מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים | לרכישה באינדיבוק
מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים

מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים

שנת הוצאה: אפריל 2015
מס' עמודים: 204
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66.60
- 37

הקובץ הזה הוא מחוות הוקרה של סדרת "פרוזה אחרת", בשלהי האלף והמאה, לשישה יוצרים גדולים של המאה העשרים – שישה סופרים, בנים מובהקים של התקופה, שהתוו לסיפורת, כל אחד על־פי אישיותו המיוחדת ועולמו, דרכים חדשות להתמודד עם המציאות של העידן המודרני. פניה של האמנות בכלל ושל הספרות בפרט השתנו לבלי הכר במחצית הראשונה של המאה שעברה, וששת היוצרים האלה – ג'יימס ג'ויס האירי, פרנץ קפקא היהודי הצ'כי, איסאק באבל היהודי הרוסי, חורחה לואיס בורחס הארגנטיני, ויליאם פוקנר האמריקאי ואלבר קאמי הצרפתי יליד אלג'יריה – הטביעו עליהן חותם עמוק, שבלעדיו קשה לתארן.

שש היצירות המובאות בספר זה כולן פנינים, וכל אחת מהן אוצרת בתוכה את גדולתו של המחבר, שמכוחה כבש לו את מקומו בספרות המאה העשרים. ובו בזמן הקובץ הוא גם מחווה צנועה לאמנות התרגום לעברית ולכמה מהעוסקים בה זה עשרות שנים, ותרגומים פרי עטם הופיעו ב"פרוזה אחרת".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים”

