מילים של אחרים | לרכישה באינדיבוק
מילים של אחרים

מילים של אחרים

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 220
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.1
- 39
ניו יורק.
בניין עיתון ה"רקורד".
הקומה האחת-עשרה.
חדר התמלול.
בתוך החדר: לינה, המתמללת האחרונה בעיתון, אולי אפילו בעולם כולו.
לעבודה שלה דרוש ציוד בסיסי: אוזניות, מכשיר דיקטפון לשמיעת ההקלטות שעליה לתמלל, וסבלנות לשמש צינור אנושי למילים של אחרים שחודרות אל אוזניה ומטפטפות החוצה מבעד לאצבעותיה השקדניות.
יום אחד, כשהיא קוראת כתבה מזעזעת בעיתון על אלמונית שנכנסה לכלוב האריות בגן החיות ונטרפה, היא מזהה את האישה בתמונה. הן נפגשו באוטובוס לפני כמה ימים. לינה משתוקקת להבין מה גרם לה לשים קץ לחייה באופן הזה, והיא יוצאת למסע בעקבות האמת שתזעזע את יסודות העיתון המכובד ואת חייה שלה.
מילים של אחרים הוא רומן מהפנט על אובדן האנושיות וכישלון השפה, ועם זאת מחמם את הלב כשהוא מגולל את סיפורה של אישה הנאבקת למצוא את מקומה בעולם שהיא כבר לא מכירה. לינה תגלה שעל מנת לעשות את זה אין לה ברירה אלא לעזוב את חדר התמלול, את הקומה האחת-עשרה, ואת בניין עיתון ה"רקורד".
אוהבי המילים יתענגו על כל מילה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מילים של אחרים”

בקרוב…

פרק 1: פיזיקאים חוגגים את "התיאוריה של הכול"

 

 

אף אחד לא מוצא אותו. זה בתור התחלה. חדר התמלול שוכן בקומה האחת־עשרה, בקצה מסדרון בצבע חוּלדה, שעינם של כמה מעובדי העיתון לא שזפה מעולם. הם מעדיפים לוותר על המעלית העתיקה שעוצרת בכל קומה וקומה בחריקות מחאה קולניות. כמו תושבי ניו יורק שלא מעזים לעלות צפונה מרחוב ארבע־עשרה, יש בעיתון עובדים שמסרבים לעלות מעבר לקומה ארבע, שמא יֹאבדו עקבותיהם לנצח אם יזנחו את חדר החדשות המואר ויגיעו לקומות האפלות, המאיימות. חדר החדשות המשופץ זוהר ממש במחשביו החדשים ובצבעו הבהיר, וכמו צף בלב המבנה המגושם, כאילו ביום מן הימים יתנתק ממנו, ייסחף אל ברודוויי ויצטרף אל בלוני הענק של קליפורד וברני במצעד השנתי של מייסיס.
קורה לפעמים שאחד הכתבים — חמוש בטלפונים ניידים, במקלדות זעירות ובארשת זחיחות מזלזלת — מוצא את דרכו לקומה האחת־עשרה, ובקצה המסדרון הארוך מגיע לדלת מספר 1107, לחדר התמלול. זוהי דלת תעשייתית, לבנה לשעבר והיום מטונפת כיאות, עם ידית פלדה שידועה בנטייתה להתפרק — ולהישאר מפורקת — עד שהמספר ההולם של פועלי האיגוד מואיל להתכנס לצורך התיקון.
לחדר יש צבע של סמרטוט ישן או ספוֹג מסמורטט, צבע של עיתון בלי דיו. אפור. זה החדר שבו המתמללת — או במינוח המבלבל של עולם התאגידים, "מפעילת חדר התמלול" — יושבת לבדה כל היום עם אוזניות ודיקטפון, ומתמללת את כל מה שהקליטו כתבי ה"רקורד".
ארבעה חלונות מלוכלכים משקיפים על רחוב ארבעים ושלוש, ומספקים תצפית חלקית על פקקי תנועה וּויכוחים, על תהלוכות אקראיות, תיירים תכופים ופה ושם איזו התאבדות. יונה העומדת על אדן החלון חולשת על ההתרחשויות ומנקרת את עצמה בלי הרף, נגועה בכינים או בהפרעה טורדנית־כפייתית. החלון לא נפתח זה שלוש שנים, מאז פתחה אותו בכוח מתמללת אחת וגהרה החוצה להשקיף על גופתו של כתב שקפץ אל מותו מחדר המכונות שעל הגג. המתמללת ההיא יצאה לגמלאות כעבור זמן קצר. עכשיו נותרה אחת.
