מכתבים ללואיז קולה | לרכישה באינדיבוק
מכתבים ללואיז קולה

מכתבים ללואיז קולה

שנת הוצאה: 1999
מס' עמודים: 131
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30

בקיץ 1846, כשהיה בן 24 בלבד, פגש גוסטב פלובר את לואיז קולה, מנשות החברה הפופולריות ביותר של פאריס. פלובר הצעיר התאהב מיד ביפהפייה עתירת המאהבים, שהיתה מבוגרת ממנו ב-11 שנים, ובין השניים התפתחה פרשיית אהבים סוערת, שלוותה בהתכתבות משולהבת וחושפנית ברוח הרומנטיקה של התקופה. לימים עתיד פלובר להיות בעל כמה מיצירות המופת של הספרות המודרנית – מאדאם בובארי, בובאר ופקושה, החינוך הסנטימנטלי – אולם כבר במכתביו למאהבתו באו לידי ביטוי הכוח הסיפורי וגילוי הלב התהומי שעשו את סגנונו ליחיד במינו: אוסף המכתבים של פלובר לקולה אינו רק מסמך אישי יפהפה; מבחינות רבות הוא עשוי להיחשב אחד מן המסמכים המהותיים ביותר להבנתה של ראשית המחשבה המודרנית. בספר זה כונסו הנבחרים שבמכתביו הרבים של פלובר לקולה, בתרגום ראשון לעברית – בידי דורי מנור – ובליווי הערות השופכות אור על חייו וסביבתו החברתית והתרבותית טל הסופר. מכתבי פלובר מציעים לא רק הצצה לנפשו של יוצר צעיר, אלא נם דיוקן ייחודי של תקופה וחוויית קריאה מרתקת, מרגשת ועשירה להפליא.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מכתבים ללואיז קולה”

בקרוב…

לפני שתים-עשרה שעות היינו עדיין יחד. אתמול בשעה זו ממש אחזתי אותך בזרועותי… את זוכרת?… כל זה כל-כך רחוק כבר! עכשיו הלילה חם וענוג; אני שומע את הטוּליפּים הגדול שמתחת לחלוני מצטמרר ברוח, וכשאני זוקף את ראשי, אני רואה את הירח משתקף במי הנחל. נעלי-הבית הקטנות שלך נמצאות כאן לידי בזמן שאני כותב לך: הן מול עיני כל-העת, אני מביט בהן. רק לפני שעה קלה, בודד לנפשִי ומסוּגר בין כותלי הבית, סידרתי את כל הדברים שנתת לי. את שני המכתבים שלך הנחתי בתוך שקיק מעוטר בריקמה, ואני מתכוון לקרוא בהם שוב, מיד לאחר שאחתום את מכתבִי זה. לא רציתי לכתוב לך על נייר-המכתבים הרגיל שלי, כי שוליו שחורים, ואינני רוצה שדבר עצוב יגיע ממני אלייך. הייתי רוצה להסב לך רק שמחה, להקיף אותך באושר שלֵו ותמידי, לגמול לך ולוּ במעט על כל שהענקת לי ברוחב-לב בנדיבוּת אהבתך. אני חושש שאהיה קריר, שאהיה מרוּחק, שאהיה אנוֹכי, אבל אלהים יעיד על אשר מתחולל בי עכשיו. איזה זיכרון! איזו תאווה! כן! כמה יפים היו שני הטיולים שלנו במרכבה הפתוחה, כמה נפלאים! בעיקר הטיול השני, עם הברקים! אני זוכר את צבע העצים לאוֹר הפנסים, את קרטוע הקפיצים; היינו לבדנו, מאושרים, התבוננתי בראשך בתוך הלילה, ראיתי אותו למרוֹת החשכה, עינייך שפכו אור על כל פנייך. – נדמה לי שאני כותב רע, שתקראי את כל זה מתוך צינה, איני אומר דבר מכל שאני רוצה לומר. המשפטים שיוצאים תחת ידי מתנגשים זה בזה כמו אנחות, די להבינם יש צורך למלא את החללים שביניהם. את תשלימי אותם, הלא כן? הלא תחלמי על כל מכתב, על כל סימן ואות, כשם שאני, בהביטי בנעלי-הבית החומות הקטנות שלך, חולם על תנועות כף-רגלך כשהן היו מלאות בה, כשהיו חמוֹת מחוּמהּ? המטפחת נמצאת בתוכן, אני רואה את דמךְ. הלוואי שהיתה רוויה כולה באדמוּתוֹ. אמי המתינה לי בתחנת הרכבת. היא בכתה כשראתה אותי שב. ואת בכית בראותך אותי עוזב. גורלנו מר אפוא כל-כך, עד כי אין לעבור ממקום למקום מבלי שנהיה סיבה לדמעות מפה ומפה! איזו גרוֹטסקה מרה.  – פֹּה שבתי ומצאתי את הכרים הירוקים, את העצים הגבוהים, את המים הזורמים, הכל כפי שהיה כשעזבתי. ספרַי פתוחים במקום שבו היו פתוחים, דבר לא נשתנה. הטבע שבחוּץ מעמיד אותנו על כלימתנוּ, שלוות-נפשו פורעת בגאוותנו. לא חשוּב, עדיף לא לחשוב לא על העתיד ולא עלינו ולא על שום-דבר. המחשבה מבטיחה סֵבֶל. מוטב שנינשא עם ליבנו, כל עוד נופחת הרוח במפרשו. שתישא אותנו היא ככל שתישא, ואשר לשרטונים… 

