מכאן ולא מכאן | לרכישה באינדיבוק
מכאן ולא מכאן

מכאן ולא מכאן

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 396
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 40

ב-"מכאן ולא מכאן" , ספרו המפתיע, המשעשע והמזעזע של עוזי זק, מושך המחבר בתנופה את השטיח מתחת לכל מוסכמות היסוד של האתוס הישראלי הרשמי. זהו סיפורו של ארי פלד, נער בן שש-עשרה, כמעט צבר, שחייו עוברים עליו בתל אביב של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות.לכאורה, הוא כולו "מכאן": תמצית המנטליות המקומית של התקופה. למעשה, הוא גם "לא מכאן": תלוש, בן בלי בית – הקרקע נשמטת מתחת לרגליו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מכאן ולא מכאן”

ביקורות נבחרות

על הספר והכותב ב"ynet"

 

ביקור בית עם עוזי זק ב"ספרים, סופרים ומה שביניהם"

לפני סוף המעשה

התריס היה חצי פתוח.

עוד לפני שהתעוררתי ידעתי שהבוקר אני מחסל את הסבון, לא חשוב המחיר. שכבתי על הצד מתחת לשמיכת הפיקה המשובצת שלי, רגל אחת בחוץ. לפי האור שהזדחל על הרצפה, הבנתי שכבר כמעט שש. ניסיתי להתרכז בפרטים, לחזור ולתרגל איך יהיה על הגג של הבניין שלנו.

הוא יצטרך לצאת מבין הרקות, ואני אעמוד מולו. אם הוא לא יוצא, אני אמצא דרך להקיא אותו החוצה בכוח. ואז המרחק בינינו יהיה משהו כמו חמישה מטרים, ובבת אחת, בלי לקחת אוויר, בכל השוונג, בעיניים סגורות, אתנפל עליו ואדחוף אותו, ככה שייפול אחורנית מעבר למעקה ויתרסק למדרכה.

ההתרסקות תקרה קרוב לגדר האבן של הבניין, בדיוק על הנקודה במדרכה שבה ראיתי את אמא בפעם האחרונה, לפני עשר שנים. הייתי בקושי בן שש ומשהו, כששכבה שם מקופלת כמו תינוקת בתוך שלולית קטנה של דם.

הכול בגלל אתמול בצהריים. אתמול גיליתי סוד אחד כבד, ושעה אחרי זה גילה לי דוֹד שמחה סוד שני, עוד יותר כבד, וזה כבר הרס לי את החיים סופית. לא חשבתי שבלילה אוכל להירדם, ובטח לא שאישן כמו פגר עד הבוקר, בלי להרגיש שדורכים לי בכל מקום בראש.

אבל הבוקר התעוררתי בבת אחת, מזיע. הרגשתי זיפת. הבנתי שנרדמתי עם התלבושת אחידה שלבשתי אתמול בבוקר לבית הספר, כשהעולם עוד נראה בומבה של מקום, לפני שהשמים נפלו עלי.

דבר ראשון הרגשתי מלוכלך, דביק ומקומט בכחול ובתכלת של התלבושת. בשנה שעברה רצו לבטל אצלנו את התלבושת האחידה. בסוף התחרטו. אמרו, אם כל אחד יתלבש איך שבא לו, יהיה ברדק, הבנות יתגנדרו כמו מז'ורנל והבנים יהיו אלביסים.

הכי רציתי לשתות, להתקלח, וקודם כול להשתין, אבל הכרחתי את עצמי להישאר במיטה. התהפכתי על הגב. ככה אני פחות רוצה להשתין, ויותר מקשיב לרעש שבחוץ. הבוקר גם הרעשים הרגילים נשמעו אחרת.

בלקין, השכן מקומה שלישית, כבר מאונן רבע שעה על הפרייבט החדשה שלו. הוא עשה אותו הדבר גם עם האוטו הקודם, אבל מאז שקיבל את הסוסיתא 1961, הוא מזיין את המוח עוד יותר. מעמיד אותה שעתיים מול הכניסה לבניין ויושב על יד ההגה, שכל השכנים יראו את מה שבן גוריון קרא לו "פלא טכנולוגי," ו"פאר תוצרת ארצנו."

