ממתק רומאי | לרכישה באינדיבוק
ממתק רומאי

ממתק רומאי

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 76
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 29

ממתק רומאי הוא אוסף סיפורים קצרים אשר החוט המקשר ביניהם הוא הספר שהביאה דינה מרומא – ספר צילומים אירוטיים של עירום גברי – אשר עובר בין חבריה, מסעיר אותם ונוגע בהם בדרכים שונות. יש מי שמגלה את מיניותו מחדש ומצית את אש התשוקה שכבתה בו, יש מי שחוקר את זהותו המינית ויש מי שמגלה על עצמו דברים שלא שיער מעולם. אף אחד מגיבורי הסיפורים לא נותר כשהיה, לאחר העיון בספר. רוב הסיפורים מתרחשים בקיבוץ בצפון הארץ, שם הכירו כולם זה את זה. התיאורים האירוטיים המהפנטים, אשר לא ישאירו אף קורא אדיש, משמשים לסופרת כמראה המשקפת את מערכות היחסים בין הדמויות וכן את תהליך ההתפתחות וההתבגרות שעוברת כל אחת מהן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ממתק רומאי”

בקרוב…

דינה
כל החברים בקיבוץ אהבו את דינה, ומה הפלא? הקוקו הבלונדיני שהונף בטלטול ראש אצילי, בטנה השטוחה בג'ינס צמוד וטי שירט מהוה שאיכשהו נראה עליה נפלא, קולה הרך והחיוך החם שהאיר את עיניה הירוקות היו שובי-לב. כל החברים, כלומר, כל הגברים ואלו מהנשים שלא חשו מאוימות על ידי יופייה, ולא רק הם. הילדים בגן "תפוז" אהבו את דינה, החתולים והכלבים העזובים אהבו את דינה, במיוחד בימי שלישי כשהביאה להם שאריות עוף מחדר האוכל, הפרחים בגינתה הקטנה אהבו את דינה וזחלי הפרפרים העריכו מאוד את העובדה שהותירה למענם כמה עשבי בר בפינה, ולא רק הם. סדרן העבודה מרוט העצבים התקשר לדינה כמעט כל ערב, הכובסת מרת-הנפש  עיכבה אותה לשיחות ארוכות בהן שטחה תלונותיה וטענותיה על הקיבוץ אחת לאחת, ואפילו רופא השיניים חמוץ הפנים "בין ארבע לשש, לא נשאר דקה יותר, במקרה דחוף תיקח אנטיביוטיקה ותבוא בשבוע הבא" היה תמיד מוכן לקבל אותה בלי תור. היה זה מן המפורסמות שכאשר צריכים אדם מרכזי שירים ערב חג עם 200 אורחים פונים לדינה, או אם אין עדיין מי שיכין את טקס החתונה לשולינקה וצ'וצ'ו מהגרעין והחתונה בעוד שבועיים צריך לפנות לדינה, או אם מחפשים באופן נואש סדרן עבודה שלא יריב עם חצי קיבוץ ויהיה ברוגז עם החצי השני ממש כדאי לפנות לדינה. היא תמיד הקשיבה במאור-פנים, הזדהתה עם מצוקתו של הפונה, בין אם היה סדרן עבודה או רכזת חגים, ומיד התנדבה לעשות ככל יכולתה בכדי להקל על הנושאים בעול. כשרבו מאוד המשימות שהוטלו עליה ניתן היה להבחין בעווית של בהלה על פניה הידידותיות כל אימת שניגש אליה בעל תפקיד בקיבוץ, עווית קלה שניתן היה להתעלם ממנה עם מעט מאמץ מצידו של בעל התפקיד שחתר לקבל את התשובה החיובית המיוחלת.

את ישראל, בעלה האוהב מזה חמש-עשרה שנה, פגשה כשהגיעה לחברת הילדים בקיבוץ לאחר שאביה התאבד ואימה החולנית לא עמדה בנטל הטיפול בילדתה היחידה. דינה, שהיתה מודעת מאוד לחולשתה של אימה ולקשיים העצומים שייצרה נוכחותה, השתדלה מאוד לצמצם עצמה ולהקטין צרכיה הפיזיים עד שהגיעה לכדי שקיפות מבהילה. כשהגיעה לקיבוץ בכיתה ז' היתה בלהה המטפלת בטוחה שהילדה אנורקטית והלכה לדפוק על השולחן במזכירות שיתקצבו לה שעות אצל הפסיכולוגית בתחנה לבריאות הנפש. לאחר ויכוחים רבים ועקימת פרצוף אישרה המזכירות טיפול פסיכולוגי לדינה למשך חצי שנה, אבל לאכזבתה של בלהה, דינה לא הסכימה ללכת אפילו לפגישה אחת. הכינוי "השלד" שהצמידו לה בחברת הילדים היה מעליב דיו והיא בהחלט לא היתה מוכנה לתת להם סיבה לכנות אותה "המשוגעת", או אף גרוע יותר, זמזמו התסריטים המפחידים בראשה, זה עלול להיות "השלד המשוגע".

