מיתוסים פגאנים מסביב לעולם | לרכישה באינדיבוק
מיתוסים פגאנים מסביב לעולם

מיתוסים פגאנים מסביב לעולם

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: 150
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 30

פגאני – בהתאם למקור הרומאי, פגאני הוא מה שלא שייך לעיר ולתרבותה העירונית, אלא לחיים בכפר ולתרבות הקשורה בחיי הטבע.

מיתוס – סיפור המייצג את המציאות, ומשתמש בדמויות סמליות של אלים/ות וגיבורים/ות. המיתוס הפגאני משתמש בדמויות אליות כדי לסמל את כוחות הטבע; המיתוס ההיסטורי משתמש בדמויות – לרוב אנושיות – כדי לסמל מאורעות היסטוריים; המיתוס החברתי / תרבותי משתמש בדמויות של אלים וגיבורים כדי לסמל שינויים תרבותיים וחברתיים בקבוצה אנושית מסוימת.

פולחן – ביצוע המיתוס הלכה למעשה בידי אנשים המייצגים דמויות אליות שונות המייצגות מצדן את כוחות הטבע, במטרה לחקות את המציאות ולהשפיע עליה לבוא לידי ביטוי ממשי הרצוי לחברה האנושית.

אגדה – סיפור פנטסטי המשתמש ברבים ממוטיבי המיתוס אך ללא הסמליות המכוונת של זה, שיש בו התייחסות אנושית כללית ולא אישית כמו בסיפורת המודרנית. יש כאלה  המפרשים את האגדות מנקודת ראות פסיכולוגית, בדרך שבה מתפרש המיתוס מנקודות ראות של כוחות הטבע או של התרבות והחברה האנושית.

 

בספרה החדש, הסופרת טלה בר מביאה לקוראי העברית פנינים מאוצר המיתולוגיה העולמית, מיתוסים שרובם טרם פורסם בעברית.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מיתוסים פגאנים מסביב לעולם”

בקרוב…

האם הגדולה

אם העולם, האלים והאנושות

"טקס המעבר הראשון של כל יצורי אנוש מתחיל ברחם ונגמר בין ירכיה של האם הגדולה," נאמר בספר Goddess. עגנון – הסופר היהודי שהעלה בספריו את האישה לדרגה אלוהית – העיר בספרו 'שירה': "שחינוכו של אדם נמסר בידי הנשים, ואפילו תחילת אכילתו של אדם מן האשה באה." אפשר להדגיש כאן שהקשר בין האם לבנה חזק בהרבה מהקשר שבין האם לבתה, מהסיבה הפשוטה שקיימת הזדהות של יישויות בין האם לבת שלא קיימת בינה לבין הבן. במיתוסים, רוב צאצאי האלה-האם הם זכרים, מאחר שפעמים רבות הנקבות נחשבות לדמותה הצעירה שלה, ולא ישות נפרדת.

הערצת האם היא התייחסות טבעית המובנת מאליה לכל מי שחווה טיפול אימהי בסיסי; זהו הניסיון וההתנסות הראשונית של האדם בחיים, ומאחר שמושג האלוהות קשור קודם כול בהתנסות, סביר להניח שהאלוהות הראשונית והבסיסית ביותר היתה האם. אבל הלידה, שאליה מתייחס המשפט הראשון בפרק זה, על אף הכרחיותה הבסיסית, איננה בשום אופן ההיבט היחיד של האימהות. לא רק אצל בני האדם אלא אצל שאר היונקים, לאחר שנשאה האם את העובר בבטנה, ולאחר שילדה אותו, עליה גם לספק לילדיה את מזונם הראשיתי; ובגלל חוסר האונים של התינוקות האנושיים במשך שנים אחדות, עליה גם לטפח ולהגן עליהם מפני אויבים ומזיקים, לחנך ולאמן אותם לקראת עצמאות בחיים. כך, במקום ההיבט היחיד של תעלת הלידה כמקום מעבר ראשוני, התהווה מושג נרחב ומקיף של "אימהות", ומבחינה דתית-פגאנית – דמותה של "האלה האם", שלעתים נוסף לה התואר "הגדולה".