איך שבלקין קיבל את האוטו, הוא ישר לקח יום חופש מהעבודה שלו בתור ספּץ לסיגריות בבית חרושת אחים בז'רנו, והתעקש לנסוע למפעל אוטוקרס, כדי לקבל אישית מבעל הבית, שובינסקי, הוראות מדויקות איך לטפל בחתיכת האוטו פיברגלאס שלו.

מהיום הראשון של הסוסיתא המזורגגת, בלקין מקדיש לאוטו את החיים שלו. הנאחס זה שהוא מקדיש לאוטו גם את החיים שלנו.

כל בוקר, פונקט בשש, הוא מעיר את הרחוב, ועוד צריך שנגיד תודה, כי מרוב התרגשות הוא מתאפק כבר מחמש.

לפי מה שראיתי מהחלון בבקרים שלא יכולתי לישון, שלב ראשון, עשרים וחמישה לשש: סיור רגלי סביב הפרייבט לבדיקה מחוץ לאוטו, כולל הטיירים, האגזוז והראי.

שלב שני, עשרים לשש: בלקין שם כפפות מיוחדות, תוצרת חוץ, ועושה בדיקות יסודיות של שמן, שמן ברקס, מים, פנסים, וישרים ווינקרים.

עשרה לשש, בלקין ניגש לעיקר: חימום מנוע עשר דקות בדיוק, שבסופו הוא מעיר את החירשים האחרונים בשכונה בארבע לחיצות חזקות על הפדאל של הגז, אןן…אאןן…אאאןןן…אאאאןןןן…

שלב אחרון, שש ודקה בדיוק: כדי להרגיע שהכול בסדר, לפני שהוא מתחיל לנסוע, הוא מרביץ שתי לחיצות ארוכות בצפצפה המנגנת, ואז בלקין מדליק סיגריה דגל שהוא מקבל חינם במפעל, משחרר האנדברקס, מוריד וינקר, מכניס לראשון ונעלם בצְוִוישן גז לכיוון העלייה ברחוב בזל.

ככה יוצא שכל בוקר בשש בדיוק כולם מחוממים: האוטו, בלקין והשכנים בסביבה.

אבא, שלא סובל אף אחד מהשכנים חוץ מגברת ברכה וייס, מאחל לבלקין שיגיע לדרום: "רק יבוא לבאר שבע, כן? כבר גמל יאכל לו את הטמבון של האוטומוביל לארוחת בוקר." גמלים אוכלים פיברגלאס כמו גרעינים.

אחרי שהצפצפה של בלקין נעלמת, כבר אין סיכוי לחזור לישון. אפשר להתעצבן מרעש הזכוכית של בקבוקי החלב של ביגלמן החלבן, שמשקשקים על התלת מוטורציקלט שלו, אופנוע שעשה הרבה קילומטרז' במדבר, בצבא הגרמני של רומל, וגם מהמכות של בלה גורלניק, בבלקון בקומה שנייה, שמתחילה כל בוקר בלהרביץ לשטיח קופי־פרסי, שקנתה בשטיחי כרמל, באוקזיון של פתיחת החנות, כאילו היא מרביצה לבעלה אברם, שאחרי מצעד אחד במאי ברח לה עם הקוּרווע שלו מקריית חיים.

רבקה, הבת של משפחת צימט מהפרטר, שהיא מכיתה זין בחברה סלונית, מתנועעת כבר עם Only you של הפלטרס. אמא שלה, גיברת צימט, לא יודעת מה ייצא ממנה, כבר די מיואשת. כל בוקר בוכה לשכנים ולאלוהים שישלח לה עזרה עם הילדה הזאת שהיא כבר לא יודעת מאיפה יצאה. רק בחורים בראש שלה. בסוף היא תתגלגל ברחוב יחפה, חצי ערומה ושיכורה עם איזה פרענק פאַרעך.

