מחיאת כף-יד אחת | לרכישה באינדיבוק
מחיאת כף-יד אחת

מחיאת כף-יד אחת

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 180
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 20
ספרו של אבי וימר מחיאת כף יד אחת, הוא מסע בסיפור "על אהבה וחושך" של עמוס עוז.
כך מעיד עמוס עוז על שתיקתו כבדת המשקל, כבדת השנים:  "על אמי לא דיברתי כמעט אף פעם במשך שנות חיי עד עכשיו, עד כתיבת דפים אלה, לא עם אבי ולא עם אשתי ולא עם ילדי ולא עם שום אדם. אחרי מות אבי, גם עליו כמעט לא דיברתי, כאילו הייתי אסופי." (סיפור על אהבה וחושך- עמ' 581)
המסע הזה בספרו של עמוס עוז, מנסה למשש ולהאיר את הצללים הסבוכים, המתעתעים והקסומים, שסובבים את השתיקה הזאת. שתיקה המשתרעת על פני חמישים שנה..!
איך ניתן למשש צללים? איך אפשר להאיר אותם בלי שייבלעו בצילו של הפנס, בלי להסיטם, בלי להאפיל על יופיים של התעתועים?

אולי באמצעות חוש אחר..  אולי דרך סיפור אחר…

עמוס עוז:
"מחיאת כף יד אחת, מאת אבי וימר היא בעיני אחת הקריאות הדקות, המעמיקות והמורכבות ביותר שנכתבו בעקבות סיפורי על אהבה וחושך. קראתי את דבריו בענין ובהתרגשות רבה."
דליה וירצברג-רופא:
"קראתי הרבה ממה שנכתב על "סיפור על אהבה וחושך". מחיאת כף יד אחת הוא הקריאה הכי רגישה ו"מרגישה" וגם מרגשת שקראתי. יש בו דיוק חד, כמה וכמה גילויים מפתיעים, ויש בו גם עוצמת הבעה נדירה."
דר. דורית הופ:
"התפעלתי מאד מאפשרות הכתיבה האיטית, המהורהרת והכל כך רגישה, במסע הזה ברומן רחב היריעה של עוז. זהו נסיון מיוחד ומרתק של קריאה אינטר- סובייקטיבית, שבה הטקסט נעשה חי וחשוף מפני שהוא הופך לבן-זוג למסע, כזה שנוכח בכל רגע, ממש כמו שהכותב נוכח בו."

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    זהו ספר בלתי נשכח.
    הוא ראוי לקריאה שניה ושלישית ולמעלה מזה, כמו כל דבר שאני יודעת שצריך לחזור אליו, כי בכל עת, ובכל מצב הוא יהיה רלבנטי , אך יותר חשוב , אני אמצא בו גם את היד או אפילו את הידיים שנשלחות אל הקורא- ממש עד אלי.
    העקשנות של אבי לראות את הילד הזה ולהושיט לו יד מהדהדת בי ללא הרף,הרי ברור הוא שכל אחד גם שהוא כבר ילד גדול ומגודל צריך ונזקק ליד הזו , אך גם ברור ששם בגובה ובגודל של מה שמוגדר עוד ילד, נחקקות ונצמתות עובדות ומצוקות שהיו יכולות להתעדן ולהשתנות עם חמלה ואהבה .
    בדיוק במקום הזה , נדמה לי שלוחות הברית נשברו כי היה חסר בהם הדיבר הזה ,לפני או אחרי כבוד להורים , איזה דיבר שזועק להושיט יד לילד ,לילד שלך ובכלל לכל ילד.
    גם עם ילדות אחרת , מצאתי את עצמי שם , והרבה פעמים הילד הזה הוא אני, כי יש בשורות הספר נגיעה בכל אדם ואדם , גם אם בגיל אחר , כך כמו כלים שלובים פתאם קו הכאב והעצב מרגיש באותו המקום ובאותו הגובה.
    היו מקומות שהותירו אותי שתולה, שתולה אך לא קפואה, כי אחרי שנשתלתי, נבט בי שתיל , עם עלעלים חדשים , שיצאו אל העולם , אל העולם שבי , אל העולם שלי.
    אני יכולה להבין את העדפתו של אבי , לבחור בעטיפה שונה לספר של עוז,
    עובדה היא שמאז, כשאני מרכינה את ראשי לשולחן לסעוד, אני נזכרת בילד ההוא שהיה מרכין ראש להסתיר את בכיו, ולפעמים אני גם מוחה דמעה, שמצטרפת למחאה ולמחיאת כף היד .
    הנספח בספר, שמח אותי מאוד. נראה שהמילה שמחה זרה לנוף הכאב של הספר, ולא היא, לאורך הספר פזורים רעיונות משעשעים , אבל השמחה בנספח היתה שונה באופיה . בסוף הספר אבי כותב על הישארות הנפש, ובנספח, מסופר לנו על מעשה אמיץ ומשובח שמשאיר את המספר ואת הקורא בצד המואר של העולם , גם כשמנסים לכבות את האור, וזו היא הדוגמא לבחירה המרגשת בהישארות הנפש בחיים.
    שם, בנספח, התחולל עבורי נס, לאורך כל קריאת הספר , כף יד אחת שלי מחתה דמעה , והשניה היתה באויר קוראת ומושטת לילד הזה, ושם , בנספח,הצלחתי להצמיד את הילד לחיקי , ואז בחיבוק, כפות הידיים התכנסו והתחברו ושמעתי את הצליל של המחיאה, סוף סוף של שתיים ולא רק של אחת.

