מנגינות של התמסרות | לרכישה באינדיבוק
מנגינות של התמסרות, חלק שני

מנגינות של התמסרות, חלק שני

שנת הוצאה: 12/2015
מס' עמודים: 433
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 39

בואו נבהיר כמה דברים,

להיות כנועה זה לא ויתור, להיות כנועה זה לא הרמת ידיים. זה לא חולשה או פגיעות. וזה לא אומר שאני הטיפוס שנשבר כל פעם שהמצב קשה.

האמת, נשברתי לפני כמה שבועות כשהבנתי שאני מתאהבת בג'ונתן ושלעולם לא אשאר עצמי אם אכנע לאהבתו. נשברתי למיליון רסיסים קטנים ואני חושבת שהרסיסים פצעו גם אותו.

אבל מה יכולתי לעשות?

להישאר איתו ולהתיר את האי-סדר בחייו? להיות מחויבת לחוקים שלו, לסודות שלו ולבעיות שלו?

לא. פשוט, לא.

אם אנחנו ביחד, אנחנו ביחד עד הסוף. אם אני מתחייבת, זה לאדם האמיתי שהוא, לא לשקר. אני אנקה את כל מה שחבוי בינינו, גם אם זה יפריד בינינו.

מנגינות של התמסרות, חלק שני הוא הספר השני בסדרה מרגשת של ספרי רומנטיקה ואירוטיקה בהוצאת סתיו. קדם לו הספר מנגינות של התמסרות.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מנגינות של התמסרות, חלק שני”

בקרוב…

1

 