בתרבויות רבות בעולם – במשמעות האנתרופולוגית, לא זו של ציביליזציה טכנולוגית – שכיום כמעט כולן נשלטות על ידי אלוהויות זכריות, עדיין קיימת אלה-אם שקדמה לכול יתר האלים והיא שילדה או בראה או יצרה את הארץ, החיים, והאנושות. מקובל במיתולוגיה שככל שהאלוהות היא בת גיל גבוה יותר כך היא קדומה יותר מבחינה כרונולוגית; קיומה של כל אלה-אם מציינת, אם כן, את קדמותה וחשיבותה בכל תרבות שבה היא נמצאת.

בהתאם לכך אפשר לראות באלה ריאה, בתה של אלת האדמה גאיה אם הטיטאנים ואמם של ששת אלי האולימפוס העיקריים דמות שחשיבותה הקדומה עולה על זו של אלה; באותו אופן, האלה ההינדית אדיטי, בעצם היותה אמו של האל וישנו ומכונה "האם הגדולה של האלים", קדמה לשילוש הברהמיני. אצל האצטקים היתה זו אלת האדמה, "אם החיים, המוות והאלים", שילדה את התאומים ילדי הכוכבים במערה הקוסמית. הטיטאנית היוונית לאטו היתה אמם של האלים ארטמיס ואפולו, אלת השמש היפנית אמאטראסו היתה אם המשפחה המלכותית, וקדרו האסייאתית היתה אמם של נחשי הנאגה. כמה דמויות אלוהיות נקביות היו אמהות לאל או מלך אלוהי אחד בלבד: האלה המצרית הגדולה חתחור/איזיס היתה אמו של הורוס אל השמש; אלת הלבנה היוונית סמילי היתה אמו של דיוניסוס; וסומיטרא ההודית היתה אמו של האל לקשמה. בסין ראויות לציון אמו של אל השמים, והמלכה-האם מהמערב שנהגה לארח במשתאותיה את בני האלמוות. נינסון השומרית היתה אמו של גלגמש מלך ארך, ומרים/מאריה נערצת עד היום כאמו של ישו ומכונה "אם האלוהים".

ישנן דמויות אלוהיות הנחשבות לאמותיהם של עמים שלמים, או במקרים אחרים של ארץ או עיר שלהן העניקו את שמותיהן. בולטות במיוחד הן אכה אם האכאדים; מדיאה הנחשבת לאם עמי מדי; טלאטאוטלי היתה אם האצטקים; אירופה נחשבת לאם כל היבשת, ואיו לאמם של כל היוניים; מאט שינואה היתה אם הסינים; דאנה או דאנו הקלטית, אמם של הקלטים הקדומים שכונו ה"טואטה דה-דנאאן"; אתיני היתה אם העיר אתונה; לאט, אם הלאטינים; ואסאסי יאה, אמם של האשאנטי מאפריקה. אפשר, כמובן, להזכיר גם את ארבע האמהות של כל שבטי ישראל; וגם את ההתייחסות ה"אמהית" של מקומות יישוב בעברית. הביטוי "עיר ואם בישראל" מתייחס למקום שיש בו יהודים רבים, וממנו נגזר הביטוי הכללי "עיר ואם" לכל עיר רבת תושבים. גם בהתייחסות להתיישבות היהודית הראשונה בארץ מופיעים הביטויים "אם המושבות" ככינוי לפתח-תקווה, ו"אם הקבוצות" לדגניה א'. מעניין שלא קיים ביטוי מקביל בצורת זכר כמו "אבי הקיבוצים", שאפשר היה לייחס אותו לכפר-גלעדי או לעין-חרוד.

