מישהו לרוץ אתו | לרכישה באינדיבוק
מישהו לרוץ אתו

מישהו לרוץ אתו

שנת הוצאה: 2000
מס' עמודים: 341
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

'מישהו לרוץ אִתו' הוא סיפור מתח, וחיפוש, ואהבה.

אסף, נער ביישן וגמלוני בן שש־עשרה, נעקר משגרת־יומו כשהוא נשלח למשימה חסרת־סיכוי: לאתר את הבעלים של כלב גדול ופרוע שנמצא משוטט ברחובות ירושלים – והוא זה שיריץ כבסחרחורת את העלילה של אסף בספר.

כך מגיע אסף לאנשים ולמקומות שבאמצעותם נגלה לו, כמו בפאזל, סיפור מופלא השואב אותו לתוכו – סיפורה של תמר, נערה בודדה וסוערת, שנלכדה בסבך של עולם אפל ומסוכן, ונאבקת בו באומץ. תמר היא הגיבורה הגואלת של 'עלילת ההצלה' שבספר. תוכניתה נועזת, כמעט מטורפת, ולאסף הנדהם והמוקסם אין ברירה אלא להילכד איתה בסיפור שלה, לרוץ איתה עוד לפני שהכל ברור לו ולפני שהוא פוגש אותה ממש.

לשניהם יהיו אלה ימים של מסע אל גבולות ההעזה, הנדיבות וההקרבה; מסע של התבגרות מואצת. הסיפור, שמתחיל כסיפור לבני־הנעורים, הולך ומתבגר מפרק לפרק (ופרקי תמר מלכתחילה 'מבוגרים' יותר מאלה של אסף בן־גילה). השניים יחצו 'גבול' ביחד, ויגיעו לגילוי עצמי ולגילוי האהבה.

קוראים שונים, או קריאות מגוּונות, יוכלו ללכת שבי אחרי ה'רומנסה' המודרנית הזאת, הריאליסטית והמבריקה, של גרוסמן. אפשר לקרוא בספר למען העלילה המפתיעה בתהפוכותיה; אפשר להתרגש מהעיצוב החם והחכם של תהליכי הנפש של הדמויות השונות כל־כך זו מזו ועם זאת מוצאות בתוכן את "החלק של הלֶגו בנפש" שמחבר אדם לאחר; ומי שמבקש לעקוב אחרי גלגולי הגיבור ה'גרוסמני' בין ספריו גם ימצא עניין רב בַּ'תיקון' שעוברים כאן הגיבורים החסומים מן העבר, החל מ'רץ' – ביכולת שניתנת להם לפרוץ את המעגל, לתת את עצמם לאחרים, להשמיע בחוץ את הקול הפנימי, הנבדל והטהור אף שמתפלשים אתו במחילות הפנימיות הכי אפלות.

כשמגיעים לסוף הספר אי אפשר לא לשים לב לגלגול שעבר כאן אשכול המעשיות על הנסיכה השקועה בשינה עזה, ועל גואלהּ האירוטי. סיפור התשתית הזה, של המיפנה בחיי המתבגרים ומשבר העקירה מעולם הילדות ומיסגרותיו, התפרק ונבנה־מחדש אחרת בוֶרסיה המודרנית שלו. אפשר לגלות כאן את הֵדי הפרטים המטאפוריים האופייניים למעשיית ההתבגרות הזאת: המגדל, המבצר או הטירה החסומים, האי הנעלם בלב ים, סבך השיחים הקוצניים, היער, המערה, הבריכה או הבאר שהנסיכה משוקעת בהם, מעגל־האש הלא־עביר, הסם שהישקו אותה תחליפי־ההורים המאיימים, בעל־החיים המוליך את הנווד־הנסיך ליעדו, המבחנים שעליו לעבור בדרכו להבקיע את הסבך, המפתח, התיבה בה מופקד האוצר, מחלפות השיער הנגזזות, וכו'.