היום עשה מישהו את המסע לקומה האחת־עשרה, ודלת חדר התמלול נפתחת. המתמללת רואה בפתח את הכתב לעניינים מקומיים. הוא חתיך בסגנון קצת מלוקק, צעיר, שזוף, בניגוד לרוב הכתבים שבגון הניאון. מאז ומעולם חשה המתמללת חשדנות קלה כלפי העור שלו, שנראה מוחלק ונטול ריח כמו קרח יבש, כאילו עבר פלסטיזציה. הוא נראה לחוץ, וזה עושה אותו קצת יותר נסבל. ראסל.
"היי, קרול." הוא אחד משני הכתבים היחידים שפונים אליה בשמה, והוא כל כך נפעם מהרעיון שהוא חוזר עליו לעתים קרובות. "תודה על התמלול של שפעת העופות. נכון שזה מפחיד, קרול? נהנית מהריאיון?"
"כן."
"נשמע כאילו לא אכפת לך, קרול."
"שאלת כאילו לא אכפת לך, ראסל."
הוא מושך בכתפיו, ממלא את הפרטים ביומן התמלילים, משאיר לה שתי קלטות עם ריאיון על כריתת הערמונית של איזה סנאטור מקומי, וסוגר בשקט את הדלת בלי שישכח לומר, "תודה רבה, קרול."
היא כבר החליטה מזמן לא להגיד לו שקוראים לה לינה.
לינה היא מתמללת, מקצוע שלא מוזכר כמעט בספרות אלא במילים, "השגיאות של המעתיקים הן אלה שיש להן פחות הצדקה מכול." לעבודה שלה דרוש ציוד בסיסי: אוזניות, דיקטפון לשמיעת ההקלטות שעליה לתמלל, וסבלנות — נכונות לשמש צינור אנושי למילותיהם של אחרים החודרות אל אוזניה, זורמות בעורקיה, ומטפטפות נסתרות החוצה מבעד לאצבעותיה השקדניות.
היא מריצה לאחור את הקלטות של ראסל, ובינתיים מציצה בעיתון היומי במדור לעניינים מקומיים: כתב אישום הוגש נגד בני זוג שאילצו את ילדת האומנה שלהם "לשרת" בן משפחה קשיש ששכב מת בקומה העליונה בביתם. כתבה על אגרנות כפייתית — בעיר ניו יורק הוקם כוח משימה לעניין. אחת המרואיינות מספרת על הפרעת המריונטות שלה: היא קונה אותן בערוצי הקניות בטלוויזיה. "אני מרחמת על הבובות שאף אחד לא קונה," היא אומרת.
עוד יום, עוד מהדורה של ה"רקורד", עוד תיעוד מפורט של הניצחונות והתבוסות שנוחל המין האנושי.
בעמוד שלוש רואה לינה ידיעה שכתב ראסל. מעליה מתנוסס תצלום צדודית של אישה, שנראית לה מוּכּרת במעורפל. בגיל העמידה, שערה פרוע, פניה שלוות, עיניה מושפלות. והידיעה: לפני יומיים פרצה האישה לגן החיות בברונקס, חדרה לכלוב האריות ונהרגה. היא הייתה עיוורת.
"הנהלת גן החיות מסרה שבגדי האישה היו רטובים, ונראה שחצתה את תעלת המגן בשחייה. היא נמצאה שרועה במרחק של כעשרה מטרים מרחבת המבקרים שמול אחד הכלובים. כניסות העובדים בחלקו האחורי של המתחם היו נעולות, ולדברי ההנהלה אף מפתח אינו חסר.
'גן החיות של ברונקס מקפיד מאוד על בטיחות מבקריו,' אמר דובר הגן בהצהרה לתקשורת. 'נחקור את התקרית ביסודיות.'
אחד המטפלים הגיע למתחם להאכיל את החיות ומצא את הגופה. האריות התנהגו מוזר בבירור וסירבו להיכנס לכלוביהם לאכול.
