מי רצח את קארין אלוני? | לרכישה באינדיבוק
מי רצח את קארין אלוני?

מי רצח את קארין אלוני?

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37

קארין אלוני בת החמש-עשרה יצאה מביתה לעוד יום לימודים שגרתי בתיכון בו היא לומדת, אך לא שבה ממנו. החשש לחייה גובר, וחולפות מספר שעות עד שמתגלה גודל הטרגדיה- גופתה נמצאת מוטלת סמוך לכביש ראשי, כשעליה סימני אלימות קשים. מדינה שלמה מזדעזעת מהרצח האכזרי.

עבריין מורשע מודה ברצח של קארין ונכלא, אך עד מהרה חוזר בו מהודאתו. האם הוא זה שקטע את חייה של הנערה התמימה? האם קיימים חשודים נוספים? האם הרוצח האמיתי מסתובב חופשי ברחובות?

החוקר הפרטי, רפי קוגן, נרתם לסייע למשפחת אלוני להגיע לחקר האמת, בדרך חתחתים המלווה באירועים מוזרים וצירופי מקרים יוצאי דופן.

זהו הספר הראשון מתוך סדרת ספרים בכיכובו של החוקר רפי קוגן, איש משטרה לשעבר, אשר נלחם למען חקר האמת בעולם שכבר איבד מזמן את רדיפתו אחר הצדק.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מי רצח את קארין אלוני?”

בקרוב…

1

5.12.2009 שעה 23:20
קולות הסירנה של ניידת המשטרה גברו ככל שהתקרבה לרחוב הגליל בקריית מלאכי. חלק מדיירי הרחוב ומוזמנים נוספים בילו באותה העת בבית משפחת אלוני, הממוקם בתחילת הרחוב. היה זה בית פרטי עם גינה גדולה ומטופחת, מוקף בחומת אבן המתנשאת לגובה של כמעט שני מטרים.
בני המשפחה ערכו מסיבה לכבוד גיוסו של הבן הבכור, שגיא, המצפה בקוצר רוח ללבוש את מדי הזית לראשונה עם עלות השחר.
בזמן ששגיא שוחח עם אחד מחבריו, ניגש אליו אביו בני.
"אני שומע ניידת מתקרבת, אולי כדאי שתנמיך את המוזיקה?" ביקש בנימוס.
"אתה חושב שהזמינו לנו משטרה?" שאל שגיא בפליאה.
"ייתכן מאוד," השיב בני, "השעה די מאוחרת והמוזיקה רועשת."
"ממש מוזר," מלמל שגיא, "השכן הכי קרוב אלינו הוא ישראל, והוא נמצא כאן אצלנו…"
"אולי מישהו התלונן על הזיופים בקריוקי…" התלוצץ עוז, חברו הטוב של שגיא.
לאחר דקה ארוכה חנתה ניידת המשטרה על המדרכה הסמוכה לבית משפחת אלוני. בני פתח את שער הכניסה, ואחריו יצאו שגיא ואורחים נוספים לקבל את פניהם של השוטרים.
"שלום לכם, קיבלנו דיווח על פריצה לשני בתים ברחוב," קרא אחד השוטרים עוד בטרם הספיק לצאת מהניידת.
"פריצה? אצלנו ברחוב הגליל?" התפלא בני.

"נכון," אישר השוטר, היטיב את כובעו על ראשו ופסע קלות הלוך ושוב כסוקר את הרחוב, "האם מישהו מכם הבחין באדם לא מוכר או רכב חשוד בשעה האחרונה?" חקר איש החוק.
איש מהנוכחים לא השיב בחיוב. הם היו מופתעים.
"אני הייתי בטוח שהגעתם לסגור לנו את המסיבה…" התוודה שגיא.
"אנחנו בודקים את האירוע שדווח לנו, ולכן כדאי שתנמיכו את המוזיקה החל מעכשיו," ביקש השוטר ופנה בחזרה לעבר הניידת. בינתיים, השוטרת שהתלוותה אליו שוחחה במכשיר הקשר שלה עם שוטר נוסף.
"אני אדאג לזה," אמר בני ונכנס בחזרה לשטח ביתו.
לאחר מספר דקות, השמועה על הפריצות ברחוב הגיעה לכל אורחי המסיבה, וחלקם הגדול עשה את דרכו הביתה, בתקווה לגלות שלא נפלו קרבן. בני משפחה בודדים נשארו בבית משפחת אלוני, ואת הזמן שנותר בחרו להעביר בצילומים משפחתיים. קארין, אחותו בת החמש-עשרה של שגיא, התנדבה להיות הצלמת.
לאחר כל תצלום שגיא זכה לברכות לכבוד הפרק החדש בחייו, ותוך פחות משעה לא נותר אף אורח בחצר הבית. שגיא וקארין התיישבו על הכיסאות בגינה ואחזו יחדיו במצלמה הדיגיטלית של קארין. הם הביטו בתמונות שצילמה ומדי פעם צחקקו על המצולמים.
"את לעולם לא תהיי צלמת מקצועית." רטן שגיא בגיחוך.
"תגיד תודה, חצוף!" קראה לעברו קארין בכעס וסטרה לו קלות על לחיו.
"תודה על כל התמונות…" אמר שגיא וחיבק את אחותו. "את האחות הכי טובה בעולם."

