מלאכים באים | לרכישה באינדיבוק
מלאכים באים

מלאכים באים

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים: 464
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 94
- 39

שלוותו של דוד הלפרין, איש מחשבים, מתנפצת בערב אחד, שעה ששלושה אברכים מתנפלים עליו, טופלים עליו האשמות, עושים בו מעשים ומכים אותו מכות רצח. הוא מדחיק את הטראומה, אך זו מסרבת להיעלם, ובסופו של דבר מציפה את כל הווייתו. הוא יוצא למסע נקם נגד מעניו, שהוא גם קרב המאסף של ציבור יהודי חילוני, שהפילוסופיה החברתית, תשתית קיומו, נתונה במתקפה טוטלית.

מלאכים באים, ספרו השערורייתי של יצחק בן־נר, ספר שיש בו יותר משמץ של סיוט שהתגשם, רואה עתה אור מחדש, לאחר כמעט שלושים שנה, בעריכה חדשה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מלאכים באים”

"דוד הלפרין, הדמות המרכזית במלאכים באים, הוא איש מחשבים תל־אביבי, חי את חייו, גדושי המותרות, בלי שיהיה מעורב במציאות העכורה סביבו: שלטון חסר אונים, חוקי דת ולאום דרקוניים, אלימות משתוללת, ניכור וחשדנות.
שלוותו מתנפצת בערב אחד, שעה ששלושה אברכים מתנפלים עליו, טופלים עליו האשמות, עושים בו מעשים ומכים אותו מכות רצח. הוא מדחיק את הטראומה, אך זו מסרבת להיעלם, ובסופו של דבר מציפה את כל הווייתו. הוא יוצא למסע נקם נגד מעניו, שהוא גם קרב המאסף של ציבור יהודי חילוני, שהפילוסופיה החברתית, תשתית קיומו, נתונה במתקפה טוטלית.
"מלאכים באים ראה אור לראשונה ב'הספריה' ב-1987 ועורר בשעתו סערה תקשורתית. הופעתו לוותה במחלוקות קולניות בין מבקרים, שהתפלמסו על האמירות החברתיות והפוליטיות החריפות העולות ממנו; על המיזוג החלוצי של ריאליזם ופנטזיה המאפיין אותו; ועל ה'אַנְגְרִית', השפה הממוזגת, אנגלית־עברית, שבן־נר המציא במיוחד למלאכים באים, שעלילתו מתרחשת במאה העשרים ואחת – אז, בשעת לידתו הראשונה, עתיד רחוק, ועתה – הווה בוער.
"מלאכים באים, ספרו השערורייתי של בן־נר, שהוא לדעתי מעולל העלילות המשוכלל ביותר מבין הסופרים הישראלים, ספר שיש בו יותר משמץ של סיוט שהתגשם, רואה עתה אור מחדש, לאחר כמעט שלושים שנה, בעריכה חדשה".
יגאל שוורץ

 

"יצחק בן־נר מפנטז הרבה ברומן הזה, ועושה זאת בכישרון רב. באמצעים מגוונים מאוד הוא יוצר עולם בדיוני שלם, חי ועשיר; תיאורים מצוינים, בהירים וחדים של מראות, מצבים ומאורעות; לשון יפה, קצבית ומדויקת — וגם סוגסטיבית מאוד, כשהיא העגה הישראלית הבדויה של המאה ה־21; ועל כל אלה שפע סגנוני של סיפורים ומעשיות. הצלחה כזאת אינה דבר של מה בכך: בניית עולם בדיוני שכזה, המלא טירוף להתפקע, ואף על פי כן עומד איתן על תילו, איתן להבהיל".
אילנה המרמן, הארץ  

פרק א:
תַּהֲרוּצָה

 

1.

 

