מיתת נשיקה | לרכישה באינדיבוק
מיתת נשיקה

מיתת נשיקה

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 146
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 62
- 25

מיתת נשיקה הוא סיפורו של יוסי, החוגג שנה לקבורתו בבית העלמין הירקון. הוא אוסף סביבו חברים חדשים וישנים הקבורים לצדו ונערך לעליית אשתו אליו. אולם, כשהיא מגיעה לבסוף, היא מפתיעה בבשורה ששולחת אותו למסע פרוע ומרתק לעבר יעד בלתי אפשרי ‐ יצירת קשר בין המתים לחיים. בדרך למטרה מתוודע הקורא לשלל דמויות ססגוניות, הרפתקאות מבדרות ולקח לחיים. העלילה מגלה עולם מתים ייחודי הנפרש כמעשה אומן הגדוש מחד במוטיבים יהודיים ומאידך בהוויה ישראלית חילונית. כמו כן, מציע הספר הסתכלות שונה על תהליך ההשלמה עם המוות ומציג אלטרנטיבה לאידיאות גן העדן והגיהינום המקובלות.

 

לעמוד הסופר של רן אהוד רוזנבלום – לחצ/י כאן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מיתת נשיקה”

בקרוב…

לא אלך סחור סחור אלא אספר מיד שאני מת ואשתי חיה. אוסיף ואומר שחלפה בדיוק שנה מאז נקברתי, והתקווה ליצור מגע עם אסתר לא עזבה אותי אפילו לדקה. דרושה פעולה אמיצה על מנת לגשר בין עולמי הרוחש מפעילות מתים לעולמה המתקשש בחלוף העתים, אך עדיין איני יודע כיצד ליצור קשר בין שני ממדים אלה, שלכאורה אינם מתיישבים. נחמתי היחידה היא שהזמן הנאמן יפגיש בינינו לבסוף ונתאחד, אם לא בגוף אז בנפש, לכשתיקבר לצדי.

דוד ידידי הקבור שתי שורות ממני מגדיר את יחסי עמה כ“ציפייה לאתמול” בהיעדר מחר לחכות לו. בעיניו, תקוותי ליצור איתה קשר אינה יותר מאשר שובל עשן המיתמר ממדורת זיכרונות חיי המתכלים לאיטם, עשן שסופו להתפוגג למרחבי השמים הכחולים של שכחה מבורכת. דוד הוא מוותיקי היישוב בבית קברות הירקון, בחייו שימש כנציג מועצת הפועל המזרחי בהוד השרון, אבל כיום הוא להגדרתו “פנסיונר מהחיים”. כמו כולנו כאן גם הוא נאחז בזיכרונותיו משל היתה בהם ממשות בעוד אלה נפרמים מדי יום לטלאים של שכחה. כאן הזיכרון הוא סלע קיומנו, ורק בכוחו להצדיק את מהותנו בעוד הזמן נוגס בו בתיאבון של כלב מורעב ותוכן זיכרונותינו נגרסים בתהליך שחזורם האינסופי לכלל מיתוס לא אישי. “אתה זוכר את הפרדסים בהוד השרון?” מתפייט דוד בפעם האלף. “היה להם ריח אסור של עונג מותר. מספר פעמים תפסתי טרמפ לפתח תקווה עם חיים הקברן התימני ברכב הלוויות השחור שעליו מגן דוד לבן, עד שיום אחד הוא נעצר כדי לגנוב מפרי עץ החלום הציוני (“תפוזים, אידיוט”, הוא מסביר לי כשאני מעווה את מחשבתי). ומאז זהו, הוא נמחק בעיני. תאר לעצמך שמכל הקברנים שבעולם, דווקא הגנב הזה היה צריך לקבור אותי. ואגב,” הוא מוסיף כממתיק סוד, “בסופו של דבר הוא עצמו נקבר במקום עבודתו, או כך לפחות מספרים. חתיכת שכן מצאנו.” וכאן מתחיל דוד לתהות אם הרכילות ששמע אינה אלא צ‘יזבט שמספרים לילדי המתים הסוררים, משל “אם לא תתנהג יפה יקבור אותך חיים במקום חדש!” אני ממהר לענות לו שאם חיים מת, ברי שאין ביכולתו לקום מקברו ולחפור קברים חדשים, ולעצמי אני מפטיר: “אידיוט מי שאידיוט אחרון.”