הבוקר הרעשים הרגילים של הרחוב שלנו נשמעו לי אחרת, כמו הקדמה למשהו חגיגי, מטריד. כמו פעם אחרונה.

נשארתי במיטה עד אחרי החדשות של שבע. אז ידעתי שזהו, הגיע הזמן, הקפיץ משתחרר. התיישבתי, בקושי נכנסתי לסנדלים. אחרי כמה רגעים קמתי עם התלבושת האחידה מאתמול. הזיפת לא עזב. הרגשתי שהרגל מחוברת לשתים־עשרה טון.

איך שיצאתי מהחדר, בבומבה אחת יצאה ממני רוח הקרב ונהייתי כזה רכרוכי, כמו תינוקת. הבית היה ריק. אני כלב אם אבא לא נשאר לישון אצל ברכה וייס השכנה. מה אכפת לי. הרצאה אחת פחות: "בהודו יש מיליוני ילדים רעבים ואתה…"

הכול מאחורי והמשימה לפני. לשנייה חשבתי לעבור במטבח, לתפוס איזו חתיכת לחם אחדות שנשארה בארגז הלחם, או לפחות לשתות מים מהברז כדי להעביר את הטעם החמוץ, אבל לא הייתי מסוגל. רציתי להקיא.

פתחתי את הארון קופת חולים, שתלוי מעל הכיור באמבטיה, אולי אני אקח כדור אה־פה־צה, פאלגין, משהו. לא מצאתי.

מה שכן, הבנתי שאני מושך זמן ושזה סתם פחדנות. אסור לברוח מלעשות דברים קשים ואמיתיים, שאני בטוח שמוכרחים לעשות.

אני כבר לא ילד, אז בלי אה־בה־ציגלה־מה, זהו, אני עושה מה שצריך. יאללה, לא להתקלח, לא להחליף בגדים, לא פנים, לא שיניים. החוצה לחדר המדרגות בקומה ראשונה.

במדרגות תמיד חושך מצרים, אפילו בבוקר, אבל הפעם לא הדלקתי חשמל. חיכיתי עד ששמעתי את הדלת נדפקת מאחורי. זהו, לא לקחתי מפתח. לכאן אני כבר לא חוזר.

בבניין יש שלוש קומות מעל הפרטר של משפחת צימט. מהקומה שלנו יש שתי קומות עד הגג. ביום רגיל אני קופץ את המדרגות שלוש־שלוש כמו כלום. הבוקר בקושי עליתי מדרגה, מחזיק במעקה, עוד מדרגה, וכל שתיים־שלוש מדרגות עצרתי לנשום. היה שקט מאחורי כל הדלתות שסגורות על מפתח, ואף שכן לא יצא לזיין לי את המוח, או לבדוק מי־מה־מו אני מחפש על הגג.

הרגשתי מזל שאף שכן לא יצא וראה אותי חלש. בקומה שלישית רעדו לי הרגליים. פורפרה.

הדלת בגג תמיד פתוחה. בחדר הכביסה, כרגיל, היו הפיילה הגדולה, הפרימוס, הקרוכמל והכחול, שכל תיימענקע משתמשת בהם בתור עמילן וכדי להלבין כביסה. הקרש כביסה נשען על הקיר כמו תמיד, וגם הרבה מקלות כביסה היו זרוקים מסביב.

היום זה יום הכביסה של ברלוביץ', אבל התיימענקע שלהם בכלל פרסית, שמחסירה הרבה ימים, וידעתי שלא יהיה על הגג אף אחד. עברתי לאורך הגג בין שורות של בגדים חצי רטובים תלויים על חבלי הכביסה, כמו בין קירות מתנועעים, עד המעקה שממנו רואים את שדרות נורדאו.

