מכתבי סחיטה ללא כתובת | לרכישה באינדיבוק
מכתבי סחיטה ללא כתובת

מכתבי סחיטה ללא כתובת

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

אחרי שנפגע בתאונת דרכים, מחליט, בו גארט, מנחה טלוויזיה מצליח ומפורסם, להוריד פרופיל, לעזוב את לונדון ולבחור בחיים יותר רגועים.

אלא שאברטון, הכפר שנראה כמקום מתאים להתבודדות שלווה, מתגלה כחממה לשערוריות ולרכילות ערה ותוססת, המתמקדת ב"פשע" הגדול שלו, העסקתה של מעצבת הגנים ג'אז לוגאן. בו לא ידע שהכפר כולו עדיין תוסס ורוחש מהרומן הבוגדני של אמה. קצת אחרי שהוא מגלה בג'אז עניין רומנטי, מתחילים להגיע מכתבי שטנה אנונימיים. מי באמת אחראי להם? ומה הפתרון שבו מציע לג'אז?

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מכתבי סחיטה ללא כתובת”

בקרוב…

"אה!" היא נעצרה בבת אחת באמצע המרפסת המוארת באור הירח, כשצללית נעה מתוך החשיכה במרחק סנטימטרים ספורים ממנה. הדפיקות המהירות של לבה האטו רק במקצת כשזיהתה את הגבר שעמד שם והתבונן בה בעיניים חתוליות ומנצנצות. היא לקחה נשימה עמוקה. "האם אורח הכבוד לא אמור להיות בתוך הבית וליהנות מהמסיבה, במקום בחוץ על המרפסת – ?"

"נהנה משקט ושלווה?" בו גארט סיים עבורה בנוקשות.

זו הייתה הסיבה שהיא עצמה יצאה אל המרפסת. בעצם, היא קיוותה שברגע שתצא, היא תוכל להתחמק בשקט, מבלי שהמארחת שלה מדלין ויילדר תבחין בכך. ההיתקלות באורח הכבוד החמקמק לא הייתה חלק מהתוכנית!

"הם מחפשים אחריך בפנים," היא אמרה לו במכוון.

"באמת?" הוא ענה באדישות, שערו הארוך מדי בוהק עמומות, פניו מוצללות. "אני לא ממש לבוש לתפקיד אורח הכבוד, נכון?" הוא אמר בקוצר רוח, הסוודר הפשוט שלבש נראה שחור בחשיכה, וכך נראו גם מכנסיו.

"תקפוץ אלי, אני מארחת כמה חברים למשקה," הוא חיקה בצורה מדויקת למדי את קולה המשתפך של מדלין. "חצי מתושבי הכפר נמצאים שם." הוא הנהן בגועל לכיוון הבית הרועש שבו אנשים דיברו וצחקו בקולות רמים מדי.

"לפחות," היא הסכימה, יוצאת מבין הצללים ומצטרפת אליו ליד המעקה הנשקף אל הגן, גן אפוף במסתורין אור הירח של חודש מרס. "אני שונאת לומר לך את זה, אבל זו המסיבה השלישית שמדלין עורכת כדי לברך אותך בבואך לכפר אברטון – פשוט לא הופעת לשתי המסיבות הקודמות!"

איכשהו היה קל יותר לדבר עם הגבר הזה בחשכת המרפסת. יפי תוארו החושני, הגבריות שהייתה כל כך בולטת על המסך הקטן כשהנחה את תוכנית הראיונות שהייתה כזו הצלחה במהלך עשר השנים האחרונות – הכול התעמעם מעט תחת כסות החשיכה.

הקדרות של הזעפת הפנים שלו לא טושטשה גם בתנאים אלו. "לו הייתי יכול להתחמק מזה בלי להיות חסר נימוס בצורה קיצונית, לא הייתי מופיע גם לזו!" הוא רטן.

לפי הצורה השנונה והיעילה שבה ירד לפעמים על האורחים בתוכנית שלו, היא לא חשבה שנימוס היה בהכרח חלק מהאישיות של הגבר הזה. למעשה, חוסר הוודאות של מה שיקרה בשידור החי של התוכנית שלו היה מה שעשה אותה כל כך פופולרית.

"מדלין המסכנה," היא אמרה באהדה, יודעת שהלב של האישה היה במקום הנכון, גם אם לפעמים ההתנהגות שלה יכלה להעיק.