 

אנחנו לא רואים, לא שומעים, לא מריחים, לא ממששים ולא טועמים, אבל כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, מסוגל לקרוא מחשבות, הן של שכנינו המתים והן של החיים המתקרבים אלינו בעת העלייה לקבר. כאן המשפט “אני חושב משמע אני קיים” מקבל משמעות חדשה. עם הזמן יכולת הקריאה משתפרת ומגיעה גבוה יותר, רחוק יותר, מהר יותר. אני משוחח במחשבות בעיקר עם דוד, שבחייו החשיב עצמו לכהן הגדול של חיי היום־יום, שהיה אלוף בלשתות קפה בכוס חד פעמית במקום לא כשר עם כיפה גדולה שהסתירה קרחת וכתם דיו בכיס החולצה הלבנה.

מאידך כשמשתפרים בקריאת מחשבות לומדים לסנן אנשים לא רצויים, כמו דליה הרכלנית המזכירה לי שסק חמוץ, שעניינה בי מתמצה במערכת יחסי עם אסתר. מתוך נאמנות לניסיונותי לשמור על פרטיות אני משתדל להימנע מלקיים איתה יחסים כלשהם, אפילו לא יחסים דיפלומטיים.

אם החיים הם סרט, המוות הוא סצינה שקפאה, כאילו חבל הטבור ניתק ונזרקנו לעולם חדש. העולים לקברינו בחגים ובימי זיכרון מפשירים את העלילה, משתפים בחדשות חייהם, ולעתים אף במאורעות השעה. לרגעים ספורים מופעל שוב מקרן סיפוריהם על מסך חיינו הגדושים בפרקי תהילים וצרות היום יום. וכך, בין השיטין, נמצאנו למדים על בחירתו של אובמה לנשיא ארצות הברית ועל גיור האייפון לחומרה, וכמובן על נישואים ולידות ופרידות ובגידות, וגם לא עלינו על פטירות של קרובים ומכרים, ועל שלל גווני חייהם שלצערנו אין לנו בהם חלק. והדבר העצוב ביותר בסרט הוא שגם למת שאותו מבקרים יש עולם שלם לשתף בו, אך בהיעדר אוזן קשבת מרים הנפטר כעבור זמן מה ידיים מהתקשורת החד־צדדית, וחדל להאזין ללהג המבקרים. כשהעלילה שבה וקופאת, חוזר הגיבור הטראגי לעולם המתים, והעולים לקברו מצטמצמים בעיניו לכדי סמל סטאטוס הנענד על דש תכריכיו בגאווה. כל מי שזוכה לביקור מקבל שלל ברכות וקריאות הידד משאר המתים, המצפים לקבל את שלהם כשיגיע תורם.

מבחינה זו שפר עלי גורלי, כי לסרט חיי מתווספת סצינה חדשה מדי שבוע, כשאסתר קופצת “לקפה ועוגה”, ומשתפת אותי בקורות חייה, במתרחש באוניברסיטה, ובמעללי חברינו. בכל ביקור היא מקריאה לי את הטור השבועי שאני כל־כך אוהב על האריות חסרי החת מקבוצת מנצ‘סטר יונייטד, ועל מלחמות ההישרדות האכזריות בנות תשעים הדקות שלהם. בביקורה האחרון היא גילתה לי בסוד שאבי בוכה עלי רק בטקסי זיכרון ממלכתיים, משל הייתי חלל צה“ל, בעוד שאני נפטרתי מאלרגיה לעקיצת דבורה. לפני שבועיים, כמתנת פרידה, היא שיתפה אותי בבדיחה ששמעה: שחקן מפורסם וזקן מגיע לבית אבות. עם כניסתו הוא מנפח את החזה וניגש לשלוש זקנות שיושבות על ספסל בגינה. “אתן יודעות מי אני?” הוא שואל בחשיבות. “לא,” עונות הזקנות, “אבל אם תשאל בקבלה יגידו לך…”