מילא, נחיה ונראה. 

צחקנו אתמול בערב.  לנו זה היה נעים, לו זה היה משעשע, לשלושתנו זה היה טוב. עם שוּבי קראתי כמעט כרך שלם. התרגשתי מאוד בכמה מקומות. אני אשוחח על זה איתך ביתר אריכות.  את רואה שאינני מרוכז. אני נטול כל ביקורת הערב. רציתי בסך-הכל לשלוח לך עוד נשיקה אחת לפני שאלך לישון, לומר לך שאני אוהב אותך. רק עזבתי אותך וכבר, ככל שהתרחקתי, מחשבתי ריחפה לה בחזרה אלייך. היא טסה מהר יותר מעשן הקטר שהתמלט מאחורינו. והעשן אינו בלי אש, בהשוואה הזו – סליחה על החידוד. בואי, תני לי נשיקה, מהר-מהר, את יודעת איך, מאלה שארִיוֹסטוֹ מדבר עליהן, ועוד אחת, כן, עוד, עוד-עוד, ועכשיו מתחת לסנטר, במקום שאני אוהב על העור הרך כל-כך שלך, על חזך שאני מניח את לבי בו. שלום לך, שלום.

וכל נשיקה או חיבוק שתרצי.

 

גוסטב פלובר נולד בעיר רואן שבנורמנדי לאב רופא  מנתח. אמו היתה נצר לכמה מהמשפחות הנורמניות העתיקות ביותר. הוא התחנך בעיר הולדתו רואן ולא עזב אותה עד 1840, שאז נסע לפריז ללמוד משפטים. נאמר שהיה תלמיד גרוע בבית הספר, אך התעניין בספרות מגיל 11. בנערותו נודע כבעל כוח פיזי רב, בעל חן, ביישן, אינדיבידואליסט וחסר אמביציות יוצאות דופן.

הוא אהב את הכפר, ופריז הייתה סרת טעם בעיניו. ב-1846, כשאמו נשארה לבדה לאחר מותם של אביו ואחותו קרולין, עזב פלובר את פריז ואת לימודי המשפטים כדי להקים לה בית בקרואסה, שעל יד רואן. אחוזה זו, בית היושב על חלקת קרקע שגבלה בנהר הסן,  היתה לביתו של פלובר לשארית חייו. מ-1846 עד 1854 התכתב עם המשוררת  לואיז קולט. זו היתה כנראה האפיזודה הסנטימנטלית המשמעותית היחידה בחייו, שכן פלובר מעולם לא התחתן. חברו העיקרי בתקופה זו היה  מקסים דו קאם, שאתו יצא למסעותיו המפורסמים באפריקה ובמזרח התיכון.

עם שובו לקראוסה ב-1850 החל לכתוב את "מאדאם בובארי", שהיה לספרו המפורסם והחשוב ביותר. ב-1857 פורסם הספר בחלקים ב"רוויו דה פאריז". הממשלה תבעה את הסופר ואת המוציא לאור על פריצות, אך שניהם זוכו, וכאשר "מאדאם בוברי" יצא לאור הוא נתקבל בחום רב. ב-1858 פלובר החל בכתיבת הרומן ההיסטורי "שלמבו", אותו השלים רק ב-1862. בשנים באות כתב את ."החינוך הסנטימנטלי".ב-1872 מתה עליו אמו, ומקורותיו הכספיים הידלדלו. שנותיו האחרונות היו עצובות ובודדות; בכל זאת המשיך לעבוד באינטנסיביות ובהתמדה. הוא השלים את "פיתויו של אנטוניוס הקדוש" וספר הכולל שלושה סיפורים, "לב תמים", "אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים" ו"הורודיה". עד מותו, ב-1870, עסק בכתיבת סאטירה ארוכה על חוסר התוחלת שבידע האנושי, "בּוּבאר ופקושה".

 

מקור: ויקיפדיה

 

 

X