מכתבים צרורים בסרט כחול | לרכישה באינדיבוק
מכתבים צרורים בסרט כחול

מכתבים צרורים בסרט כחול

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 240
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 30
- 30

מכתבים צרורים בסרט כחול הוא קובץ סיפוריה השני של אילנה צמחוני.

בספר שלוש חטיבות סיפורים: "בגוף ראשון" – כולל סיפורים בהם המונולוגים של שתיים, או יותר, דמויות קרובות, מהווים את גוף הסיפור על המתח וההתרה שבו.

שתי חטיבות הסיפורים האחרות "טלאים של סודות" ו"חידות" עוסקות בנושא המצוי במרבית סיפורי ספרה הראשון – המוסיקה בציורה – עולמם של אמנים המקדישים עצמם לעולם היצירה, והמתחים בין עולם זה לבין המעגלים הקרובים אליו. עולם ילדותה ובגרותה מבצבץ אף הוא בכמה מהסיפורים המצויים בספר.

בסיפור "ליאו היקר" ובסיפור "מכתבים צרורים בסרט כחול", ממשיכה הסופרת במסורת שניצניה כבר הופיעו בספרה הראשון — בניית סיפור מחליפת מכתבים בין דמויותיו הראשיות. שפה עשירה בעלת רבדים, התבוננות ויכולת האזנה, תמציתיות ואמפתיה מאפיינים את דרכה של צמחוני.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מכתבים צרורים בסרט כחול”