כולם מצפים למוות, אומר בַּרְוָוזִי. מעולם לא התעייף איש מלצפות למותו. לִיסְסְן: מעת שעמד על דעתו, מצפה כל ילוד אישה לאותו הרף־עין שבין הכרה לאַיִן — ומבלי דעת הוא מכוון לרגע זה, יוּ נוֹ, את כל מהלך חייו ואת כל תכלית קיומו. יֶסְסֶר. ברגע שהבן אדם תפס את משמעות המוות, ואפילו במובנו הבסיסי ביותר — חידלון, סוף מוחלט שאין אחריו דבר — הרי שכבר עמד על דעתו. מה מוזר, בָּאדִי, אומר ברווזי בניחותא, מעלה רגל זערערה אחת על האחרת, שהרף־עין אחד, נעלם, רחוק, מדריך כל כך את מנוחתכם ומטיל צל־עולמים על כל מעשיכם ומחדליכם.
אבל ברווזי הוא ננס בְּרוּא דמיון ולעתים קרובות, כשהוא לוגם בהסתר מבקבוקי בעליו בפינת הבר שבדירת הלפרין, מסתחררת עליו רוחו, וכרבים מבני התמותה שהוא מתעב ומעריץ, הוא מתחיל להשתחצן ולהתפלסף. אִיטְס סוֹ סְטְרֵיְינְג', יוּ נוֹ, אומר ברווזי לאדונו בחתך הדיבור הגמדי שלו, כל חייכם הם מסתורין בשבילכם; מסתורין אחד גדול אבל גלוי — והמוות הוא מסתורין נעלם. את כל חייכם אתם מעבירים אפוא בין תעלומת הקיום הזמנית לחידת המוות הנצחית. מוזר, לא כן?
מה הוא כבר מבין במוות ובחרדת המוות של בן התמותה, ננס שחצן, מכוער, מגויד פנים, המנסה כל העת להיחשב לאחד האדם, אף שהוא יליד דמיונו המחושב של אדם, עֵין אדם זר, לבד מבעליו ויוצרו, לא תבחין בו, והמוות לא יוכל לו? ואכן, כאשר במוות מדובר, חוזר ברווזי לעמדתו השאננה, הלא תלויה, של מי שהוא מחוץ למשחק; שהרי לו זה לא יקרה לעולם, ולכן הוא יכול לבחון את הדברים בהקשרם האובייקטיבי כביכול. איך הוא, היצור האלמותי, יכול לתפוס ולו גם את קצה־קצהו של הפחד המשתק מפני אותו סוף מוחלט שאין אחריו דבר? החיים, הוא מפלסף באוזניה של מוּק הקטנה, הריהם כמכונית הקרבה אל רמזור. הנה־הנה יתחלף האור האדום באור ירוק — והחיים יחצו את הגבול שבין מציאות אחת לאחרת. כל כך פשוט אם תופסים זאת כמעבר מהוויה להוויה. ואם ספקנית את בדבר הישארות הנפש, או איך שהם קוראים לַדֶם תִ'ינְג, ראי זאת כמעבר מממשות אשלייתית וזמנית לממשות ודאית ונצחית. בדרך זו, הוא אומר למוק, הננסית השותקת, הקשובה תמיד, יתפסו בני תמותה את מושג המוות ביתר קלות ושלווה. שהרי המוות, שהם כה יראים ממנו, הוא לא יותר מהרף־עין של מעבר. מעין רמזור. יוּ סִי?
אם היה אדונו, דוד הלפרין, שומעו בפטפטת קיומית זו היה, מן הסתם, משלחו לבלות את שארית היום בחדר המזווה או במִקלט שמתחת לדירה. החסרים פילוסופים אנו? מיליונים מחכמי הניסוח בעולם, בכל התקופות, כבר נידבו הגדרות מדויקות למושג המוות. האם מישהו מהם תרם בכך, ולו גם שנייה אחת, להארכת חיי האדם?
דוד הלפרין עצמו אינו מאמין במילים שבהן מגדירים מצבים קיומיים. המילים הן מילים — וכך ימשיכו להיות תמיד. לאחר שנפטרה אמו בייסורים והוא חזר אל הבית הישן בנתניה כדי לארוז את מעט החפצים ולהעמיד את הבית למכירה, מצא שם ספר שירים ישן, שכריכתו קרועה. הוא לא הצליח לנחש על־פי השירים מי חיבר אותם, אך הופתע לגלות כי אמו סימנה בעיפרון שורה אחת בספר, ״הילי שלי, הן עונש הוא המוות, על החיים שחיינו״. והשורה הזאת, כמו השורה ״לבני החולם, יהיו נא כל חייך כחלום טוב״, שורה שכתבה פעם במחברת עבה (מי כותב היום במחברת?) שקנתה לו כדי שיכתוב בה שירים, דבר שמעולם לא חפץ בו, השורה הזאת הפליאה ודיכדכה אותו: מה אירע לה? מה הדבר שאמו קשת היום הסתירה כל חייה מאחרים? הרי מעולם לא הטרידו אותה מחשבות על טיבה של המציאות. והנה סימנה בספר מילים שמגדירות מצבים ויוצרות חידות חדשות. ועכשיו הננס המתייהר הזה: ממשות ודאית ונצחית. קו לא נראה בין הוויה להוויה. רמזור. מילים. אוויל.

יצחק בן־נר, סופר, איש תקשורת ותסריטאי, נולד ב־1937 בכפר יהושע שבעמק יזרעאל. כותב ומפרסם מאז גיל 14.

 

ספריו: האיש משם (יצא אשתקד שוב לאור, אחרי 49 שנה), שקיעה כפרית, אחרי הגשם, ארץ רחוקה, פרוטוקול, תעתועון, בוקר של שוטים, דובים ויער, מתחם אויב, עיר מקלט, אף אחד עוד לא מת בהליכה, המסע הלילי הארוך הביתה, האנטיביוגרפיה הדיגיטלית האיצחקיה, וספרי הילדים בעקבות מבעיר השדות, קישונה, ידידי עמנואל ואני, ו־ג'ינס.

 

חתן פרס רמת־גן לספרות, פרס ירושלים ע״ש עגנון, פרס ברנשטיין, פרס ראש הממשלה ופרס מפעל חיים של אקו"ם.

 

חי, כותב ובועט בתל־אביב, עיר המקלט לשפויים.

X