לישראל, לעומת זאת, היו שמונה אחים ואחיות אך דינה מעולם לא בטוחה שאכן פגשה  את כולם מכיוון שהם היו מפוזרים בפנימיות ובקיבוצים בכל רחבי הארץ. מדי פעם היה ישראל מפטיר בשוויון-נפש מעושה כי אחיו השני מלמעלה או אחותו השלישית מלמטה צריכים להגיע לביקור שתמיד לווה במתיחות מסוימת לקראת הביקורת על הקיבוץ שודאי תגיע מצידם אך מכיוון שביקורים אלה היו מועטים ופזורים לאורך שנים ארוכות הם לא הפריעו לה יותר מדי.

המצוקה המשותפת חיברה ביניהם וכבר מכיתה ח' הם היו חברים. בכיתה ידעו כל המורים שדינה וישראל יושבים תמיד יחד בשולחן הראשון ליד החלון; הם נבחרו לזוג של המחזור בסוף י"ב ולכולם היה ברור כשמש שהם יתחתנו אחרי הצבא, כפי שאכן קרה. גם אחרי שלוש לידות נותרה גזרתה של דינה דקה וגבעולית ורבים הם הגברים שהיו חפצים לרקוד אתה בריקודי זוגות בחוג לריקודי עם ולחבוק מתניה אלמלא קינא ישראל בטירוף לאשתו היפה.  דינה לא התמרמרה על הגזירה החד-משמעית של ישראל. היא קיבלה את קנאתו של בעלה כמחמאה והסתפקה בזרועה של חברתה הטובה מירה שסחררה אותה בפולקה מהירה.

רק בשעת ערב מאוחרת, לאחר שהשכיבה את הילדים לישון, העירה את ישראל שנרדם מול הטלביזיה ושלחה אותו לחדר השינה, התיישבה דינה על רשימותיה. מי כבר מילא את המשימה שהטילה עליו לקראת ערב החג ומי עדיין זקוק לתזכורות חוזרות ונשנות; עם מי צריך לדבר על הסידורים המיוחדים לחג; אילו שירים לבחור למסכת ולמי אפשר לפנות כדי לשיר אותם מבלי להסתכן בסירוב מיידי וכיוצא באלה סידורים לרוב. כשחשה שעיניה בוגדות בה והן נעצמות בעל-כורחה, קמה באנחה עמוקה והתמתחה עד שחשה את עצמותיה מתפוקקות. במהירות וביעילות עברה על סדר הפעולות מול המראה בארון התרופות שמעל לכיור הלבן הקטן. חוט דנטלי, צחצוח שיניים שלוש דקות, לא חזק מדי, הזהירה אותה השיננית, כדי לא לשחוק את החניכיים, שטיפה בליסטרין. לאחר מכן ניקוי פנים, קרם לילה, קרם עיניים וצוואר, כדאי גם באזור המחשוף שם העור דק ועדין ומתקמט בקלות. היא השתדלה לישון רוב הזמן על גבה משום ששמה ליבה לכך שאם ישנה על צידה היו הקמטים באזור המחשוף עמוקים מאוד כשקמה בבוקר. את קרם הידיים והרגליים לקחה איתה למיטה, כדי שלא תצטרך ללכת ברגליים משומנות על הרצפה שכבר איננה כל-כך נקייה, שלושה ימים לאחר השטיפה השבועית.

היא הרימה בזהירות את קצה השמיכה הזוגית והשתחלה באיטיות למיטה לצידו של ישראל. משהניחה ראשה על הכר חשה את ידו חובקת אותה ומגששת אל שדיה. היא עצרה נשימתה, אולי תגבר עליו העייפות והוא ישוב ויירדם, אולם גישושיו הפכו החלטיים יותר ויותר ועתה חפן בידו את שדה השמאלי ועיסה אותו קלות. היא נאנחה ולרגע קט שקלה את האפשרויות העומדות בפניה: אם תיתן לעייפות לגבור עליה ותסרב בעדינות לגישושיו, תיאלץ לשלם את המחיר  למחרת – הסתגרות זועפת שתדרוש כמות גדולה של פינוק מתחנף מצידה כדי לרכך ולהעלים אותה. מצד שני אם תאזור כוח ותיעתר לגישושיו, היא תגמור עם כל העסק תוך כמה דקות ואולי אפילו תצליח ליהנות קצת.