ג'יימס ג'וֹיס – המֵתים
תירגם מאנגלית אברהם יבין

 
את לִילי, בתו של השוער, הריצו ממש עד כלות הכוחות. אך הספיקה ללווֹת אדון אחד אל המזווה הקטן שמאחורי המשרד בקומת הקרקע ולעזור לו לפשוט את מעילו, וכבר נצטלצלה שוב המצילה החרחרנית של דלת המבוא והיה עליה לחוש דרך הפרוזדור הריקן להכניס עוד אורח. למזלה לא היה עליה לטפל גם בגברות. אבל מיס קֵייט ומיס ג'וּליה נתנו דעתן על כך והפכו את האמבטיה שבקומה העליונה לחדר מלתחה לנשים. שם היו מיס קייט ומיס ג'וליה, מלהגות ומצחקות וטורחות, הולכות זו אחר זו אל ראש המדרגות, שולחות מבטים חקרניים כלפי מטה מעבר למעקה וקוראות למטה אל לילי לשאול אותה מי בא.
מאורע גדול היה תמיד נשף המחולות השנתי של העלמות מוֹרקַן. השתתפו בו כל מי שהכירו אותן: בני המשפחה, ידידי משפחה ותיקים, חברי המקהלה של ג'וליה, כל תלמיד מתלמידיה של קייט שכבר היה בוגר דיו, ואפילו כמה מתלמידיה של מרי גֵ'יין. הוא אף פעם אחת לא אִכזב. שנים על שנים עלה יפה להפליא, מיום שזכרוהו הבריות; מאז עזבו קייט וג'וליה, לאחר מות פַּט אחיהן, את הבית בסְטוֹני־בֵּטר והביאו את מרי ג'יין, אחייניתן היחידה, לגור עמהן בבית הגבוה והקודר באַשֶר'ס איילֶנד, שאת חלקו העליון שכרו ממר פוּלהאם, סוחר הדגנים שבקומת הקרקע. זה היה בוודאי לפני שלושים שנה לכל הפחות. מרי ג'יין, שהיתה אז ילדה קטנה בשמלה קצרה, היא עתה משענתו העיקרית של ביתן, כי הופקדה על נגינת האורגן בדרך הֶדינגטוֹן.* היא סיימה את לימודיה באקדמיה** ובכל שנה ערכה קונצרט תלמידים בדיוטה העליונה של "אולמי אַנטיֶנט".*** רבים מתלמידיה היו מבני המיוחסות שבמשפחות בקינגסטאון ודוֹלְקי. גם דודותיה, למרות רוב שנותיהן, עשו את חלקן. ג'וליה, אף כי שׂערה כבר האפיר כולו, עדיין היתה זמרת הסופרן הראשית בכנסיית "אדם וחווה", וקייט, מאחר שהיתה חלושה ולא יכלה להתהלך הרבה, נתנה שיעורי נגינה למתחילים אצל הפסנתר הרבוע הישן שבחדר האחורי. לילי, בתו של השוער, עשתה למענן את עבודות הבית. אף כי חיו בצניעות, החשיבו את האכילה הטובה; המשובח שבכל דבר: בשר מותן רך, תה של שלושה שילינגים והטוב שבבקבוקי השֵׂכר. אבל לילי טעתה רק לעתים נדירות בהזמנות ולכן חיתה בשלום עם שלוש גבירותיה. טרחניות היו, ותו לא. ואולם דבר אחד לא יכלו לשאת והוא תשובות מחוצפות.
[* בכנסייה הקתולית ע"ש הקדושה מרים בפרבר בדרום־מזרח דבּלין.]
[** האקדמיה המלכותית למוסיקה.]
[*** אולם להצגות ולקונצרטים בדבלין, שהיה אפשר לשכרו להופעות פרטיות.]
בערב שכזה היה, כמובן, צידוק לטרחנותן. הנה שעה עשר כבר חלפה מזמן ועדיין לא נראה סימן לגבריאל ולאישתו. חוץ מזה מתייראות היו מאוד שמא יופיע פרֶדי מֵלינס שתוי. בשום פנים לא היו רוצות שיראה אותו מישהו מתלמידיה של מרי ג'יין בגילופין; וכשהיה כך, היה קשה לפעמים להשתלט עליו. פרדי מלינס היה מאחר תמיד, אך הָבֵן לא הבינו מדוע מתמהמה גבריאל, ומשום כך ניגשו מדי דקתיים אל המעקה לשאול את לילי אם כבר באו גבריאל או פרדי.
– הו, מר קוֹנְרוֹי, אמרה לילי לגבריאל כאשר פתחה לו את הדלת, מיס קייט ומיס ג'וליה כבר חשבו שלא תבוא בכלל. ערב טוב, מרת קונרוי.
– מובטחני שכך חשבו, אמר גבריאל, אבל הן שוכחות שאישתי שלי נחוצות לה שלוש שעות ארוכות עד שהיא מתלבשת.
הוא עמד על המדרסה, גורד את השלג מערדליו, שעה שלילי ליוותה את אישתו עד לרגלי המדרגות וקראה:
– מיס קייט, הנה מרת קונרוי.
מיד ירדו קייט וג'וליה דַדֵה וירוד במדרגות האפֵלות. שתיהן נשקו לאישתו של גבריאל, אמרו שוודאי קפאה למוות ושאלו אם בא גבריאל אִתה.
– הנה אני בריא ושלם, דודה קייט! עלו למעלה, אני בא אחריכן, קרא גבריאל מתוך האפלה.
הוא הוסיף לגרוד את רגליו במרץ, שעה ששלוש הנשים עלו במדרגות, צוחקות, אל מלתחת הגברות. שכבה דקה של שלג נחה כשכמייה על כתפי מעילו וכחרטומי נעליים על קצות ערדליו; וכאשר החליקו כפתורי מעילו בקול צייצני דרך הארג הגס אֲשוּן השלג, חמק־יצא אוויר חוצות ריחני וקר מסדקים וקפלים.
– שוב יורד שלג, מר קונרוי? שאלה לילי.
היא נכנסה לפניו אל המזווה לסייע לו לפשוט את מעילו. גבריאל חייך לשמע שלוש ההברות שהעניקה לשם־משפחתו והציץ בה. היא היתה נערה דקת גֵו בתקופת גדילתה, חיוורת ובעלת שֵׂער שעינו כעין הקש. אור הגז שבמזווה עוד הוסיף על חיוורונה. גבריאל הכירה בילדותה, כאשר נהגה לשבת על המדרגה התחתונה ולאמוֹן בובת־סמרטוטים.
– כן, לילי, ענה, ונדמה לי שכבר לא ניפטר ממנו כל הלילה.
הוא נשא את עיניו אל תקרת המזווה, שהזדעזעה תחת הרגליים הדורכות והנגררות בקומה העליונה, הקשיב רגע לצלילי הפסנתר ואחר־כך הציץ בנערה, שהיתה מקפלת בקפידה את מעילו בקצהו של אחד המדפים.
