ממעמקים | לרכישה באינדיבוק
ממעמקים

ממעמקים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 273
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 39

לאחר שריצה שתי שנות מאסר עם עבודת פרך בגין הומוסקסואליות, השתחרר אוסקר ויילד מכלא רידינג כשהוא חסר כול. באמתחתו היו עשרה שילינגים ויצירה אחת ויחידה ששלטונות הכלא התירו לו לכתוב: מכתב בן שמונים עמודים שמוען ללורד אלפרד "בוזי" דאגלס, שהיה מאהבו בשנתיים שקדמו למאסרו.
"זה המסר שהועידה נשמתי לנשמותיהם של בני האדם", אמר עליה ויילד; ואכן, את היצירה, שנודעה לימים בשם "ממעמקים", ניתן לקרוא באופנים רבים: כיצירה ספרותית הבנויה כמכתב אהבה שבליבו דינמיקה פתולוגית של מערכת יחסים רומנטית; כדיון פילוסופי על טיבם של הסבל, הגאולה, האלוהות, האינדיבידואליזם והאמנות; וכיצירתו האוטוביוגרפית היחידה.

ויילד ביקש ש´ממעמקים´ יראה אור רק לאחר מותו, אך תוכנו של המכתב והמאבקים המשפטיים הממושכים בשאלת הבעלות עליו איפשרו רק פרסום של גרסאות מצונזרות וחסרות שלו. רק מאה ושש־עשרה שנה לאחר כתיבתו, בשנת 2013, ראתה אור הגרסה השלמה והמדויקת של המקור, שנח עד עצם היום הזה במוזיאון הבריטי, שמונע כל גישה אליו.

יצירה מאלפת, מרגשת ונוקבת זו זוכה עתה לראשונה לתרגום מופתי ושלם לעברית מאת ליה נירגד, ומצורפים לה פתח דבר, נספח מאת מרלין הולנד, נכדו של ויילד, ואחרית דבר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ממעמקים”

פתח דבר
"חייתי. כן. שתיתי את המתוק, את המר, ומצאתי את המר שבמתוק ואת המתוק שבמר… בבית הכלא גיליתי את נשמתי. יום אחד העולם כולו יקרא מה שכתבתי שם. זה המסר שהועידה נשמתי לנשמותיהם של בני־האדם."[1]
במילים אלו בחר ויילד להתייחס ליצירתו 'ממעמקים', שנכתבה בכלא רדינג בחודשים האחרונים של מאסרו.
ואכן, 'ממעמקים' היא יצירה רבת רבדים, שניתן לקרוא אותה באופנים רבים: כיצירה ספרותית הבנויה כמכתב אהבה, שבליבו דינמיקה פתולוגית של יחסים; כדיון פילוסופי בטיבם ובמשמעותם של הסבל, הגאולה, האלוהות, האינדיבידואליזם והאמנות; כניסיון לספק הסבר להתנהגותו ולטהר את שמו של המחבר, בעיקר עבור הדורות הבאים; וכיצירה האוטוביוגרפית היחידה של אמן הכיסוי והגילוי, שכתב "תן לאדם מסכה והוא יאמר לך את האמת."[2]
ויילד, שסלד מכתיבה ריאליסטית וביכר על פניה את ההמצאה הלשונית, את השנינה ואת הפרדוקס, עוטה ב'ממעמקים' את מסכת העבריין ומשרטט את דיוקנו העצמי, את הרהוריו האינטימיים ואת תקוותיו. הוא כותב מכתב נוקב המתייחס לאירועים חשובים בחייו וממען אותו אמנם למאהבו, אך לא פחות מכך גם אל עצמו.
הקורא של ימינו, שאינו מצוי בפרטי הביוגרפיה של המחבר ואינו מכיר את גלגוליהם של ההליכים המשפטיים שהביאו למאסרו, ייטיב להבין את היצירה אם יונחו לפניו הרקע וההקשר העובדתיים לכתיבת 'ממעמקים'. לכך נועדה הקדמה זו.
אוסקר ויילד נולד ב-16 באוקטובר 1854 בדבלין לסר ויליאם ויילד, רופא עיניים ואוזניים ידוע (שטרם נישואיו כבר היה אב לשלושה ילדים), ולליידי ג'יין פרנצ'סקה ("סְפֵּרָנְצָה") אֵלגי, מתרגמת, משוררת ופעילה בתנועה לעצמאות אירלנד. לזוג נולדו שני בנים (וילי ואוסקר) ובת שנפטרה בילדותה. אוסקר, שהתבלט בכישרונו ובשנינותו כבר בגיל צעיר, היטיב גם להתנבא על גורלו. עוד בהיותו תלמיד בית־הספר המלכותי פורטורה שבדבלין, שח פעם לחבריו כי הוא משתוקק להיות "הנתבע במשפט המלכה נגד אוסקר ויילד."[3] משאת נפש מפוקפקת זו התממשה להוותו כעבור שני עשורים, כשהיה בשיא תהילתו.
ויילד פנה ללימודים קלאסיים בטריניטי קולג' שבדבלין, שם פיתח את השקפת עולמו האסתטית והמוסרית הבזה למוסכמות וסיגל לעצמו לבוש מטורזן וגינונים של דֶנְדִי (נטייתו המינית היתה מעורפלת כבר אז). משזכה במלגה למודְלן קולג' היוקרתי שבאוקספורד, עזב את אירלנד ומעולם לא שב להתגורר בה. באוקספורד התוודע לפילוסופים וולטר פייטר וג'ון ראסקין, שהתעמקו בתפקידה של האמנות בחיי היומיום. להגותם נודעה השפעה מכוננת על השקפת עולמו.