בקרוב…

אחרי הטיול
טלי:
שוב המבט המתרחק שלו. הבוקר בקושי הפטיר מין בוקר טוב מטושטש וכמעט לא התייחס לילדים, למרות שישב אתם לשולחן והם הסתכלו בו בעיניים צמאות כאלה עם צל של סקרנות מתחלפת בתמיהה. אותו מבט שהחל לבצבץ בו פתאום לאחר ההתעלסות הכי פראית שהייתה לנו בטיול, שם במלון המפואר ההוא בטנג'יר. השתדלתי כל הזמן לא לחשוב על פשר חריקת השיניים ושברי צעקות ולא על תנועת הרתיעה כשכמעט דחף אותי מהמיטה בלילה אחר, אבל אם להודות על האמת זה הטריד אותי נורא כל הטיול. עיניו היו עצומות אבל לא הייתי בטוחה, ולא אעז לשאול אותו אי פעם אם באמת היה אז רדום. יותר מדי מתערבלים בי כל הדברים ואני כל כך חוששת מימים תמימים של כמעט שתיקה כמו אלה שהתחילו לנו כבר אז. טוב שהבאנו כמה ספרי קריאה שיכולנו לשקוע בהם בנסיעות הארוכות האלה. אפילו זעקות הקרב של עדנה שישבה בסמוך, כשראתה כל פיסת נוף כגילוי אמריקה ורצה לצלמה תוך זעזוע כל המושבים סביבה, והחפלות המתמשכות בספסלים האחוריים, לא הזיזו לנו. עדנה, האווזה הפותה הזו שהתפעלה מכל דבר, אפילו מההסברים המטופשים של רונית המדריכה, כל הזמן שאלה אותה שאלות, רצתה להפגין ידע וסקרנות, ממש הייתה שם מין קדושה מעונה בתוך החבורה המלוכדת של הצעקנים שרצו להצטלם ולעמוד על המקח עם כל רוכל שזז בקרבת מקום. טוב שלא היינו לבד באנטי שלנו, בתחילה אודי הטיף לי קצת ואפילו פעם אחת גער בי בצעקה ואמר לי לזרוק את הרשעות ואת ההתחדדות הזו בסכיני גילוח שאני כל כך מומחית בה ולתת לו ליהנות מהטיול בשקט. אבל כשהפעלתי עליו את התכסיסים הישנים עם ליקוקי הצוואר והנגיעות הידועות שלי פצחנו באורגיה מטורפת, ואחר כך הוא היה מין ילד טוב וממושמע, ידע לצעוק ולדרוש כל הזמן את מה שהשמעתי לו בשקט באוזן. אחר כך, כשאברם וחווה, רזי ונירה הצטרפו אלינו במחאה נגד ביקורי בתי הקברות היהודים וההשתטחות הפנאטית הזו על קברי הקדושים, קיוויתי שאודי מבין שזו לא רשעות וקטנוניות ושאני נלחמת על משהו צודק, אבל אז הוא נהיה יותר ויותר קיצוני, הפריע לרונית המדריכה בכל פעם שניסתה להסביר משהו, צעק עליה, לפעמים הוא התנהג כמו ילד מופרע בגן שרוצה כל הזמן להראות כמה הוא יכול להיות גיבור. העניין הגיע לקיצוניות כשהוא התנפל על נילי במטוס אחרי שהפריעה לי לצאת ושם עליה ידיים, ואז הרגשתי שזה כבר מתחיל להיות יותר מדי. אני מקווה שזה לא היה בהשפעת השתייה. בלילה שלפני כן החלטנו לחגוג בבר של המלון כשכולם חגגו את מסיבת הסיום, מסיבת השקרים והחנפנות. אני הרשיתי לעצמי בקבוק קטן של יין לבן אבל הוא שתה בלי הרף, לא ראיתי אותו אף פעם באמוק כזה של שתייה. למחרת בטיסה הוא הזמין כמה כוסות יין מהדיילת ולאחר מכן קרה מה שקרה. וזו הייתה הפעם הראשונה שלא היה לי נעים להסתכל לכמה חברים מהטיול בעיניים. אבל לא אמרתי לו מילה אחת, למרות שחשבתי שהגזים, כי בפעם הקודמת, כשטלפן באישון לילה להנהלת החברה להתלונן על המדריכה והפטרתי בעדינות שאולי הוא מגזים, הוא בכה כמו ילד ואמר לי שהכול בגללי ועכשיו אין לנו ברירה אנחנו צריכים ללכת עם זה עד הסוף. האמת היא שבפנים הייתי די מבוהלת מממדי המרדנות שלנו. אחר כך באו השתיקות והמבטים המאשימים וכל כך הייתי בלחץ שהפרתי את הנדר שלי לעצמי, שנדרתי אחרי הפעם ששכחתי להוציא את הילדים מהגנים, שלא אגע יותר באלכוהול. עכשיו כשחזרנו אנחנו בקושי מחליפים מילה אחד עם השנייה ואני מסתובבת כמו סהרורית ומספרת לחברים במערכת העיתון שאני מלאת חוויות מהטיול ועוד לא התאפסתי.
