מייד אין אמריקה לטינה | לרכישה באינדיבוק
מייד אין אמריקה לטינה

מייד אין אמריקה לטינה

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 96
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 45
- 20
- 20

הספר הראשון מבית "תשע נשמות", ההוצאה החדשה של מייסדי הוצאת "זיקית".

 

בתי מלון, נמלי תעופה, ברים ומטוסים, ערים ומשקאות, מערכות יחסים, תרבויות. הרפתקאות המבקשות להכות שורשים עמוקים בהווה. ההווה שלנו, ההמשכי אך החולף.

מצד אחד, גבר דרום אמריקאי שנשלט בידי תשוקתו לנשים, נע בעולם בקצב מסחרר של עלילה עתירת הומור ודמיון. מצד שני, תיירות אירופיות מסתובבות באמריקה הלטינית הפרועה, לכאורה, כדי לצרוך חוויה ״אותנטית״.

מייד אין אמריקה לטינה מכיל שני סיפורים מאת שני סופרים עכשוויים — האחד מקולומביה והשני ממקסיקו — השוכנים בספר אחד. דברים מתרחשים בכל סיפור לחוד, ודברים אחרים מתרחשים בקריאה בשניהם יחד.

משחקי הבדלים והשתקפויות, שני צדדים לאותו מטבע — מטבע של עולם המכּונה, אולי בציניות, עולם גלובלי. סנטיאגו גמבואה וטרינו מלדונדו, שני קולות טריים ומשמעותיים בספרות הלטינו אמריקאית של היום, מזמנים ערב קריאה, רגע של עונג ספרותי ומחשבות. רגע קטן, נצחי וחולף, כמו ההווה, כמו הזמן.

"באלגנטיות ובווירטואוזיות, גמבואה מתמקם במסורת רומן ההרפתקאות האורבני, ומוסיף נופך קוסמופוליטי לספרות האירופית."   (Frankfurter Rundschau)

"טרינו מלדונדו מצליח בכישרון אדיר לשזור ולמזוג ספרות קצבית, ובו–זמנית עדינה; ספרות פראית, חתרנית ובה–בעת קורנת." (סרחיו פיטול, גדול הסופרים המקסיקנים החיים)

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    שלום רב
    חיכיתי בכיליון עיניים להמשך
    דרך צלחה!!!