מוניקה
"רדי על הברכיים."
למרות שזו הייתה שיחת טלפון, ידעתי שג’ונתן משתמש בקול השולט שלו. חששתי שארטיב כל כך את התחתונים היקרים עד שהמגן התחתון הדבוק יתקפל ויתקלף משם. "כן, אדוני."
ירדתי על הברכיים מול המראה בחדר המדידה. חגורת הביריות והגרביונים השחורים שמדדתי נראו כאילו הודבקו לגוף שלי. חגורת הסאטן השחורה הייתה צמודה אל האגן והחזיקה את הרצועות שנשמטו מעל הירכיים בעזרת טבעות כסף.
"איך זה נראה?" הוא שאל.
"אני חושבת שזה ימצא חן בעיניך."
"איך זה מרגיש לך?"
"אתה באמת רוצה לדעת?" שאלתי.
"אני במושב האחורי של המכונית, חושב עלייך. פקק תנועה מפה ועד האופק. אז כן, אני רוצה לדעת איך זה מרגיש."
שמעתי נשים מחוץ לחדר ההלבשה. שיחותיהן השקטות וקולות הצחוק שלהן נבלעו בגלל הבגדים שהיו תלויים בחדר, לבנים עם קישורים ותפסים וטבעות מתכת שנקבעו בתוך בדי סאטן וגומי שופעים. כל בגד שמדדתי גירה אותי, וכאשר הוא התקשר, תוספת קולו לתערובת הביאה אותי כמעט לדמעות.
"איך זה מרגיש לי?" שאלתי. השטיח ננעץ בברכי והמזגן הקפיא אותי, אבל הוא לא התכוון לזה. בד הסאטן השחור של החזייה היה עשוי שתי שכבות של בד-ניתן-להזזה כדי לאפשר גישה. החזייה הייתה נוחה כל-כך שאפילו לא הרגשתי שאני לובשת אותה. הקימורים של התחתונים הדגישו את אורך אגן הירכיים שלי. "זה מרגיש שאני רוצה אותך בתוכי."
שמעתי אותו מתנשם. אני אוהבת לזעזע אותו. "תצמידי את הטלפון לאוזן שמאל."
"הצמדתי."
"הצמדת?"
"הצמדתי, אדוני."
"תצמידי את יד שמאל למראה," אמר. "תישעני עליה."
"כן, אדוני." פרשתי את היד שלי על המראה כאילו הייתה כוכב-ים. היא תשאיר טביעות אצבעות.
"שימי את היד הימנית שלך בין הרגליים."
"ג’ונתן…"
"קדימה."
האיבר שלי התכווץ מציפייה. ליטפתי אותו בקלילות דרך פס הבד, שאפתי אוויר מבין השיניים שלי כשכל הגוף שלי עקצץ מהמגע.
"תיכנסי מתחת לבד," הוא אמר, כאילו יכול היה לראות שלא הצמדתי את האצבעות שלי לעור.
"כן, אדוני." המילה אדוני לא רק שהרטיטה החוצה, אליו, אלא גם לתוכי, במורד העצבים הקושרים בין מיתרי הקול והליבה שלי. נרעדתי כאשר החלקתי את האצבעות לתוך התחתונים.
"את רטובה?"
"ממש רטובה," לחשתי.
"הרגליים שלך פשוקות?"
"כן."
"תסתכלי על עצמך במראה."
הסתכלתי, וראיתי פרצוף רפוי מגירוי, סמוק מסקס. "כן, אדוני." התבוננתי בעצמי מצייתת לו, בלבוש הזה, כאילו שהייתי צריכה להתגרות יותר.
מחוץ לדלת, שמעתי כחכוח גרון.
"איך את נראית?" הוא שאל.
"אני נראית כאילו לא אוכל להישאר כאן עוד הרבה זמן בלי שמישהו ייכנס פנימה."
"בזה את צודקת," הוא מלמל. ניירות רשרשו לצדו. הוא עבד בזמן שהורה לי לדחוף לעצמי אצבעות. גבר שיכול לבצע כמה משימות בעת ובעונה אחת. "תלטפי את הדגדגן שלך ותמשיכי עד למטה אל הפתח היפהפה שלך." גנחתי והלחי שלי ליטפה את הטלפון. "תמשיכי. תשחקי בדגדגן. תקיפי אותו פעמיים, ואז תעלי אל הפסגה שלו."
זה מה שעשיתי ותחושת גן-עדן שטפה אותי מהמגע לא פחות מהידיעה שאני מצייתת לו. "אוי, ג’ונתן."
"תכניסי פנימה שתי אצבעות."
האיבר שלי נסגר סביב האצבעות שלי, נישק אותן, ינק אותן פנימה. כרית כף היד מצאה את הדגדגן בזמן שהדפתי את האצבעות פנימה והחוצה.
הוא לחש, "מחר בערב, כאשר נתראה, אני אחדיר לתוכך את האצבעות ואלקק אותך עד שתחנני בפניי שאפסיק. ואז אני אסחט את הדגדגן שלך בשפתיים שלי עד שתגמרי שוב."
"אני רוצה אותך."
"וזה מה שתקבלי."
"מותר לי לגמור?" הייתה אפשרות ממשית שיגיד לא, בזמן שהייתי כבר ממש מעבר לסף, מחזיקה את האורגזמה עד שכאב. "בבקשה, תן לי לגמור." הדממה שלו עינתה אותי. "בבקשה, אדוני." חייכתי קצת. בחיים לא חשבתי שארצה לכנות מאהב בתואר אדוני. אבל התחושה הייתה טובה, נכונה, מהנה.
שמעתי את החיוך שלו כאשר הוא אמר, "את רשאית."
לחצתי את כל כף היד אל הגבעה הקטנה שלי והרגשתי הכול, מהרטט סביב האיבר שלי ועד הכאב העז בדגדגן שלי, קדימה ואחורה, לאט. הנשימה שלי התחילה להיות כבדה ולהתקצר. ידעתי שאני חייבת להרגיע. אם אני יכולה לשמוע את עצמי, אז גם אנשים אחרים יכולים. עצמתי את העיניים וקרסתי. יד שמאל נשמטה מהמראה בזמן שהגב שלי התקמר, עוטף אותי בלהט מהברכיים ועד המותניים. נשכתי את השפה כדי לבלוע זעקה. האגן שלי פמפם בזמן שהעונג שטף אותי בגלים ארוכים בלתי אפשריים. הטלפון נפל לשטיח.

בקרוב…

X