מלכת השלג | לרכישה באינדיבוק
מלכת השלג

מלכת השלג

שנת הוצאה: מרץ 2015
מס' עמודים: 253
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.10

הרומן החדש של מייקל קנינגהם מתרחש בברוקלין בתחילת שנות האלפיים. טיילור הוא מוסיקאי כושל שמנסה את כוחו בכתיבת שיר לכבוד בת' אהובתו. טיילור ובת' עומדים להינשא אף שבת' חולה וימיה ספורים. איתם בדירה גר בארט, אחיו הצעיר של טיילור, שמתעקש להתאהב שוב ושוב בגברים שפוגעים בו. בדירה סמוכה מתגוררת ליז, שמתעקשת לנהל מערכות יחסים ריקות עם גברים צעירים ממנה.

מלכת השלג הוא מפגש רב קסם עם ארבע נפשות שמחפשות תכלית וסיבה. נדמה שהם פוחדים לקחת את מה שהחיים נותנים, אבל אינם פוחדים מן המוות. הם יודעים שאין אלוהים ובכל זאת מחכים לאות.

מייקל קנינגהם הוא מחברם של שישה רומנים, ובהם "השעות", "עשבי פרא" ו"עם רדת הערב", שראו אור בכתר וזכו בהצלחה רבה. הוא מתגורר בניו יורק.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מלכת השלג”

"הסגנון הבלתי ניתן לחיקוי של קנינגהם הוא הנס האמיתי במלכת השלג, משפט אחר משפט הוא נע על פני הדפים כמין אל ספרותי בוטח"

וושינגטון פוסט
"זהו ספרו המקורי והחזק ביותר עד כה… ביוצרו דיוקן רב-עוצמה של שני אחים וכמיהתם הדוחקת למצוא תכלית ושייכות, קנינגהם מספק לקוראיו ביד אמן גישה ישירה ללבותיהם ונפשותיהם"

ניו יורק טיימס
"החיפוש אחר הנשגב בכל צורותיו – מוסיקה, סמים, שמלה של מקווין, וכל אותם דברים שהם מוחשיים פחות אבל לא פחות חזקים – מניע את הרומן הטוב ביותר של קנינגהם זה יותר מעשור"

ווג
"מייקל קנינגהם כותב פרוזה נהדרת, מהיפות ביותר היום בספרות האמריקאית, ודרכו המופלאה במילים מוצגת במלואה ברומן החדש שלו"

הדיילי ביסט

לילה

 
אור שמימי נגלה לבּארֶט מיקס בשמים שמעל סנטרל פארק, ארבעה ימים אחרי שנחבל, פעם נוספת, בידי האהבה. לא הייתה זו בשום פנים ואופן הפעם הראשונה שהוא ספג בעיטה על רקע רומנטי, אבל הראשונה שהועברה באמצעות הודעת סמס בת חמש שורות, ששורתה החמישית הייתה איחולים להצלחה בעתיד בנוסח משרדי מוחץ, ואחריהם שלושה איקסים קטנים.

בארבעת הימים שחלפו מאז, השתדל בארט כמיטב יכולתו לא לתת לרוחו ליפול בשל מה שנראה, לאחרונה, כסדרה של פרֵדות קצרות ופושרות יותר ויותר. בשנות העשרים שלו נהגה האהבה לבוא אל קצה בהתקפי בכי, בצעקות רמות שעוררו את כלבי השכנים. פעם אחת נלחמו הוא והאקס-לעתיד-הקרוב באגרופיהם (בארט יכול עדיין לשמוע את השולחן נוטה על צדו, את הצליל שהשמיעה מטחנת הפלפל כשהתגלגלה במצודד על קרשי הרצפה).

בפעם אחרת: תחרות צעקות ברחוב בּארוֹ, בקבוק שהתנפץ (עד היום מעלה המילה "להתאהב" בדעתו של בארט רסיסי זכוכית ירוקה על מדרכה תחת פנס רחוב), וקולה של זקנה, לא צורם ואף לא נוזף, בוקע מחלון חשוך נמוך אי-שם ואומר, פשוט, "בחורים, אתם לא מבינים שאנשים חיים כאן, אנשים מנסים לישון," כקולה של אם מותשת.

אבל ככל שבארט התקדם אל אמצע שנות השלושים שלו, ואחר כך אל סופן, נטו הפרֵדות להזכיר יותר ויותר מגעים עסקיים. הן לא היו משוללות עצב והאשמה, אבל ללא ספק נעשו פחות היסטריות. הן החלו לדמות לעסקאות ולהשקעות שהשתבשו, למרבה הצער, למרות הבטחות מוקדמות לתשואות סולידיות.