כשסיים את לימודיו השתקע בלונדון והחל לחפש את דרכו האמנותית. הוא פירסם קובץ שירים ראשון שזכה לתגובות צוננות, וזמן קצר לאחר מכן הפליג לארצות־הברית לשאת סדרת הרצאות על "אופיו האמנותי של הרנסאנס האנגלי".
בעידודה של אמו ומתוך רצון להבטיח את רווחתו הכלכלית ואולי גם להפריך שמועות על מיניותו, נישא ויילד בחודש מאי 1884 לקוֹנְסְטַנס לויד. לזוג נולדו שני ילדים, סיריל וּויוויאן. במשך שנתיים היה ויילד בעל ואב מסור ונאמן, אך לאחר מכן החל לנהל במקביל גם מערכות יחסים אינטימיות עם גברים. הראשונה שבהן היתה, ככל הנראה, עם רוברט רוס, שאיתו שמר על קשרי ידידות אמיצים עד יום מותו. ויילד קיים מערכת יחסים משמעותית גם עם ג'ון גריי, ששימש לו השראה לכתיבת הספר 'תמונתו של דוריאן גריי'.
אל הלורד אלפרד דאגלס התוודע ויילד בביתו, כאשר המשורר ליונל ג'ונסון הציג בפניו את דודנו הצעיר בן העשרים ושתיים, שהוקסם עד עמקי נשמתו מ'תמונתו של דוריאן גריי'. דאגלס היה בנו של המרקיז התשיעי מקווינסברי – משורר, צייד ומתאגרף שניסח חוקי אגרוף הקרויים עד היום על שמו, ונודע לשמצה בשל חיבתו לשערוריות, לקטטות ולמדון. כשוויילד שמע שכמוהו, בשעתו, גם אותו צעיר יפה תואר הוא סטודנט ללימודים קלאסיים במודלן קולג', הציע לו עזרה בלימודיו. דאגלס אכן פנה אל ויילד שישה חודשים לאחר מכן, אבל לעזרה מסוג אחר לגמרי. באביב 1892 הופעל על דאגלס ניסיון סחיטה, על סמך מכתב שכתב. ויילד העמיד לרשותו את עורך דינו, שהגיע להסדר כספי עם הסחטן, ואף ביקר באוקספורד כדי לפקח על העניין מקרוב ולבלות כמה ימים במחיצתו של דאגלס. אותו ביקור סימן את תחילתה של מערכת יחסים מורכבת ורצופת שערוריות, שלוותה בחליפת מכתבים סוערת לא פחות.
בראשית היכרותם היה דאגלס בשנתו הרביעית באוקספורד. הוא כתב שירה וערך כתב עת ספרותי שקידם הכרה בהומוסקסואליות. בשנים אלו טיפח חיבה לנערים צעירים, חלקם טיפוסים מפוקפקים שהעניקו את חסדיהם תמורת ארוחה, מעט כסף או מתנות. ויילד העמיד את משאביו הכספיים למימון התחביב, ועד מהרה התמסר לו גם הוא בנפש חפצה ואף העניק למעשה תימוכין פילוסופיים ופסיכולוגיים. ויילד ודאגלס, שלא ציפו לנאמנות מינית זה מזה, נהנו לערוך ביניהם תחרות גלויה על ליבם של אותם הנערים.
באביב וקיץ 1893 שכר ויילד לבקשתו של דאגלס בית בגורינג־אוֹן־תֵמְז. שהותם של השניים שם לֻוותה במריבות אינסופיות שהשביתו את ויילד מכל עבודה, ועליהן הלין בהרחבה ב'ממעמקים'. בסופו של אותו קיץ לא התייצב דאגלס לבחינות הגמר באוקספורד, ושערי האוניברסיטה ננעלו בפניו. ויילד, שביקש לסייע לו למצוא תעסוקה הולמת, הציע שיתרגם לאנגלית את מחזהו 'סלומה', שנכתב במקור בצרפתית. ויילד לא שיער עד כמה דלה הצרפתית של דאגלס, ובין השניים פרצו חיכוכים תכופים סביב התרגום וההכרה שביקש לעצמו המתרגם. בסופו של דבר הגיעו העניינים למבוי סתום, ודאגלס ויתר על המלאכה.