ידעתי שליאון, המנוֹח, יביא לי תכף חיוך חצי לועג, חצי מפחיד ופה גדול בלי שיניים. גם ידעתי שהוא יופיע בערך במקום שממנו קפצה אמא לפני עשר שנים. מתאים לו. על המילימטר אני מכיר את המתים שלי, על המילימטר.

עם אמא הכול קרה בצהריים, לא כמו עכשיו, בבוקר.

אז חזרתי בצהריים מבית ספר, מכיתה אלף. זה קרוב. אנשים עמדו מסביב, וברגע הראשון לא ראיתי שזאת אמא שלי ששוכבת על המדרכה. רק כשהתקרבתי ראיתי את החלוק הוורוד עם הפרחים הירוקים, וכבר שמתי לב לפריזורה, הפרמננט והצבע שהיא עשתה יום קודם אצל לאה צ'פניק, על יד הפלאפל של המיואש בפינסקר. הלכתי איתה וישבתי בשקט כל השעות שהיא היתה מתחת למכונה של לאה צ'פניק, וכשיצאנו היא קנתה לי פרס, חצי מנה פלאפל, והסכימה שישים לי את החריף־ירוק שאני אוהב.

ראיתי אותה ככה מקופלת כמו תינוק, עם דם על הפנים, על יד הבטן, מסביב לרגליים וקצת על המדרכה. היא נראתה רגיל, רק לא נושמת. האמת? רציתי לעזור לה לנשום. לשים מתחת לראש שלה את התיק אוכל שלי, שהיה יותר רך מהילקוט, בגלל הסנדוויץ' מרגרינה וגבינה שהיא עטפה לי בנייר פרגמנט, ושלא אכלתי בהפסקה הגדולה כי נמאס לי מגבינה.

גם אז חשבתי שמי שנופל מארבע קומות נהיה קוואַטש, וצריך לגרד אותו עם שפכטל מהמדרכה, אבל הנה, לא תמיד. אולי זה אחרת אם נופלים דוּך על הראש.

בגורדון, בבריכה, מישהו קפץ סלטה הפוכה מהמקפצה הגבוהה, נפל הצידה על הראש, נהיה משותק ומת, אז בטח שמשלוש קומות, ועוד בבית עם פרטר.

איך שהרגשתי את הסימן, וליאון הופיע, השתנתה לי ההרגשה. הכובד השתחרר ממני. נשמתי נשימות עמוקות, בקלות. אבל ידעתי שכלום לא משנה לי את התוכנית. זהו, אני מחסל אותו. בטוח.

השמש כבר הכתה חזק על הגג, ונהיה לי חם. הזפת כבר נמסה מרוב חום. לא מזמן זלמן ספוז'ניקוב מקומה שלישית, שעכשיו הוא הוועד, הביא לנו איזה קאַליקע שיזפת את הגג. כולם אומרים שהזיפות יצא חרא, כמו הסיד על המעקה, שהתקלף כמעט לגמרי. עבודה ערבית.

התכופפתי קצת מעבר למעקה. למטה ברחוב בדיוק הלך חייל ג'ובניק, פדלאה, בטח כף־למד, כושר לקוי, עם נעליים רגילות ופאטעס. היה לו קיטבג ענקי וגב כפוף, כמו סימן שאלה. על הכתף גרר רובה צ'כי, שלמדנו בגדנ"ע שזה "נשקו האישי של חייל בדרג בלתי מסתער בצה"ל," רובאי 2. לעומתו, על הראש שלי היתה יציקה פי מיליון מהקיטבג שלו, והנה אני עומד ישר, לא מתנדנד כמו מסכן. אני מתכונן למשימה.

הכרחתי את עצמי להתרכז בליאון, כמו שקורה כשנפרדים, כמו שהאמפרי בוגארט הסתכל על אינגריד ברגמן בסרט קזבלנקה כשנפרדו לנצח. נתתי בו מבט חזק, כמו שעשיתי עם אמא כשהפריעו לי להתקרב. תכף זחלתי בין הרגליים של המבוגרים שעמדו סביב. כשהגעתי אליה קרוב, הסתכלתי עליה הכי הרבה זמן שיכולתי בלי לסגור את העיניים.