המטפל נכנס למתחם וניסה לשכנע את האריות להיכנס לכלובי ההאכלה, ואז ראה את האישה. ידיה, ראשה וצווארה הושחתו. לפי דוח המשטרה ספגה הקורבן שריטות ונשיכות ברוב חלקי גופה.
סוכנות הידיעות אֵיי־פִּי דיווחה כי האישה נטרפה חלקית."
לינה בוחנת את התצלום הקטן, המגורען והדהוי. משהו בַּפָּנים מוכר לה משום מה, אבל האישה מפנה אותן הרחק מהמצלמה ומסתכלת שמאלה, כאילו היא מנסה להסתיר את זהותה מקוראי ה"רקורד".
היא מנסה להיזכר איפה ראתה אותה, אישה שחצתה תעלה בשחייה כדי ליפול טרף לאריות. היא מכניסה את הקלטת הראשונה לדיקטפון ומתחילה לתמלל, אבל מתקשה להתרכז. היא מקלידה "ערמונית" ו"מדד גליסון" ו"און גברי", אבל מחשבותיה נודדות. לשמע המילים "שלפוחית הזרע" היא מורידה את הרגל מהדוושה ומפסיקה. היא מזיזה את כף הרגל קצת ימינה, דורכת שוב במהירות ומשחררת. הקלטת חוזרת לאחור, והיא מניחה שוב את כף הרגל במרכז הדוושה ולוחצת: "שלפוחית הזרע." כן, זה מה שהוא אמר. זה רק מראה כמה צריך לרחם על פוליטיקאים — אפילו שלפוחיות הזרע שלהם הן נושא לדיון. אלא שאז שואל ראסל אם נכון שהסנאטור לחץ על הנשיא שישלח כוחות צבא לפרברי בינגהמטון כדי לעצור חשודים בטרור. "נדמה לי שזאת חדירה גסה לתחומי סמכותה של המשטרה," אומר ראסל. "חדירה גסה?" צווח הסנאטור. "אני בטוח שהנשיא לא ביצע שום חדירה גסה. איפה אתה רואה כאן חדירה גסה? זה נשמע אקט פורנוגרפי ממש, ואין לי שום ספק שהנשיא לא עושה דברים כאלה."
היא עוצמת את עיניה, ואחר כך פוקחת אותן שוב ומסתכלת על מכשירי הטלפון שבקצה החדר. שלושה טלפונים שחורים עומדים על מדף, מחוברים למכשירי הקלטה בחבלי טבור אלקטרוניים, והכתבים יכולים להתקשר אליהם ולהכתיב ידיעות. עיקר העבודה שלה בימים אלה הוא תמלול ראיונות ארוכים שאחר כך משובצים בכתבות, כמו הריאיון שהיא מתמללת עכשיו, אבל יש גם שיחות טלפון אקראיות, מפתיעות. בכל מכשיר יש נורית אדומה המהבהבת כשהוא מצלצל. היא מדמיינת לעצמה שהנוריות האלה הן כמו הכפתור האדום בטלפון של סמואל בקט, אם כי בקט השתמש בכפתור שלו בשביל לסנן שיחות נכנסות, דבר שהמתמללת, למרבה הצער, לא יכולה לעשות. ובכל מקרה, קווי הטלפון האלה לא נועדו לדברי ספרות. אלה קווי חדשות, והם מוקדשים למי, מה, מתי, מקום, ולפעמים — אולי — גם למדוע. אם המתמללת רוצה לדבר בהם, היא צריכה ללחוץ על הכפתור שבשפופרת ולהחזיק אותו לחוץ כל עוד היא מדברת. אבל בדרך כלל אחרי שהיא מקבלת את המידע הראשוני, ההכרחי (שם הדובר, דסק, שעה, מקום, כותרת זמנית), היא לא לוחצת יותר על הכפתור. ככה התמליל נקי יותר: אם הכפתור שבשפופרת לא לחוץ והמתמללת לא מדברת, אין בהקלטה רעשי רקע. היא מתמללת, אבל גם שומרת־הסף נגד רעשי הרקע.