אלות-אם כוללות, שלא נמצא להן תואר נוסף, הן מודיר מצפון-אירופה, אוני האטרוסקית, זמילו מפריגיה, טאורט מנהר הנילוס, הירה היוונית, בהאוואני מהודו, אקה הטורקית ובאהובה מזאיר. באוסטרליה ניתן תפקיד האם לשתי אחיות בפולחן אמא קונאפיפי המקביל למיתוסים אירופיים. במקומות רבים בעולם ניתן עד היום כבוד רב למעמד האם גם בדתות פטריארכליות – כמו, למשל, מושג האם היהודייה ביהדות; במקביל, קיים ביטוי לאם מקצועית, כמו "אם בית" שמשמעותו מנהלת במוסד, בדרך כלל לילדים, שתפקידה להיות להם לתחליף אם ולדאוג לטובתם ורווחתם כאילו היתה אמם האמיתית.

הסבתא / הסנדקית

כך מסביר ג'ארד דיימונד בספרו 'השימפנזה השלישי' את היווצרות תפקידה של ה"סבתא": תינוקות בני האדם הזקוקים בראשית חייהם למזון, חינוך והגנה במשך תקופה ארוכה, מתפתחים לאט מאוד ואינם מסוגלים לדאוג למזונם גם לאחר שהם נגמלים. מצד שני, הלידה הקשה לעתים מסוכנת לאם שעלולה למות בלי שתהיה מסוגלת לטפל בהם – בכל לידה נוספת היא מהמרת על חיי ילדיה. אולי מסיבה זו התחילו חייה של האישה להתארך מעבר לתקופת פוריותה, כדי להגן על השקעותיה כאם בתפקידיה החדשים כסבתא שהיא תחליף-אם המשמשת גם כמיילדת: לילדים שנולדו לנשים שהיתה להם עזרה בדמותה של זקנה מנוסה אך לא פוריה בעצמה היה סיכוי רב יותר להישאר בחיים מאשר לילדים שלאמם לא היתה עזרה כזאת. (ראייתו של המחבר את המצב כאילו היתה זו התפתחות של הפסקת הווסת – "מצב הבלות" כפי שהגברים אוהבים לכנות אותו – היא ראייה פגומה ומסולפת). ובראייה כוללת יותר – שבט שהיה בו מספר נאות של נשים שחיו מעבר לגיל הפוריות והיו עדיין מסוגלות לטפל בילדים היטיב להתקיים משבט שבו לא האריכו הנשים חיים מעבר לגיל זה.

לפעמים החליפה הסבתא במיתוסים את דמות האם כהורה קדמונית של השבט. דמויות כאלו הן או-סט, או איזיס המצרית, שכונתה "הקדומה מכולם";  אמה, ההורה הקדמונית והאחראית על הלידה של גזע העמים הגרמאניים; האלה האמריקאית צ'יקומקואטל, הנחשבת ללב האדמה ויולדת העמים; אריאנרוד, האלה-האם של הקלטים האריים; פריוויתי ההודית, אמא-אדמה קדומה ביותר, וסאוויטרי, אם הציביליזציה ההודית; פוג'י היפנית, אם ההרים, ורבות אחרות מסביב לעולם.

בצדה של הסבתא בדמות "האם הגדולה" מצויה גם "אם סנדקית", כגון זו שהופיעה לפני סינדרלה וסידרה למענה את הפגישה עם הנסיך. בספרו "יורגן" מציג קייבל אם סנדקית מיוחדת במינה אליה הוא פונה כך: "בארץ לאוקי את 'אלת כל הדברים' קיבלי, הגבירה של כל הדברים המוחשיים; בקוקאין קראו לך אסריד ובקמליארד כינה אותך מרלין אדירס, האם האפלה של האלים הקטנים. אך בביתך ביער אמרת שאת סרידא, זו המלבינה את כל הדברים ומושלת על כל ימי רביעי." סרידא היא האם הסנדקית של כל הסלאבים; היא לא רק אימהית במובן הרגיל, הדואגת לכל מה שקיים בעולם; יש לה גם צד אפל, הקשור למעשה עם המוות. מאחר שהאדמה כוללת לא רק את פניה אלא גם את פנימיותה, "בטן האדמה" שלשם הולכים כל הדברים לאחר מותם, ומשם הם צומחים מחדש.