בהמשך השנה החליף ויילד את הבית בגורינג־און־תמז בחדרי מלון שאותם שכר לכאורה על מנת לעבוד, אך למעשה נועדו להתייחדות עם דאגלס ועם הנערים שסופקו לו, בין אם על ידי בן זוגו או על ידי אדם בשם אלפרד טיילור, שלימים הועמד יחד איתו למשפט.
ויילד ודאגלס ניהלו אורח חיים בזבזני להחריד שנועד להשביע את גחמותיו של דאגלס, ובאופן כלשהו גם לאשרר את מערכת היחסים ביניהם.[4] אורח חיים זה התנהל במקביל לנישואיו של ויילד, וגם אם דאגלס לא היה לרוחה של קונסטנס, היא הסכינה עם נוכחותו בחייהם והמשיכה לנטות חיבה לבעלה. שלא כמוה, אביו של דאגלס, המרקיז קווינסברי, לא הפגין אורך רוח וגם לא גזר על עצמו איפוק. הגברתן, שבז לבנו "הרכרוכי", עשה כל אשר לאל ידו כדי להפריד בין השניים. הוא ראה בוויילד את האחראי לנשירתו של דאגלס מהלימודים והאמין שלפתחו רובצת האחריות לנטיותיו המיניות של בנו ולהתנהגותו הפוחזת. לזעמו תרמה העובדה שגם סביב דְרָאמְלנְריג, בנו הבכור של המרקיז, נפוצו בעת ההיא שמועות על רומן אסור שניהל עם שר החוץ הבריטי, לורד רוֹזְבֵּרי, וכפי הנראה בעטיו שלח האח יד בנפשו. איומיו של קווינסברי לא הועילו. ויילד ודאגלס המשיכו לקיים קשר הדוק לעין כול, בלונדון ומחוצה לה. דאגלס, שבליבו בערה טינה עמוקה ועתיקת יומין לאביו, רווה נחת מהשפלתו ומהפיכתו של ויילד לכלי משחק ביריבות זו.
לאחר שסוכלה מזימתו של קווינסברי לעורר מהומה במהלך הצגת הבכורה של 'חשיבותה של רצינות' והוא הורחק מהאולם על ידי שוטרים (לא לפני ששיגר לוויילד זר ירקות מרקיבים), סר הלה למועדון אוֹלְבֶּמַרֶל והשאיר בידי השוער כרטיס ביקור שבו כינה את ויילד סרסור ו"סדומאי", מושג שרווח אז באנגליה לתיאור מיניות הומוסקסואלית גברית. המושג הומוסקסואליות עצמו, נולד בעקבות משפטו של ויילד.
אותו כרטיס ביקור הגדיש את הסאה. סבלנותו של ויילד פקעה. הוא לא שעה לעצתם של רוס, ברנרד שוֹ[5] ופרנק האריס להבליג ולהימנע מהליכים משפטיים. למחרת היום התייצב בלוויית דאגלס אצל עורך הדין האמְפְריז. עורך הדין, שהתקשה לעמוד בפיתוי להיחשף לאור הזרקורים, תמך בכל פה בהגשת תביעת דיבה. כשוויילד ציין שאין לו את האמצעים הכספיים לכך, מיהר דאגלס להפיג את חששותיו והבטיח לו באותו המעמד שאחיו ואמו יממנו את הוצאות המשפט.
ב-1 במרץ התייצבו ויילד, האמפריס ודאגלס בתחנת המשטרה והצליחו להשיג צו מעצר נגד קווינסברי. זה הובא לבית־המשפט והואשם בהוצאת דיבה.
המשפט נקבע לשבוע מאוחר יותר. להגנתו טען האב במשפט שכתב ידו לא הובן ולמעשה נכתב שם שוויילד רק "מתחזה לסדומאי."[6] בנוסף טען שכהורה היתה לו הצדקה למעשיו. מה שהכריע בסופו של דבר את הכף היה שפע ראיות מביכות שסיפק האב לכך שוויילד אמנם "סדומאי". בידיו כבר היו מכתבים שכתב ויילד לדאגלס שרמזו על מערכת יחסים "אסורה". על אחד מהם, "מכתב היקינתון", המוזכר ב'ממעמקים', מן הראוי להתעכב קמעה. במכתב זה מרמז ויילד על סיפור אהבה מיתולוגי בין שני גברים, אפולו ויקינתון.[7]
וכך כתב בו לדאגלס:

נערי היקר לי מאוד,
הסונטה שלך מקסימה ביותר, והפלא הוא ששפתי הוורד הארגמניות שלך נועדו לשיגעון המוזיקה והשירה לא פחות מאשר לשיגעון הנשיקה. נשמתך הזהובה, הטמירה, מתהלכת בין תשוקה לשירה. אני יודע שיקינתון, שאותו אהב אפולו עד כדי שיגעון, לא היה אלא גלגול שלך בימי יוון הקדומה. מדוע אתה לבדך בלונדון, ומתי תצא לסולְסְבְּרי? לך, לך לשם לצנן את ידיך באור הדמדומים האפור של העולם הגותי, ובוא לכאן בכל עת שיתחשק לך. המקום מקסים, ורק אתה חסר בו. אך ראשית צא לסולסברי.
שלך תמיד באהבת נצח,
אוסקר[8]