אלא שאותה פרֵדה אחרונה הייתה הראשונה שהועברה אליו באמצעות הודעת סמס, והיא הופיעה, בלתי קרואה, בלתי צפויה, על מסך שגודלו אינו עולה על גודלה של חפיסת סבון בחדר מלון. היי בארט נראה לי שאתה יודע במה מדובר. אבל עשינו מה שיכולנו נכון?

למען האמת, בארט לא ידע במה מדובר. הוא קלט את המסר, כמובן – האהבה, וכל המשתמע ממנה, בוטלה. אבל נראה לי שאתה יודע במה מדובר? הרי זה כמו משהו שרופא עור עשוי לומר כבדרך אגב, אחרי הבדיקה השנתית, נראה לי שאתה יודע שנקודת החן שיש לך פה על הלחי, הכתם הקטן הזה בצבע שוקולד, שלא פעם ולא פעמיים צוין כסמל לקסם הכללי שלך (מי זה שאמר שהגרסה המצוירת בעיפרון אצל מארי אַנטוּאנט נמצאה בדיוק בנקודה הזאת?), היא בעצם נגע סרטני.
בארט השיב תחילה באותו מטבע, בהודעת טקסט. אימייל נראה קשיש, טלפון נראה נואש. הוא הקיש אפוא על קלידים זערוריים: וואו זה פתאומי מה דעתך שנדבר קצת, אני נמצא במקום הרגיל. xxx.

בסופו של היום השני שלח בארט שתי הודעות נוספות, ואחריהן שתי הודעות קוליות, ואת רובו של הלילה השני בילה בלא לשלוח הודעה שלישית. בסופו של יום מס' 3 לא רק שלא קיבל תשובה משום סוג, אלא שגם החל להבין ששום תשובה כבר לא תגיע; שאותו בחור קנדי חסון ורציני, מועמד לדוקטורט (פסיכולוגיה, קולומבּיה) שאתו חלק חמישה חודשים של סקס ואוכל ובדיחות פרטיות, האיש שאמר "בהחלט יש מצב שאני אוהב אותך" אחרי שבארט דקלם לו את "אווה מריה" של פרנק או'הרה בעודם רובצים יחד באמבטיה, זה שהכיר את שמות העצים כשבילו סוף-שבוע בהרי האַדירוֹנדַק, שהוא פשוט ממשיך הלאה; שבארט נותר עומד על הרציף ותוהה איך בדיוק החמיץ את הרכבת.

איחולי אושר והצלחה בעתיד. xxx.

בערב הרביעי חצה בארט את הסנטרל פארק ופניו הביתה אחרי בדיקת שיניים, מה שנראה לו מצד אחד שגרתי עד דכא ומצד שני ביטוי לעוז רוחו. קדימה, תיפטר ממני בחמש שורות נטולות מידע ואנונימיות להכאיב. (מצטער שפשוט לא הצליח לנו כמו שקיווינו, אבל אני יודע ששנינו עשינו כל מה שאפשר.) אני לא מתכוון להזניח בשבילך את השיניים שלי. אני מתכוון להיות מרוצה, מרוצה ואסיר תודה שבסופו של דבר לא יהיה צורך בטיפול שורש.

ובכל זאת, הידיעה כי בלי שניתן לו זמן להתכונן, הוא לא יזכה לעולם לראות את החן הצרוף והאדיש של אותו בחור צעיר, שדמה כל כך לאותם ספורטאים צעירים, גמישים ותמים שצוירו בידו האוהבת של תומס איקינס; הידיעה שבארט לא יזכה שוב לעולם לראות את הבחור פושט את תחתוניו לפני שהוא נכנס למיטה, לא יזכה לעולם להיות עד להתענגותו השופעת והתמה על שמחות קטנות (מיקסטייפ של לאונרד כהן שבארט הכין לו, שנקרא "למה שלא תהרוג את עצמך"; ניצחון של הריינג'רס), נראתה לו פשוט בלתי אפשרית, הפרה של חוקי פיזיקת האהבה. כמוה כעובדה שבארט לא יֵדע כנראה לעולם מה השתבש כל כך. בחודש האחרון פחות או יותר פרצו ביניהם מריבות פה ושם, השיחה דעכה בכבדות. אבל בארט הניח ששניהם פשוט נכנסים לשלב הבא; שהריבים (נראה לך שתוכל לנסות לא לאחר לפעמים? למה אתה משפיל אותי לפני החברים שלי?) אינם אלא תמרורים המבשרים על האינטימיות הגוברת ביניהם. כלל לא עלה על דעתו שבוקר אחד יבדוק את הודעות הסמס שלו ויגלה שהאהבה הלכה לאיבוד ושמידת הצער שנגרמה מכך שווה בערך לצער על אובדן זוג משקפי שמש.

