מחמוד דרויש - חמישים שנות שירה | לרכישה באינדיבוק
מחמוד דרויש – חמישים שנות שירה

מחמוד דרויש – חמישים שנות שירה

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 420
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 106.2

אֲנִי מְדַבֵּר וּמְדַבֵּר עַל הֶבְדֵּל דַּק בֵּין עֵצִים לְנָשִׁים, עַל מַדּוּחֵי    אֲדָמָה, עַל מְדִינָה שֶׁלֹּא מָצָאתִי חוֹתָמָהּ בַּדַּרְכּוֹנִים, גְּבִירוֹתַי, רַבּוֹתַי  הַטּוֹבִים, אֲנִי שׁוֹאֵל, אֶרֶץ הָאָדָם, הַאֻמְנָם שַׁיֶּכֶת הִיא, כְּפִי שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, לְכָל אָדָם? הֵיכָן אֵפוֹא בִּקְתָּתִי הַקְּטַנָּה וְהֵיכָן אֲנִי?

 

השורות הללו פותחות את אחד משירי ’פחות ורדים’, קובץ שפרסם מחמוד דרויש לאחר מלחמת לבנון ועוד טרם פרצה האינתיפאדה הראשונה בגדה המערבית וברצועת עזה. מספר שנים לאחר מכן פרסם המשורר הלאומי הפלסטיני את הפואמה ’הדוכיפת’, שפתיחתה נותנת משנה תוקף לתהיות דלעיל וצובעת בגוונים דרמטיים, אֶפּיים ומיתולוגיים את הטרגדיה הפלסטינית:

 

טֶרֶם הִתְקָרַבְנוּ אֶל אַדְמַת כּוֹכָבֵנוּ הָרָחוֹק, הַשִּׁיר אוֹחֵז בָּנוּ

מִבַּעַד לְקוּף מַחַט גּוּפֵנוּ לִטְווֹת לָרִיק גְּלִימַת אֹפֶק חֲדָשָׁה

אֲסוּרִים אֲנַחְנוּ, גַּם אִם תְּדַלֵּגְנָה שִׁבֳּלֵינוּ מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת, גַּם אִם

תֵּחָלֵץ הַסְּנוּנִית מִכַּבְלֵנוּ הַשָּׁבוּר, אֲסוּרִים אֲנַחְנוּ בַּאֲזִקֵּי־אַהֲבָה, רָצוֹן

וְיֵשׁוּת, אַךְ דּוּכִיפַת בְּקִרְבֵּנוּ מְדַקְלֵם אִגְּרוֹתָיו בְּצֵל זַיִת שֶׁל גָּלוּת.

 

"פחות ורדים", הכולל חמישים שירים שבהם מתעד האני הדובר את מסכת ייסוריו של העם הפלסטיני, ו"הדוכיפת", המשתרעת על פני מאות טורים שבהם נמהלת המציאות בתכנים מיסטיים וממריאה לגבהים מטפיזיים, מופיעים במלואם בספר שלפנינו הכולל מבחר מקיף ומייצג מיצירתו של אחד המשוררים הבולטים בלשון הערבית בעת החדשה, למִן שיריו המוקדמים ועד ליצירותיו האחרונות. לראשונה בעברית זוכה הקורא גם למסת מבוא נרחבת ומעמיקה שבּה מציג ראובן שניר, פרופסור לספרות ערבית באוניברסיטת חיפה וחתן פרס טשרניחובסקי לתרגום לשנת 2014, באופן מרתק את מסכת חייו ויצירתו של המשורר הדגול על ריבוי פניה הקיומיים, הלאומיים והפואטיים. בין לבין נחשפת אישיותו הסבוכה והמורכבת של מחמוד דרויש המתחבט, מתלבט ותוהה ביצירתו על תפקידה של השירה בעולמנו המודרני אבל בעצם כתיבתו מביע את אמונתו שלשירה יש תפקיד מכריע, גם אם לא מיָדי, בהתרחשויות כפי שביטא זאת סמוך למותו ונחקק על מצבתו ברמאללה:

 

אֶפֶקְט הַפַּרְפַּר בִּלְתִּי נִרְאֶה

אֶפֶקְט הַפַּרְפַּר אֵינוֹ חוֹלֵף

 

זהו ספר חובה לכל אוהבי השירה ולכל המבקש להבין את התרבות שלצִדהּ ובתוכה אנו חיים.