היא ממשיכה לתמלל את הערמונית של הסנאטור, ומחשבותיה נודדות מהטלפון של סמואל בקט לאישה העיוורת ולפרפרים. מי שאינו מתמלל עלול לחשוב שזה רצף משונה. אבל מתמללים יודעים שכשמקלידים מילים של אחרים נפרש חוט מחשבות מסתורי, כמו בחלומות. אם ככה, קוטזי, נבוקוב, סאראמאגו — אנשי פרפרים כולם. פעם ברכבת התחתית היא בכתה כשקראה על ניסורי שיופן של שיני הפרפר. מה היה המשפט?
"…בשריטת רגלה של הנמלה, בניסורי שיופן של שיני הפרפר, בגלגולם של גרגירי האבק."
לינה חולמת בהקיץ ואצבעותיה ממשיכות לנוע בשקט על המקלדת, ועכשיו היא כבר רואה את קברה של האישה העיוורת שטרפו האריות. הוא בבית הקברות למתים אלמונים. לבֵנים לבנות קטנות משמשות בו לסימון, שורות־שורות, כמו סדרות ארוכות של מקפים לבנים במקומות המיועדים לשמות. זה מה שיקרה אם אף אחד לא יזהה את גופת האישה. היא ראויה ליותר, אבל זה מה שיהיה.
כשלינה מתמללת, היא מדקלמת בלבה. דקלום הוא הרגל שתמיד מרגיע אותה, דקלום חרישי של כל משפט שעולה בדעתה בעוד אצבעותיה מתרוצצות על המקשים. אבל בזמן האחרון הדקלום לא פוסק. היא מתעוררת בבוקר ומילים של אחרים, מחשבות של אחרים, מתפתלות סביב ראשה. וכשהיא מתמללת, היא מדקלמת מבלי משים דברים ששמעה כשתמללה ידיעות וראיונות מהולים בשיירי חלומות, עד שהיא כבר לא יודעת מה מציאות ומה "רקורד": שהיקום בנוי משתי צורות, דונאט וכדור. שניוטון לא חרג כל ימיו מתחומם של 250 קילומטר ומת בתול. שיש בעולם תשעה מיליארד סוכריות תירס.
היא עוצמת את עיניה ורואה את פני האישה העיוורת. התפקיד שלה הוא לזכור קולות, ואט־אט היא הפסיקה לזכור פרצופים. אבל לא את הפרצוף הזה.
ראסל פותח קצת את הדלת. "היי, קרול, איך את מתקדמת עם התמליל?"
היא מהנהנת.
"עוד מעט?"
היא מהנהנת שוב ונאנחת כשהדלת נסגרת. ושוב עולה פרוסטטה של פוליטיקאי לראש סדר העדיפויות — תופעה מצערת אבל לא נדירה.
הטלפון מצלצל. הנורה האדומה מהבהבת. היא מורידה את האוזניות וניגשת למדף הטלפונים, מרימה את השפופרת של הטלפון הראשון, ובמקביל לוחצת על "הקלֵט" בדיקטפון. סרט ההקלטה מתחיל להסתובב סביב צירו.
"חדר התמלול."
"היי, זה ג'ון מילר. יש לי פתיח לדסק המדע."
"בסדר, ג'ון, מאיפה אתה מתקשר?"
"מאספּן."
היא רושמת ביומן השיחות את השעה ואת מקומו של הדובר.
"כותרת זמנית?"
"תכתבי 'התיאוריה של הכול'."
"טוב, אתה יכול להתחיל."
היא מסתכלת על סרט ההקלטה המתפתל באיטיות סביב הציר ומחכה שהוא יתחיל להכתיב.
"בעיר אספּן מתכנסים פיזיקאים החוגגים את יום השנה העשרים לתורת מקף המיתרים פסיק הידועה בכינויה התיאוריה של הכול פסיק זאת אף שגם הם מודים שטרם הצליחו לערוך ניסוי שיעמיד אותה למבחן נקודה."
כדי שהשיחה לא תתנתק תולה לינה בעדינות את השפופרת על וו פלסטיק ליד מכשיר ההקלטה. היא חוזרת למקומה, מרכיבה שוב את האוזניות וממשיכה עם כריתת הערמונית.
כעבור שש דקות, כשהיא עומדת ליד הטלפונים ומריצה את "התיאוריה של הכול" להתחלה, הטלפון מצלצל.
"היי, זה ג'ון מילר, אני מתקשר מאספן. יש לי פתיח לדסק המדע. הכותרת הזמנית היא 'התיאוריה של הכלום'."