לאחר רגע התהפכה עם פניה אליו ונשקה קלות את צווארו. הוא נענה בהתלהבות ובעיניים עצומות עדיין הפשיל את שולי כתונת הלילה שלה והוריד את תחתוניה. היא הרימה את חולצתו, הצמידה את שדיה העירומים אל חזהו החמים והניעה אותם הנה והנה. שערות החזה שלו דגדגו אותה באופן נעים ביותר. הוא פישק רגליה בעדינות והחליק אצבעו לכוכית שלה בעוד אגודלו משפשפת את הדגדגן. פעולה משולבת זו הפיקה מגרונה אנחת הנאה והיא החלה להניע את אגן הירכיים אל מול אצבעותיו אולם בטרם הספיקה להתענג ולהפנים את המגע העדין הוא התגלגל ורכן מעליה, הרטיב פתח נרתיקה ברוק והשחיל את איברו בתנועה אחת מיומנת. היא ויתרה על האורגזמה המיידית מהדגדגן והרימה אליו את אגן הירכיים כדי להקל על החדירה. היא אהבה לחוש אותו עמוק, עמוק בתוכה. עתה החלה להניע את האגן בקצב התואם לשלו, מהדקת ומרפה חליפות את שרירי הנרתיק שלה, כפי שהסבירה יועצת המין שנתנה להם הרצאה מאלפת לפני כמה חודשים.
ישראל הגביר את הקצב. מתוך הנמנום שהיה שרוי בו שכח לעשות מה שביקשה ממנו אינספור פעמים – לשים את ידו על הדגדגן שלה כדי שתוכל גם היא לגמור. דינה נשכה שפתיה והתלבטה לרגע אם לומר לו. מגע ידו חסר לה מאוד אך היא לא רצתה לעצור אותו בתנופתו, לכן השתדלה לנקות ממוחה את כל המחשבות שהעסיקו אותה קודם לכן ולהתרכז בקצב הסוחף. היא ידעה שלא נותר לה זמן רב ואם היא רוצה להספיק לגמור לפניו היא חייבת להתרכז. כנראה בגלל קורי השינה שעדיין אפפו אותו, או מכל סיבה אחרת, הפעם היא הצליחה לעלות ולרכב על גל הגאות שסחף אותה ולגמור בדיוק שנייה לפני שישראל עיווה פניו ודחף איברו עוד פעם אחת אחרונה והתמוטט עליה.
"תביאי לי משהו לנגב אתו", ביקש בקול מנומנם אך לפני שובה מהאמבטיה עם נייר טואלט כבר נשם בשלווה נשימות של שינה. היא גיחכה בעייפות, רכנה וניקתה איברו שהיה עתה רפוי ועדין בכף ידה, כגוזל שנשמט מהקן.

הבוקר הגיע, כצפוי, מוקדם מדי. תמיד מוקדם מדי. דינה נאנחה בכבדות והכריחה עצמה להוריד רגליה מעבר לדופן המיטה. לרגע כמעט נכנעה לפיתוי לנמנם עוד מעט קט, אך מיד התנערה וקמה בזריזות. לוח הזמנים בבוקר היה צפוף מאוד וכל חריגה ממנו העמידה אותה בסכנה של פספוס ההסעה לבית-הספר. היא ניערה את כתפו של ישראל והוא התיישב לאיטו במיטה, מותח איבריו הנוקשים משינה. הם פעלו בזריזות, כצוות מיומן. הוא הכין כריכים בזמן שהיא העירה את דנה וקרן, רחצה והלבישה אותן. אלון כבר היה עצמאי, התלבש והתארגן לבד. בשבע ורבע היא לקחה את דנה לפעוטון, בזמן שאלון הביא את קרן לגן ופגש אותה בתחנת ההסעה. בשבע וחצי כבר היו על האוטובוס בדרך לבית-הספר ודינה השתדלה לזכור לא ללטף את אלון בהיסח הדעת ליד חבריו ובשום אופן לא לקרוא לו "אלונוש", דבר שגרם לו להזעיף פנים ולהכריז חרם עליה במשך כל היום. מירה שמרה לה את המקום הקבוע לידה והיא התיישבה, פולטת אנחת רווחה, מרשה לעצמה להירגע מהלחץ של הבוקר.
"אל תשכחי את ההרצאה היום בערב", אמרה דינה. "שמעתי שהיא מדהימה, ותזכירי גם לשוש".
"על מה זה בכלל, ההרצאה הזאת?" שאלה מירה בפיהוק רחב.
"זה נקרא 'דמיון מודרך' אבל היא מכניסה גם קלפים ומיסטיקה ועוד כל מיני דברים. צריך להיות מעניין".

למרות הפרסום הנרחב שעשתה דינה להרצאה הגיעו רק קומץ חברים למועדון בשעה היעודה. דינה נאנחה. מה כבר צריך לעשות כדי להוציא את החברים מהבתים, תהתה. אולי מופע סטריפטיז, לא פחות מזה. המרצה, אישה נאה כבת שלושים פלוס, הרגישה במצוקתה של דינה והרגיעה אותה.
"עדיף קבוצה קטנה של אנשים שבאמת מתעניינים מאשר קבוצה גדולה של ספקנים קולניים, את יודעת, כאלה שאוהבים להתווכח על כל דבר. תראי שיהיה לנו נהדר".
דינה לא הרגישה הרבה יותר טוב לאחר מילות העידוד מהאישה הזרה אבל היה קשה שלא להיענות לחיוכה הקורן.
בהרצאה היא דיברה על ה"ילד הפנימי", אותו פן של הנפש שאנו בוחרים להדחיק ולקפח בקביעות בכדי להשתייך לעולם המבוגרים הרציני והאחראי, עולם המוסדר בחוקים ונורמות לא כתובות, אך חזקות כפליים. כך לאט לאט, הסבירה להם בקולה הרך, אנו זונחים את הילד הפנימי שבתוכנו שגם הוא זקוק לתשומת-לב. אותו ילד שאוהב לצחוק ולהשתולל, שממציא דברים חדשים ללא הרף סתם בשביל ההנאה שבדבר, אותו ילד שחווה את החיים כהרפתקה מדהימה ומקסימה.