אבל הסיפור הזה מתחלק כאן אחרת בין הדמויות, והוא נבנה מחדש בהסטות, בחילופי זהויות, ובחילופי מינים (שחוזרים שוב־ושוב בספר, כמעט לגבי כל דמות). 'הנסיכה' היא זו שגואלת כאן באומץ (המאבקים של אסף הם רק הד רך); 'הנסיך' (אסף) הוא זה שרדום; אבל המסומם בפועל אינו אסף, אלא מי שרוצים להצילו; דווקא בהורים כמו הוטל ה"כישוף שרוקן אותם מעצמם, רק קליפת הוריה נשארה"; ומן המגדל, שהזמן בתוכו ניקרש, פורצת דווקא תחליף־האם, לאחר שבאה הדקירה שנקבה את קרום המלים שהיו חייה עד אז; וכו'. המעקב אחרי האמירה החדשה של הספר יצטרף לקחת בחשבון את הערבוב־מחדש העמוק שהוא עושה בתפקידים התרבותיים המסורתיים.

ועדיין לא אמרתי דבר על העיקר: הגילוי המחודש של עונג־הקריאה.

מ.פ.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מישהו לרוץ אתו”

כלב דוהר ברחובות, ואחריו רץ נער. חבל ארוך מחבר ביניהם ומסתבך ברגלי העוברים והשבים והם רוטנים וזועמים, והנער ממלמל שוב ושוב "סליחה, סליחה", ובין הסליחות צועק לכלב, "תעצור! סטוֹפּ!", ופעם אחת, למרבה הבושה, נפלט לו גם "הוֹיסָה!", והכלב רץ.

 

הוא טס קדימה, חוצה כבישים סואנים ועובר ברמזורים אדומים. הפרווה הזהובה שלו נעלמת ומופיעה לעיני הנער בין רגלי האנשים כמו איתות סתרים, "יותר לאט", צועק הנער וחושב שלוּ לפחות היה יודע את שמו היה קורא לו, והכלב היה אולי עוצר, או לפחות מֵאֵט, אבל עמוק בלבו הוא מרגיש שגם אז הכלב היה ממשיך לרוץ, ושגם אם החבל יתהדק על צווארו עד מחנק הוא ירוץ עד שיגיע למקום שאליו הוא דוהר ככה, והלוואי שכבר נגיע לשם, ושיעזוב אותי כבר.

 

כל זה קורה בזמן לא טוב. הנער, אסף, רץ קדימה, אבל המחשבות שלו מסתבכות הרחק מאחור, הוא לא רוצה לחשוב אותן, הוא צריך להתרכז כולו במירוץ אחרי הכלב, והוא מרגיש איך הן נגררות אחריו כמו שרשרת של קופסאות פח מקרקשות; הקופסה של הנסיעה של הוריו, למשל. ברגע הזה הם מעל לאוקיינוס, פעם ראשונה בחיים שהם טסים, למה בכלל היו צריכים לנסוע באופן כל־כך פתאומי; והקופסה של אחותו הגדולה, שעליה הוא פשוט פוחד לחשוב, כי רק צרות יֵצאו משם; ויש עוד קופסאות, קטנות וגדולות, והן מתנגשות זו בזו במוחו, ובְסוף השרשרת מתהפכת הקופסה שנשרכת אחריו כבר שבועיים, וצליל הפח שלה משגע לו את השכל וצועק בקולי־קולות שהוא חייב כבר להתאהב אהבה מלאה בדָפי, כי כמה אפשר לחכות; ואסף יודע שהוא צריך לעצור רגע, לארגן קצת את שיירת הפח המעצבנת, אבל לכלב יש תוכניות אחרות.