לינה לוחצת על הכפתור שמאפשר לה לדבר בקו המקליט. "היי ג'ון, חשבתי שהרגע התקשרת מאספן עם פתיח לתיאוריה של הכול."
קללה קולנית בוקעת מהצד השני. "נכון. לא ייאמן, מה? חסידי התיאוריה של הכלום לא רצו לפגר אחרי חסידי התיאוריה של הכול, אז גם הם ארגנו כנס, במלון שמעבר לכביש. ואני רץ ביניהם כמו מטוטלת, וכל פעם אני צריך להסתכל על השלטים באולם כדי לדעת אם אני בהכול או בכלום."
היא צוחקת.
"זה לא מצחיק. פיזיקאים מסריחים. יש להם יותר פלגים מאשר לדאעש."
"אבל התיאוריה של הכול והתיאוריה של הכלום זה לא אותו דבר בעצם?"
"סביר להניח שכן."
"אז אולי אני פשוט אשמע את הפתיח לתיאוריה של הכול מהסוף להתחלה, ואז אני אקבל את התיאוריה של הכלום."
שתיקה משתררת בעברו השני של הקו.
"אני צוחקת, ג'ון. תתחיל עם התיאוריה של הכלום."
"טוב. פתיח. בעיר אספן מתכנסים פיזיקאים החוגגים את התיאוריה של הכלום נקודה. בקרב החוקרים שוררת הסכמה שהכלום הוא בהחלט לא כלום אלא משהו נקודתיים האנרגיה בחלל החיצון נקודה. אבל זה לא מונע מהמשתתפים בכנס לחגוג יום הולדת לכלום כהתחלה של הכול פסיק או כמו שכינה זאת אחד הקוסמולוגים כאן פסיק הכלום העמוק יותר נקודה."
בשבע בערב היא מתקשרת לדסקים השונים "להגיד לילה טוב", או ליתר דיוק לבקש את רשותם ללכת הביתה. קודם לדסק החוץ, אחר כך לפּנים, ואחר כך לדסק המקומי.
"היי, אני מתקשרת מחדר התמלול להגיד לילה טוב."
המפיק מניח את השפופרת, מבקש את אישורו של ראש הדסק וחוזר עם תשובה.
"לילה טוב, תמלול."
היא חוזרת על השיחה עם שאר הדסקים ומקבלת אישור מאנשים שמכירים אותה רק בשם "תמלול". זה נוהג שנוצר לפני שנים, בימים שהיו בעיתון עשרים וארבעה מתמללים שחיכו לידיעות דחופות ולטלפונים בהולים בשעות הקטנות של הלילה. המפיקים הצעירים נהנים כנראה מהטקס הלילי המסתורי הזה, כשקול הבוקע ממעמקי ה"רקורד" מבקש מהם רשות ללכת. זה מעיד על משהו — על מסורת ועבר — שלא נראה להם נחוץ בשום הזדמנות אחרת.
כמה פעמים בארבע השנים האחרונות ביקשו ממנה להתקשר שוב להגיד לילה טוב כעבור שעה, שעתיים או שלוש: ב־11 בספטמבר, למשל, וגם אחרי שטיסת אמריקן איירליינס לרפובליקה הדומיניקנית התרסקה בקווינס. כשמעבורת החלל קולומביה התרסקה, הזעיקו אותה בסוף השבוע. היא נשארת עד שעה מאוחרת כשצריך לתמלל נאומים חשובים, מצב האומה, עימותים בין מועמדים לנשיאות. בלילות כאלה עולה אחד המפיקים לחדר וחותך קטעי הקלטה של חמש ושמונה דקות בזמן שלינה מתמללת.
היא מכבה את האורות ומורידה את שפופרות הטלפונים מהתושבות כדי שהשיחות יעברו מעכשיו למשיבון הלילי. היא נועלת את הדלת, אבל שבה ופותחת אותה. העיתונים שמורים בתיקיית קרטון ליד הדלת — השבוע כפי שסיפר לי ה"רקורד" — והיא מוציאה את הגיליון של היום, תולשת את הידיעה על האישה העיוורת, מקפלת אותה ומכניסה לכיס.