דינה חשה כיצד כל מילה חודרת לתוכה וגורמת לה לרעד פנימי לא מובן. לכאורה לא היה שום דבר חדש בדברי המרצה, שום דבר שלא קראה אותו בספרי העידן החדש שהחלה להתעניין בהם לאחרונה,  אבל איכשהו הצליחה המרצה בקולה החם לתת להם יתר תוקף ודחיפות שלא היו להם על דפי הספר. לאחר ההרצאה הנחתה אותם המרצה במדיטציה. הם שכבו על מזרונים בחדר המואפל, אור הנרות ריצד על התקרה, מוזיקה נעימה פרמה את זרם המחשבות הרגיל לחוטי עשן המתפוגגים ברוח. הם נשמו נשימות עמוקות עד שחשו עקצוצים בכל גופם ותחושה של קלילות מוזרה.
ההנחיות היו לדמיין כי הם יוצאים לטיול במקום יפה ופוגשים את הילד הפנימי שלהם. דינה חשבה על שפת-הים. היא גדלה בתל-אביב ברחוב בן-יהודה והים היה הטבע היחיד שאותו הכירה, המקום היחיד אליו יכלה להימלט מהרחובות המחניקים. בימי הקיץ בילתה עם חברותיה שעות ארוכות על החוף, עד שהיו שחומות כמו הבחורות היפיפיות מטהיטי בלוח השנה של אבא שלה.

דינה ראתה עצמה הולכת על שפת-הים, ממש כמו בחוף גורדון, אלא שלא היה שם איש חוץ ממנה. חולות זהובים אינסופיים מנושקים אדוות קלילות, מים ושמיים ואינסוף ביניהם. מרחוק ראתה דמות קטנה משחקת בחול. היא החישה צעדיה וכשהתקרבה ראתה שזו ילדה בביקיני וורוד עם פרחים כחולים, ממש כמו שהיה לה כשהיתה קטנה. הילדה היתה שקועה בטפטוף חול רטוב על ארמון החול שלה ובהתפעלות מהצורות המורכבות שנוצרו בחול שהתגבש לנטיפים. דינה כרעה על ברכיה ליד הילדה וליטפה ראשה.
"הי חמודה", אמרה ברכות.
הילדה הרימה אליה ראשה וחייכה חיוך קטן, אבל עיניה נותרו עצובות.
"מה את עושה?" שאלה דינה.
הילדה לא ענתה. דינה הבחינה שהילדה מנסה להסתיר פניה ממנה.
"את כועסת עלי?" ספק שאלה ספק קבעה.
"אז באת בסוף", אמרה הילדה בקול נרגן, "כבר התייאשתי ממך, חשבתי שלא תבואי יותר".
בטנה של דינה נצבטה. "הו, לא, לא" המתה, "לא הייתי עוזבת אותך".
"כן, זה גם מה שאמרת בפעם האחרונה שבאת, אבל זה היה כל-כך מזמן ששכחתי כבר מתי. למה שכחת ממני?"
דינה השפילה ראשה. "אני באמת לא יודעת. החיים נמשכים, והשגרה כל כך צפופה, לוחצת, והילדים שלי, והבעל שלי, והקיבוץ שלי – כולם רוצים ממני דברים, כולם צריכים אותי, שאעזור להם, ואני מתרוצצת כל הזמן ללא הרף, מנסה לעשות הכול על הצד הטוב ביותר. לא תמיד אני מצליחה, אבל לפחות אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי".
הילדה עוותה פניה בזעף. "זה סתם תירוץ של מבוגרים. ידעתי שתמציאי משהו כזה, לא הייתי צריכה בכלל לשאול".
דינה שתקה. הילדה הניפה את כף הפלסטיק והחלה להרוס את הארמון. "אני מצטערת" אמרה דינה בקול חנוק. הילדה המשיכה לכתוש את נטיפי החול. "שמעת מה שאמרתי? אני מצטערת" אמרה דינה בקול חזק יותר.
"אם את באמת מצטערת אז אל תדברי כל-כך הרבה, תראי לי שאת מצטערת".
דינה נבוכה. לרגע היססה, ולאחר מכן הושיטה זרועותיה וחיבקה את הילדה, אספה אותה לחיקה וערסלה אותה על ברכיה. לרגע הייתה הילדה נוקשה אך מיד התרצתה ונמסה בזרועותיה של דינה. זמן מה התנועעו, מחובקות. "מה את רוצה שאעשה בשבילך?" שאלה דינה חרש.
"אני לא יודעת, שתחשבי עלי מדי פעם, שתבואי לבקר ונעשה כל מיני דברים ביחד, נלך לטייל, לחפש פרפרים, נצחק, נרקוד, אבל ריקודים שלי, שאני ממציאה, לא את הריקודים המשעממים שלך. פשוט שלא תשכחי אותי ".
"אני מבטיחה" אמרה דינה וידעה שזו הבטחה אחת שאסור לה להפר, "אני מבטיחה".