בליל ההתגלות, אחרי שהוסר האיום של טיפול השורש, אחרי שהבטיח להקפיד יותר על השימוש בחוט דנטלי, חצה בארט את המדשאה הגדולה והתקרב אל המבנה הקרחוני האדיר, המוצף אור זרקורים, של מוזיאון המטרופוליטן. השלג הכסוף-אפרפר המצופה קרח התפצפץ תחת רגליו בדרך הקיצור אל רכבת מספר 6, טיפות שנשרו מענפי העצים הרטיבו אותו, והוא שמח לפחות שהוא חוזר הביתה אל טַיילֶר ובֶּת', שמח שמישהו ממתין לו.

קהות פשתה בו, כמו הוזרק נוֹבוֹקַאין לכל-כולו. הוא תהה אם עתה, בגיל שלושים ושמונה, הוא חדל להיות דמות של להט טרגי, השוטה הקדוש של האהבה, ונעשה יותר למנהל בדרג ביניים שהחמיץ עסקה טובה (כן, תיק ההשקעות של החברה ספג כמה הפסדים, אבל לא משהו קטסטרופלי) והמשיך הלאה, עם שאיפות מחודשות אף כי קצת יותר מציאותיות.

שוב לא נטה לצאת למתקפת נגד, להשאיר הודעות קוליות מדי שעה או לעמוד על המשמר מחוץ לבית האקס שלו, אם כי, עשר שנים קודם לכן, זה בדיוק מה שהיה עושה: בארט מיקס, חייל בשירות האהבה. עתה יכול רק לראות בעיני רוחו איך הוא מזדקן ומתרושש. אם הצליח לגייס מתוכו הפגנת כעס ולהט, היה זה אך ורק כדי להסתיר את העובדה שהוא מרושש, מנותץ, אנא, אח שלי, אולי יש לך משהו בשבילי?

בארט צעד בפארק בראש מורכן, לא מבושה אלא מתשישות, כאילו נעשה ראשו כבד מכדי שיוכל לזקוף אותו. הוא הסתכל אל השלולית הצנועה, הכחולה-אפורה, של צלו, הצל שהטיל אור הפנסים על השלג. הוא התבונן בצלו המחליק מעל אצטרובל, על פני תפזורת רוּנית במעורפל של מחטי אורן, על עטיפה של חפיסת "הו הנרי!" (עדיין מייצרים ממתקי "הו הנרי!"?) שנקרתה לידו, כסופה-מהוהה, נסחפת ברוח.

נוף-האדמה הזערורי שלרגליו נראה לו, בפתאומיות שכזאת, חורפי ופרוזאי מנשוא. הוא הרים את ראשו הכבד והביט מעלה.

ואז ראה זאת. אור תכלכל-ירקרק בהיר, שקוף למחצה, פיסת רעלה רוחפת בין כוכבים, לא, נמוך מהם אבל גבוה, גבוה יותר מספינת חלל המרחפת מעל צמרות העצים. היא נפרשה לאִטה – ואולי לא – דחוסה במרכזה ומתפוגגת בשוליה לתחרת חודים וסלילים.

נדמה היה לו לבארט שלפניו איזה מופע דרומי משונה של הזוהר הצפוני, לא בדיוק מראה שכיח מעל סנטרל פארק, אבל בעומדו שם – הולך רגל במעיל ובצעיף, עצוב ונכזב ובכל זאת רגיל שברגילים, ניצב על רצועת קרח מוארת באורו של פנס – כשנשא את עיניו אל האור, כשחשב שהאור הזה מופיע בוודאי בכל החדשות – כשתהה אם לעמוד על מקומו, בהפתעה פרטית משלו, או לרוץ ולחפש אדם נוסף שיאמת זאת – היו שם עוד אנשים, מגזרות כהות של אנשים, הנה הן שם, ערוכות על פני המדשאה הגדולה…

באי-הוודאות הזאת, בשיתוק הזה, בעומדו קהוי בנעלי הטימברלנד, התברר לו משהו. הוא חשב – הוא ידע – שבדיוק כפי שהוא מביט באור מלמטה, האור מביט בו מלמעלה.