בחוץ היא מתלבטת רגע באיזו דרך ללכת הביתה. מזרחה ברחוב ארבעים ושלוש ומשם בשדרה החמישית? לפעמים היא הולכת בברודוויי ואחר כך מזרחה בארבעים ושתיים. זה המסלול המזוכיסטי שלה, כי היא מאפשרת לרחוב ארבעים ושתיים להמם אותה; היא מחפשת את המראות הצעקניים של הטיימס סקוור, שם עוטים הולכי הרגל את נוגה העולם הבא.
לא היום. היא פונה מזרחה בארבעים ושלוש, וגברת חמישים סנט יוצאת אליה מבין צללי הבניין. היא נועלת נעליים גבוהות עם שרוכים פתוחים ובלי גרביים, לובשת חצאית קפלים ארוכה, ואף שהטמפרטורה עכשיו היא עשרים ותשע מעלות, היא עטופה במעיל גשם גברי מלוכלך ונראית בו כמו אלקטרה מופרעת בבגדי אביה הטבוח. "חמישים סנט!" היא צועקת, בדרישה ולא בבקשה. היא לא אומרת אף פעם שום דבר אחר, אבל מנימת קולה אפשר להבין שהיא מזהה את עובדי העיתון שעוברים לידה מדי יום. כאילו היא רושמת את סכום החוב המדויק שנדרש וסורב, ובבוא העת יישקלו כל הכישלונות והמחדלים, וגם עליו יהיה צורך לתת דין וחשבון. לינה שמה שני מטבעות של רבע דולר כל אחד בכף ידה המקומטת של האישה ומתרחקת ממנה. כשהתחילה לעבוד בעיתון, הייתה האישה צועקת "עשרים וחמישה סנט!" ולינה מדוכאת מהרעיון שהיא מתמללת כבר כל כך הרבה זמן, עד שהאינפלציה הקפיצה את התעריף של חסרת הבית.
בברודוויי מהבהב מעבר לכביש שלט ניאון של משטרת ניו יורק מעל ביתן מתכת קטן, כמו דיינר מיושן במדבר. היא ממשיכה ללכת ועוברת את מלון וודסטוק, שם יושב זקן מטופח עם טייפ ענקי, עוברת את המכולת היפנית עם לוח המודעות שעליו מתנוססות מודעות לדירות, שיעורי שפה וגם ציור אחד, "המדונה של ההארפיות". משם היא פונה דרומה לשדרה השישית, ואחר כך מזרחה לארבעים ושתיים, ועוברת את בריאנט פארק עם האנדרטאות של גתה ושל גרטרוד, הכורעת כמו בודהה מוזר ומנומנם ליד המדשאה. במדשאה הזאת, לפי הודעה מעורפלת אך מזעזעת של הנהלת הפארק, "קברה העירייה במשך תקופה קצרה מאות עניים." ואולי כמה שבבים של עצמות אלמוניות עדיין מסתתרים מתחת לדשא הירוק, שבימי שמש שולטת בו הדמוקרטיה, כשעשירים ועניים חולצים את נעליהם ושוכבים זה לצד זה בפניהם אל השמש.
היא פונה ימינה לשדרה החמישית, ואריות האבן שבפתח הספרייה — "סבלנות" ו"עוצמה" — מעניקים לה נחמה מוכרת. בניגוד לפסל של גרטרוד שטיין הם רובצים בחן חתולי, אומרי הדרת כבוד ורוגע.
דווקא כאן, מול הספרייה הגדושה שמות ומילים של אנשים שמתו זה מכבר, שוב חושבת לינה על האישה העיוורת ונזכרת איפה ראתה אותה.
זה היה באוטובוס.
לפני שלושה ימים הייתה לה מיגרנה, וכאן, מול הספרייה, היא נכנעה. כשיש לה מיגרנה הראייה שלה נעשית לפעמים סטטית, היא רואה רק תמונות דוממות, חסרות תנועה. מכל החוויות המעניינות והמשונות שאפשר לחוות בניו יורק, מראה העיר כשהיא קפואה פתאום ללא ניע הוא אחת המטרידות ביותר. ולכן כשהאוטובוס שנוסע דרומה נעצר, לינה עלתה עליו והתיישבה ליד אישה שעל ברכיה היה מונח ספר בכתב ברייל. לא היה לה מושג אם האישה בת ארבעים ומשהו או שישים ומשהו. היו לה פנים ארוכות וגלויות, פנים יוצאות דופן, כי הן לא התקבעו באף אחת מהמסכות האופייניות למנהטן, של טורף או נטרף. לינה נעצה בה את מבטה כדי להתמודד עם הבחילה ולייצב את ראייתה. האוטובוס היטלטל והתנועה חזרה. האם עיוורים חסינים למחלת נסיעה? לינה לא ידעה.