בדרך הביתה פטפטה מירה בהתרגשות על כל החוויות ומה המרצה אמרה לה, ומה אמרה לשוש, ושוש בכלל הייתה בעננים, הרגישה שהיא מרחפת, ושמיל לא האמין איך המרצה הזו יודעת על הילד הקטן בשלג, חשב שאולי שוש סיפרה לה, הרי בחיים הוא לא סיפר על התקרית הזאת לאף אחד, אז מאיפה היא יודעת. דינה שתקה רוב הזמן ומדי פעם הנהנה בהסכמה. במעגל המשוב לא סיפרה את סיפור הפגישה שלה עם הילדה הפנימית. היא חשה שהחוויה הייתה פרטית מדי, עוצמתית מדי מכדי לחלוק אותה עם שמיל ואיתן שמחר ודאי יספרו לכל עובדי המפעל ושוש שתדאג להעביר את המידע לחברות ב"הנהלת חשבונות" אשר יפיצו אותו משם לקומונה, למטבח, למכבסה ולמטפלות. היא הקשיבה למירה בחצי אוזן אך מחשבותיה עדיין נדדו לשפת-הים. גם כשישראל שאל אותה מה היה בערב, לא הצליחה לספר לו, למרות שבדרך-כלל שמחה שהוא מתעניין במה שעובר עליה.

בימים שבאו לאחר מכן חלו שינויים דקים, כמעט בלתי מורגשים בהתנהגותה של דינה. היא לא הסתפרה קצר כפי שרצתה מפני שישראל אמר שלא ידבר איתה אם תסתפר, אבל היא צבעה את השיער בגוונים יפים של בלונד ואדום וביקשה מהספר שיעצב לה קצוות פרועים כך שנראתה קצת כמו הזמרות באם-טי-ווי. היא לא קנתה את הג'ינס שישב כל כך יפה עליה בתצוגת הבגדים בחדר-האוכל מפני שאלון רצה בגדים חדשים עם הציור של הילד הפרוע כמו שיש לכל הבנים בכיתה שלו וקרן רצתה שמלה חדשה ליום ההולדת שלה, אבל כשחזרו הביתה היא פתחה את דלתות ארון הבגדים שלה, קימטה מצחה ונשכה שפתיה, ארזה יפה את כל הבגדים המכופתרים ששיוו לה מראה של מורה חסודה ומסרה אותם לפנימייה של ילדי החוץ. היא המשיכה להיענות בחיוב כמעט לכל מה שביקשו ממנה, אך כשבא אליה שמיל וספק שאל, ספק הודיע לה שהמשפחה שלו מנתניה מגיעה לביקור בט"ו בשבט והוא מקווה שיהיו נטיעות, כדי שהילדים לא יתאכזבו, אמרה לו בקול עניני ותקיף שאם כך כדאי מאוד שהוא יארגן את הנטיעות בעצמו מפני שהיא לא מבטיחה שום דבר כשהם עומדים שבוע לפני החג ועדיין אין לה צוות חג.

היא לא אמרה שום דבר, לא עשתה שום דבר מיוחד, אבל היה בה משהו שונה, ללא ספק, משהו שגרם לקרן, שבדרך כלל נהנתה למתוח את עצביהם של הוריה עד שנאותה ללכת לישון, להסכים די בקלות ללכת למיטה בתנאי שאימא תספר לה את פחדרון בארון בדיוק כמו שסיפרה אתמול, עם הקולות המפחידים וההצגה של פחדרון שבוכה בסוף כי הוא לא רוצה להישאר לבד, ואפילו דנה, שבדרך כלל נרדמה רק אם אימא שכבה לצידה וליטפה לה את הראש, הסכימה להסתפק בליטופים בחצי שעה שבה סיפרה לקרן את הסיפור ולאחר מכן להישאר במיטה לבד בתנאי שאימא תהיה בסלון ומנורת הסנופי תישאר דולקת. המשא ומתן הזה התרחש מדי ערב, פרט לערב יום שני שבו הורשו הילדים, לשמחתם, לצפות בטלוויזיה עד מאוחר, עד שנרדמו מולה יחד עם אבא. בערבים אלו השתתפה דינה במפגשים שבועיים של מדיטציה מונחית והדרכה רוחנית, והיא שמרה עליהם בקנאות למרות רטינותיו החוזרות ונשנות של ישראל על כך שהוא נאלץ להשכיב את הילדים לבד, ואפילו סירבה לבקשה להשתתף בישיבות המזכירות המצומצמת משום שאלו נפלו על יום שני.