קארין הניחה את ראשה על כתפו של שגיא.
"אני עומדת להגיד משהו שלא תשמע עוד לעולם," אמרה בלחש.
"סקרנת אותי…" סינן שגיא בחיוך.
"אני אתגעגע אלייך… אפילו לרגעים בהם עצבנת אותי מאוד…" אמרה קארין במבט רציני.
"וואו. חבל שלא הקלטתי אותך!" קרא שגיא בציניות.
"באמת, נו," המשיכה קארין, "תשמור על עצמך… תישאר מי שאתה. ואחרי שתשתחרר מהצבא, תחיה את החיים שעליהם אתה חולם."
"תודה, קוקו," אמר שגיא בטון רציני.
כרמית, אם המשפחה, בדיוק סיימה לשטוף כלים במטבח ויצאה אל הגינה.
"חמודים, הגיע הזמן לעלות לישון…" קראה לעבר ילדיה, "מחר מצפה לנו יום לא פשוט."
"כבר באים," אמר שגיא.
"לילה טוב," אמרה כרמית ונכנסה אל הבית.
קארין התיישרה על כיסאה והביטה לעבר שער הכניסה לחצר. ניידת משטרה בדיוק חלפה בכביש ויצאה מהרחוב.
"אתה חושב שהם מצאו את הפורצים?" שאלה קארין בסקרנות.
"אני לא יודע," השיב שגיא, "אנחנו גרים כאן שנתיים ומעולם לא שמעתי על מקרה כזה בשכונה. אף פעם לא ראיתי כאן ניידת משטרה."
"תמיד יש פעם ראשונה," אמרה קארין.
"פעם ראשונה ואחרונה," קבע שגיא.
שבוע חלף מאז מסיבת הגיוס של שגיא. מזג האוויר התהפך, ורוחות חזקות נשבו בחוץ. החצר האחורית בבית משפחת אלוני, שהייתה נקייה ומטופחת תמיד, נראתה לפתע כמו מקום התכנסות לפני פינוי למזבלה העירונית. טיפות הגשם נקשו בקצב על חלונות הבית.
כרמית סיימה להכין לבתה קארין את המאכל האהוב עליה, כריך אבוקדו, ותחבה אותו לתיקה. היא הביטה בקארין הפוסעת לאט לעבר המטבח.
"העיניים שלך ממש אדומות, הלכת לישון מאוחר?" שאלה כרמית.
"לא הצלחתי להירדם," השיבה קארין, ומזגה לעצמה כוס מים קרים מהמיני בר.
"קרה משהו מיוחד?" חקרה כרמית.
"לא, נו אימא, אני מאחרת." ענתה קארין בחוסר סבלנות.
"אני מקווה שלא שכחת שוב את חוברת המתמטיקה שלך." סיננה כרמית.
"אימא, לא שכחתי, הכול בסדר." קארין חייכה וחיבקה את אמה.
"מעולה… את לבושה היטב?" שאלה כרמית בטון אימהי מודאג.
"כן, אימוש," השיבה קארין בקוצר רוח ומיהרה לצאת לעבר האוטובוס שחיכה לה בחוץ.
כרמית נפנפה לה לשלום, ובתוך שניות האוטובוס נסע לדרכו.
****
בשעה שלוש אחר הצהריים, כרמית שבה לביתה מהעבודה והבחינה בגלעד הגנן הרכון על סולם גבוה בחצר, במהלך ניסיון נואש לחתוך ענף מעץ דקל המתנשא לגובה רב.
"מה שלומך, גלעד?" קראה לעברו בחיוך.
"בסדר גמור, כרמית," התנשף גלעד, "חיכיתי כבר שמישהו יגיע. תוכלי למזוג לי כוס מים?"
"אתה נראה ממש מותש," ציינה כרמית, "למה לא ביקשת מהבת שלי?"