אלת הלידה

פן מיוחד של האלה-האם היא האלה המופקדת על הלידה. בספרם של רוברט גרייבס ורפאל פטאי 'מיתוסים עבריים' נרמז כי "ראשית מעשה הבריאה בהולדה, לא ביצירה", כי בעוד שביצירה יכולים לעסוק גם זכרים וגם נקבות, הרי ללדת מסוגלת רק הנקבה. אבל אצל בני האדם, או נכון יותר – בנות חווה – הלידה היא עיסוק מסוכן בגלל גודלו של הוולד ביחס לאמו, ונשים רבות עלולות למות תוך כדי כך. זו בוודאי הסיבה שאלוהות מיוחדת התמנתה להשגיח על הלידה כדי להגן על האם ועל הילד. אחת מאלוהות מגן אלו היתה האלה היוונית ארטמיס, שלמרבה הפליאה לא היו לה ילדים משלה –  אולי כדי שתוכל להתפנות לעזור לנשים יולדות. יש חוקרים המאמינים שארטמיס היתה אלה טרום-יוונית, כלומר מתקופה פרהיסטורית שקדמה בהרבה לאלים האולימפיים. היא כונתה "ארטמיס הפראית, גבירת החיות", ובמקור היא היתה אלת-הלבנה, אלת הציד, האחראית על חיות הבר ומרחבי הפרא, וכזאת תוארה כנושאת קשת וחצים; אבל היא היתה גם אלת הבתולין, מגנת נערות צעירות, מרפאת נשים ואלת הלידה. מסופר כי כשרק יצאה לאוויר העולם, כבר שימשה ארטמיס הבת כמיילדת לאמה כאשר ילדה את אחיה אפולו.

במסופוטמיה היתה נינטור, עליה נאמר כי תפקידה של האלה השומרית הממונה על הלידה הוא תפקיד של "יצירה", כשהמלה היא זו של יצירת כדים (בעברית – "יוצר" הוא מי שעושה כלים מחומר). האלה הוצגה כאישה המחזיקה את דלי המים של המיילדת, קשורה בכמה אלות-לידה, אלת-הפות והעובר, ולמעשה נחשבה ל"אלה גדולה", שהיתה אחראית גם על יצירת כדי חרס וכלי עץ ומתכת (ברונזה). בתפקידה כמיילדת היא יילדה גם עמים ואלים, היא זו שעצרה את הדם, פיסקה את רגלי היולדת, ונחשבה לאם כל הילדים וכל האלים.

איקסכל היתה אלת-הלידה של עם המאיה האמריקאי; למרבה הפלא, גם היא היתה "אלה ליצירת ילדים" בשפת השבט שסגד לה. תפקידה כלל את אלת-הלידה, מחזור הלבנה, וההריון. היא הוזכרה גם כאלת הרפואה, וסגדו לה רופאים ושמאנים, שהשתמשו לנבואה באבנים שכונו בשמה. כינו אותה גם סבתא, ובתפקידי הרפואה והלידה היא דמתה לאלה המיילדת האצטקית טוקי יואלטיקיטל.

ריבוי אלוהויות בעלות אותו תפקיד הוא לרוב סימן לאיחוד של עמים, שבטים, או תרבויות. במצרים היו אלו מצרים העליונה ומצרים התחתונה; ברומא היו אלה, כפי הנראה, התכנסות של חברות מהפריפריה לעיר בירה גדולה אחת. להלן שתיים שתפקדו גם הן כאותה אלה; המקשר בין השתיים היה הבאת האור לפעולת הלידה: האחת היא קאנדלפרה – "נושאת הנר". שמה מציין את פעולתה כמביאה את אור הנר כדי לסייע להדריך את הוולד ביציאיתו לאוויר העולם והיו קוראים לה עם התחלת הלידה. האחרת היא לוסינה או לוקינה, "אלת האור", שהגנה על חיי נשים יולדות, והיתה בת-דמותה של יונו, האלה-האם הראשית של רומא. גם שמה קשור ביציאת הוולד לאור היום.