מכתב זה ואחרים התגלגלו לידיה של חבורת סחטנים באמצעות אלפרד ווד, נער בן שבע־עשרה שוויילד נהג להזמינו לארוחות ערב ולתת לו במתנה בגדים משומשים. בכיס אחד המעילים שהעניק לו נשכחו מכתבים שכתב. ווד וחבריו ניסו לסחוט בעזרתם את ויילד, אך הוא לא נכנע. בסופו של דבר, הוחזרו לו כל המכתבים למעט "מכתב היקינתון", שהתגלגל לימים לידיו של קווינסברי והוצג במשפט דווקא על ידי פרקליטו של ויילד, שסבר שאם יהיה הראשון שיגיש אותו תימנע מההגנה האפשרות להציגו באופן שערורייתי.
במסגרת הכנותיו למשפט, הפעיל קווינסברי בלשים. אלה הגיעו לפרוצה בלונדון, שסברה כי הנערים הצעירים מהווים איום ישיר על פרנסתה. היא טרחה להפנות את הבלשים לדירתו של אלפרד טיילור, ושם נמצאו הראיות שלהן פילל האב: שמותיהם וכתובותיהם של הנערים שהתרועעו עם ויילד ודאגלס. משעה שעניינו של ויילד באותם נערים עלה לדיון במשפט, היה ברור שהקערה התהפכה על פיה ושהלורד קווינסברי יזוכה. ויילד הפך מתובע לנאשם. הפומביות והשערורייה שהתלוו למעשיו היו חמורות מכדי שהחברה האנגלית דאז תעצום עין ותסכין עימן – כפי שנהגה עד אז בהומוסקסואלים ככלל.
לו רק רצה, היה ויילד יכול לנצל את פסק הזמן בין משפט הדיבה למשפט הפלילי ולברוח לצרפת. רבים מידידיו יעצו לו לעשות כן, וגם הלורד קווינסברי שיגר לו מסר שלא ימנע ממנו את המנוסה כל עוד לא ייקח איתו את דאגלס. לעומת זאת אמו, שראתה עצמה תמיד כמהפכנית ולוחמת, וכמו אירים רבים החשיבה מאסר באנגליה לאות כבוד ולא קלון, אמרה לו: "אם תישאר בלונדון, גם אם תלך למאסר, תמיד תהיה בני. הדבר לא יגרע מאהבתי אליך כהוא זה; אבל אם תברח – לא אדבר איתך עוד לעולם!" ויילד סירב לברוח. מן הסתם, לא שיער בנפשו עד כמה יהיה קשה עליו מאסרו. מקץ שעות אחדות התייצבו השוטרים בחדרו עם צו מעצר וכתב אישום על שידול נערים למשכב זכר. הנערים, אגב, היו כולם מבוגרים מגיל ההסכמה, שעמד אז על שבע־עשרה.
בעוד ויילד ממתין למשפטו הפלילי, פתח קווינסברי בהליכים להחזר הוצאות משפט הדיבה. לתביעתו הצטרפו נושים נוספים. ויילד הוכרז כפושט רגל ונאלץ לראות כיצד ציוריו, כליו היפים והספרים יקרי הערך שלו נמכרים בפרוטות.
המשפט התנהל בשני שלבים כיוון שבפעם הראשונה המושבעים לא הצליחו להגיע להסכמה בדבר הכרעת הדין. אם בשלב הראשון היה נדמה שבית־המשפט גוזר על עצמו איפוק מה, הרי שהשלב השני התאפיין באווירת קרקס לקול מצהלות העיתונות הצהובה. טיעוני ההגנה של ויילד נסמכו על שפה אמנותית ופילוסופית יותר מאשר משפטית. הוא ביקש לגזור מ'המשתה' לאלפטון את הלגיטימיות של יחסי החניכה שבין גבר בוגר לצעיר. אך טיעוניו אלו העלו גיחוך בלבד ולא הועילו לו במאום.
השופט, סר ג'ון בְּרידְג', תרם מצידו לליבוי אווירת המוסרנות והצביעות שהגיעה לשיאים כשציין במלוא הרצינות שמעולם לא התנהל בפניו משפט חמור כל כך.
דמות הדנדי הנמשך לחברתם ולגופם של צעירים מפוקפקים הולידה אז את המינוח "הומוסקסואל", שהיתה מובלעת בו עמדה ערכית שלילית.
שלא במפתיע מצאו המושבעים את ויילד אשם בכל סעיפי האישום פרט לאחד, והשופט גזר עליו את העונש החמור ביותר שקבע החוק: "שתי שנות מאסר עם עבודת פרך".
בין אפריל למאי 1895, בטרם החל לרצות את מאסרו, התנהלה בין ויילד לדאגלס חליפת מכתבים ערה שרוממה את אהבתם והכריזה על נאמנותם הנצחית זה לזה. וכך כתב ויילד במכתבו האחרון לדאגלס: "או, המתוק מכל הנערים, האהוב מכל הנאהבים, נפשי עורגת אליך, חיי הם חייך, ובכל עולמות הכאב והעונג אתה עבורי האידיאל הנערץ ומקור האושר."[9]
זה היה המכתב האחרון שכתב לדאגלס לפני 'ממעמקים'. אחר כך לא היה יכול לכתוב לו, ולא כתב במשך תשעה־עשר חודשים.
ויילד נלקח לכלא נְיוּגֵייט, משם הועבר להוֹלְוֵויי ולפֶּנְטוֹנְוויל ולאחר מכן לרדינג. איתרע מזלו ובאותה העת היה בתוקף חוק משנת 1865 שדגל בשיטת ענישה אכזרית – חוק ששונה רק ב-1898, לאחר שכבר שוחרר ממאסרו.