"אם היא הייתה פה בהחלט הייתי מבקש ממנה," השיב גלעד.
"מה זאת אומרת? היא יצאה לאיזה מקום?" שאלה כרמית בפליאה.
"לא יודע, לא ראיתי אותה היום בכלל," אמר גלעד, הניח את המסור ושלף סיגריה מהחפיסה שבכיסו.
"זה לא יכול להיות," מלמלה כרמית, "אתה בטוח? מתי הגעת לפה?"
"הגעתי בשעה אחת, כמו שקבענו," השיב גלעד והדליק את הסיגריה.
"קארין הייתה אמורה להיות בבית בשעה אחת וחצי," אמרה כרמית בדאגה ומיד חייגה לטלפון הנייד של בתה.
לחרדתה גילתה שהטלפון סגור ומיד עונה המשיבון.
"קארין, את פה? קארין?" זעקה כרמית ופתחה בסערה את דלת הבית. גלעד הצטרף אליה לחיפושים, ותוך דקות ספורות הבינו השניים כי אין נפש חיה בבית.
"היא בטח הלכה לחברה, תהיי רגועה." ניסה גלעד להרגיע.
כרמית דיווחה מיד לבעלה בני על ההיעדרות בתם. בינתיים התקשרה למספר חברות קרובות של קארין, בניסיון להבין היכן היא נמצאת. עדויות החברות הלחיצו עוד יותר את כרמית.
"אני לא ראיתי את קארין מאז הפסקת האוכל בשעה עשר בבוקר," ציינה אורית.
"ראיתי אותה מוקדם בבוקר, לא למדנו יחד היום. היא אמרה לי שהיא רוצה לקפוץ אליי בערב," סיפרה עינב.
"ראיתי אותה מדברת בטלפון לקראת השעה שתיים-עשרה… והיא לא נכנסה לכיתה אחר כך," העידה דנה.
גם כאשר פנתה כרמית לחברתה הטובה ביותר של קארין, תמי, היא לא זכתה לשמוע בשורות טובות יותר. "אני בחופש היום," סיפרה תמי, "אני בסידורים בתל אביב עם אימא שלי… קארין בכלל לא דיברה אתי ביומיים האחרונים."

כרמית חשה במועקה הולכת וגוברת. גם חזרתו של בני מהעבודה לא רוממה את רוחה. ההורים המודאגים החליטו להתקשר למשטרה ולדווח על היעדרות בתם, אך נענו שעליהם להמתין מספר שעות.

הזמן חלף והתקווה הפכה לייאוש. כרמית הציצה בשעון הגדול שהיה תלוי על הקיר בסלון והורה על השעה חמש וחצי. החושך כבר ירד, והלחץ נתן אותותיו. בית משפחת אלוני התמלא בשכנים שניסו לתמוך בזוג המודאג. כרמית התלוננה על לחץ בחזה ולא הפסיקה לנסות לחייג לבתה. היא שמעה את קולה במשיבון ולבה נחמץ פעם אחר פעם.
זה לא מתאים לקארין להיעלם סתם כך, ללא התראה. היא הקפידה תמיד להודיע מראש אם היא הולכת לחברה או לבילוי אחרי הלימודים. לבה של כרמית ניבא לה רעות. היא החלה להתפלל בשקט למרות שלא הייתה לה כלל זיקה לדת.
לפתע צלצל הטלפון הביתי. הייתה זו אלונה, המחנכת של קארין.
"את יודעת משהו? שמעת משהו?" קרא בני בקול מבוהל אל תוך השפופרת.
"שמעתי שקארין לא חזרה הביתה," אמרה אלונה, "חשבתי שאשמע מכם עדכון חיובי."
"היא אמרה לך משהו היום? היא נכנסה לשיעור? ראית עליה משהו מוזר?" חקר בני.
"היא הייתה שקטה מאוד בשיעור," סיפרה אלונה, "אני רק זוכרת שהיא ביקשה לצאת להתפנות קצת לפני תום השיעור, ואז היא חזרה לכיתה כשהטלפון הנייד שלה בידה."
"לעזאזל… היא לא זמינה כבר כמה שעות…" סינן בני בייאוש.