אודי:
ועכשיו עם כל המתחים בינינו אני צריך להיות גם אבא טוב לילדים שאינם שלי, אני לא יכול להתחרות עם האבא האמיתי שלהם. כשהם היו אתו, בזמן שהיינו בטיול, ודאי הטעין אותם בשפע אהבה ופינוק, ממש אדם טוב, לפעמים אני חושב שבגלל טוב הלב שלו והעובדה שתמיד רץ אחרי כל ציוץ שלה ודאג שלא יחסר לה דבר, התחיל לשעמם אותה. עוד מעט גם אני אייגע אותה. לפעמים אני מרגיש פיזית כאילו חסר לי אוויר כשאנחנו הרבה שעות ביחד. אני זוכר את הלילה ההוא בטנג'יר, כשבא לי פתאום לרוץ אל החלון, לנשום אוויר מלוא החזה ולצעוק אל תוך הלילה. עד היום אני לא יודע אם הייתי אז בשלב שבין ערות לשינה או שהכול היה מתוך חלום. אני מת עליה, על הקול שלה, על עורה, על הריח של השיער המשגע שלה. אף פעם לא הזיז לי שהיא מבוגרת ממני בהרבה שנים, גם כשאנשים נדו בראשם או אמרו שהיא תיראה תוך כמה שנים כמו האימא שלי. תמיד היה לנו טוב ביחד, חוץ מהקטע של הילדים. היא לא אומרת כלום, אבל אני כבר למדתי לקרוא את התגובות שלה. אני פשוט לא מסוגל לתת להם סדרות חינוך. עכשיו באו כל מיני בלבולים חדשים שכבר התחילו בטיול, עם כל התשוקה שלי אליה אני מרגיש שאני רוצה קצת להרפות מהאורגיות הפרועות שהיא דורשת כל הזמן. במשך כל הטיול הגזימה, כשעשתה בכל מלון סצנות ודרשה רק חדר עם מיטה זוגית אמיתית. לאחר שקיבלה את המפתח הסתובבה כמו טווס מתנפח, מנענעת במפתח כמו בפעמון המבשר לכולם על עינוגי הלילה הקרבים, בעוד אני משתרך אחריה כמו איזה נער שרתים. אני לא רציתי מההתחלה את כל הסכסוכים האלה עם המדריכה אבל אם מחליטים על משהו צריך ללכת עם זה עד הסוף, וכשהיא התחילה לגמגם בעניין זה פשוט הרתיח אותי. אני לא מבין בדיוק מה קורה לי אבל כל הזמן אני אומר לעצמי שאני זקוק למרחב נשימה ולמרחק. אחרי שהיינו במדבר, כל אחר הצהריים היה לרשותנו במלון הנחמד ההוא עם הגן והבריכה, ואחרי ששכבנו פעם אחת שקעתי בשינה עמוקה. עשיתי הפוגה קלה לארוחת הערב ואחר כך פשוט לא בא לי לדבר ולעשות אהבה ודחפתי אותה דחיפה קלה עם הרגל, ודאי הייתי מנומנם. היא נורא התרגשה מזה ובכתה בקול ואחר כך חיבקה לי את הרגליים ואמרה שאם אעזוב אותה היא לא תחזיק מעמד ואולי תיהפך לשתיינית כרונית ובסוף אולי תתאבד. אחרי זה, ביומיים האחרונים של הטיול, כמעט לא דיברה אתי, בילתה כל הזמן עם חווה ועברה לשבת בספסל אחר, כאילו עשתה הכנות לפרידה.
עד עכשיו הייתי על המשמר שלא תיגע אפילו בכוסית בירה. אבל אני מרגיש שאני מאבד את המושכות. אין בי שום טיפה של רצון לכוון אותה ואני כל הזמן מתפלל שתלמד ממני ותיתן גם לי הרבה יותר חופש בחירה. מאז שהגענו הביתה היא מנסה כל הזמן לרצות אותי, לפנק אותי במיני מאכלים אהובים בין השתיקות המתארכות שלנו. אני עוד לא מבין בדיוק מה קרה לי שהתפרצתי על נילי וכמעט חנקתי אותה במטוס כשחזרנו לארץ. כל כך כבר רציתי קצת שקט ושלווה. אבל כשהיא הפריעה לטלי לצאת ראשונה כמו שהיא רגילה וטלי הסתכלה עליי במבט הזה שלה, הדם עלה לי לראש, חצופה כזאת, במקרה קודם תפסה לנו את מקומות הישיבה