בחודש הראשון למאסרו עבד ויילד במכונת דיווש שתבעה מאמץ גופני עליון. אחר כך נאלץ לפרום חבלים שהשחיתו כליל את ציפורניו ואת עור ידיו. מזונו היה דל, תנאי ההיגיינה בתאו היו ירודים, ובדומה לאסירים רבים לקה בדיזנטריה קשה ואיבד משקל רב, עד שבקושי היה ניתן לזהותו. הוא הורשה לשהות רק שעה ביום באוויר הצח בחברת אסירים אחרים, אבל נאסר עליו מכול וכול לדבר איתם. במקרה אחד, זיהה אותו אסיר שביקש להפגין כלפיו אהדה. ויילד הפר את הכללים וענה לו במשפט קצר, והושלך לצינוק למשך שבועיים תמימים. רק בחלוף שלושה חודשים התירו לו ליצור קשר עם העולם החיצון: אחת לשלושה חודשים הוא היה זכאי לביקור בן עשרים דקות של שלושה ידידים, שנערך מאחורי סורג ובנוכחות סוהר. כמו כן, הותר לו לנהל התכתבות מוגבלת עם אדם אחד בלבד. ויילד, שהתייסר על הבושה והצער שהסב לאשתו ולבניו, בחר לנצל את זכותו זו כדי להתנצל בפני קונסטנס ולהבטיח לה שיתקן את דרכיו.
דאגתו של ויילד למשפחתו הטרידה את דאגלס, והוא ביקש רשות מיוחדת להתכתב איתו. בקשתו נענתה בשלילה. בחודש יוני 1895 הוא עתר למלכה בבקשה לחנון את האמן. גם עתירה זו נדחתה. לאחר מכן גזר על עצמו דאגלס גלות באירופה למשך כמה חודשים.
קונסטנס, שביקשה להגן על הילדים, תיכננה לעבור עם המשפחה לאירלנד. משנוכחה לדעת שהצער הכבד ששרר שם על גורלו של ויילד עלול להכביד עליהם עוד יותר, בחרה בשווייץ. סיריל וּויוויאן נשלחו לשם ראשונים, והיא נותרה באנגליה כל עוד יכלה על מנת לסייע לבעלה. רק כשביתם על כל תכולתו הועמד למכירה כדי לסלק את חובותיו, הצטרפה לילדים. באותו זמן היא גם שינתה את שם משפחתם ל"הולנד".
ויילד וקונסטנס ניהלו משא ומתן ממושך על הסדר כספי שיבטיח קצבה שתשולם לו מרכושה הפרטי. משא ומתן זה הבשיל כעבור כשנה, וקונסטנס נאותה לחתום על ההסכם בתנאי שייאסר על וויילד לבקר אותה ואת ילדיהם המשותפים שלא בהסכמתה. כמו כן נקבע בהסכם שהיא רשאית להפסיק את קצבתו אם ייוודע לה שהוא מנהל "חיי פריצות".
אמו של ויילד, שאליה היה קשור מאוד, נפטרה חודשים ספורים לאחר שנאסר וקונסטנס הגיעה לכלא לבשר לו את הבשורה המרה.
ויילד מתייחס ב'ממעמקים' גם לביקורו של ידידו רוברט שֵרַרְד, ביקור שבמהלכו נודע לו כי דאגלס מתעתד לפרסם מאמר ב'מֶרְקיר דה פראנס' ובו ציטוטים ממכתבי האהבה שקיבל מוויילד במהלך משפטו. ויילד חשש שהמאמר יסכל את המשא ומתן שניהל באותה עת עם קונסטנס. כמו כן נבצר ממנו להבין כיצד דאגלס מתעלם מההשפעה שעלולה להיות למאמר כזה על ילדיו, משיתברר להם שאביהם שיקר מעל דוכן העדים באשר לטיב היחסים ביניהם. ויילד זעם והורה לשררד למנוע את פרסום המאמר בכל דרך. כך עשה גם כששמע שדאגלס מבקש להקדיש לו ספר שירים.
דאגלס נפגע מתגובתו של ויילד, הבין שיחסו כלפיו השתנה, וחדל מניסיונותיו ליצור עימו קשר. עם שתיקה זו בא ויילד חשבון ב'ממעמקים'.
חשוב להדגיש, כי בכל הקשור למערכת היחסים בין השניים אין לקרוא את היצירה כפשוטה, כלומר כדיווח מדויק על מערכת היחסים בין ויילד לדאגלס. בעוד חלק מההאשמות מוצדקות, אחרות מוגזמות ואף מופרכות. אך לא זה העיקר. כוחו וחשיבותו של 'ממעמקים' כיצירת פרוזה נובעים מהביטוי שהיא נותנת לתמורה שהתחוללה בדמיונו של ויילד כיוצר; רב האמן של השנינה והפרדוקס פונה בפעם הראשונה, ובמלוא הרצינות והחומרה, נגד מה שהוא מכנה "חטא הרדידות", ומוכיח כי אף שהוא פגוע, מריר ושבור, הוא עדיין במלוא אונו כשהוא בא לגבש את רעיונותיו ולנסחם.
את המכתב כתב ויילד בפרק זמן של שלושה חודשים, מינואר עד מרץ 1897. בכל פעם הוקצה לו גיליון פוליו כחול של בית הכלא, שבראשו מוטבע סמל המלוכה. כאשר סיים אותו, נלקח ממנו הגיליון וניתן לו חדש במקומו. בסופו של דבר הורכבה היצירה משמונים עמודים צפופים כתובים על גבי עשרים גיליונות.
ויילד התכוון לשלוח את כתב היד מהכלא לרוברט רוס יחד עם מכתב נלווה, ובו הוראות בכל הנוגע לטיפול בו. אולם כללי הכלא אסרו על כך. אותו מכתב נלווה שמעיד על יחסו ליצירה, פורסם במלואו במהדורה הראשונה של יצירות ויילד ב-1908, בהוצאת מֵתיון ושות'. וכך בין היתר נכתב בו:

רובי יקר שלי, אני שולח לך בנפרד כתב יד, ואני מקווה שיגיע בשלום. ברגע שתקרא אותו, אני מבקש שתדאג לכך שיועתק… את המדפיס אפשר להזין בדפים דרך סבכה בדלת, כפי שנוהגים בחשמנים בבואם לבחור אפיפיור; עד שייצא אל המרפסת ויוכל להכריז בפני העולם: "Habet Mundus Epistolam!"י[10] כי אכן זוהי איגרת כגון אלו של האפיפיור, וכשם שהבוּלות של האב הקדוש נקראות על שם מילות הפתיחה שלהן, אפשר לכנותה "Epistola: In carcere et Vinculis".י[11]

כאמור, רק בבוקר שחרורו, ב-19 במאי 1897, מסר לו אותם מפקד הכלא, מייג'ור נלסון.
אגב, אותו מייג'ור נלסון אמר לרוס באחד מביקוריו בכלא שאל לו לטעות במראהו של ויילד; הוא אמנם נראה טוב יותר, אבל כמו כל יתר הגברים בכלא שאינם מורגלים בעבודה פיזית קשה, גם הוא עתיד למות בתוך שנתיים מיום שחרורו. למרבה הצער, הנבואה האכזרית התממשה כמעט במדויק.