במצרים היו כמה אלות לידה, שאחדות מהן אולי זהות בדמותן. שתיים מהן היו נפתיס ואיסיס , אחיות תאומות, אבל איסיס התפתחה לאלה הגדולה ביותר במצרים וסגדו לה גם בארצות אחרות. נפתיס היתה ידועה גם כמטפלת או מינקת של הורוס, בנם של איסיס ואוזיריס; היא היתה מופיעה בעת הלידה ועמדה בראש המיטה כדי להקל על האם, בעוד שאיסיס תפקדה כמיילדת בתחתית המיטה. איסיס נחשבה בראש וראשונה לאלת הלידה והחיים, ונפתיס משלה במוות ובלידה מחדש; איסיס ריפאה את הגוף ונפתיס ריפאה את הנפש והרוח כדי לאפשר את תחיית הגוף. בציורים הן מופיעות יחד בסירתו של רע, אל השמש, כשאיסיס מייצגת את השחר ונפתיס את השקיעה.

אלה קדומה ומיוחדת במינה היתה טוארט  שכונתה "הנקבה הגדולה"; היא היתה אחראית על האימהות והלידה ומגנה על נשים וילדים, אבל היתה גם לוחמת פופולרית ואכזרית בהגנתה. בציורים היא מופיעה כיצור בעל ראש של סוסת-יאור, כפות אריה, וגב זקוף של תנין עם שדיים גדולים; כל אלו היו חיות חזקות ותקיפות שמונו להגן על צאצאי האדם. נאמר שהיא סייעה לנשים בעת הלידה והבריחה שדים העלולים להזיק לאם ולילד. מאחר שסוסי היאור חיים בבוץ הפורה של הנילוס, הם סימלו לידה והתחדשות. נשים בהריון נהגו לענוד קמיעות של טוארט לשם הגנה בפני רוחות רעות העלולות להזיק לאם ולילד, ותמונתה נמצאה בין כלי האיפור והתכשיטים של נשים במצרים. היו כלים בדמות האלה, עם חור באחת הפטמות כדי למזוג דרכו.

טוארט היתה קשורה באלה חתחור, אמם של אלי השמש רע והורוס כאחראית על הפריון, ואחת האלות המרכזיות במצרים שהופיעה בדמות פרה הקשורה בהצפה של הנילוס – חתחור הזדהתה פעמים רבות עם איזיס, ביחוד בכך ששתיהן נחשבו לאמו של הורוס. טוארט היתה אלת-בית פופולרית מאוד, וענדה את הקרניים וגלגל השמש של חתחור על ראשה. היא הופיעה לראשונה כאמו של פרעה, שהציעה להיניק אותו בחלבה השמימי. בהיסטוריה המצרית כינו אותה בשמות "הגדולה", וגם החזירה – חיה שהיתה מקודשת לה, נוסף לאלות שמימיות כמו הדובה הגדולה והדרקון. היא נחשבה גם כאמו של האל אוזיריס, או של אביו, האל אמון, כלומר, היא היתה אלה עתיקה ביותר וקדמה לרוב האלים והאלות בפנתיאון המצרי הקלאסי.

בסקנדינביה היתה זו פריג, או פרייג'ה, האחראית בהקלה על הלידה. בהתאם למסורת השתמשו לשם כך בצמח שנקרא "העשב של פרייה" בזמן לידה קשה במיוחד, ונאמר שנשים נשואות היו קוראות לעזרתה והשתמשו בעשב הזה כסם מרגיע (ההדגשה על נשים נשואות מציינת כי בסקנדינביה של אותה תקופה כבר התרחש המעבר מחברת נשים לחברת גברים – נשים רווקות לא היו אמורות ללדת). הקשר בין שלוש אלות הלידה האלו מהווה אלה משולשת גדולה אחת.

