שהיא לא מסוגלת להרגיש כלום על שום-דבר. אני הייתי זו שמצאה אותה במטבח מדממת לתוך הכיור. זה היה נפלא בשביל כולם. היא עברה לחדר השינה השני שלי, ודארן עבר מבית מלא שותפים במערב הוליווד לדירת סטודיו במרחק רחוב אחד. ניגנו מוסיקה יחד מפני שזה מה שעשינו תמיד, ומפני שזה מה ששמר על השפיות של גבי, החזיק את דארן קרוב ושמר עלי שלא אדפוק את החיים. אבל זה לא הצליח אפילו לספק לנו נקניקיות. כולנו עבדנו, ועד שלא מצאתי את העבודה הזו בבר על הגג של מלון קיי, הייתי צריכה לוותר על קפה בסטרבאקס כיוון שלא הצלחתי אחרת לחסוך כסף לשלם חשבונות.

מאחר שמדובר לא מנוער הצליחה למשוך יותר אנשים מהכמות המובטחת מראש, הצלחנו לעשות שלוש מאות דולר באותו ערב. חמישה-עשר אחוזים הלכו לוויני. שישים-ושמונה דולר מימנו את דו״ח החניה של הארי, מפני שהוא שיער שאם הוא פורק את הבס ואת המגבר שלו, אז מותר לו לחנות באזור פריקה על סנסט סטריפ לפני שש בבוקר. את השאר חילקנו לארבע.

מלון קיי היה יהלום מודרניסטי חדש ומבהיק בן שלושים קומות בשכונת סטוקו החד-קומתית שהיתה בעצמה ערימת חרא אחת גדולה. הקטע הזה של בר על הגג באל-איי יצא מכלל שליטה. אי-אפשר לירוק על סוכן שחקנים מת בלי לפגוע באיזה מבנה חדש עם בריכה ובר על הגג ומוסיקה דופקת בראש יום ולילה. מצד החיוב, המגיפה הזו הפכה את שירות המלצריות לנורמה, ונערות כחושות וגבוהות שיכלו להתנהל בין מפורסמים שיכורים בעודן מחזיקות מגשים כבדים מעל לראשים בלי לפגוע באף-אחד, הפכו לעניין סופר הכרחי. מצד השלילה היתה זו עובדה שמישהי כחושה וגבוהה כמוני היא ניתנת להחלפה. אי-אפשר לירוק על נערה כחושה וגבוהה באל-איי בלי לפגוע בנערה דומה.

דארן ואני בזבזנו זמן רב מדי בדיונים על מי ישמור על גבי. הוא שכנע אותה לישון אצלו הלילה, למרות שהמילה ׳שכנע׳ אולי אינה המילה המתאימה כאשר מדברים עם מישהי שלא אכפת לה איפה היא ישנה, או משום-דבר אחר באופן עקרוני.

רצתי מהמעלית אל חדר המלתחות של המלון, והרגשתי את חמישים הדולר שהרווחתי תמורת החזקת מאה אנשים בכף ידי, בתוך כיס מכנסיי. קילפתי מעלי את הג׳קט ודחפתי אותו לתוך התא, ואז הורדתי את החולצה. לא היתה לי אפילו שנייה אחת לפני שאיבון, שאותה החלפתי, תתחיל לחפור לי על שנטשתי אותה במשמרת. הוצאתי מהתיק את השמלה החשופה שגילתה יותר עור מצניעות ולבשתי אותה.

״איחרת,״ אמר פרדי, המנהל. הוא הסריח מסיגריות. דוחה בעיניי.

״מצטערת, היתה לי הופעה.״ בעטתי מעלי את נעליי ונחלצתי מהמכנסיים מתחת לשמלה. לא היה לי זמן לחשוב על דעתו של פרדי עלי.

״יפה לך.״ פרדי שילב את זרועותיו וקימט את חליפת הפסים החומה שלו. היתה לו שומה על הלחי והוא לבש הבעה מהורהרת גם כאשר הציץ במעלה החצאית שלי, דבר שעשה תמיד כשדיברנו.

לא חיכיתי למריבה. נעלתי בחזרה את הנעליים, סגרתי את התא ורצתי אל האולם.

״איבון!״ תפסתי אותה בירכתי האולם בזמן שקיפלה צרור שטרות לתוך כיסה.

״מוניקה, אחותי! איפה היית?״

״מצטערת. תודה שטיפלת בשולחנות שלי. אני יכולה לפצות אותך?״

״אם לא אגיע הביתה בזמן, תוכלי לשלם לבייביסיטר שעה נוספת.״

״סגור,״ אמרתי, למרות שזה לא היה פשוט כל-כך.

״ג׳ונתן דרייזן יושב ליד שולחן שלך.״ היא הצמידה יד אל הלב שלה. ״הוא חתיך הורס, והוא ייתן לך טיפ אם הוא יאהב את מה שהוא יראה. אז תהיי נחמדה.״ היא הושיטה לי את הכרטיסים לאזור שלי.