האסיר המשוחרר ויילד קיווה לעשות את ששת החודשים הראשונים לשחרורו במנזר ישועי. כבר ביום השחרור שלו שיגר מכתב למנזר מהמלון ששהה בו, אך מהמנזר השיבו את פניו ריקם. תשובתם שברה את ליבו. למחרת היום יצא את אנגליה בפעם האחרונה לכיוון דְייֵפּ, שם חיכה לו רוברט רוס שקיבל מידו את כתב היד.
כשוויילד הגיע לדייפ כבר המתין לו שם מכתב מדאגלס, שביקש להיפגש איתו. זה היה הראשון מבין מכתבים רבים שבהם הצהיר דאגלס בלהט על נאמנות ללא סייג ועל רצונו לחדש את הקשר עם ויילד. תגובתו של ויילד היתה צוננת. כל מעייניו היו נתונים, בראש ובראשונה, להסדרת מפגש עם ילדיו. אך קונסטנס דחתה את בקשתו פעם אחר פעם באמתלות שונות. נראה שביקשה להסדיר תחילה את ענייניהם הכספיים ולהבטיח שוויילד לא יחזור להרגליו הקודמים.
בעודו מייחל למפגש עם ילדיו החל לכתוב את 'הבלדה מכלא רדינג'. במקביל ניסה לשוב ליהנות ממנעמי החיים ופיזר בנדיבות את הכסף שגייסו ידידיו על מנת לסייע לו בשיקומו.
לא חלף זמן רב, והוא נוכח לדעת שהאכזריות כלפיו לא התמצתה רק במאסר. בעיירה שבה קבע את משכנו חיה קהילה אנגלית גדולה שזיכתה אותו ביחס משפיל או בהתעלמות מופגנת. נדיבותם ועדינותם של קומץ חבריו המסורים לא הצליחו לפצות אותו על העלבונות הצורבים שהפכו מנת חלקו היומית. דאגלס, שלא ידע דבר על הצגתו הלא־מחמיאה ב'ממעמקים', שב והצהיר בכל דרך על נאמנותו. הוא היה היחיד שלא מתח ביקורת על ויילד ועודד אותו לחיות חיים חפים מצביעות. קל אפוא להבין עד כמה קרץ לוויילד איחוד מחודש עם דאגלס, חרף כל מה שכתב עליו במכתבו.
ואכן, משנואש מהסיכוי לפגוש את ילדיו, הזמין את דאגלס לבקרו. המפגש התקיים בסוף אוגוסט ברוּאֵן ובעקבותיו כתב ויילד לדאגלס:

"תקוותי היחידה לשוב וליצור דברים של יופי בתחום האמנות מצויה בחיי איתך…"
אחר כך נדברו השניים להיפגש שוב בנפולי. כשנודע הדבר לקונסטנס, היא הפעילה את הסעיף בהסכם ביניהם שאיפשר לה להפסיק את קצבתו אם ישוב לחיות "חיי פריצות".
ויילד ודאגלס התגוררו יחד במשך שלושה חודשים אולם שוב צצו מריבות ביניהם בענייני כספים ובנושאים אחרים עד שלבסוף נפרדו.
בנקודה זו החל ויילד להרגיש את מלוא כובדה של הגלות. הוא הפך חסר כול, ורק פרסומה של 'הבלדה מכלא רדינג', שעליה חתם בשם C.3.3 (מספר התא שלו), הקל מעט את מצבו הכלכלי הקשה. קונסטנס נפטרה בעקבות ניתוח בעמוד השדרה, אולם גם אחר כך נאסר עליו להתראות עם בניו. לא נדרש דמיון רב כדי לשער כמה צער הסב לו הדבר. מעיזבונה של אשתו קיבל אמנם 150 ליש"ט בשנה ללא תנאי, אך סכום זה לא הספיק לצרכיו.
דאגלס עבר להתגורר בפריז. מדי פעם שלח לוויילד מעט כסף והתראה עימו. לימים התפייס עם אביו וזה הוריש לו ולאחיו את כל הונו, ללא הגבלה. למרות סכום הכסף הלא־מבוטל שנפל בחלקו, מיאן דאגלס להעניק לוויילד קצבה כלשהי וביזבז את הירושה על הימורים ומותרות. ויילד לא הצליח לכתוב דבר וכילה את זמנו בעיקר בשתיית אַבְּסינְט ובתחנונים לתמיכה כספית ממכריו לשעבר. מצבו הבריאותי הלך והידרדר, ובספטמבר 1900 כבר היה מרותק למיטתו עם כאבים חזקים באוזנו וגירוד קשה בכל גופו. רוס, שבא לסעוד אותו ברגעיו האחרונים, הביא אליו כומר שקיבלו לכנסייה הקתולית.
אוסקר ויילד נפטר ב-30 בנובמבר 1900 ונקבר בטקס צנוע בבית הקברות של העיירה הקטנה בּאנְיוּ, כשדאגלס צועד בראש האבלים. ב-1909 הועברו עצמותיו לבית הקברות פֵּר לאשֵז שבפריז, שם הן טמונות עד היום.

בהקדמה למהדורה של 'ממעמקים' שראתה אור בהוצאת פינגווין בשנת 2013 כתב הסופר האירי קולם טוביין כי אילו מת ויילד בשלווה במיטתו לפני מאסרו, הוא היה אמנם נמנה עם גדולי המחזאים שידע העולם, אך אישיותו, כאדם שלם שהתמודד עם הסבל ולמד להכירו, לא היתה מתגלה לא לו ולא לעולם.
ואכן, קורותיו בחמש השנים האחרונות לחייו גיבשו את האופן שבו אנו זוכרים אותו. ויילד הפך שם נרדף לקדוש מעונה ולאדם שחווה במלוא העוצמה נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. חייו הפכו תזכורת הממחישה לכולנו עד כמה יכול להיות עצום – ובה בעת קטנטן – הפער שבין חיי הסלון והזוהר לבין החיים שבתא הכלא. כשקוראים את 'ממעמקים' קשה להימנע מהמחשבה, שאותם גאונות, רהב ושנינה שבאו לביטוי כה מרנין במחזותיו, הם גם אלו שהביאו עליו בסופו של דבר את מפלתו.
אלפרד דאגלס מת ב-1945. לפני מותו הספיק לשאת אישה ולהתגרש ממנה כעבור זמן קצר. הוא הפך לקתולי אדוק, טען שלא שב לקיים יחסים הומוסקסואליים וחיבר סונֶטות שאותן כינה בשם הקנטרני 'במרומים', ובהן נכתב כי ויילד הוא אבי התועבה.