אלת לידה אחרת היא אייליתיה מכרתים, שעליה אומר הומרוס באיליאדה: "הכאב החד היורד על אישה בעת הלידה, הצער הקשה שמביאה אייליתיה, בתה של הירה (האלה-האם), שבידה הכוח על צירי הלידה". כך ראה אותה הגבר המשורר, אבל לה היו קוראים בעת הלידה דווקא כדי לשכך את כאביה של היולדת ולסייע בעת הלידה, ונאמר שדמותה היתה אחד המקורות של מקצוע המיילדת. נאמר שנולדה במערה הקרויה על שמה בכרתים מהתקופה הניאוליתית (אף כי לדעתי ייתכן מאוד שהיו מיילדות כבר גם בתקופה הפליאוליתית העליונה שקדמה לה, שבה הופיע לראשונה ה"אדם הנבון"). כל המערות היו מקודשות לה כסמלים לרחם ולאישה היולדת. במיתוס היווני נושאת אייליתיה לפיד כדי לייצג את צירי הלידה הבוערים – או אולי, כמו לוקינדה – כדי להאיר למיילדת את מצבה של היולדת, ולוולד את דרכו החוצה. היא תוארה בשירה כטווה פיקחית, מה שמקשר אותה עם אלות הגורל הקובעות את גורלם של הנולד ושל אמו.

בהודו היתה שאסטי אלה בדמות חתולה האחראית על הלידה וההגנה על ילדים. היא בעלת ששה ראשים, מיטיבה ומגנה על ילדים ומעניקה סיוע בעת הלידה; נוסף לכך היא אלת הצמחייה וההתרבות, מצוירת כדמות אימהית הרוכבת על חתול ומיניקה יותר מצאצא אחד. סגדו לה ביום השישי בכל ירח (חודש של 28 יום) בלוח ההינדי, וביום השישי לאחר הלידה. נשים עקרות הרוצות להרות ואמהות הרוצות להבטיח הגנה על ילדיהן סוגדות לשאסטי ומבקשות את ברכתה ועזרתה.

פי-חסיה-יואן-צ'ון היתה אלה סינית שהגנה על נשים וילדים והיתה אחראית על הלידה. "רוחות נעימות" היו אמצעיה של האלה הזאת, שהיתה אחראית על האוויר, ההגנה, המזל, החרות, הלידה, והתנועה, וסמליה הם הרוח, העננים, העפיפונים ועלי הכריזנתמה; מקום משכנה במקומות גבוהים וסוערים, והיא מלווה את לידתו של כל אדם ומרעיפה בריאות טובה ומזל על הוולד.

אלת האהבה והפריון

מאחר שתפקידה הראשוני של האם הוא להאכיל את ילדה, ומכיוון שלמטרה זו רצוי שהחלב הנובע משדיה יהיה שופע במידה מספקת, נעשתה האם המיניקה סמל לדמות אלוהית המעניקה שפע ופריון למאמינים בה. ייצוג של דמות האם הפוריה מופיע בפסלונים קדומים ביותר בתולדות ההומו סאפיינס בתאריכים מלפני כ-30 אלף שנה ומעלה. כזוהי, למשל, הדמות החצובה בסלע מהתקופה הפליאוליתית ממערת לוסל, של אישה שופעת אברים הנושאת בידה מה שאפשר לכנות בשם קרן השפע. פסלונים רבים של דמויות המכונות ונוס, בגלל הרמז הבולט למיניות ופריון, נמצאו במקומות שונים באירופה ואגן הים התיכון. אלות פריון הידועות מפנתיאונים שונים הן ארמאתר מאיסלנד, מא מאסיה הקטנה, ואריאדני מכרתים.