כשסיימה יכולתי לשמוע את אנחות המתים המבוגרים שהנידו ראשם ואת רעמי הצחוק של קבוצת המאזינות בראשותה של דליה. צחוקן עמד בניגוד חד לאנחות הכאב של אשתי, שלא אחת משתלבות במקהלת האנחות של “המקוננות”, המתאספות מדי שבוע על מנת להתעדכן בהתפתחות האחרונה בטלנובלה של יחסי עם אהובתי. הן מצפות עדיין לפרק סיום מתקתק שבמהלכו נתאחד ונתנה אהבים על מצבתי לרקע קריאות הגעגוע שלהן למגע אנושי. אם אסתר היתה יודעת כי היא נקראת, מנותחת ונידונה בקבוצת דיון לפני ביקורה, במהלכו ואחריו, אולי היתה פוסקת מלעלות לקברי, כך שמבחינתי בורותה בעניין זה היא ברכה. אבל במחשבה שנייה, אולי בדיעבד היתה הידיעה עוזרת לה להתגבר על פחד הבמה “הקטן” שלה, זה שבאמצע טקס חתונתנו, ממש לפני שבירת הכוס, גרם לה לבקש מהרב הפסקה על מנת שתוכל לרוץ ולארגן את נשימתה בשירותים. אני זוכר איך עמדתי שם מתחת לחופה, סטודנט לפסיכולוגיה בן עשרים וחמש, חנוט בחליפת פסים שחורה־אפורה (שאמהּ של אסתר התעקשה להתאים לי ־ “אתה נראה סוף־סוף בוגר,” אמרה, ואסתר כעסה על ההתערבות הבוטה בתיקון הראשון לחוקת המתחתנים ־ החופש לבחור את הבגדים בעצמך ־ ולחשה לי באוזן שממילא נזדקן ביחד, אז למה להגיע לגיל הבלות לפני גיל הבילויים?!), ובכן, אני עוד זוכר איך עמדתי חנוט בחליפה, מתחת לחופה, רציני כמו ילד שמעדיף לקרוא ספרי היסטוריה בהפסקה בעוד חבריו משחקים כדורגל, ומאזין לרחש־בחש של הקהל למראה מנוסתה של אסתר. ניסיתי לחשוב אז מחשבות חיוביות בסגנון “הכול בסדר, אל תפתח חרדת נטישה, יוסי, היא בסך הכול קיבלה מהלחץ מחזור, והיא חסה על שמלת הכלה הלבנה.” חזרתי על כך כמו על מנטרה, ובאמת הדבר היחיד שנטש אותי לבסוף היה פלוץ קטן שהחזקתי בבטן במהלך כל הטקס. צווארי נטף אגלי זיעה ושפתי הבשרניות נקפצו לכדי עיגול דק של תסכול, בעוד עיני החומות תרו אחר מבטי עידוד מהקהל. כמו בסקירה אנתרופולוגית מדוקדקת בחנתי ונבחנתי על־ידי הקרובים והרחוקים שסבבו את החופה, ואלה שעישנו בצד, אדישים. קיללתי אותם בלבי, משווע למגע חם שירגיע את פיק הברכיים, וידי הארוכות לפתו זו את זו כמו יש בכוחה של יד אחת להושיע את חברתה. כף רגלי, שהיתה נתונה בנעל מוקסין שחורה, תופפה על הקרקע לקול מקצב מלחמה אפריקאי, אך לבסוף אסתר חזרה כלעומת שהלכה, מלמלה דבר מה על פחד הבמה שלה, והטקס נמשך ללא תקלות נוספות. זהו זיכרוני החי ביותר, עמוד האש שלאורו נודדת הכרתי בלילות חסרי השינה של המוות. כי הזיכרון החזק ביותר שנחרת בנו, המתים, אינו בהכרח רגע מותנו, שעם הזמן והסיפורים שאנחנו שומעים נדמה לנו כבנאלי, אלא אותו זיכרון השב ותוקף אותנו ברגעי הדמדומים של ההכרה, עת מחשבותינו נודדות מעצמן לעבר עולם שנכחד זה מכבר, הבנוי מעצמות הדינוזאורים שהיו חיינו. רבות הפכתי בשאלה מדוע דווקא זיכרון זה נותר המוחשי ביותר בעבורי, ולאחר סימפוזיון ארוך עם עצמי הגעתי למסקנה כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהטבעת הונחה על אצבעה של אסתר, ובכל זאת אין אנחנו יחד, כאילו קללת הפרידה הוטלה עלינו כבר שם, ברגע הראשון. ובכל זאת, הידיעה כי זכינו להתאחד למשך שש שנות נישואים מאושרות לאחר אותו יום תחת החופה מעניקה לי את התקווה שגם הפעם אצליח להשיב אותה לבין זרועותי. חיי המוות נדמים סרי טעם ללא אהובתי החיה, ולעתים נדמה לי כי עדיף להתאבד כמו אלו שחדלו לחשוב וזרם תודעתם לא נשמע עוד ברחבי בית הקברות (הם התאבדו ומתו, לוחשות נשים לבעליהן באימה בשעה שבאוויר נישא קול יללותיהם האחרונות בעודם צועקים שוב ושוב כי אינם רוצים למות. יש בצעקותיהם הנואשות משום נחמה בעבורנו, הלא מדוכאים, כי הן מאפשרות לנו לשקוע בהאזנה, ולשכוח את החשש שנפסיק לחשוב ולהתקיים, מחוסר מחשבה להיאחז בה).