בו גארט השמיע נחרת זלזול. "ברור שגם את מקומית, אז אני אשאל אותך את אותה השאלה ששאלתי כל הערב – בעצם הסיבה היחידה שבגללה אני כאן! הגן בבית הכומר הישן הוא במצב נורא; האם את יודעת מי יכול לעשות איתו משהו?"

היא חייכה קלושות. "איזה תשובות כבר קיבלת?"

"'ג'ז לוגאן, בחורי'," הוא חיקה. "פתרון לא אורתודוקסי, אבל מבריק'."

"המייג'ור," היא הנהנה.

"'בזכות ג'ז, הכאוס של הגן שלי הפך לפלא מסודר ומאורגן'," הוא חיקה שוב, בכישרון רב.

"זו ברברה סקוט מהחנות של הכפר," היא ניחשה.

"'אוצר של ממש'."

"בטי בות', אשתו של הכומר."

"ולפי המארחת שלנו, 'ממש דרלינג'."

היא צחקקה. "כל הכבוד."

"לא, חכי רגע, אני חושב שלא דייקתי בציטוט," בו גארט מיהר לתקן. "מה שהיא אמרה היה 'בזכות ג'ז, הגן הקטן והמתוק שלי הפך למשהו יפה'."

היא צחקקה שוב; רק מדלין, שתבורך, יכולה לתאר את ארבעת הדונמים שהקיפו את ביתה העתיק כ"גן קטן ומתוק".

"אז מה הבעיה עם העצות שקיבלת?" היא שאלה בעניין.

"הבעיה שלי, כפי שאת קוראת לזה, שג'ז לוגאן נשמע לי קצת נשי," בו גארט אמר. "הדבר האחרון שאני רוצה זה גינת קוטג' שגרתית, עם ערוגות של פרחים ורודים ושיחי ורדים ליד הדלת!"

"תגיד לי, מר גארט" – היא פנתה אליו, מקמטת את מצחה בחשיכה – "אם יש לך כזה בוז אל חיי הכפר, למה בעצם עברת לכאן?"

"זה בוודאי ברור," הוא רטן, ובו בזמן הסתובב כך שאור הירח נפל בישירות על הצד הימני של פניו והדגיש את הצלקת הזועמת שנמשכה מהמצח ועד ללסת, מזכרת מתאונת המכונית שכמעט הרגה אותו לפני ארבעה חודשים.

היא תשקר אם לא תודה שהייתה המומה מהמחשבה על פציעה שתוצאתה צלקת כה קשה, אבל היא הכריחה את ההבעה שלה לא להסגיר רגשות כשהתבוננה בה. הייתה לה תחושה מהמרירות שצבעה את כל מה שאמר, שהצלקות בתוכו היו הרסניות הרבה יותר מזו שעל פניו.

"לא במיוחד," היא משכה בכתפיה בביטול. "צלקות מטשטשות, מר גארט," היא הוסיפה בעדינות.

"כך נאמר לי," הוא אמר במרירות. אבל לא מהר מספיק בשבילו, הטון שלו רמז.

היא התבוננה בו, מהורהרת. "תגיד לי, מר גארט, האם אי פעם גרת בכפר קודם?"

מבטו הצטמצם. "לא…"

"חשבתי כך," היא הנהנה. "אנחנו יצורים מוזרים," היא הזהירה מניסיון. "אם באת בגלל שאתה מחפש שקט ושלווה אז הגעת אל המקום הלא נכון," היא אמרה לו בתוגה.

בו גארט נע לפתע, פניו שוב בחשיכה. "אין לי כל כוונה להשביע את סקרנותו של איש."

"אני מאחלת לך הרבה מזל," היא אמרה בשקט.

הוא לא נע. חוסר התזוזה שלו בישר רעות. "למה את מתכוונת?"

"כלום," היא משכה בכתפיה. "חוץ מ…"

"חוץ מ…?" הוא דרבן.

היא משכה שוב בכתפיה. "מה שאנשים לא יודעים, הם פשוט ימציאו." והיא יודעת את זה על בשרה.

הוא השמיע נחרת בוז והלך אל הדלת. "שיעשו מה שהם רוצים!"

"אה, הם יעשו," היא הבטיחה לו בשקט, ונשארה על המרפסת כשנכנס בחזרה אל הבית הרועש, עם הכוונה הברורה להתנצל ולעזוב.

אבל אם בו גארט חשב שהוא ראה גם אותה בפעם האחרונה, הוא טעה לגמרי.

בקרוב…

X