ב-1904, חמש שנים לאחר מותו של ויילד, התפרסמה בלונדון היצירה שכונתה 'ממעמקים'.
את דרך החתחתים שעברה היצירה עד לפרסומה המלא והחף מאי־דיוקים ב-2013 (!), מתאר נכדו של אוסקר ויילד, מֵרְלין הולנד, בהקדמה מאלפת שכתב ל"מהדורת הפקסימיליה" שהוציאה לאור בשנת 2000 ספריית המוזיאון הבריטי, לרגל ציון מאה שנה למותו של ויילד. התרגום לעברית של הקדמה זו מצורף בהמשך.
כתב היד של 'ממעמקים' עדיין שמור בספריית המוזיאון. מנהליו ממשיכים למנוע כל גישה אליו, אף על פי שתוכנו כבר אינו חשאי. אם באנגליה, מולדתה של היצירה, עברה עליה דרך כה פתלתלה עד שראתה אור, לא ייפלא אפוא שגם במחוזותינו לא פורסם עד כה תרגום מקיף ומלא שלה לעברית. כולי תקווה שתרגומה הנפלא של ליה נירגד, שנערך לעילא על ידי שמעון ריקלין ונתמך על ידי המפעל לתרגומי מופת, ימלא את החלל הזה על מדף התרגומים החשובים לעברית, ויצירה מרתקת זו תוכל סוף־סוף למצוא את דרכה לליבם של הקוראים בישראל. בכך אולי גם תוגשם משאלתו של ויילד, כפי שביטא אותה בפני רוס:

"יום אחד העולם כולו יקרא את מה שכתבתי שם. זה המסר שהועידה נשמתי לנשמותיהם של בני־האדם."
ארנית כהן־ברק

הקדמה זו מוקדשת באהבה גדולה שמעבר לזמן ולמקום לדני ה"מ, שבזכותו התוודעתי ליצירה, התעמקתי בה ומצאתי מקור בלתי נדלה של ענין, השראה ונחמה.

 

אוסקר פינגאל או'פלאהרטי וילס ויילד (באנגלית: Oscar Fingal O'Flahertie Wills Wilde‏; 16 באוקטובר 1854 – 30 בנובמבר 1900) היה סופר, משורר, עיתונאי, מבקר אופנה ומחזאי אירי.

ויילד נולד בדבלין בירת אירלנד, לסר ויליאם, מנתח אזניים ועיניים מהטובים באירלנד. לצד עיסוקו ברפואה עסק אביו בחיבור ספרים על ארכאולוגיה ופולקלור. לאביו היו ילדים מחוץ לנישואים, דבר שבא לידי ביטוי בדמויות במחזות השונים של ויילד. אמו, ליידי ג'יין פרנצ'סקה (ספרנצה), הייתה משוררת שעבדה כמתרגמת, והייתה פעילה מאוד בתנועה לעצמאות אירלנד.
בסיום לימודיו בבית הספר המלכותי "פורטורה" (1864 – 1871), למד ויילד לימודים קלאסיים בטריניטי קולג' שבדבלין (1871 – 1874). משסיים בהצטיינות המשיך למגדלן קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד (1874 – 1878). בזמן לימודיו באוקספורד, זכה ויילד בפרס "ניודיגייט" (Newdigate Prize) על הפואמה "ראבנה".
בזמן שהותו במגדלן קולג', נודע במיוחד בזכות השתתפותו בתנועות אסתטיות ודקדנטיות. הוא גידל שיער ארוך, קישט את חדרו בנוצות טווס, בחמניות ועוד. בעיקר נודעת מאותה תקופה אהבתו לשושנים ולצבעי השני והארגמן. התבטאותו הראשונה שזכתה לסנסציה לאומית הייתה "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי", ונטען נגדו שהוא מביע בכך רעיונות פגאניים.
הוא הושפע מאוד משני מרצים, הסופרים האנגלים ולטר פייטר וג'ון ראסקין (שהיו בעלי דעות מנוגדות), שדיברו על התפקיד המרכזי של האמנות בחיי היום-יום. במהרה הפך ויילד לסניגור התנועה האסתטית ותמך בעיקרון המרכזי של התנועה – אמנות לשם אמנות. את הדוקטרינה טבע הפילוסוף ויקטור קאוזין, קידם תאופיל גוטייה, והביא לידי מימוש הצייר ג'יימס מק'ניל ויסלר.
ב-1879 התחיל ויילד להרצות על עקרונות האסתטיקה בלונדון. לאחר מכן יצא למסע הרצאות בארצות הברית ובקנדה, וספג שם ביקורות נוקבות. באוקספורד זיכתה אותו תורתו בטבילה במימי הצ'רוול ובהשחתת חדריו. למרות הרדיפה אחריו קנתה לה התורה אחיזה בקרב שכבות מסוימות בחברה.
"הוואספ" (The Wasp), עיתון מסן פרנסיסקו, פרסם קריקטורה שמציגה את ויילד ואת האסתטיציזם באור מגוחך. גם האופרטה "פיישנס" (Patience) (1881) של גילברט וסאליבן לגלגה על התורה שלו. גיבור האופרטה, בנטהורן, מבוסס אמנם על ג'יימס מקניל ויסלר, אולם כמה מגינוניו וממנהגיו לקוחים ללא ספק מוויילד.
התנועה האסתטית הייתה מיוצגת על ידי האסכולה של ויליאם מוריס ודנטה גבריאל רוסטי והייתה בעלת השפעה ארוכת טווח על אמנות העיצוב הבריטית. כאסתטיקן מוביל, הפך ויילד לאחת הדמויות החשובות בזמנו.
בשנת 1881 פרסם ספר שירים, אך שיריו זכו להצלחה בקרב חוג מצומצם בלבד. בשנת 1882 יצא למסע הרצאות נוסף בארצות הברית ולאחר מכן חזר לאנגליה. בשנת 1884 התחתן עם קונסטנס לויד ונולדו להם שני בנים, סיריל (1885) וויוויאן (1886). לאחר מאסרו שינתה אמם את שם משפחתם ל"הולנד".
בין השנים 1887 – 1889 עבד כפרשן בעיתון "פאל מאל גאזט" (Pall Mall Gazette). לאחר מכן הפך להיות עורך עיתון "עולם האישה" (Woman's World). מכניסתו לתפקיד, זכה העיתון להצלחה רבה יותר מאשר קודם, ובמסגרת זו הגה ויילד לראשונה את רעיון הסיפור בהמשכים, כשבכל גיליון מסופר המשך החלק שפורסם בגיליון קודם, דבר שמשך יותר קוראים. במשך תקופה זו פרסם את ספרו המפורסם ביותר, "הנסיך המאושר ואגדות אחרות" (1888). הספר אויר בידי וולטר קריין וג'ייקוב הוד. ויילד הוציא ספר המשך בשם "בית הרימונים", והתבטא כי הספר אינו מיועד לילדי בריטניה ולא לקהל הבריטי.