הוסף חוות דעת

פתח דבר

רישומי המסע שלי בסיפור על אהבה וחושך, הם כלל לא קצרים, עד כדי כך שבחרתי לייחד להם ספר. יחד עם זאת, כבר כאן חשוב לי להדגיש, שלמעט כמה סטיות, הם אינם אלא מסע במה שאני מכנה הבנת הנקרא.

אחד הפרקים הראשונים (פרק ה) בספרו של עוז, מוקדש להבחנה המהדהדת בין הקורא הטוב לקורא הרע. "מהדהדת" אני אומר, לא רק מפני שהיא נוטה לצבוע את הקריאה לאורך הספר, אלא גם מפני שעודדה ואף הכריע – כך אני מנחש – לא מעט קוראים לשלוח לעמוס עוז אלפי מכתבים. (ראה בספרו של יגאל שוורץ: "פולחן הסופר ודת המדינה" שם הוא מנתח כמה מאות מהמכתבים הללו).

יותר מעצם ההבחנה בין שני סוגי הקוראים, היא חביבה ונפלאה בעיני הודות לתמונות שהיא מעלה, לנימה הסוערת, לחיקויים שיש בה:

 "….ומה בעצם, מבקשים המראיינים המתנשפים האלה מנבוקוב וממני… מצוידים באזיקי פלסטיק, הם באים אלי לקחת ממני את המסר שלי, חי או מת. "שורה תחתונה" הם רוצים…ולפעמים הם מוכנים לוותר לך גם על הרעיונות וגם על הפרות הקדושות ומוכנים להסתפק ב"סיפור שמאחורי הסיפור". את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים… שיגלו להם סוף-סוף, ובלי שום קישוטים וזיבולי מוח, מי באמת עשה את זה עם מי, ואיך, וכמה… והסופר ושכניו, מתברר, הם לא מי יודע מה צדיקים, בסך הכל נאלחים כמו כולנו. אחרי הקילוף עד העצם, תמיד מתברר ש "כולם אותו הדבר". וזה בדיוק מה שהקורא הרע מחפש בשקיקה (ומוצא) בכל ספר…" (עמ' 37)