רעיון החופשה הרומנטית ברומא שדינה חלמה עליה כל כך הרבה זמן החל לקרום עור וגידים, ולמרבה הפתעתה העניינים הסתדרו הרבה יותר טוב מכפי שציפתה. ישראל נלחם בשבילה בכל החזיתות – מול ציפי, מנהלת בית הספר שהזעיפה גבותיה ואמרה שאין אישור ממשרד החינוך לנופש אישי באמצע שנת הלימודים;  מול נטע מהגרעין שבדרך כלל הסכימה בשמחה לשמור על הילדים אבל הפעם לא התאים לה להיתקע איתם שבוע שלם; ואפילו מול מנהל המפעל שטען שהוא פשוט לא יודע איך יצליח להסתדר בלי ישראל כל השבוע.

דינה לא האמינה שהם באמת נוסעים עד שהמריא המטוס והיא ראתה את תל-אביב הולכת וקטנה מתחתיה, הולכת ומתרחקת עד שנעלמה באופק הכחול. מזג האוויר ברומא לא היה כה מסביר פנים. רוח קרה קיבלה את פניהם כשירדו מהמטוס, אבל דינה נשמה אותה לקרבה בחדווה ורעדה מעט, מקור והתרגשות. למחרת זרחה השמש חליפות מבעד לעננים והם טיילו בכל האתרים שסימנה במדריך שהחזיקה בידה, דינה ספק הלכה ספק רצה מנקודה לנקודה, בקושי מאמינה שהיא רואה במו עיניה את האתרים המפורסמים שקראה עליהם וראתה בסרטים אינספור – הפורום רומנו, הקולוסיאום, גבעת הקפיטול. היא גררה אחריה את ישראל תוך כדי הקראה נלהבת מהמדריך שבידה, עד שחשה ברגליה את משא העייפות והכריזה שהיא חייבת כוס קפה באחד מבתי הקפה המזמינים לאורך השדרה. ביום שלאחר מכן התעננו שוב השמיים והם החליטו, מחמת העייפות והעצלות, להתפנק ביום נינוח יותר, ארוחת בוקר כהלכתה ושוטטות רגלית, ללא כל מטרה מיוחדת.

אולי היה זה האוויר הקריר, המנוקד בטיפות גשם ערפיליות, הרקפות לאורך ויה ונטו, או הקסם הרומנטי בפונטנה די טרווי עם דמויות השיש הגדולות מהחיים שמשקיפות על ברכת המזרקה, ואולי היה זה בכלל דבר-מה אחר אשר זע בנפשה של דינה והפיק ממנה שובבות בלתי-צפויה. כשטיילו בוויה ונטו, שבויים בקסם האירופאי של חזיתות מפוארות ושוערים במדים מצועצעים שנראו כל כך  שייכים למקום וכלל לא מחופשים, כמו שהיו נראים לו ניצבו ברחוב בתל-אביב, החל לפתע לרדת גשם חזק. דינה צווחה בהנאה מופתעת, אחזה בידו של ישראל והם החלו לרוץ צוחקים בגשם. להיכנס לאחד מבתי המלון אי אפשר היה, לכן נכנסו לחנות ספרים גדולה ששכנה בקרון שעמד בפינת הרחוב. הם שוטטו בין מדפי הספרים, ישראל דפדף בספרי מסעות ודינה חיפשה ספרי אומנות, כשלפתע הבחינה בספר גדול עם תמונה מעניינת מאוד על הכריכה. היא לא שמה ליבה לזמן שעבר בשעה שדפדפה בדפי הספר, כאשר שמעה את קולו של ישראל מאחוריה.
"מה זה הספר הזה שאת כל כך שקועה בו?" התעניין.
דינה הסמיקה, סגרה את הספר והחביאה אותו מאחורי גבה. עתה התעוררה סקרנותו של ישראל והוא נאבק אתה קלות תוך כדי צחקוקים כדי לחלץ את הספר מידיה. לבסוף נכנעה ונתנה לו את הספר, מלכסנת מבט חושש לבדוק את תגובתו. התמונה על כריכת הספר – גבר נאה בחזה חשוף מחייך על רקע שדה חיטה רימזה על תוכנו של הספר אבל לחלוטין לא הכינה את ישראל לרמת החשיפה של התמונות בתוכו. גברים על רקע נופים פראיים, לבושים למחצה ועירומים לגמרי, איבריהם מתנוססים בגאון לשמיים, או מפנים את עכוזיהם השריריים אל המצלמה, גברים נאים ביופי גברי מחוספס, לא דוגמנים מלוקקים וחלקים, אלא גברים שאפשר להריח את ריח הזיעה שלהם. דינה הביטה מתוחה בסימנים מבשרי-הרע על פניו, בהרמת הגבה ובמבט המופתע בשעה שדפדף בספר, שורק בתימהון.
"אז זה מה שריתק אותך, אה?"
היא הנהנה, לא מסירה ממנו עיניה.
"אף פעם לא חשבתי שאת מהבנות שמתעניינות בתמונות מה…סוג הזה".
האם שמעה נזיפה קלה בקולו? אולי פשוט תאמר שסיקרן אותה לראות את זה פעם אצל גברים אחרים, אבל זה באמת לא ממש מעניין אותה. האם תוכל להתכחש להלמות ליבה שהאיץ פעימותיו בשעה שהביטה בגברים החשופים האלה?
ישראל סגר את הספר והביט בה בחיוך שלא הצליחה לפענח פשרו. "הדליק אותך הספר הזה, מה?"
היא נשמה לרווחה, נתנה בו מבט ממושך והנהנה קלות, חיוך קל בזויות פיה.
להפתעתה הרבה נטל את ידה ואמר בטון החלטי: "אני קונה לך אותו מתנה".