באוטובוס, אז טלי לא אמרה לי שום דבר, אבל אני כבר מכיר אותה מספיק כדי לדעת שציפתה ממני שאתנהג כמו האביר המגונן ברומנים שהיא מלעיטה את עצמה בהם כל החיים. אחרי המקרה במטוס כמעט לא החלפנו מילה עד שהגענו הביתה. מזל שחווה ואברהם ראו עצמם כידידים טובים מספיק, ישבו על ידנו וכל הזמן הסיחו את דעתנו בזמן שכולם מסביב התלחשו בלחישות רועמות וכמעט בלעו אותנו במבטים מאשימים. לפעמים נדמה לי, כשאנחנו רבים בין השתיקות ועוברים לטונים גבוהים, שהיא מסתכלת עליי במין מבט שמבטא פחד שאהיה אלים כלפיה, ואני בחיים שלי, אפילו כשהייתי בגן, לא הלכתי מכות עם אף אחד. לא בא לי לארגן את הצילומים מהטיול. היא כמעט ניסתה לרמוז לי בעניין ומיד נרתעה. האמת היא שמאוד התלהבתי מהמקומות השונים, מהטיפוסים הציוריים ומהאומנויות הססגוניות, בתחילת הטיול. גם הייתי אשף המצלמות ועזרתי המון לחבר'ה שהיו להם בעיות. אבל כשעודדה אותי להפגין כל הזמן נהייתי בשבילם אויב העם, אפילו לא פנו אליי יותר, וגם ההתלהבות שלי והרצון לצלם כמעט שככו. צילמתי רק אותה בכל אתר שביקשה, היא הייתה רצה לתפוס את המקום הכי בולט בשטח ודרשה במפגיע שאצלם אותה, גייסה לכך את מרב החיוניות וההתחנחנויות שלה, בלתפוס את המקום הכי טוב ותמיד ראשונה. בזה היא תמיד הייתה הכי טובה. בראשית היכרותנו הייתה מכנה אותי לא פעם "דובי נם נם". כל העניינים האלה של להסתדר טוב, לחסוך זמן ולהיות נחמד אל האנשים הנכונים היו תמיד נורא רחוקים ממני, והיא כזאת פצצת מרץ, תמיד יודעת ליפול נכון, כמו חתול, ראש טוב ורגישות לא חסרים לה, בעיקר לגבי ענייניה שלה. לפעמים אני מרגיש שהכול במנות גדושות מדי בשבילי, לא פעם אני שואל את עצמי מה קורה לי, תמיד נחשבתי לבחור עדין וסבלני ופתאום יש לי מיני כעסים והתפרצויות שלא היו לי אף פעם. הבעיה היא שאני מאוד קשור אליה ועדיין היא מעוררת בי תשוקה יותר מכל אישה אחרת שפגשתי, ובסך הכול עד הטיול היה לנו טוב ביחד וגם התמקמתי לא רע בדירה שלה. זה בהחלט מאוד נוח שיש מי שדואג לכל העניינים הקטנים של ניהול בית. גם אפשר לומר לזכותה שהיא נורא מפנקת אותי, מלטפת לי כל הזמן את האגו ומספרת לכולם כמה אני גאון. המחשבה על פרידה וחיפושי דירה אחרת צצה אצלי לפעמים, אבל אני יודע שבלעדיה יהיה לי הרבה יותר גרוע.
טלי:
אתמול התעכבתי בבר אחרי העבודה. ביקשתי מאמא שהילדים יישארו אצלה ליותר שעות בימים הקרובים, בגלל עומס עבודה. אמא הביטה בי במבטה החודר והחכם, לפעמים היא יודעת מה מתחולל אצלי עוד לפני שאני מודעת לכך. אני רק מקווה שלא תבחין שאני חוזרת לשתייה. בעניין הזה היא לא תשתוק, ותזעזע כל מי שיכולה להיות לו איזושהי השפעה עליי. אני רק מקווה שלא תפעיל לחצים על אודי. יש לו מספיק משלו. אני ממש משתדלת לתת לו יותר זמן לעצמו, אפילו חזרתי ללכת לחוגים של יוגה ופילאטיס, שזנחתי אותם לטובת המצעדים שלנו בטיילת. קשה לי להיזכר בלי צביטה בלב איך היינו צועדים יד ביד ומגיעים הביתה מתנשפים וחבוקים, ואחרי מקלחת משותפת היינו מזמינים פיצה משפחתית ומסתערים עליה עם הילדים. אז עוד הכול היה תמים וטהור ולפעמים הרגשתי שאודי הוא עוד ילד בוגר וזה אף פעם לא הפריע לי. תמיד הייתי כזאת פראית ושובבה, צעקנית ובלגניסטית, ולא הרגשתי שזה מפריע לו. עכשיו