הוסף חוות דעת

בקרוב…

סיפורים עגומים מתרחשים לעתים במקומות עגומים, למשל בתחנות רכבת, או בנמלי תעופה. אנשים מבחינים בכך, וכולם אומרים שנמלי תעופה ותחנות רכבת הם באמת אתרים עגומים ביותר, עגומים כל כך עד שהם מדכאים את החשק לשוב ולנסוע, שהרי איש אינו אוהב לשקוע כל־כולו בעגמומיות, ועוד במחירים כאלה. אבל כל זה מעולם לא הטריד אותי, משום שהייתי תמיד לבדי במקומות הללו, מדלג עם המצלמה שלי ממדינה למדינה כדי לשלוח לסוכנות "סיגמא" את התמונה שפעמים רבות, למחרת, תופיע בעמוד השער של עיתון כלשהו, או של הרבה עיתונים, או של שום עיתון.
ולמעשה אהבתי נמלי תעופה, אבל גם את המלונות, את המזוודות ואת הסוכנויות להמרת הכסף. אהבתי להגיע לחדר ב"שרתון", לעמוד שעות תחת זרם המים במקלחת ולחשוב שמעבר למים, לאדים ולקיר נמצא הנמל של המבורג, למשל, או פארק העתיקות של זאגרב, בעוד אני מהופנט מצליל המים, ובייחוד אהבתי לדעת שכדי להפסיק לדמיין את אותם מקומות, אני צריך רק לצאת למרפסת ולפקוח את העיניים לרווחה. אהבתי את כל זה, אבל הרגע החביב עלי היה ההגעה לנמל התעופה. שם היו הנקבוביות שלי נפתחות כמו צמחים טורפים. היתה לי חיבה מיוחדת ללונדון גֶטוויק, אולי בשל זיכרונותי מהנסיעות לבּוֹגוֹטה כשהייתי צעיר יותר; אבל חלמתי גם על נמל התעופה של כווית סיטי, ששם מכרו קופסאות סיגרים "הוואנה מונטה קריסטו" ב־65 דולר, או על "צֶ'נגִי סינגפור", נמל תעופה שאליו מגיעים צעירים מהעיר ללמוד בלילות, והוא מוקף יער של עצים מצלים. בין החביבים עלי היה שמור מקום מיוחד ל"מונטריאול מירָבֶּל": פעם לקחו אותי שם למטוס בג'יפ, דרך השלג שהצטבר על המסלול, כיוון שלא שמעתי את הכרוזים שחזרו על שמי במבטא מוזר, ולא שמעתי אותם כי בחנתי בדיוטי פרי את מחירי הוויסקי, הדבר היחיד שהיה יכול להשכיח את דמעות הפרידה שזלגו באותה תקופה מעיניה של נטלי. לעומת זאת, אני שונא את נמל התעופה של מדריד, "בָּראחַס", כי הוא סואן ולא נוח, כמעט כפי שאני שונא את זה של מקסיקו סיטי, ואם "ליאונרדו דה וינצ'י" ברומא ניצל מגורל דומה, הרי זה רק מפני ששם, במשך זמן רב, חיכתה לי אהבתה של שרה. "אמסטרדם סְכִיפּוֹל" היה מסדרון עצום של זגוגיות מכוסות שלג; ל"אוֹמַר טוֹריחוֹס" בפנמה סיטי יש ריח של פפיה ומאווררי מדחף, בעוד של"חוֹסֶה מַרטִי" שבהוואנה ריח של סוכר מהול באלכוהול, לימון, קור מלאכותי וצמחייה. במילים אחרות — ריח של מוחיטו.
אני חושב שהגיע הזמן להציג את עצמי. קוראים לי אָניבַּל אֶסטֶרהָאזִי, שם משפחה הונגרי, שמשפחתי הקולומביאנית הצליחה להשלים אתו רק אחרי שעברה השפלות ואי־הבנות רבות, כי כולם חושבים שאנחנו קרובי משפחה של אסטרהאזי הרשע שהפליל בשקריו את הקצין דרייפוס, מהמקרים הנודעים של סוף המאה שעברה בצרפת; נודע עד כדי כך שאפילו זולא התערב עם ה"אני מאשים" המפורסם שלו. לא, אנחנו לא קשורים לאסטרהאזי ההם. בעצם, אנחנו קשורים ולא קשורים, כי אני שייך לענף העני יותר של המשפחה, אלו שאחר כך נעשו קומוניסטים, ובסופו של דבר היגרו לאמריקה. אני לא יכול לשכוח שיחה עם פקח גבול צפון־אמריקאי במדינת מיין, בנסיעה ברכבת "אַמטרַק" לילית ממונטריאול לניו יורק. הפקח היה בן חמישים, קירח וצהוב שפם.
— שם משפחה כזה ודרכון קולומביאני?
— תראה, לחבר הכי טוב שלי קוראים פריץ אקרפלד והוא בוליביאני — עניתי — …ואני מזכיר לך שלנשיא פֵּרוּ קוראים פוּג'ימוֹרי. אתה מכיר את אמריקה הלטינית?
— אל תתחכם אתי — הוא ענה, עצבני קלות. — אני ממוצא פולני ואני יודע שאסטרהאזי הוא אחד משמות המשפחה המפורסמים ביותר של האצולה ההונגרית. לכן הסתקרנתי.
— גם אני יודע את זה, ואני מודה שהייתי מעדיף לא לדעת את זה. בקולומביה אנחנו בני המעמד הבינוני, ובפריז, שם אני גר עכשיו, אני זר כפול.
הפקח, שהיה בקרון המסעדה, הצית סיגריה והביט בי בעניין.
— הצרפתים מסתכלים עלי כמו הבן דוד העני מהמזרח, במקרה הטוב. לפעמים מאשימים אותי שהרגתי את דרייפוס. ואם אני אומר להם שאני קולומביאני — אל תשאל איזה בלגן.
— טוב, תתרכז בתשובות לשאלות.
אני זוכר שחשבתי שבמשפט האחרון הזה קטע הפקח את האפשרות שתצמח בינינו חברות אמיצה. אנשים נוטים להיות כנים מאוד עם פקחי גבול, ואילו היו הפקחים מרחיבים קצת, אפשר היה, אולי, להבין את העולם טוב יותר ולהבין את עצמנו טוב יותר. אבל שתקתי.

 

סנטיאגו גמבואה

"כל הדרכים שבהן הלכה הספרות הקולומביאנית החדשה נותצו", טענה הביקורת כשהתפרסם ב-1995 "עמודים חוזרים”, הרומן הראשון של סנטיאגו גמבואה. מאז הוא ממשיך להשמיע קול ספרותי חדשני וחשוב.

גמבואה נולד ב-1965 בבוגוטה ולמד שם ספרות עד שעבר ללמוד פילולוגיה היספנית במדריד וספרות קובנית בסורבון. הוא פרסם עד כה שלושה-עשר ספרים – קובצי סיפורים, יומני מסע, מסות ורומנים – שתורגמו לשבע-עשרה שפות. הבולטים שבהם הם "תסמונת יוליסס", "ההפסד הוא עניין של שיטה", "מלון בייג’ינג". ב-2009 זכה בפרס "לה אוטרה אורייה" על ספרו "נקרופוליס" המתרחש בין היתר בירושלים עתידנית. "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" היא היצירה הראשונה פרי עטו המתפרסמת בעברית.

טרינו מלדונדו

טרינו מלדונדו נולד ב-1977 בסָקאטֵקַס שבמקסיקו, וחי תקופה ארוכה גם בעיר אֹואָחָקָה. קולו הוא קול ספרותי מלהיב בספרות המקסיקנית העכשווית. הוא פרסם שלושה רומנים ("וינה האדומה", "עונת הציד של האריה השחור", "תיאוריית האסון") ושני ספרי סיפורים ("נושאים ווריאציות", "מתכות כבדות"). לאחרונה פרסם את "איוצינאפה" – כרוניקה מרתקת שנכתבה בשהות בת ארבעה חודשים בקרב בני משפחותיהם של קבוצת סטודנטים שנעלמו במהלך הפגנה ונרצחו בנסיבות בלתי ידועות.

מלדונדו ערך את "הלהיטים, חלק ראשון", אוסף סיפורים מקסיקניים עכשוויים. לדבריו, מקורות ההשראה העיקריים שלו הם ג’ימי הנדריקס וברוס לי. "כמו לשחות בקרח" היא היצירה הראשונה פרי עטו הרואה אור בעברית.

X