ידעתי שייקחו אותה מהר, והחזקתי את העיניים והגבות כמה שיותר פתוחות חזק, בכל הכוח, עד שקצת בלטו לי החוצה, כדי שלא יבוא לי מצמוץ. הסתכלתי טוב על כל חלק לחוד: עיניים לחוד, פה לחוד, אף לחוד, ואחר כך על הכול ביחד. בסוף לקחתי קצת את הראש הצידה, כדי לראות אותה מכיוון טיפה שונה.

נזכרתי במבט ההוא מהצד, בתנועה ההיא של הראש שלי, אחרי כמה שנים, כשראיתי בדיוק אותה תנועה אצל קירק דאגלס, כשהיה ואן גוך בקולנוע אסתר: צייר שרוצה לתפוס, הכי מדויק שאפשר, תמונה שתישאר לכל החיים. ובאמת יצא לי טוב אז, ואני זוכר אותה בסדר. לפחות את הפנים.

רק מה, את הקול שלה שכחתי לגמרי. ניסיתי להתרכז ולהיזכר, אבל לא בא לי זיכרון. לפעמים שמעתי איזו אישה, ואמרתי לעצמי, אה, בחיי, קול דומה. בריח שלה נזכרתי רק כשעברתי על יד הסלון תסרוקות של לאה צ'פניק, בפינסקר על יד המיואש, כשבסוף היום הריח של הפלאפל חלש, והריחות של הסלון מתחזקים. עם ליאון זה משהו אחר, אנחנו לא יכולים להיפרד. כבר ניסיתי.

יכולתי לנחש שהדמעות התחילו לרדת לו אצלי בפיתולים של המוח. גם אני התחלתי לבכות בלי קול. פעם ראשונה ואחרונה שאנחנו בוכים ביחד: עלינו, על כולם, על הכול. והכי הרבה, כל אחד בכה על עצמו בנפרד.

כאב לי בלב, אבל שתקנו חמש דקות לפחות. לדבר חמש דקות זה קלי קלות, לשתוק זה המון. בסוף שאלתי, "למה, למה בכלל באת?"

חשבתי שאולי נתווכח כמו תמיד, אבל המת שתק ויכולתי לנחש שהוא מתחבא מאחורי קפלים במוח. "ומה אתה נוחת לי בראש עם סיפורים, כאבים, חשבונות מלפני המבול? אתה יודע, מהמלחמה ההיא עברו יותר מחמש־עשרה שנה. אתה לא מבין שאחרי כל בלגן באים ימי חול, בלי טררם? ואתה, בלי להודיע, נתקע לי באמצע החיים ומזמזם שירים שמחים מהגטו, מבקר אותנו, משמיץ, מנבא לנו סוף שחור בארץ. חסרים לנו בארץ קוטרים, שאנחנו צריכים אימפורט מהמתים?"

כשהגעתי לעיקר, הרגשתי שאני נחנק.

"אבל כל זה חצי גרוש, כסף קטן, הרי המטרה שלך היתה להרוס לי את החיים. שנינו יודעים עם מי באת להתחשבן, ומה היו הכוונות הנסתרות שלך. נוּ, אז משכת לי את השטיח מתחת לרגליים, ונשארתי באוויר, בלי כלום, לא שייך לכלום…"

עצרתי את הדיבורים בגלל השמש שהתחילה להרתיח את הזפת שטיגן אותי מלמטה. חבל שלא הבאתי קצת מים למקרה שאתעכב על הגג.

ליאון הזיז את הראש ועשה תנועה בפה, שבקושי שמעתי אותו: "למה באתי? ס'איז באַשערט, ככה נגזר. באתי לסגור חשבונות. אני חזרתי למקום שלי, ואתה? אתה נדחפת למקום שלי. אני לא אשם בצרות שלך. כשנולדת, כבר הייתי מת, אתה זוכר?"