אני מרגישה שהרבה דברים מפריעים לו, ואני הולכת ומאבדת את הספונטניות שלי. אני כבר לא יודעת איך לנהוג כדי לא לאבד אותו. אז ישבתי בבר ושתיתי כוסית ועוד כוסית ואחר כך קבעתי פגישה עם חגית וסיפרתי לה על הטיול ועל העבודה ואף מילה על מה שקורה לי באמת, וכשהיא הפטירה פתאום, "תגידי, נו תגידי את זה כבר," הסתכלתי על השעון והתנצלתי שאני חייבת למהר הביתה כי אודי מחכה לי, ועזבתי את ביתה במהירות מבלי להעיף מבט בפניה. אודי השאיר לי פתקה שחיכה לי עד שנואש ויצא, לא ציין לאן. בבוקר הבנתי שנרדמתי מול הטלוויזיה בבגדים. אודי כבר יצא לעבודה, הילדים היו אצל אמא ואני הרגשתי הרוסה. צלצלתי לעבודה ואמרתי שאני חולה, עשיתי אמבטיית קצף וישנתי עוד כמה שעות טובות.
אודי:
אתמול נפגשתי עם רמי, בעלה של טלי. סיפרתי לו מעט על מה שקורה וביקשתי שיידע את אמא שלה שהיא חזרה לשתות וגם יבקש ממנה שתשים יותר עין על מה שקורה לילדים. לפני כמה ימים פגשתי את יעל. אכלנו ושכבנו וגיליתי שיש חיים גם בלי טלי. לא הפסקתי לאהוב אותה. אבל לפעמים נדמה לי שהכול היה יותר מדי דחוס וחזק ושכדאי לקחת פסק זמן. עמוק בפנים אני חושב שיהיה טוב לכולם אם טלי ורמי יחזרו להיות יחד, אבל בכל זאת אני כל הזמן חולם איך היא שומרת לי אמונים ומחליטה להיגמל מהשתייה לחלוטין ולהתמתן מעט עם ההסתערויות הפרועות שלה. אולי עם קצת מתינות נוכל, בדרך אחרת. "האהבה המשגעת" הזאת שלנו, כפי שהיא מכנה אותה, כבר שיגעה אותנו יותר מדי. הבעיה המרכזית עכשיו היא איך לספר לטלי ולילדים.
טלי:
זה בסדר, חמודים, אני סתם מתנדנדת בהליכה בגלל העייפות. טוב שבאת, רמי'לה, אתה הגואל שלי. תכין להם את הכריכים וקח אותם. נכון, כבר מאוחר, אבל אתה האבא המתוק שלהם ואני בזבל. אחרי שכולם הלכו, השקט הזה, אפשר לחתוך אותו בסכין, אולי תהיה לי הסכין, לפחות שתהיה לי סכין סכינאי, אבל אני בזבלי לילילי אני שו שו וקע ת, הפה מיובש לי כמו חצץ והממזר הזה אודי רוקן את הבית מכל טיפה של אלכוהול לפני שעזב, זב חוטם תינוק דובי דובי נם נם, לך לישון והוציאה לו לשון בשיר זה, "דובי דובי שכב לישון, אל תוציא את הלשון, כבר נוצץ כוכב ראשון, דובי דובי שכב לישון". שיר ישן, מי שר? שושנה דמארי נדמה לי, טוב שאני עוד זוכרת משהו. האלכוהול הורס את תאי המוח. אם הוא יצליח להרוס לי את תאי הזיכרונות על אודי אולי אצליח לששששששררודד. אני נופלת מתה על הספה, להתראות עולם, בוקר טוב, לילה, איזה טוב, מה טוב. איפה אתה אוגי מוגי דודי מתוק שלי אני מתה עליך. מה אכפת לך, אתה כבר חוזר לך לספרי הפילוסופיה, הם ינקו לך את הראש משארית הטלולי שלך, שהייתה שלך שלי שלך זה רק בלבול מוח בואי כבר שינה. בואי.

אילנה צמחוני היא סופרת, משוררת וציירת וותיקה. היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל, העמידה כשלושים תערוכות יחיד, זכתה לתהודה ולפרסים בתחום זה. עבודותיה מוצגות באוספים שונים.

בשני העשורים האחרונים היא עוסקת גם בכתיבת שירה וספורים קצרים. שיריה פורסמו בכתבי עת שונים והושמעו גם ברשתות השידור.

ספריה הקודמים: "לשיר ציור" (בת צבי, 2000); "המוסיקה בציורה" (גוונים, 2006); "אגדת שלוש הציפורים" (אוניקס, 2011); "ציפור על גג" (אוניקס, 2011); "לא אבק כוכבים" (פרדס, 2014).

 

X