ידי האישה היו מקומטות. ורידים בולטים נחסמו במפרקים גדולים. אצבעותיה הארוכות נעו בשטף על האותיות הבולטות. לינה חשבה שתצליח להגיע הביתה אם תתרכז באצבעות. היא בלעה רוק, ושמה לב שהיא חוזרת בלבה על משפט אחד שוב ושוב, הרגל שסיגלה לעצמה לאחרונה. "והאמת מנצחת על־כול," החקוק בחזית הספרייה. אצבעותיה של העיוורת קפאו. היא הסתובבה כאילו היא רואה את לינה, ולינה הסמיקה והשפילה את מבטה אל ידיה בבלבול. כשהרימה שוב את עיניה האישה עדיין ישבה בפניה אליה, וחיוך נוגה ריחף על שפתיה.
"מה את קוראת?" שאלה לינה.
"'הסוואנה'."*
"של ריי ברדבורי?"
"את מכירה אותו?"
"הוא השפיע עלי מאוד כשהייתי נערה."
"כן," אמרה האישה. היא חייכה כאילו חולפות בה מחשבות סודיות, ולינה הבינה פתאום שחיוך הוא מסתורי מאוד כשהעיניים מתות. "כן. אבל עכשיו זה שונה."
"במה?"
"הוא לא מתוחכם במיוחד, אבל עדיין מצמרר. כשהגבר מוצא את הארנק שלו שהאריות לעסו…"
"וכשהוא ואשתו מבינים שהצרחות הן שלהם."
"כן," אמרה האישה. "זה הקטע שהכי משפיע עלי. כשבני הזוג מזהים את הקולות של עצמם."
לינה ניסתה לראות בעיני רוחה את האישה העיוורת צורחת, ואז נתקפה ייסורי מצפון על שהיא תוהה אם עיוורים באמת צורחים. ברור שהם מסוגלים לעשות את זה מבחינה גופנית, אבל משום מה היא התקשתה לראות את התמונה.
"את היית מזהה את שלך?" שאלה האישה בשקט.
ראשה של לינה הלם בכאב. היא אמרה לעצמה שהאישה כנראה לא חידתית כמו שנדמה לה, שהיא רק נראית כזאת בגלל הסהרוריות המעַוותת של המיגרנה. "אני לא צרחנית גדולה."
"זה כמו עם רצח. כולנו מסוגלים, אבל לא כולנו רוצים."
לינה הייתה מופתעת כל כך שלא הצליחה להגיב. האוטובוס עלה על מהמורה וגופה היטלטל. היא לא חשבה שהשמיעה איזה קול, אבל האישה שאלה, "את בסדר?"
"יש לי מיגרנה. היא פוגעת ביציבות שלי."
האישה הנהנה. "גם לי היו פעם מיגרנות. אבל אז התעוורתי ונרפאתי."
"הממ," אמרה לינה, כי חשבה שלא מנומס לצחוק.
"אני יכולה לנסות משהו? תני לי יד."
"את לא מתכוונת לקרוא לי בכף היד, נכון?" שאלה לינה, וניסתה להסתיר את עצבנותה.
האישה חייכה והושיטה את ידה. היא הצליחה לאחוז בכף ידה של לינה כאילו היא רואה שש־שש. "אני יודעת, אני יודעת," היא אמרה. "את שונאת מיסטיקה."
"אה, אז אולי את קוראת מחשבות."
האישה ליטפה קלות את ידה, ולינה ההמומה לא הצליחה לזוז. אבל אני לא מאלה שמחזיקים ידיים, היא כמעט אמרה, אבל שתקה. היא ניסתה להיזכר מתי בפעם האחרונה נתנה למישהו יד. זה לא היה עם המאהב האחרון שלה, ריצ'רד. שניהם לא היו מחזיקי ידיים גדולים, והם הבינו את זה הדדית. מאז היא יצאה עם גבר אחד בדיוק. בדייט השלישי שלהם לא רק שהוא נתן לה יד ברחוב, אלא שהוא גם טלטל אותה קדימה ואחורה. היא חתכה עניינים בו בלילה.