אוסקר ויילד, 1889
שלוש שנים לאחר מכן, ב-1891, פרסם את הרומן "תמונתו של דוריאן גריי", המתאר את חייו של אדם אשר מבחינה חיצונית נשאר צעיר ויפה לנצח, אך מבחינה פנימית הוא רקוב ומושחת. רבים טענו שיש הקבלה בין עלילת הספר והדמויות המופיעות בו לבין חייו של ויילד. הוא עצמו אמר שהוא רואה בשלוש הדמויות המרכזיות את השתקפותו שלו: "באזיל הולוורד הוא מה שאני חושב שאני. לורד הנרי הוא מה שהעולם חושב שאני. דוריאן הוא מה שהייתי רוצה להיות – בזמן אחר, אולי". "תמונתו של דוריאן גריי" הרשים את הציבור יותר בגלל גישה זו מאשר בזכות האיכויות הספרותיות שלו. בינתיים כתב ויילד מאמרים בנושאי אמנות וב-1891 הוציא שלושה מהם בספר בשם "כוונות" (Intentions).
הסוגות האהובות על ויילד היו קומדיה ודרמה. משנת 1892 הוציא ויילד יצירה חדשה כמעט מדי שנה. הצלחתו הגדולה הראשונה הייתה בקומדיה "מניפתה של ליידי וינדרמיר", שהועלתה בתיאטרון סנט ג'יימס. לאחר מכן פרסם את "אישה ללא חשיבות", "בעל אידאלי" (1895) ו"חשיבותה של רצינות" (1895).
על יכולותיו הספרותיות והדרמטיות שבאו לידי ביטוי בהצגות אלו לא היו עוררין, על אף הניגוד בין הרעיונות שהביע להתנהלותו בפועל. בשנת 1893 סירב המו"ל שלו לפרסם את יצירתו "שלומית", אך היצירה פורסמה שנה לאחר מכן בתמיכת שרה ברנאר בפריז.
ויילד היה ביסקסואל. נטייתו למערכות יחסים עם גברים הייתה ידועה כבר בחייו. מערכת היחסים הראשונה שלו עם גבר הייתה ככל הנראה עם רוברט רוס, שהיה חברו הטוב. בנוסף אליו היה במערכת יחסים עם מספר נערים צעירים, חלקם משוררים לעת מצוא, כמו ג'ון גריי (שככל הנראה היה ההשראה לספרו "תמונתו של דוריאן גריי"), וכן מספר נערים מהמעמד הבינוני והנמוך, חלקם זונות ממין זכר.
הקשר המשמעותי ביותר שלו היה עם הלורד אלפרד דאגלס, שאותו כינה "בוזי" (Bosie). אביו של לורד דאגלס, ג'ון שולטו דאגלס, המרקיז ה-9 מקווינסברי, שרק שנה לפני כן התעמת ללא הצלחה עם שר החוץ (ולימים ראש הממשלה) הלורד רוזברי על מערכת היחסים שניהל עם בנו הבכור פרנסיס הלורד דרמלנירג, לא יכול היה לשאת עוד את הבושה שאפפה אותו כשנודע לו ששניים משלושת בניו הם הומוסקסואלים, והחליט להילחם בקשר שבין ויילד לבנו. הוא יצא למלחמת חורמה בוויילד, אולם לא רצה להתלונן במשטרה על נטיותיו המיניות של ויילד (שהיו אסורות באותה עת על פי חוק בבריטניה בשל "תיקון לאבושר"). לכן החל למרר את חייו של ויילד ולהטרידו; כך למשל חיכה לוויילד מחוץ להצגת הבכורה של המחזה שכתב, "חשיבותה של רצינות", ונתן לו במתנה צרור של לפת על מנת להשפילו. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-18 בפברואר 1895, הגיע קווינסברי זועם למועדון "אלבמארל" שבו נהג ויילד לשבת, ודרש לראות אותו מיידית. לאחר שהובהר לו שוויילד אינו במקום, נטל קווינסברי כרטיס ביקור ושירבט עליו מספר מילים (בשגיאת כתיב) שעד היום לא ברור בוודאות מהם; ככל הנראה נכתב בו "מר ויילד, סדומאי (ו)מתחזה" ("Mr. Wilde, posing(&) Somdomite"). לאחר מספר ימים, כשהגיע ויילד וראה את הכרטיס, חשכו עיניו; על פי ריצ'רד אלמן, הביוגרף שלו, הוא חשב שכתוב בו "Ponce & somdomite" (סרסור וסדומאי). לאחר מכן התעקש קווינסברי שהוא כתב "Posing as a somdomite" (מתחזה לסדומאי). ויילד המושפל החליט, על פי עצתו של "בוזי" ולמרות תחנוניהם של פרנק האריס ורובי רוס, לפעול נגד המרקיז.

מקור – ויקיפדיה

X