 

לעזאזל, נאנק אסף, כי רגע לפני שנפתחה הדלת וקראו לו לבוא ולראות את הכלב, הוא היה קרוב מאוד למקום המדויק והקובע של ההתאהבות בה, בדָפי. ממש הרגיש איך הוא סוף־סוף מכניע את הנקודה הסרבנית שבעומק בִּטנו, ואת הקול האיטי והשקט שלוחש לו משם תמיד, היא לא בשבילך, דָפי הזאת, היא כל הזמן רק מחפשת לעקוץ וללגלג על כולם, ועליך במיוחד, ומה אתה צריך להמשיך את ההצגה הטיפשית הזאת, ערב אחרי ערב. ואז, כשכמעט הצליח להחריש את הקול המסכסך, נפתחה דלת החדר שבו ישב בשבוע האחרון כל יום משמונה עד ארבע, ובפתח עמד אברם דנוך, צנום ושחום ומר, סגן־מנהל מחלקת התברואה של העירייה ופחות או יותר ידיד של אבא שלו, וגם זה שסידר לו את העבודה לכל אוגוסט, ואמר לו להפסיק להתבטל ולבוא אתו מיד למטה, לכַּלבייה, כי סוף־סוף יש עבודה בשבילו.

 

דנוך פסע בזריזות והסביר משהו על כלב אחד, ואסף לא הקשיב, בדרך־כלל לקח לו כמה שניות לעבור ממצב למצב, וכעת נגרר אחרי דנוך לאורך מסדרונות העירייה, בין אנשים שבאו לשלם חשבונות מים ומיסים, או להלשין על השכנים שבנו מרפסת בלי רישיון, וירד אחריו במדרגות־החירום אל החצר האחורית, וניסה להרגיש בתוכו אם כבר הצליח לבטל את נקודת ההתנגדות האחרונה לדפי, ומה הוא יגיד הערב לרועי שדורש ממנו להפסיק כבר עם ההיסוסים ולהתחיל להתנהג כמו גבר. וכבר מרחוק הוא שמע את הנביחות התכופות והעזות, והתפלא, כי בדרך־כלל היו כל הכלבים נובחים ביחד, לפעמים היתה המקהלה שלהם מפריעה לחלומות שלו, בקומה השלישית, וכעת נבח רק אחד. דנוך פתח דלת־רשת, הסתובב ואמר לאסף משהו שקשה היה להבין בגלל הנביחות, פתח את דלת־הרשת השנייה, ובתנועת יד הורה לו להיכנס אל השביל הצר שבין הכלובים.

 

אי אפשר היה לטעות בו. אי אפשר היה לחשוב שדנוך הביא את אסף בשביל כלב אחר. היו שם שמונה או תשעה כלבים, כל אחד מהם סגור בכלוב משלו, אבל באמת היה שם רק כלב אחד, שכאילו ספג לתוכו את כל האחרים והשאיר אותם דוממים וקצת המומים. הוא לא היה גדול במיוחד, אבל היו בו עוצמה ופראות, ובעיקר ייאוש. ייאוש כזה אסף מעולם לא ראה אצל כלב. פעם אחר פעם הוא השליך את עצמו אל רשת הכלוב, וכל שורת הכלובים רעדה וזימזמה, ואז הוא היה פולט מין קול מחריד וגבוה, תערובת מוזרה של יבבה ושאגה. הכלבים האחרים עמדו או רבצו, והביטו בו בדממה ובתימהון, ואפילו ביראת־כבוד, ולאסף היתה תחושה מוזרה, שלוּ היה רואה התנהגות כזו אצל בנאדם, הוא היה חייב לגשת מיד ולעזור לו, או שהיה יוצא משם, כדי שהבנאדם יוכל להיות לבד עם צערו.

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.

דויד גרוסמן נולד בירושלים, ליצחק גרוסמן, יליד פולין, ולמיכאלה, ירושלמית. בבית למד לאהוב ספרות, כולל ספרות יידיש. כבר בגיל תשע היה כתב צעיר. אחיו הצעיר, ניר, הוא עיתונאי ספורט. לפני שהחל לכתוב, עבד כמגיש רדיו. לאחר שירותו הצבאי כנגד ביחידה 8200, המשיך גרוסמן בעבודתו ברדיו ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ותיאטרון.

סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, אחרי סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", קיבל את פרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". "חמורים" קיבל את פרס הארי הירשון ב-1980.

עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי חתול בשק, שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ". גרוסמן תרם את קולו לדיבוב דמויות שונות בסדרה פינוקיו במהלך 1981 אשר בה גם דיבבה רעיה אדמוני, חברתו להגשת סדרת התסכיתים "חתול בשק". גרוסמן עזב את תוכניתו ב"קול ישראל" בשנת 1988, כדי למחות נגד ההגבלות שהוטלו על כתבים, במיוחד בנושאי פלסטינים. באותה שנה קיבל את פרס הר ציון בעבור מאמציו לתרום לשלום ולהבנה בין ערבים ליהודים.

גרוסמן נשוי למיכל ולהם נולדו שני בנים ובת – בנם הצעיר אורי, חייל סדיר בחיל השריון, נפל במלחמת לבנון השנייה, יומיים לאחר שגרוסמן, יחד עם עמוס עוז וא. ב. יהושע, ערך מסיבת עיתונאים ודרש ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. על פעולתו בזמן המלחמה, כחלק מ"כוח בניה", קיבל בנו צל"ש אלוף.

חודשיים לאחר מות בנו, נאם את הנאום המרכזי בעצרת לציון 11 השנים לרצח רבין. נאום זה עורר הדים רבים וזכורים ממנו הביטויים "הנהגה חלולה" ו"אין מלך בישראל", בהתייחסו להנהגה המדינית והצבאית בישראל, ו"לתת לפירומן לעסוק בכיבוי אש" שהתייחס למינויו של אביגדור ליברמן לשר לעניינים אסטרטגיים. גרוסמן קרא לצדדים לחזור למשא ומתן והתייחס לשכול מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני.

מאז שנת 2004 מכהן גרוסמן כנשיא עמותת קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. בשנת 2010 נמנה עם מייסדי עמותת "אנו פליטים" המעניקה סיוע משפטי למסתננים מאפריקה המגיעים לישראל.

גרוסמן מיצב את עצמו כסופר במהלך שנות ה-80. הרומן הראשון שלו, "חיוך הגדי", בחן את החיים בגדה המערבית תחת שלטון ישראל. ספר זה הפך לסרט, בבימויו של שמעון דותן. בשנת 1984 זכה דויד גרוסמן בפרס ראש הממשלה ליצירה.

בסדרת הכתבות "הזמן הצהוב", שיצאה לאור גם כספר ב-1987 (זמן קצר לפני האינתיפאדה הראשונה), תיאר גרוסמן את רשמיו בגדה המערבית, שם ראה ש"פליטים הפכו את עצמם לכפילים של האנשים שהיו בעבר, במקום אחר, לאנשים שמחזיקים בידיהם רק יכולת אחת: היכולת לחכות." ספרו "עיין ערך אהבה", שראה אור בשנת 1986, עוסק בניצולי שואה, ומסופר מארבע זוויות שונות.

בשנת 2000 יצא לאור הספר "מישהו לרוץ איתו", שעוסק בחיים ברחובות ירושלים המודרנית. בשנת 2003 הוציא דויד גרוסמן לאור את "מוות כדרך חיים: ישראל 10 שנים לאחר אוסלו", שם אסף את כתבותיו משנים עברו. ניתן לראות שם את התקווה והאופטימיות ששררו בתחילת תקופה זו.

בשנת 2004 כתב את השיר "שירת הסטיקר", המורכב מסטיקרים פוליטיים. השיר בוצע על ידי להקת הדג נחש באלבומה "חומר מקומי", והפך ללהיט.

ספרו "אשה בורחת מבשורה" יצא בהוצאת הספריה החדשה באפריל 2008.

בתחילת 2011 התפרסם שיר של גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב", שאותו הקדיש לבנו אורי. את השיר הלחין וביצע יהודה פוליקר. השיר נכלל באלבומו של פוליקר "כל דבר מזכיר לי". באותה שנה התפרסם שיר נוסף שגרוסמן כתב את מילותיו, "אורחת זרים", שהלחין יוני רכטר וביצעו אלי גורנשטיין ונורית גלרון באלבומו של גורנשטיין "ונחיה".