"אני הולכת למשטרה," קבעה כרמית בקול גבוה, "אתה בא אתי! עכשיו!"
בני ניתק את השיחה, ובני הזוג פנו לתחנת המשטרה הנמצאת מרחק חמש דקות נסיעה מביתם.
במשטרת קריית מלאכי מיהרו לגבות עדות מההורים המבוהלים. לא בכול יום נתקלים השוטרים בעיר הקטנה, המכילה כשתי רבבות תושבים, במקרים מהסוג הזה.
סגן מפקד התחנה, דוד שמואלי, הרגיע את ההורים והבטיח שיבדוק במהירות האפשרית את איכון הנייד של קארין.
במשך שעה ארוכה המתינו ההורים בתחנה, אחוזי דאגה וצמאים למידע שישפוך אור על ההיעלמות המסתורית.
לפתע, החלה תכונה בתחנה, מספר שוטרים התקבצו, מכשירי קשר צפצפו בקול, ומהחדרים הסמוכים יצאו עוד ועוד שוטרים, נראה היה כי הם מתכוננים לצאת לפעולה.
"אנחנו מיד יוצאים," קרא אחד השוטרים לתוך מכשיר הקשר שבידו.
מן העבר השני שמעו ההורים עדכון מצמרר: "צוות המז"פ כבר בדרך."
****
רב פקד שמואלי ביקש מהוריה של קארין להתאזר בסבלנות.
"שמענו את השוטר במכשיר הקשר," זעק בני, כולו נסער, "רק תגיד לי על מה הם דיברו… מצאו גופה?"
"אנחנו מיד נצא לשטח ונברר, אני מבטיח לכם שנעשה הכול כדי למצוא את הבת שלכם," ניסה רב פקד שמואלי להרגיע.
הוא לקח עמו תמונות עדכניות של קארין ועלה לניידת. כרמית החלה להתייפח על כתפו של בעלה. חוסר אונים מוחלט הציף אותה והיא התקשתה ללכת. שני שוטרים ליוו את הזוג חזרה לביתם, והבטיחו לעדכן אותם בכל התרחשות.
בשעה שבע ועשרה הגיעו רב פקד שמואלי ושוטר נוסף לבית משפחת אלוני. הם נכנסו בדלת ובעיניהם מבט כבוי. לכרמית זה הספיק.
זעקות השבר שלה הדהדו בכול הרחוב. היא התמוטטה עוד לפני שאנשי החוק פצו את פיהם.
"בבקשה, אדוני," התחנן בני בקול שבור, כשדמעות מציפות את עיניו, "בבקשה תגיד לי שהיא עוד בחיים…"
"אני מצטער, מר אלוני," השיב רב פקד שמואלי בקול שקט, "קרתה טרגדיה. הגופה שמצאנו זוהתה בוודאות באמצעות התמונות והחפצים האישיים. הבת שלך איננה…"התקשתה ללכת. שני שוטרים ליוו את הזוג חזרה לביתם, והבטיחו לעדכן אותם בכל התרחשות.
בשעה שבע ועשרה הגיעו רב פקד שמואלי ושוטר נוסף לבית משפחת אלוני. הם נכנסו בדלת ובעיניהם מבט כבוי. לכרמית זה הספיק.
זעקות השבר שלה הדהדו בכול הרחוב. היא התמוטטה עוד לפני שאנשי החוק פצו את פיהם.
"בבקשה, אדוני," התחנן בני בקול שבור, כשדמעות מציפות את עיניו, "בבקשה תגיד לי שהיא עוד בחיים…"
"אני מצטער, מר אלוני," השיב רב פקד שמואלי בקול שקט, "קרתה טרגדיה. הגופה שמצאנו זוהתה בוודאות באמצעות התמונות והחפצים האישיים. הבת שלך איננה…"

ניב זילכה, בן שלושים, מאמן להתפתחות אישית. זהו ספרו הראשון של זילכה שיוצא לאור.

X