תרגום, מבוא והערות: ראובן שניר

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מחמוד דרויש – חמישים שנות שירה”

בקרוב…

 

הו אחותי…[1]  (קטעים)

 

הוֹ אֲחוֹתִי: עֵינַיִךְ אפופות יֵאוּשׁ וְאֻמְלָלוּת,

הערב מְפַזְּר עַל מִצְחֵךְ תְּמוּנוֹת שֶׁל צַעַר,

מַעֲמַקֵּי לִבֵּךְ עֲמוּסֵי דְּאָגוֹת וְסֵבֶל,

יגון  מָהוּל בְּפִרְצֵי בֶּכִי,

אֲנָחוֹת מְסַכְּלוֹת חֲלוֹמוֹת, אֲבַדּוֹן אוֹרֵב לָהֶם,

אֶנְקוֹת לֵב מְהוּלוֹת בִּדְמָעוֹת וּבְדָם

 

הוֹ אֲחוֹתִי: מדוע דְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת עַל לְחָיַיִךְ? החִוָּרוֹן

מוֹחֶה את העֲלִיצוּת, צִלְלֵי שְׁקִיעָה מְרַחֲפִים מֵעֲלֵיהֶן,

מַבָּטִים שֶׁל אֲסוֹנוֹת מַשְׁקִיפִים מִדִּמְעוֹתַיִךְ הַחֵרְשׁוֹת

הָעֲמוּסוֹת יְגוֹנוֹת, הִתְפַּתְּלֻיּוֹת וְהִתְיַפְּחֻיּוֹת,

וּבְבִקְתָּתֵך עִם לַיְלָה, עִם הַשְּׁכֵנִים, הָעִצְּבוֹנוֹת מִתְרוֹצְצִים,

אַנְחוֹתַיִךְ מִתַּמְּרוֹת, הוֹ אֲחוֹתִי, פּוֹצְעוֹת אֶת הַלְּבָבוֹת

— — — — — — — — — —

זָרִים אֲנַחְנוּ, צוֹעֲדִים עַל דֶּרֶךְ עֹשֶק ויסּוּרִים,

לְלֹא בַּיִת  לִמְצֹא בּוֹ מִפְלָט מִסּוּפוֹת הַפְּגָעִים,

לְלֹא מָזוֹן זוּלַת פֵּרוּרִים בַּדְּרָכִים,

מְהוּלִים בְּחֶרְפָּה, דָּם, דְּמָעוֹת וּבְכִי תַּמְרוּרִים,

אֲנַחְנוּ חַיִּים עַל לֹא כְלוּם, לְלֹא חֲבֵרִים וִידִידִים

 

רָעָב וְאֻמְלָלוּת מָּרָה הֵבִיאוּ לְאָבְדָנֵנוּ,

הַשְׁפָּלָה, עֹנִי, קֹּר עַז מְבַשֵּׂר רָעוֹת,

וּדְמָעוֹת שֶׁל אֵשׁ שֶׁאֲנָחָה מַחֲנִיקָה,

וּבְכָל מָקוֹם אֲנַחְנוּ פּוֹגְשִׁים דַּלּוּת גְּדוֹלָה,

לִגְלוּג שֶׁל אֲנָשִׁים, הַזְּמַן עָצַר מִלֶּכֶת

 

הוֹ אֲחוֹתִי: לַמְרוֹת עצב, גֵּרוּשׁ וְרָעָב אַכְזָר,

לַמְרוֹת אֻמְלָלוּת נּוֹרָאה וְמְטֹרפת, לַמְרוֹת אָסוֹן גָּדוֹל,

לַמְרוֹת צָּרָה מָּרָה, לַמְרוֹת דְּמָעוֹת, דָּם וְדְּאָגוֹת,

לַמְרוֹת שֶׁשָּׁתִינוּ וְעוֹד נִשְׁתֶּה לִרְוָיָה כּוֹסוֹת שֶׁל תרעלה

עוֹד נָשׁוּב, הוֹ אֲחוֹתִי, עוֹד נָשׁוּב לַמּוֹלֶדֶת הַנּוֹשָׁנָה!

 

 

 

 

חלפו עשר שנים[2]

 

בֹּקֶר וָעֶרֶב,

הוא נִכְסָף אֵלֶיהָ, רוֹקֵם הִמְנוֹן של אַהֲבָה,

תִּקְוָתוֹ גָּעֲשָׁה בְּמַבְּטֵי תְּשׁוּקָה, גָּמַע יֵין תִּקְוָה

מִפִּיהָ וּמִתּוֹךְ לִבָּהּ,

שָׁפַע קְדֻשָּׁה

הִתְעוֹרֵר וְנִרְדַּם בְּחָסוּת אַהֲבָתָהּ.