לא. לא מביט. קולט. כפי שנדמה שמבטו של לווייתן עשוי לקלוט שחיין, מתוך סקרנות חמורה ומלכותית וחסרת מורא.

הוא חש את הקשב של האור, עקצוץ שעבר בגופו, זמזום חשמלי זעיר; זרם מתון ונעים שחלחל בו, חימם אותו, ונדמה אולי שהאיר אותו כהוא-זה עד שנעשה בהיר מכפי שהיה קודם לכן, בבן-גוון אחד, אולי שניים; זרחני, אם כי כה ורדרד, כה אנושי, לא מעין גז-ביצות אלא
התכנסות של אור-דם קלוש שצף ועלה אל פני השטח של עורו.

ואז, לא לאט ולא מהר, כלה האור. הוא התמעט לכלל שמץ של ניצוצות כחולים בהירים שנראו משום-מה ערניים, כצאצאים משתעשעים של הורה רגוע ואדיר. ואז גוועו גם הם והשמים חזרו להיות כפי שהיו קודם לכן, כפי שהיו מאז ומעולם.

הוא נותר עומד שם זמן-מה, צופה בשמים כמו היו מסך טלוויזיה שהחשיך פתאום ושעשוי לשוב ולהדליק את עצמו, באותה מסתוריות. אבל השמים המשיכו להציע רק את אפלתם הפגומה (אורותיה של ניו יורק מאפירים את השחור הלילי), ונקודות הכוכבים הזעירות הפזורות היו מוארות דיין רק כדי להיראות. לבסוף המשיך בדרכו הביתה, אל בת' וטיילר, אל הנחמות הצנועות של הדירה בבּוּשוויק.

שהרי מה היה אמור לעשות?

מייקל קנינגהם (באנגלית: Michael Cunningham; נולד ב-6 בנובמבר 1952) ‏[1] הוא סופר אמריקאי, נודע במיוחד בשל ספרו "השעות" משנת 1998, שזכה בפרס פוליצר לספרות בדויה, ובפרס PEN פוקנר לשנת 1999.

מייקל קנינגהם נולד בסינסינטי, אוהיו, וגדל בפסדינה, קליפורניה. למד ספרות אנגלית באוניברסיטת סטנפורד, שם סיים תואר ראשון. אחרי כן למד באוניברסיטת איווה, קיבל את מלגת מיכנר וסיים תואר שני באמנויות יפות מסדנת הכתיבה של איווה. בזמן שלמד באיווה, הוא פרסם סיפורים קצרים באטלנטיק מנת'לי וב-Paris Review. סיפורו "White Angel", מתוך הרומן פרי עטו A Home at the End of the World נכלל בקובץ "הסיפורים הקצרים האמריקאיים הטובים ביותר, 1989" שראה אור בידי Houghton Mifflin.
הוא זכה במלגת גוגנהיים ב-1993 וזכה במענק הלאומי לאמנויות ב-1998. הוא זכה בפרס הכתיבה על שם וויטינג Whiting Writers' Award לשנת 1995. קנינגהם לימד בסדנה לאמנויות נאות בפרובינסטאון, מסצ'וסטס ובתוכנית לכתיבה יוצרת לתואר שני בברוקלין קולג'. כעת הוא מרצה בכיר לכתיבה יוצרת באוניברסיטת ייל.
אם כי קנינגהם הוא הומוסקסואל וחי בזוגיות מונוגמית במשך 18 שנה עם הפסיכואנליטיקאי והאמן קן קורבט, הוא אינו אוהב שמתייחסים אליו כאל "סופר הומוסקסואל", לפי הכתוב במאמר ב- PlanetOut ‏[2] מכיוון שבעוד שלעצם היותו הומוסקסואל יש השפעה ניכרת על עבודתו, הרי שהוא אינו חש (וכך גם לא צריך להיות) שזוהי הסגולה המאפיינת אותו.
הרומן "השעות" ביסס את קנינגהם כדמות דומיננטית בעולם הספרות האמריקאי, והרומן האחרון פרי עטו, Specimen Days, זכה גם הוא לתשבחות מהמבקרים האמריקאים. ‏[3] קנינגהם ערך ספר שירה ופרוזה של וולט ויטמן, Laws for Creations, וכתב במשותף עם סוזן מינו, תסריט שהוא עיבוד של רומנה של מינו Evening. הוא גם הפיק את הסרט Evening. שיצא לאקרנים בשנת 2007 וכיכבו בו גלן קלוז, טוני קולט ומריל סטריפ.

 

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X