אלת האהבה הידועה ביותר בעולם הישן היא אפרודיטי היוונית, או בשמה הרומי – ונוס. משמעות שמה של אפרודטה ביוונית היא "העולה מקצף הגלים", מאחר שלפי המיתוס היא נולדה בקפריסין מתוך קצף גלי הים שנוצר לאחר שגאיה, אשתו של אל השמים אוראנוס, כרתה את אברי מינו והשליכה אותם אל הים. הסיפור הזה משובש לחלוטין. הים הוא אלת השפע הקדמונית – אמפריטריטי היוונית המקבילה לתיאמת הבבלית, מאחר שהים ידוע בשפע המזון שבו; גאיה = ארץ היא האלה-האם הקדומה ביותר, ואפרודיטי היתה בתה הצעירה בדמות האהבה המינית. דמותו של האל הזכר הופיעה בהקשר זה בצורת אבר המין הזכרי ולא כדמות קואזי-אנושית כלשהי; מאוחר יותר זוהתה צורת הפאלוס עם אל-היערות פאן שנודע בעולם העתיק באונו המיני ובהתנהגותו הפרועה. מאז השתלטות אלי האולימפוס הזכריים על האלות הקדומות, שהיו יישויות עצמאיות ללא בעלים, הוכרחה אפרודיטי להינשא להפיסטוס, בנה של הירה ואל האש והנפחים: עצם עיסוקו בטכנולוגיה של מתכות מוכיח שדמותו היתה מאוחרת בהרבה.

לאפרודיטי היו מאהבים רבים, אלים ובני-אדם, ויצורים שונים נחשבו לצאצאיה; ההדס, היונה, הסוס והברבור היו מקודשים לה. היוונים הקדמונים זיהו אותה עם האלה המצרית חתחור, אמו של אל-השמש הורוס. מאחר שסגדו לה במקומות רבים, היו לה גם שמות רבים בהתאם לאותם המקומות, כמו למשל אקידאליה, קיתריאה, קריגו, וכיו"ב. כיום היא ידועה יותר בשמה הרומי, ונוס, ומושגים רבים ושונים נקראים על שמה, כמו פסלוני-הנשים הפרהיסטורים, מלאי האברים, וכן מחלות מין המכונות "ונריות".

במצרים היתה האלה חתחור הקדומה ביותר ורב-גונית שמשמעות שמה הוא "ביתו של הורוס"; שם זה מציין אותה כאמו של אל השמש הצעיר, והיא נחשבה לאלת השמים, האהבה, היופי, והמוסיקה, המגלמת את עיקרון השמחה, האהבה הנשית והאימהות. היא היתה החשובה והפופולרית ביותר מבין כל האלוהויות במצרים הקדומה, ובקברים היתה מצוירת כ"גבירת המערב", המקדמת את פני המתים הבאים לעולם הבא. אבל בין תפקידיה הרבים היא היתה גם אלת הפריון והלידה. פולחן חתחור נעוץ בתקופה הפרהיסטורית, ובלי ספק התמשך מפולחן אלת הטבע והאלה-האם הגדולה שקדם למלכות הזכרית. דמותה התגלמה בפרה בעלת קרניים בצורת מגל הסהר האוחזות ביניהן את גלגל השמש, יחד עם נחש הקוברה. בתקופות מאוחרות יותר היא נחשבת כמקבילתה של האלה איזיס.

הסוס והיונה מזהים עם אפרודיטי (שמוצאה אמור להיות האי קפריסין) את אישתר-אשרה-עשתורת – אלת הפריון, האהבה והמלחמה הראשית במזרח התיכון, מהשומרים דרך בבל, כנען וישראל ועד יתר אגן הים התיכון – מצרים ויוון; היא מזוהה עם הפלנטה ונוס המופיעה בדמות כוכב הערב, ומקודשם לה גם האריה והספינקס והיונה. בכנען היא היתה אם כל האלים, והיתה ידועה גם בתור אלת-הים בכינויה "אתרת ימים" המופיע בכתבי אוגרית.

