מחול כאמנות במה | לרכישה באינדיבוק
מחול כאמנות במה

מחול כאמנות במה

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 400
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 95

מחול כאמנות במה, בעריכתה של סלמה ג'ין כהן, הוא אסופת רשימות על מחול הבמה המערבי, מאז הופעתו המתועדת הראשונה ועד ימינו. הספר מזהה את השלבים השונים בהתפתחותו ההיסטורית של המחול, ואת הוגי הדעות והיוצרים החשובים שפעלו ויצרו בכל אחד מהשלבים האלה. האסופה פותחת במחולות חצר המלוכה, עוקבת אחר התפתחות הבלט הקלסי בנדודיו מצרפת לרוסיה ולארצות הברית, ומסיימת במחול המודרני ובמחול הפוסט-מודרני של ימינו. נדבך אחר נדבך, תמורה אחר תמורה, נחשפת מהותו של המחול – אותה מהות חמקמקה החוזרת ומגלה פניה משך מאות בשנים, אך שוב ושוב חומקת מכל ניסיון להגדירהּ. מהות זו אינה ניתנת לסיכום פשוט ותמציתי, נדמה גם שלעולם אינה נחתמת לכדי שלמות סופית, אלא מתהווה כתוצר של איזונים – של חידוש מתמיד לצד לימוד בלתי-פוסק מלקחי העבר. באמצעות בחירת החומרים המלומדת, עריכתם התמציתית וסידורם המושכל, מצליח הספר להציג לפנינו את דמותו המשתנה תדיר של מחול הבמה המערבי. מחול המסרב לרדת מהבמה כבר ארבע מאות שנה לפחות, ומבטיח להפתיע ולרגש במופעיו החדשים תקופה אחר תקופה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מחול כאמנות במה”

פינה באוש (2009-1940)
ציפורנים

 

פינה באוש, רקדנית וכוראוגרפית גרמנית, קנתה את רוב השכלתה בבית הספר אסן פולקוונג (של קורט יוס) והשתתפה גם בתכנית של ג'וליארד בניו יורק סיטי, שם למדה אצל אנתוני טיודור ואצל חוזה לימון. ב-1973 מונתה באוש למנהלת של ווּפרטל דאנס ת'יאטר ושם עיצבה מזיגה הקרויה היום Tanztheater ("תאטרון-מחול"). עבודותיה הארוכות ומלאות החיים מציגות קולז'ים של מחול, טקסטים, שירים, מוזיקה ותמונות ועיצובים חזותיים מרשימים. רכיב המחול המסורתי בעבודותיה מושפע ברובו מהבלט ומהאקספרסיוניזם הגרמני, אך באוש משלבת גם חומרים תנועתיים אחרים, כדוגמת מחוות יומיומיות וחיקויי חיות.

 

למרות מיומנותם הגבוהה של הרקדנים בלהקתה, באוש אינה מעוניינת במצגת טכנית וירטואוזית. היא אמרה בעבר שאין לה עניין בדרך התנועה של האדם, אלא בסיבות לתנועה זו. המבקר הגרמני נורבט סרבוס, שתיאורו החי של ציפורנים (1982) מאת באוש מודפס כאן, אמר "ערבי המחול של באוש חוקרים את משתניו של סיפור אחד ויחיד: סיפורו של הגוף." תחומי עיסוקה בגוף במרחב – עירום, לבוּש וקודי לבוש (בייחוד ביחס לסטראוטיפים מגדריים), תהליכים גופניים, גופיהם של ילדים ושל מבוגרים, גופים בתחרות ובפעילות משולבת – קשורים לנושאים גדולים יותר כדוגמת הקשר שבין הפרט לחברה, בדידות, טקסיות וריטואל. שימושה בשפה פועל לרוב בסתירה לגוף. כמו שמציין סרבוס, "הגוף חושף את מה שהשפה מנסה להסתיר." טכניקת הסימבוליזם והאסוציאציות החופשיות שלה מנסה גם היא לפרוץ מעבר לנרטיבים המקובלים כדי לחדור לתוככי הנפש.

 

בציפורנים (Nelken) משתנה ה"מפתח" לעבודתה של באוש. האושר שהתאטרון-מחול נלחם להשיג נראה כעת בהישג יד. הבמה היא שדה מרהיב של מאות ציפורנים העומדות קרוב זו לזו ומרמזות על אווירה נינוחה ושאננה – ואריציה על המדשאה האמיתית שסיפקה כבר ב-1980 תפאורה חושנית מאוד.

 

רקדן נכנס, הוא מתיישב על כיסא שהביא אתו ומתבונן בקהל. בזה אחר זה באים בעקבותיו שאר חברי הלהקה, ויוצרים קשת של כיסאות בצורת פרסה. ממכשיר ההקלטה שר ריצ'רד טאובר בסגנון אופרטה עליז, "Sch?n ist die Welt, wenn das Gl?ck dir ein M?rchen erz?halt". חברי הלהקה, לאחר שדועכים צליליו האחרונים של השיר, צועדים בזהירות בין הציפורנים ויורדים מהבמה לקהל, הם מבקשים מחברים שונים לבוא אתם החוצה, כאילו בכוונתם לשוחח אתם על עניינים אישיים או לשתף אותם בסודות אינטימיים. מעט אחר כך רקדן אחד מתרגם – על הבמה – את "The Man I Love" של גרשווין בביצוע סופי טאקר לשפת סימנים של חירשים. נראה שצריך כעת לתרגם את מילות האהבה לשפת גוף של מחוות כדי שיהיו מובנות.

 

שיר זה, החוזר כחוט השני לאורך כל העבודה, מעלה דימויים של נישואים מאושרים, של נתינה ושל קבלה, של אהבה, של נאמנות, של קן אהבה נצחי – חלום צנוע, שלא מרבים להודות בקיומו, ושלהקת וופרטל לוקחת ברצינות גדולה.
ציפורנים נפתחת בשקט וללא דרמה, והקהל מוזמן כבר מהתחלה להשתתף בה, באינטימיות נינוחה שאינה אופיינית לאולם התאטרון. אהבה, שותפות ושמחה הן מילות המפתח שנחקרות במסעות המתמשכים הללו אל התשוקות העמוקות מכול. האווירה שיוצרת פינה באוש בציפורנים רכה יותר, שאננה יותר, משועשעת יותר בבירור מאווירתן של עבודותיה האחרות.

סלמה ג'ין כהן, בעבר העורכת והמוציאה לאור של Dance Perspectives (1975-1960), היא העורכת של The International Encyclopedia of Dance. היא חיברה את הספר Next Week, Swan Lake, והיתה שותפה לכתיבת Doris Humphrey: An Artist First. היא זכתה במלגה על שם גוגנהיים ובפרס של כתב העת Dance Magazine. קייטי מתסון, עורכת שותפה לשעבר ב-Dance Magazine, היא כותבת עצמאית והיסטוריונית מחול.

X