 

אני זוכר איך לאחר שהטקס הסתיים ואנחנו שבנו בשלום לסוויטת ירח הדבש תיארה לי אסתר את ההרגשה שגרמה לה לברוח, איך הרגישה כאילו היא בלון הליום שמתרומם מעלה מעלה ומאבד מגע עם הקרקע. ניסיתי לנחם אותה וסיפרתי לה שגם אני שחררתי גז, והתנחמנו זה בזרועות זו בעודנו גולשים מעדנות למעשה אהבה פרוע. אני עדיין זוכר איך בחנתי את גופה הנערי כמיתר מתוח לכשנרדמה, ונזכרתי איך לפני רגעים ספורים פרטתי עליו מנגינות של עונג. שיערה השחור כחתול של מזל רע התבדר על הכר, ורגליה הארוכות שנהגו להילכד ברשתית עיניהם של גברים שמזלם לא שפר עליהם כמזלי הציצו מבעד לשמיכה. פיה הארגמני חשף שיניים צחורות כצדיק שנמחלו עוונותיו ביום כיפור. נשקתי אותו בעדינות ומיהרתי להצטנף בחום גופה ולשקוע בחלום, אותו חלום שהקצתי ממנו אחרי שש שנים אל תוך מציאות קברי.

רן אהוד רוזנבלום, חוזר בתשובה יליד 1971 נצר למשפחת רבנים, משלב בספריו הווי ישראלי תורני ודמיון פרוע.
ספריו מצטיינים בזרימה של מבע, מקצב שירי וצמצום תלמודי.
יצאו לאור:
2011 מיתת נשיקה בהוצאת פרדס
2013 איש יושב לבד
2014 והם חיו
2014 נקטרינות
2015 להוציא את החושך לאור
2015 טוב סיפורים ועוד סיפור
חמשת האחרונים ראו אור בהוצאה עצמית ובמדיה הדיגיטלית בלבד
X