דרייזן היה הבוס של הבוס שלי. הוא הבעלים של המלון, אבל דרכינו מעולם לא הצטלבו. נראה שהוא היה המון בנסיעות, והוא בילה מעט זמן, או בכלל לא, על הגג כאשר היה בעיר. ההתפתחות הזו היתה מעצבנת יותר מכל דבר אחר. הרגע זכיתי למחיאות הכפיים הסוערות ביותר של החיים שלי במועדון ממש שווה, והתענגתי על ההכרה שזכיתי לה. לא התחשק לי להוכיח את עצמי שוב, ועוד בהתבסס על מה? אם זו לא מוסיקה, זה לא מעניין אותי.

המקום היה מפוצץ: יורוטראש מקיר אל קיר, עשירי הוליווד וטפילים מכל הסוגים. הבריכה היתה בצורת מלבן גדול במרכז המרחב. כיסאות אדומים הקיפו אותה, ושטח נרחב עם שולחנות וכיסאות הוסב לאזור קוקטייל לא רחוק ממנה. אוהלים קטנים שספות בתוכם התוו את מרבית שטחו של הגג, וכאשר היריעות היו סגורות, הן הושארו סגורות, אלא אם כן נדמה היה שמישהו התנדף בלי לשלם.

עמדתי ליד בר השירות ועלעלתי בכרטיסים שלי. חמישה שולחנות, שניים עם כוכבים קטנים מנוקבים בפינות הימניות העליונות. הן נוקבו על ידי פרדי, והמשמעות היתה שמישהו חשוב יושב ליד השולחן. נדרש טיפול מיוחד.

המגש הראשון שלי היה כוכב מנוקב. לבשתי חיוך וניווטתי את דרכי בתוך הקהל כדי למסור את המגש לשולחן בפינה. ארבעה גברים, ומיד זיהתי את דרייזן. היה לו שיער אדום מסופר מעט מתחת לאוזניים, פרוע ובאותו אופן מדויק לגמרי. הוא לבש ג׳ינס וחולצה אפורה שהציגה לראווה את הכתפיים הרחבות שלו ואת שרירי הזרוע הקשים. שפתיו המלאות נמתחו על פני שיניים טבעיות ומושלמות כאשר ראה את המגש שלו מתקרב, ואני נתפסתי ללא הכנה מוקדמת בשל העובדה שפשוט לא הצלחתי להפסיק להסתכל עליו.

״ה-הי,״ גמגמתי. ״אני אהיה המלצרית שלכם.״ חייכתי. זה תמיד עבד. ואז חשבתי מחשבות שמחות מפני שזה הפך את החיוך שלי לכן, וראיתי איך דרייזן מעביר את המבט שלו מהפנים המחייכים שלי אל השדיים שלי, אל האגן שלי ועוצר בשוקיים שלי. הרגשתי כאילו שוב מוחאים לי כפיים.

הוא שוב הביט בפנים שלי. התבוננתי בו בחזרה, והוא צמצם את השפתיים שלו. תפסתי אותו מסתכל, והוא נראה נבוך באופן מוצדק.

״שלום,״ הוא אמר. ״את חדשה.״ הקול שלו הדהד כמו צ׳לו, למרות המוסיקה מסביב.

בדקתי ברשימות של איבון והרמתי מהמגש את הכוס הנמוכה עם הקרח והמשקה הענברי. ״אתה שותה את הג׳יימסון?״

״תודה.״ הוא נד בראשו לעברי ולא הוריד את העיניים מהפנים ומהגוף שלי. אפילו אז הרגשתי כאילו אני נטרפת חיה, נשאבת כמו נוזל, טיפה אחר טיפה. תחושה נוזלית שטפה אותי והפסקתי לעשות את העבודה שלי למשך חצי שנייה בזמן שהרשיתי לתחושה להרוות אותי באופן מלא. באותו רגע, כמובן, מישהו, גבר, אם לשפוט לפי כובד המהלומה, נדחף או דחף, והמגש התעופף לו.

לשנייה אחת, היו המשקאות תלויים באוויר כמו חופן של נצנצים, וחשבתי שאוכל לתפוס אותם. הרגשתי את המכה זמן רב מדי אחרי ששלושה ג׳ין וטוניק ניתזו על האורחים. זועזעתי לכדי שתיקה בזמן שכל היושבים סביב השולחן קמו בזרועות מושטות קדימה, נוטפים, בגדיהם כהים יותר במפשעות ובחזה. אנחה משותפת עלתה מפי האנשים במרחק.

פרדי הופיע כמו זומבי המריח מוח טרי. ״את מפוטרת.״ הוא פנה אל דרייזן ואמר, ״אדוני, אני יכול להביא לך משהו? יש לנו חולצות – ״

דרייזן ניער מידו מעט משקה. ״זה בסדר.״

״אני מצטערת כל-כך,״ אמרתי.

פרדי נעמד ביני לבין הבוס לשעבר שלי, כאילו אתחנן בפניו שיחזיר אותי לעבודה, דבר שבחיים לא הייתי עושה, ואמר, ״לכי לקחת את הדברים שלך.״


3

בקרוב…

X