 

וְאָז — פְּגִישָׁה!

בְּחֵיק עֶרֶב, פְּגִישָׁה רַעֲנָנָה וְיָפָה,

חֲלוֹמוֹתָיו נמהלו בְּאוֹרָה,

שָׁלְחָה בּוֹ שֶׁפַע תִּקְוָה.

 

וְאָז — פְּגִישָׁה!

שָׁפַע בָּהּ נִיחוֹחַ אַהֲבָה טְהוֹרָה,

שֶׁנִּמְנֵם עַל חֲזֵה חֲלוֹם רַעֲנָן,

לִחְלֵחַ מֶרְחָבִים

וּבָרָא אֲוִירָה בְּשׂוּמָה

אֲפוּפָת פְּרָחִים וְצִלְלֵי תִּקְוָה

שֶׁהִרְחִיקוּ אוֹתוֹ מעָבָר אָפֵל וְהֹוֶה מְעֻרְפָּל,

הוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ

לְאָן מוֹלִיךְ הַחֲלוֹם הַזֶּה, אֵינוֹ יוֹדֵעַ,

מְרַחֵף עַל כַּנְפֵי תִּקְוָה,

מֵצִיף עוֹלָמוֹ בְּתִקְוָה.

 

וְאָז — פְּגִישָׁה!

יָפָה וְנֶהְדָּרָה,

וְעוֹד אַחַת עֲרֵבָה וּרְטֻבָּה,

וּשְׁלִישִׁית מְתוּקָה וְרַעֲנָנָה,

וְהַשָּׁנִים חָלְפוּ כִּצְלָלִים נֶחְפָּזִים

וְקָבְרוּ מֵאֲחוֹרֵי הֶהָרִים

קְהַל זִכְרוֹנוֹת,

מֵּהֶם נוֹלָדִים חַיִּים חֲדָשִׁים.

 

וְאָז סֻלַיְמַא נָדְדָה עִם הָרוּחַ דָּרוֹמָה,

בְּשַׁיָּרָה עֲמוּסַת אֲסוֹנוֹת,

נָדְדָה וְהוֹתִירָה עַל מִדְרוֹן מֵאֲחוֹרֵי גִּבְעָה,

מוֹעֵד פְּגִישָׁה מְיֻתָּם

שֶׁהִצְמִיחַ טִינָה מְרִירָה.

 

וְהוּא נָדַד בָּדָד בְּדַרְכֵי צָפוֹן,

כַּחֲלוֹם תּוֹהֶה, בְּעוֹלָם לֹא אֶפְשָׁרִי,

וְעַל גִּבְעָה יְרֻקָּה הִשְׁאִיר

מוֹעֵד פְּגִישָׁה אֲפוּף פְּרָחִים,

וּבְעִצְּבוֹנוֹ נָטַשׁ לֵב עָצוּב,

וְנָדַד, נָדַד לַצָּפוֹן,

וְהַשָּׁנִים חָלְפוּ בִּצְלָלִים נֶחְפָּזִים.

 

חָלְפוּ עֶשֶׂר שָׁנִים,

לַיְלָה אָרֹךְ וְכָבֵד כִּסָּה אֶת הַשַּׁחַר,

רָמַס מוֹעֵד פְּגִישָׁה יְרֻקָּה מיוחלת,

חָנַק אֲנָחוֹת שֶׁל בַּת-דָּרוֹם,

קָבַר אֲנָקוֹת שֶׁל בֶּן-צָפוֹן דּוֹאֵב,

הַמֶּרְחַקִּים בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם גָּדְלוּ,

הַתְּמוּנוֹת נִמְחֲקוּ,

אַךְ הוּא עוֹדֶנּוּ נִכְסָף

וְהִיא עוֹדֶנָּה כְּמֵהָה,

וְעַל הַגְּבָעוֹת עֲדַיִן רוֹבְצִים, כְּמוֹ מַלְאָךְ,

שְׂרִידֵי אַהֲבָה יָפָה וַעֲצוּבָה,

וְלַמְרוֹת יִסּוּרָיו הַכִּסוּפִים עוֹדָם גּוֹעֲשִׁים,

וְלַמְרוֹת הָאֲנָחוֹת,

עוֹדֶנּוּ מַמְתִּין לְשִׁיבַת הַנֶּעְדָּרִים…

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] השיר התפרסם לראשונה בכתב העת אל-ג'דיד, מאי 1958, עמ' 22-19.