בצפון איטליה, אצל האטריסקים, היתה אלת האהבה טוראן המקבילה לוונוס ולאפרודיטי. היא היתה אלת הפריון והחיותיות, ובאמנות היא נראית כנערה צעירה עם כנפיים, והופיעה במראות לאיפור מברונזה; גם היא היתה קשורה לעופות כמו יונים, אווזים וברבורים, ונקראה לעתים "הברבור של טוראן". שמה נגזר כנראה מהשורש הטרום-הלני טוראנוס, שמשמעו טיראן, כלומר מושל מוחלט; אבל יש הטוענים שמשמעותו באטרוסקית היא "יונה".

קליודנה היתה אלה אירית  שזוהתה לפעמים כאלת האהבה והיופי. במיתולוגיה האירית היו לשמה וריאציות שונות (קליונה, או קלינה באנגלית). אמרו שהיו לה שלוש ציפורים צבעוניות שאכלו תפוחים מעץ העולם האחר (כך מכונה עולם השאול של הקלטים) ושירן המתוק היה מרפא חולים. היה לה ארמון בלב ערמה של סלעים במרחק קטן מהעיר מאלו, הנקראת עדיין בשם קאריג-קלינה, ואגדות רבות מסופרות עליה בין האיכרים של מחוז מאנסטר.

האלה הסלאבית מוקוש הגנה על עבודת הנשים וגורלן, היתה אלת הלידה ואחראית על הטוויה, האריגה, וגז הכבשים. היא נחשבה למשרתת של מאט זמליה, ובכך היתה למעשה שלוחה של אלת האדמה ולמעשה היתה בעצמה האלה-האם של הסלבים המזרחיים. היא מופיעה ברקמה מסורתית כאישה המרימה את ידיה ושני סוסים בצדיה . לעתים יש לה אבר מין זכרי, כדי להראות את כוחה על האון הזכרי. עבדו לה עד המאה ה-19 בתור כוח הפריון ומושלת המוות, ומעריציה סגדו לה בדמות של סלע-אבן.

אצל שבט היורובה האפרקאי היתה אושון אלת האהבה, המיניות, היופי, העושר, והדיפלומטיה; וסגדו לה גם באזורים מסוימים בברזיל בשם אוקסום. היא נחשבת כמיטיבה, נדיבה וחביבה אבל בעלת מזג סוער המתגלה רק לעתים נדירות, ואז היא גורמת להרס עצום. אומרים שיום אחד הלכה לחג של תופים והתאהבה ברקדן המלך שאנגו, אל הרעם והברק. מאז אותו יום היה שאנגו נשוי לאובה, לאויה, ולאושון, אף כי על אושון נאמר שהיא נחשבת לאשתו הראשית – אך למעשה אפשר לראות את שלוש האלות האלו כשלושת פניהן של האלה הגדולה עצמה.

משמעות שמה של האלה הארמנית אסטגיק הוא "כוכב", והיא נחשבת לאלת הפריון והאהבה. בתקופה הפרהיסטורית כינו אותה אסיה, או אסטליק, ועבדו לה כאלה פגאנית של הפריון והאהבה שהתגלמה באור השמים, ומאוחר יותר היה קשורה גם ביופי הנעורים ומקורות המים..

קסוצ'יקוואצאל (Xochiquetzal) היתה אלת הפריון, היופי, הכוח המיני הנשי, מגינת אימהות צעירות, אלת ההריון, הלידה, ואומנות נשים של האצטקים באמריקה.

טלה בר רובין, ילידת עין-חרוד, בוגרת אוניברסיטת לונדון עם ב.א. בלשון וספרות עברית, מ.פיל. בספרות כללית, כמעט ב.א. באנגלית מאוניברסיטת אוקספורד, ולימודי-חוץ באמנות. עסקה בהוראה. פרסמה כמה רומנים בעברית: מיכל, בת המלך; נשים בסתיו; אלה; כיליון והתחדשות. ספר סיפורים: ונוס. ספרי עיון: טריסטן ואיזולדה; אלתו של עגנון. וספר שירים: עונות. כמו כן ספר סיפורים באנגלית: Tales of a Minstrel. ונוסף על כך סיפורים ומאמרים רבים בעברית ובאנגלית, בכתבי-עת שונים ברשת ובדפוס.

 

X