כך הוא מנסח בסיגנון אקדמי יותר את ההבחנה בין הקורא הטוב לרע: "מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא."  אך מה כתוב?.. מאחורי ההבחנה, מונחת הנחה תמימה וסמויה שמה שכתוב הוא שקוף, מובן. על כך אני חולק ומהרהר; הבנת הנקרא איננה מובנת מאליה, והיא קצת יותר מורכבת ממה שנדמה, בוודאי בספור על אהבה וחושך.  לכן, אני נצמד לכתוב בכל מאודי, מספיג בו את תחושותי, חוזר בי, מפליג בדימיוני, משליך עליו, נע לפנים ולאחור כמו מטוטלת. כל אלה אינם אלא קטעים ממהלך ארוך וספירלי, שבסופו של דבר חורג רק במעט מהבנת הנקרא. גם הנספח שבחרתי לצרף, לא בלי התלבטויות, הוא פרק לא זניח במהלך הזה. למרות שהוא עלול לעורר איזה הד רכילותי ואף הסתייגויות של מישהועם כתף קרה, בחרתי לצרפו, לא רק מפני שהוא פרק המשך במסע שלי, אלא גם מפני שהוא מחדד כמה סוגיות באי- הבנת הנקרא, אותם לא הייתי יכול לשקף כך בגוף המסע.

למען כל אלה שהם חסוכי זמן, לאלה המזדרזים ומרפרפים, שעדיין מתעקשים על מסר ועל השורה התחתונה, הייתי מתוודה כך: אחת הפנטזיות הלוהטות ושלוחות הרסן שנולדה בי במהלך כתיבת רישומי המסע בספור על אהבה וחושך, היא שדי בהם כדי לטלטל את הקורא לכורסה, על מנת לשוב ולקרוא את ספרו של עוז מהתחלה.

כךמעיד עמוס עוז על שתיקתו כבדת המשקל, כבדת השנים:

 "על אמי לא דיברתי כמעט אף פעם במשך שנות חיי עד עכשיו, עד כתיבת דפים אלה, לא עם אבי ולא עם אשתי ולא עם ילדי ולא עם שום אדם. אחרי מות אבי, גם עליו כמעט לא דיברתי, כאילו הייתי אסופי." (סיפור על אהבה וחושך- עמ' 581)

המסע הזה בספרו של עמוס עוז מנסה למשש ולהאיר את הצללים הסבוכים, המתעתעים והקסומים, שסובבים את השתיקה הזאת, שתיקה המשתרעת על פני חמישים שנה..! 

איך ניתן למשש צללים? איך אפשר להאיר אותם בלי שייבלעו בצילו של הפנס, בלי להסיטם, בלי להאפיל על יופיים של התעתועים?

 

אולי באמצעות חוש אחר..  אולי דרך סיפור אחר..

————————————————————————————————

 

                                                                         איך נשמע  הצליל של מחיאת כף- יד אחת,

                                                                עד לאן הוא נמתח, הצל של אי הושטת- יד אחת. 

                                                                

 

לפני כמה רגעים, יצאתי מסיפור על אהבה וחושך במקום שהנפש של מישהי לא נעתרת ללחשים של בנה, יחידה, והיא שוב ממאנת להתעורר אליו. גם לאחר שנדמו קריאות השווא של הציפור אליז, עדיין מהדהדת בי אותה מועקה עמה יצאתי ממנו לראשונה. הפעם החלטתי שלא אטוש אותו, את הילד המיותם. בלי לפרוק, או להסיט את המועקה, במעשה שגור כמו שטיפת כלים, או טיול על שפת הים, אזרתי כוח והתייצבתי שוב בכניסה. נשבעתי שהפעם לא אסיר ממנו עין, מהילד המיוסר הזה. הרי אני עומד לטפס על רכס נישא ועצום. רכס, שלאורכו פזורות עוד ועוד דמויות המשוועות לחיות. והוא משתרע, על פני מאות סיפורים שכמעט כל אחד מהם, כואב ומאכזב מקודמו, אך גם לא פחות יפה ממנו. הפעם אקפיד לנשום עמוק, אפילו אצבוט את עצמי, כדי לשמור על ערנות. לפני עוד כרבע מיליון החלטות פשוטות, כמו מי חי, ומי כבר מת. והחלטות דקות  כמו, מה לא לספר, ומה רק להבליע. ודקיקות  כמו, איזה גוון להדביק לצליל, כחלחל או תכלחל, ואם בכלל.