[2] השיר התפרסם לראשונה בכתב העת אל-ג'דיד, דצמבר 1958, עמ' 21-20.

מחמוד דרוויש (בערבית: محمود درويش; 13 במרץ 1941, אל-בירווה, פלשתינה-א"י – 9 באוגוסט 2008, יוסטון, טקסס‎) היה משורר ויוצר פלסטיני נודע, שזכה בפרסים רבים על עבודתו הספרותית, ונחשב בעיני רבים למשורר הלאומי הפלסטיני.

דרוויש, נולד ב-13 במרץ 1941 בכפר אל-בירווה שבגליל המערבי, בנם השני של סאלים והוריה דרוויש, ערבים מוסלמים במוצאם. אביו היה בעל אדמות, ואמו אנאלפביתית. סבו לימד אותו קרוא וכתוב. לאחר שהכפר נכבש על ידי צה"ל ונחרב במלחמת העצמאות, נמלטה משפחתו ללבנון, תחילה לג'זין, ולאחר מכן לדאמור. שנה לאחר שנמלטו ללבנון, הסתננה משפחתו חזרה לישראל לאזור עכו, והתיישבה בג'דיידה. מכיוון שלא שהו בישראל בעת מפקד האוכלוסין באוגוסט לא קיבל דרוויש אזרחות ישראלית, אלא מעמד של תושב קבע. דרוויש למד בבית הספר התיכון ע"ש "יני" בכפר יאסיף, ולבסוף עבר לחיפה. הוא עבד ככתב של בטאון מפ"ם בערבית, אלמרצאד, וכעורך משנה באל-פג'ר, ירחון ספרותי בערבית מהוצאת מפ"ם, אך בשנת 1961 עבר לכתוב באל-איתחאד, בטאון רק"ח‏. הוא פרסם את ספר השירה הראשון שלו בגיל 19. הוא פרסם שירים באל-ג'דיד, כתב העת הספרותי של מפלגת רק"ח. שיריו רוויים זעם וצער על כאב הארץ ועל סבלו והשפלתו של הערבי הישראלי. שיריו זכו לפופולריות רבה בקרב ערביי ישראל ובמדינות ערב וזכו לביקורות נלהבות ונחשבו לסמל ההתנגדות של ערביי ישראל. שלטונות ישראל ראו בו מסית והטילו עליו מגבלות ועצרו אותו מספר פעמים.

באפריל 1969 יצא לפריס לסימפוזיון של השמאל החדש] ומשם נסע למוסקבה ללימודים באוניברסיטת מוסקבה. בפברואר 1971 יצא את מוסקבה, אולם במקום לשוב לישראל נסע למצרים‏. בעקבות זאת, הוצא דרוויש מרק"ח‏. דרוויש החל לכתוב בשבועון המצרי אל מוסוור‏ ומונה ליועץ לענייני ישראלים של תחנת השידור המצרית סאות' אל ערב. בתחילת מרץ 1971 צורף למועצה הלאומית הפלסטינית כאחד משלושה נציגים של ערביי ישראל. בעקבות זאת נאסר עליו לחזור לישראל. בהמשך התגורר גם בקפריסין ובפריז. בשנת 1986 השתתף במשלחת של אש"ף לפגישה עם נציגים ישראליים ברומניה‏.

דרוויש התחתן בפעם הראשונה עם הסופרת רנה קבאני, ובאמצע שנות השמונים התחתן מחדש עם חיאת חיני, מתרגמת מצרית. לא היו לו ילדים. למחמוד אח בשם זכי דרוויש שגם הוא סופר ומשורר.

ב-1995, הגיע לישראל כדי להשתתף בלווית עמיתו, אמיל חביבי. במהלך ביקורו, קיבל אישור מרשויות המדינה להשאר בישראל למשך ארבעה ימים, ולבסוף הורשה להשאר להתגורר ברמאללה. ב-1997 הפיקה הבמאית הישראלית צרפתית סימון ביטון סרט תיעודי על חייו של דרוויש עבור הטלוויזיה הצרפתית. ב-15 ביולי 2007 חזר דרוויש לחיפה וקרא משיריו באודיטוריום חיפה, שהיה מלא מפה לפה.‏