שיפשפתי במצח, הרגשתי שאני נשרף באש שיוצאת לי מהמוח. לא היה לי מה להגיד. ואז שמעתי אותו ביידיש, כמו אחד שמדבר אל עצמו: "אצלי? אצלי שום דבר לא נסגר. דער פאַראַיאָריקער שניי, נאָך אין מיין האַרץ ברענען געבליבן" — השלג דאשתקד עוד שורף לי את הלב.

זהו. עד כאן. קפצתי. נפלנו מהמעקה של הגג בלי לעצור. לא יכולתי לעצור, אבל גם לא רציתי.

כשאמא מתה, כולם אמרו לאבא לא לקחת אותי להלוויה. זה לא מקום לילד בן שש. דוֹד שמחה, השכנה ברכה וייס, אפילו המורה מכיתה אלף, כולם דיברו איתו. אבל אבא התעקש, כבר אז הוא רצה לאמן אותי למצבים קשים ועצובים בעתיד. שמעתי את אבא מתמרמר לפני ההלוויה. "כן, כן. קיפלתי קטן־קטן מספיק דולרים לכיס של החניוקים, יש ברירה?" זה היה כדי שיעשו לאמא הלוויה רגילה, כאילו נפלה מהגג בטעות, כי מי שקופץ מהגג בכוונה, החברא קדישא זורקים אותו חת־שתיים להיקבר מהצד השני של הגדר.

זכרתי גם איך הדוס עם הזקן והפירורים של החלה, זה שניהל את הטקס, דיבר אל אמא ואמר לה שעכשיו, בתור מתה, היא משוחררת מכל חברה, אגודה או מחויבות. ואיך חשבתי כמה טוב לה שיצאה בסוף לחופשי, כי לפני זה היא היתה עצובה ועצבנית, ואפילו בבוקר שקפצה טיפה כעסה עלי, "נו, אז תגיד לי אתה… מה יהיה איתך הסוף?"

ועכשיו, תוך כדי הנפילה של שלושתנו, ראיתי את הפנים של אמא קרוב, כמעט נוגעות בפנים שלי. ובפנים שלה ראיתי שהנה, גם אני משוחרר. בלי ליאון, בלי משפחה, בלי מדינה, בלי דת, בלי שורשים, בלי חשבונות, בלי עתיד, בלי בעלות, בלי שייכות לכלום. אולי רק לאמא: לפי התנועה הקטנה בשפתיים של אמא, הרגשתי שהיא אמרה בלי קול "מיין קינד, מיין קינד," שאני הילד שלה, בכל זאת הילד הקטן שלה.

ראיתי גם את ליאון אבל הזזתי ממנו את העיניים. העדפתי להיזכר במשפט שרונית הסבירה לי מסרט צרפתי שראינו ביחד, לפני שהתרחקנו: "partir, c'est mourir en peu" — להיפרד, זה קצת למות. וחשבתי שדווקא מתאים עכשיו להפוך את המשפט: "mourir, c'est partir en peu" — למות, זה קצת להיפרד. לעזוב לקצת זמן, והופ, לחזור. עובדה, אמא וליאון חזרו, בלי פספורט, בלי ויזה, כאילו אין גבולות.

המשכנו בדרך למטה, ומתוך כל הווג'עראס שלנו, באה לי עכשיו שנייה אחת, שנייה אחת שלמה, של אושר טהור.

משהו ריפרף לי על הלחי.

אה, זה בסדר, אמרתי לעצמי, זה לא אמיתי, זו רק הרוח.

עוזי זק, שהספר "מכאן ולא מכאן" הוא לו בספר ביכורים, נולד וגדל בתל אביב, באזור חסמב"ה, גלידה מונטנה, גן חיות וחוף גורדון.

זק למד בבתי ספר "הכרמל", "לדוגמה", תיכון עירוני ד' והיה חניך ומדריך בצופים.

בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, עורך דין, מנכ"ל ויו"ר בחברות ציבוריות ופרטיות, ישראליות וזרות.

X