"'העולם עובר ליד הכלוב שלי אך איש אינו רואה אותי'."
"סליחה?"
"אני מסתכלת לתוך הכלוב שלך," אמרה האישה. "אני רואה מילים."
"אני עובדת כמתמללת ב'רקורד'."
היא הציצה סביבה לבדוק אם מישהו מהנוסעים רואה שהיא יושבת יד ביד עם אישה, אבל כולם היו שקועים במסכים קטנים או בהו באוויר בעיניים עייפות, בעילפון של סוף יום העבודה.
האישה טפחה על ידה בעדינות בתנועה מרגיעה ומנחמת.
"אני קלדנית בבית המשפט," היא אמרה. "קולות זורמים דרך העורקים שלנו. אי אפשר לחיות ככה הרבה זמן, לא נשים כמונו."
"איזה מין נשים אנחנו?"
האישה צבטה קלות את קרום העור הדק שבין האגודל של לינה לאצבע המורה. שתיהן ישבו בשתיקה דקה לפחות, ולינה קלטה פתאום שאמנם כואב לה עדיין הראש, אבל היא פחות מסוחררת.
"תיזהרי, לא לכל דבר כדאי להקשיב," אמרה האישה. "לא כל דבר כדאי לשמוע."
"אבל זאת העבודה שלי. אני חייבת להקשיב. זה התפקיד שלי."
"אנחנו לא יכולות להכיל את הסבל של כולם. אנחנו חייבות לאטום את עצמנו. אחרת, איך נישאר בחיים?"
האוטובוס התקרב לרחוב עשרים ושלוש ולינה קמה בפתאומיות. "אני חייבת לרדת. זאת התחנה שלי."
"תיזהרי," אמרה האישה. "את חיה חיים מסוכנים." והיא חזרה לקרוא. לינה הסתכלה על אצבעותיה החולפות על הדף הלבן, מרחפות על המילים הנסתרות לכול מלבד לעיוורים. היא רצתה להגיד עוד משהו, אבל לא ידעה באילו מילים, אז היא אמרה תודה והצטרפה לתור שחיכה ליד הדלת.
"'…השאגה אשר מעברו האחר של השקט.'"
לינה לא הייתה בטוחה ששמעה נכון והסתכלה לאחור, אבל האישה כבר הפנתה את ראשה לחלון והבעת פניה חתומה. שוב נעשה הכול דומם וקפוא — בלי קול, בלי תנועה. היא חשבה על אשת לוט שהפכה פניה, שהפכה לנציב מלח, אבל בגרסה של לינה, המוזרה עוד יותר, ניו יורק היא שקפאה לנגד עיניה חסרות האונים.
מישהו מאחוריה אמר "הֵיי" ודחף אותה דחיפה קלה. "תתקדמי או שתזוזי הצדה. אני צריך לרדת."
הכאב חזר בשאגה אל מאחורי עיניה, נדחק לצאת מבעד לאוזניה, ים של כאב געש בראשה, והיא ירדה בצעדים כושלים במדרגות האוטובוס אל הכביש.
היא דרכה למישהו על הרגל, ויחד עם ההתנצלות עלה בגרונה קבס. היא בלעה את שניהם, ולרגע איום אחד לא ראתה כלום. היא הצליחה להגיע לפח אשפה ממתכת בפינת הרחוב והקיאה לתוכו בעוצמה שהדהימה אותה. אף אחד לא שם לב כנראה, ובסופו של דבר היא השתרכה לאחד הספסלים במדיסון סקוור פארק ליד הפסל של צ'סטר ארתור. האיש שהיה לנשיא רק בזכות ההתנקשות בחיי קודמו עמד לפני כס ברונזה מלכותי, והיא רצתה להגיד לו שהוא יכול לשבת.
* The Veldt. סיפור קצר מאת ריי ברדבורי על זוג הורים הנטרפים על ידי אריות שהם יצירי הדמיון של ילדיהם (כל ההערות הן של המתרגמת).

איימי רולנד עבדה במשך יותר מעשור כמתמללת ב"ניו יורק טיימס".

X