לאחר השתהות קצרה על שפת הים בציור של פיקאסו, אני חוצה את הכותרת ונכנס להתחלה, שהיא דירה מרתפית וחשוכה שנחצבה לתוך צלע של הר. הר כבד וקשיש שהוא גם רווק חולמני ומנומנם. גם באפלולית, אני חש ומבחין, שלמרות  הקור והעגמומיות שהוא מחלחל פנימה, מישהו מחבב אותו, אולי אפילו אוהב אותו, את ההר.

נשען בגבי על האשליה הרופפת שאני חף מדעות, אני מביט בחוקר שמעל ערמות של פתקים ותצלומים, מוקף בצלוחיות של תמיסות וצבעים, רוכן לעבר הילד שהיה. מהדרך שהוא מתאר את דירת המבחנה הזאת, כבר נדמה שיותר משהוא ילוד אישה, הוא עוללה של אותה דירה; דירה צרה שהיא גם וגם וגם. דירה עמוסת ספרים ונמוכת תקרה המזכירה חלל אפל, בלתי נתפס, שדחקו לתוכו את רוב רובו של הסמוך למודע. וכבר זה נראה לי די מובן וטבעי, שהר מזדווג עם דירה כדי להוליד גורד שחקים, הצומח לגובה של שישים ושלושה פרקים.

שוקל את כובדו של הכרך הזה, המסרב לנוח בין כפות ידי, אני תוהה, האם זה מקרה, או שמא אותו מלומד, כל כך נאמן לאחד ממחקריו העוסק במה שטמון בתחילת סיפור, הסכית והצליח לדחוס בתמונה אחת, ראשונית, סימנים סמויים ומרחיקי ראות, שכבר עתה  רומזים על רוב תהפוכות האקלים שעוד יתרחשו בין כתליו. ואם אומנם הצליח בכך, היכן הוא מסתיר בדירה הקרה והלחה הזאת, סיפור על אהבה שאיננה אהבה בין הר לדירה?

 

ואולי לאהבה בין בני תמותה אין מקום בדירה הצרה, מפני שהיא עבה מדי, כפי שאומרת לו אימו, חמישה ימים לפני מותה: "אהבה היא בעצם דבר די עבה ואפילו מגושם בהשוואה לידידות. וידידות – היא ממשיכה, כוללת בתוכה גם מידה של עדינות הנפש ושל הקשבה ונדיבות, ושל חוש מידה משוכלל." (עמ' 559)

 

הודות לאמירה הזאת, הערנות שבי גוברת על היופי של פקחונה, ואני באמת נזכר שהיו לה, לאמו, כמה ידידות ואחת בולטת מכולן. מדפדף הלוך ושוב, אני תר אחריה. בתוך כך אני שב וחולף על פני רישומי קסם, אשר כמו תעתועים, שבים ומפתים אותי להשתהות מעליהם ולסטות מהמשימה. אך הודות למועקה שעדיין מהדהדת, אני מתעשת ושב להתחקות אחר הידידה.  לאחר זמן, בטבורו של הספר, אני מאתר וקורא שוב שני פרקים רצופים, בהם היא ממש נוכחת ומצוטטת בהרחבה. אט אט אני מבחין במשהו שהוא כל כך גלוי וברור ו…מאיר. ואני מופתע, איך רק עכשיו שמתי לב אליו, וכמה עיוור הייתי, וחושש שמא עדיין איני מוכשר להבחין בגוון הדקיק שבין כחלחל ותכלחל..

אבי וימר למד ספרות ופילוסופיה באונ' תל אביב, באונ' העברית ובסורבון. תרגם את המונוגרפיות של סארטר על בודלר ועל ז'אן ז'אנה. כתב טור של ביקורת ספרים במדור הספרות במעריב. פרסם סיפורים ומסות בכתבי עת. התגורר באשרמים ובמנזרי זן ביפן, בהודו, בארה"ב, בגרמניה ובבהאמס. מורה ליוגה ועוסק בטיפול אלטרנטיבי. פרסם זה מקרוב (בהוצאת אינדיבוק) קובץ סיפורים בשם: "זן זה לא". חולם להשלים ספר שנקרא: "זן ואומנות המטקות". 

X