הם חזרו למלון במונית, ישראל התעקש. במושב האחורי של המונית התנהג ישראל כמו בן טיפש-עשרה מאוהב. הוא ליטף אותה ונישק אותה, על השפתיים, מאחורי האוזן ובשקע הצוואר והיה מוכן לרדת גם עמוק יותר אלמלא עצרה אותו בגערה חרישית מבודחת. עד שהגיעו לחדרם במלון נבנתה ביניהם ציפייה רוטטת שהטעינה את הרגעים המתארכים במתיקות מכאיבה.
לכשהגיעו לבסוף לחדרם במלון, רצה ישראל הלהוט להפשיט את דינה תיכף ומיד, אבל הפעם הגיע תורו להיות מופתע. היא דחפה אותו על המיטה ואמרה בקול יציב שצחוק נרמז בשוליו: "עכשיו אתה רק מסתכל".
ישראל ציית, נשכב על המיטה והביט בה במבט מצפה. היא הדליקה את הטלוויזיה וכיוונה אותה לערוץ MTV . צלילים קצביים עלו מהלהיט הנוכחי. דינה החלה לרקוד, מהוססת מעט בתחילה. שריריה נענו לה ברצון ותנועותיה הפכו גמישות ונחשיות יותר ויותר. היא עצמה עיניה והתמכרה לקצב. ישראל התבונן בה כאילו ראה אותה בפעם הראשונה בחייו. לאט לאט פרמה את כפתורי חולצתה, שחררה חזייתה וחפנה את שדיה, מעבירה אגודלה על הפטמות. כשפקחה עיניה ראתה את ישראל מביט בה במבט עז וממוקד, ידו על מפתח מכנסיו. היא חייכה חיוך קטן והמשיכה לרקוד. עתה פשטה חולצתה וחזייתה ורקדה במכנסי הג'ינס כששדיה מקפצים בחופשיות עם מקצב התנועה. ידיה עברו, ליטפו את גופה, מחזה החשוף ועד לירכיה. נשימותיו של ישראל הפכו קצרות ומהירות. בתנועה אטית מאוד, מכאיבה באיטיותה, פתחה את הרוכסן במכנסי הג'ינס והחלה מורידה אותם תוך כדי התפתלויות לקצב המוזיקה. לבסוף, כשעמדה לפניו בתחתונים בלבד והעבירה אצבעה על ירכיה ועל גבעת ערוותה שנשקפה מבעד לבד הדק, לא יכול היה ישראל לשאת עוד את המתח שנצבר בו. הוא התרומם כדי לחבקה ולשאת אותה למיטה אבל היא הניחה יד בוטחת על חזהו, דחפה אותו בעדינות בחזרה ואמרה בטון מתפנק-מצווה:
"אמרתי לך שעכשיו אתה רק מסתכל!" הוא התבונן בה בפליאה. הניצוץ השובב בעיניה היה חדש לו, כמו החיוך שהתעקל בזויות פיה. הוא לא היה בטוח לאן כל זה מוביל, אך דינה החדשה קסמה לו מאוד. הוא נשכב בחזרה על המיטה כשאינו מסיר ממנה את עיניו לרגע.