דרוויש סבל מבעיות לב; הוא עבר ניתוח לב לאחר התקף לב שאירע בשנת 1984, וניתוח נוסף בשנת 1998. ב-9 באוגוסט 2008 הלך לעולמו ביוסטון, טקסס שבארצות הברית, בעקבות סיבוכים לאחר ניתוח לב שעבר. משפחתו שקלה לקבור אותו בכפר הולדתו אל-בירווה, או בעיירה השכנה ג'דיידה, בה חיים עדיין כמה מבני משפחתו של דרוויש, אך החליטו לבסוף לקוברו ברמאללה. אחיו אחמד אמר: "מחמוד אינו שייך למשפחה מסוימת או לכפר מסוים, אלא לעם הפלסטיני כולו, ולכן הוא צריך להיקבר במקום שכל הפלסטינים יכולים לבקרו".‏‏

דרוויש פרסם למעלה משלושים כרכי שירה, ושמונה ספרי סיפורת. המוטיב המרכזי בשירתו הוא הגעגועים לביתו האבוד, הכמיהה לעצמאות פלסטינית ובזותו למדינת ישראל, ובשל כך הפכה שירתו לאחד מסמליו החשובים של המאבק הפלסטיני. הוא היה עורכם של העיתונים "אל ג'דיד", "אל פג'ר", "שואון פיליסטינה" ו"אל כרמל". עבודתו זכתה בפרסים רבים, ופורסמה בלמעלה מעשרים שפות. דרוויש כתב בערבית, אך דיבר גם אנגלית, צרפתית ועברית. על נושא הפליטות הפלסטינית שהעסיק אותו רבות כתב בין היתר, בספרו זכר לשכחה, "אינכם מכאן, נאמר להם שם. אינכם מכאן, נאמר להם כאן, ובין כאן לשם מתחו את גופם כקשת עד שהמוות חגג בהם."

דרוויש התרשם מהמשוררים הערבים עבד אל-ווהאב אל-ביאתי ובדר שאכר אל-סיאב. הוא שיבח את ארתור רמבו ואלן גינסברג כמשפיעים ספרותיים. הוא התפעל מהמשורר הישראלי יהודה עמיחי, וכתב על יצירתו:

"אתגר בשבילי, כי הוא כותב על אותו המקום. הוא רוצה להשתמש בנוף ובהיסטוריה לתועלתו האישית, בהשתמשו בזהותי ההרוסה. אז יש בינינו תחרות: מי בעל השפה באדמה הזו? מי אוהב אותה יותר? מי כותב עליה טוב יותר?"

ב-1988 התפרסם בישראל שירו "הפוסח על המילים" והביא למתיחת ביקורת קשה נגדו בגין קריאתו ליהודים לצאת מפלסטין ולקחת עמם גם את מתיהם ‏.

בשנת 1998 התפרסם במעריב תרגום שירו "אתם העוברים בים המילים", המסתיים:

"לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו

בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו

שתמותו היכן שתרצו

אבל לא בינינו

צאו מכל דבר

צאו מפצעינו, מאדמתנו

צאו מהיבשה, מהים, מהכל"

 

דרוויש היה חבר ברק"ח, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, לפני שהצטרף לארגון לשחרור פלסטין בבירות. כשעזב למוסקבה בשנת 1970, התנשל מאזרחותו הישראלית. בשנת 1971, עבר לקהיר ועבד למען העיתון היומי, אל-אהראם. בבירות, ב-1973, הוא ערך את הירחון "שואון פילסטינה", ועבד כעורך במרכז המחקר הפלסטיני של אש"ף והצטרף לארגון. בפרוץ מלחמת לבנון, כתב על המלחמה שני שירים פוליטיים. הוא נבחר לוועד הפועל של אש"ף בשנת 1987. בשנת 1988 הוא חיבר את מגילת העצמאות הפלסטינית. ב-1993, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הוא התפטר מהוועד הפועל של אש"ף, ותבע בעקביות למשא ומתן קשיח והוגן עם ישראל.

ב-1988, אחד משיריו, "החולפים בין המילים החולפות", צוטט בכנסת על ידי ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. דרוויש הואשם בדרישת היהודים לעזוב את ארץ ישראל, על אף שטען כי התכוון לגדה המערבית ולרצועת עזה בלבד.

על אף ביקורתו על הנהגות ישראל והפלסטינים, האמין דרוויש שהשלום הוא בר-השגה.

"איני מתייאש", אמר לעיתון הישראלי "הארץ", "אני סבלני, ומחכה לתהפוכה נחרצת במודעות הישראלית. הערבים מוכנים לקבל ישראל חזקה עם נשק גרעיני – כל שעליה לעשות הוא לפתוח את שערי מבצרה ולעשות שלום".

 

מקור: ויקיפדיה

X