 

 

פרסים:

 

שנת 1997: זכה בפרס גרינזיין האיטלקי (Grinzane Cavour Award), שרבים מהסופרים שזכו בו גרפו בהמשך גם פרס נובל (שבו זכו גם אהרון אפלפלד וא. ב. יהושע).
שנת 2007: זכה בפרס א.מ.ת, שהוגש על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט. בעקבות נפילת בנו במבצע האחרון של מלחמת לבנון השנייה, עליה פקד אולמרט, סירב גרוסמן ללחוץ את ידו.
שנת 2008: זכה במינכן בפרס האחים שול, המוענק לסופרים המפגינים "עצמאות אינטלקטואלית ואומץ מוסרי". הפרס הוענק לו על אסופת מאמרים שנקראה בגרמנית "הכוח לתקן" (Die Kraft zur Korrektur).
שנת 2009: זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות.
שנת 2010: זכה בפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.
שנת 2011: זכה בפרס מדיסיס על ספרו אשה בורחת מבשורה.
שנת 2012: זכה גרוסמן בפרס ברנר על ספרו נופל מחוץ לזמן.

 

 

גרוסמן כותב לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. כל ספרי הסיפורת שלו למבוגרים ולנוער, וכן שני ספרי התיעוד שלו והמחזה 'גן ריקי', הופיעו בספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, וערך אותם מנחם פרי. גרוסמן כתב את הספרים הבאים:

 

דו-קרב (1982): זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת 1982.
רץ (1983): קובץ סיפורים קצרים.
חיוך הגדי (1983): רומאן.
עיין ערך: 'אהבה' (1986): רומאן.
הזמן הצהוב (1987): תיעוד.
גן ריקי (1988): מחזה בשתי מערכות.
ספר הדקדוק הפנימי (1991): רומאן.
נוכחים נפקדים (1992): תיעוד.
יש ילדים זיגזג (1994): שבוע בחיי בנו של איש משטרה, קודם לחגיגת הבר מצווה שלו. בשבוע זה, שתחילתו בנסיעה ברכבת והמשכו בהרפתקאות רבות, במהלכן הוא לומד להכיר את משפחתו. רומן לנוער ולמבוגרים.
שתהיי לי הסכין (1998): רומאן.
מישהו לרוץ איתו (2000), סיפורו של אסף, נער ירושלמי, שמתוודע לתמר ולסיפור ההתחזות הסבוך שלה בעזרת כלבתה. זכה בפרס ספיר לשנת 2001, ונקרא על ידי בני-נוער ומבוגרים כאחד. עובד לסרט.
חמורים (2000): סיפור קצר, שפורסם לראשונה בקובץ "רץ".
בגוף אני מבינה (2002): צמד נובלות.
המוות כדרך חיים (2003): מבחר של 32 מאמרים שהתפרסמו בעשור שקדם לפרסום הספר.
מומיק (2005): נובלה, עריכה מחודשת של החלק הראשון של הרומן "עיין ערך: 'אהבה'". עובד להצגה שעלתה בשנת 2005 בתיאטרון גשר.
דבש אריות (2005): מסה על שמשון הגיבור.
אשה בורחת מבשורה (2008): רומאן.
נופל מחוץ לזמן (יוני 2011)‏[7]

 

איתמר מטייל על קירות (1986)

איתמר מכתב (1988)
איתמר פוגש ארנב (1988)
איתמר ציד החלומות (1990)
איתמר וכובע הקסמים השחור (1992)
אח חדש לגמרי (1986)
השפה המיוחדת של אורי (1989)
ספר השיאים של פוז (1994)
היה הייתם שני קופים (1996)
רותי תישן ותישן (2004)
ג'ירפה ולישון (1999)
אל תדאגי רותי (1999)
החברה הסודית של רחלי, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2010)
חיבוק, רישומים: מיכל רובנר, בהוצאת עם עובד (2011) – זוכה עיטור אנדרסן לשנת 2012.‏[8]
מי רוצה שק קמח?, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2011)
יונתן בלש ממש, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2012)

 

 

מקור – ויקיפדיה

X