דינה המשיכה לרקוד כשידיה עוברות-לוטפות את שדיה, בטנה והעור החלק, הרגיש שבפנים ירכיה. עיניה היו עצומות, כמו מתבוננות פנימה, למקום מוצל בתוכה אשר תיאורו המדויק חמק ממנה, מקום אשר ביקרה בו פעם, או פעמים רבות בעבר אך מאז אבד שבילו בין שיחי הפרא של מחויבויות חייה. ידה הימנית גלשה במורד בטנה, התחפרה וחדרה מתחת לבד הדק של התחתונים. נשימתו של ישראל נעצרה. ידה החלה לנוע קלות, פרקי אצבעותיה מתבלטים תחת הבד הלבן.
"תורידי את התחתונים", ביקש ישראל בקול ניחר מהתרגשות.
מבלי לפקוח את עיניה ומבלי להוציא את ידה הימנית ממקום מחבואה החלה לדחוף את התחתונים כלפי מטה, עד שהגיעו לקרסוליה, משם העיפה אותם בתנועה חיננית לפינת החדר. היא עמדה לרגע, מתנועעת לצלילי המוסיקה הקצבית, אחר משכה אליה את הכורסה שעמדה ליד החלון והתיישבה עליה בפישוק רגליים. עתה יכול היה ישראל לראות את  שפתי ערוותה הפעורה ושתי אצבעות שהמשיכו לשפשף את הדגדגן ומדי פעם גלשו וטבלו עמוק בנרתיקה. פניה היו רציניות ומרוכזות. ישראל הרטיב את ידו והחל להחליק על איברו הזקור מעלה ומטה בתנועה אטית, מבלי משים מתאים עצמו לקצב שלה. תנועותיה הפכו מהירות יותר ויותר וייפחות קלות כצווחות ציפור רחוקה התמלטו מפיה. לפתע החל כל גופה לרעוד, היא התקפלה קדימה ומיד מתחה גופה לאחור בקשת על הכורסה, ישבנה באוויר, הצעקה הגדולה שנצברה ונדחסה בגופה הדק התפקעה בחלל החדר כמו נולדה ממנה, קולה מהדהד בין הקירות.

ישראל חש אליה ולקח אותה בזרועותיו. הוא הרים אותה כמו ילדה קטנה והיא לא התנגדה, גופה היה רפוי, עיניה עצומות והבעה של אושר על פניה. הוא השכיב אותה על המיטה והתבונן בה. גופה הלבן והדק קרן בלהבה פנימית. הוא החל לנשקה רכות, עיניה, פניה, שפתיה, צווארה. היא התנשמה כשהטביע שפתיו בשקע צווארה ומשכה ראשו לשדיה. הוא העביר לשונו מסביב לשדיים הקטנים העגולים שהתאימו בדיוק לכפות ידיו ומצץ קלות את פטמותיה. עורה היה חלק ומשיי ומגעה אפף אותו ברגשות רכים ורצון לענגה עד כלות הנשימה. לאט לאט גלש מטה, נושק בטנה הלבנה, יורד לאורך הפס הבלתי נראה כמעט של שיער בהיר שהוביל מטבורה הישר לערוותה. דינה חשה כיצד הרטט הקל שלא חדל בגופה מתעצם והולך. הוא פישק את השפתיים החיצוניות עד שנגלה התוך האדמומי הרוטט. הדגדגן שלה בצבץ ככפתור זעיר בחיבור העליון שבין השפתיים הפנימיות. לשונו החמה הקפיצה בבת אחת את הרטט הקל לפרפור פנימי שהתחבט בתוכה,  משתוקק למגעו.  ישראל הטביע לשונו בנרתיקה כשהוא טועם את הטעם המיוחד, שאין לטעות בו, של תשוקתה המתעוררת. היא התנשמה בכבדות והרימה אליו את אגן ירכיה, כרוצה להכיל את לשונו בתוכה. הוא החל למצוץ קלות את הדגדגן שלה והעביר לשונו מעלה ומטה לכל אורך הכוכית שלה בזמן שאצבעו קדחה בעדינות בפתח נרתיקה, מגששת לנקודת הג'י שהבליטה עצמה כאפונה קטנה ומחוספסת בדופן החלק.
דינה חשה את גלי התחושות העולים ונושאים אותה עמם, והפעם הרשתה לעצמה להתמכר להם ללא מעצורים, הן התעצמו יותר ויותר, עד לבלי הכיל, עד ההתפרקות המיוחלת שהיתה טובה יותר מכל חלומותיה. זהו, חשבה, יותר טוב מזה לא יכול להיות, אך באותו הרגע חשה את איברו הזקור נדחק אליה, מתדפק על פתחה כמתחנן על נפשו, רק בה יטביע את עוצמת הכיסופים שמתחוהו עד כלות. נעתרת להפצרותיו האילמות, התרככה ונפתחה אליו, חשה אותו גולש לתוכה באבחה שסחטה את כל האוויר מריאותיה. היא הוצפה תחושות שגאו ועלו מנקודת החיבור ביניהם, תחושות שסחפו אותה איתן בגל הגאות האדיר ללא כל שליטה. גופה רטט, רעד, פרכס, זמזם כעמוד מתח גבוה, והיא רק היתה נוכחת בו, נוכחות שקטה, שותפה לעונג, ואושר רב היה בשחרור הזה, בכניעה לעונג המתוק שהרטיט את כל הווייתה.

הם נותרו מחובקים זמן מה, רועדים עדיין מעוצמת החוויה. ישראל רצה להתגלגל מעליה אך היא הידקה רגליה סביבו ולא נתנה לו להישלף מתוכה. "בוא נישאר כך קצת", לחשה לו. היא ליטפה ראשו ומצחו המיוזע, חשה את כובד משקלו על גופה כלחץ מרגיע. פעימות ליבם התמזגו בהדהוד מתואם, מסיעות אדוות אהבה הלוך ושוב ביניהם.

בקרוב…

X