– הגידי לי, לילי, אמר בנימה ידידותית, את עדיין לומדת בבית־הספר?
– הו לא, אדוני, ענתה. כבר שנה ויותר שגמרתי ללמוד.
– אם כן, אמר גבריאל בעליצות, ודאי נלך באחד הימים הקרובים לחתונה שלך עם הבחור שלך, הא?
הנערה השיבה לו הצצה מעבר לכתפה ואמרה במרירות רבה:
– הגברים עכשיו יודעים רק לדבר יפה ולהשיג אצלך מה שהם יכולים.
גבריאל הסמיק כחש במשגה ששגה, ובלי להביט בה השיל את ערדליו והצליף במרץ בסודרו על נעלי הלכּה שלו.
הוא היה צעיר בריא־בשר וגבוה במקצת. הצבע העז שבלחייו פרץ כלפי מעלה והגיע אפילו עד מצחו, שם נתפזר בכמה כתמים ורדרדים מטושטשי צורה; ועל־פניו נטולי השֵׂער התנוצצו באי־מנוחה הזגוגיות המצוחצחות והמסגרות המוזהבות של המשקפיים שסככו על עיניו הרכות, חסרות־המנוחה. שערו השחור המבריק היה פסוק באמצעו ומסורק בתלתל מתמשך אל מאחורי אוזניו, שם הסתלסל מעט תחת השקע שהותיר בו כובעו. לאחר שהצליף בנעליו עד שעלה בהן ברק, הזדקף ומשך כלפי מטה את חזייתו כדי להדקה קצת יותר על גופו השמנמן. אחר־כך הוציא בזריזות מטבע מכיסו.
– הו לילי, אמר ותחב אותו לתוך ידה. ימי חג־המולד עכשיו, לא? רק… הנה משהו…
ופסע בזריזות לעבר הדלת.
– הו לא, אדוני, נצטעקה הנערה, והלכה אחריו, באמת, אדוני, לא אקח את זה.
– ימי חג־המולד! ימי חג־המולד! אמר גבריאל, קרֵב כמעט בריצה אל המדרגות ומנפנף לה בידו בתנועה של ביטול.
הנערה, כשראתה שכבר הגיע עד למדרגות, קראה אחריו:
– אז תודה רבה לך, אדוני.
הוא חיכה אצל דלת הטרקלין עד שיסתיים הוואלס, מקשיב לחצאיות המחליקות כנגדה ולקול גרירת הרגליים. עדיין נרגש היה קצת מחמת התשובה הממורמרת שהשיבה לו פתאום הנערה. היא השרתה עליו עגמה שניסה לסלקה על־ידי סידור חפתיו ולולאות עניבתו. אחר־כך שלף מכיס חזייתו פיסת נייר קטנה והציץ בראשי הפרקים שהכין לו לנאומו. היו בלבו היסוסים לגבי החרוזים משל רוֹבּרט בּרַאוּנינג, כי חשש שמא יהיו למעלה מהבנתם של שומעיו. אולי מוטב היה לצטט משהו מוכר להם משייקספיר או מן ה"נעימות האיריות",* הנקישות המגושמות של עקבי הגברים וגרירת סוליותיהם הזכירו לו כי רמתם התרבותית שונה מרמתו. אך מגוחך יהיה, אם יצטט לפניהם דברי שיר שלא יוכלו להבינם. סבורים יהיו שהוא מתהדר בחין השכלתו. הוא ייכשל אצלם כמו שנכשל אצל הנערה במזווה. הוא נקט נימה לא נכונה. כל נאומו היה טעות מאלף ועד תיו, כישלון גמור.
[* ספרו של תומס מור (1852-1779), משורר ופזמונאי אירי מפורסם.]
אותו רגע יצאו דודותיו ואישתו ממלתחת הגברות. דודותיו היו שתי זקנות גוצות, לבושות בפשטות, הדודה ג'וליה היתה גבוהה מאחותה בסנטימטרים אחדים. שׂערה המשוך ומכסה על קצות אוזניה היה אפור; ואפורים, עם צללים כהים יותר, היו גם פניה הגדולים הרופסים. אף כי בעלת־בשר היתה וזקופת גֵו שיוו לה אטיות מבטה ושפתיה הפשוקות מראית של אישה שאינה יודעת היכן היא נמצאת ולאן היא הולכת. הדודה קייט היתה חיונית יותר. פניה, שהיו בריאים יותר מפני אחותה, היו כל־כולם קמטים וקפלים, כתפוח אדום מצומק, ושׂערה, שהיה קלוע לפי אותה אופנה ישנה, לא נמר צבעו, צבע האגוז הבשל.
שתיהן נשקו לגבריאל מכל לב. הוא היה אחיינן האהוב, בן אחותן הבכירה המנוחה, אֶלֶן, שהיתה נשואה לט.ג'. קונרוי מחברת "פּוֹרְט אֶנד דוֹקְס".
– גבריאל, גרֶטָה אמרה לי שאינכם מתכוונים לקחת כרכרה ולחזור למוֹנְקסטאוּן הלילה, אמרה הדודה קייט.
– לא, אמר גבריאל, ופנה אל אישתו, די במה שהיה לנו בשנה שעברה, נכון? אינך זוכרת, דודה קייט, איך הצטננה גרטה בנסיעה ההיא? חלונות הכרכרה קשקשו כל הדרך, והרוח המזרחית פרצה פנימה אחרי שעברנו את מֶריוֹן, היה שמח. גרטה הצטננה נורא.
עם כל מילה ומילה כיווצה הדודה קייט בחומרה את גבותיה ונענעה בראשה.
– אתה צודק בהחלט, גבריאל, צודק בהחלט, אמרה, לעולם אין נזהרים די.
– אבל גרטה הזאת, אמר גבריאל, היתה צועדת הביתה בשלג, אילו אך נתנו לה.
מרת קונרוי צחקה.
– אל תשימי אליו לב, דודה קייט, אמרה. הוא באמת טרחן נורא; גם בעניין המצחות הירוקות להגן בהן על עיניו של טוֹם בלילה וזה שהוא מכריח אותו להתאמן בהרמת משקולות ומאלץ את איווה לאכול את הדייסה. הילדה המסכנה! היא כל־כך שונאת אותה!.. הו, אבל בשום אופן לא תנחשו מה הוא מכריח אותי לנעול עכשיו!
היא פרצה בצחוק רועם והציצה בבעלה, אשר מבטו המעריץ והמאושר שוטט משמלתה אל פניה ושערה. שתי הדודות צחקו גם הן ברוב הנאה, כי דאגנותו של גבריאל היתה להן בדיחה קבועה.
– ערדליים! אמרה מרת קונרוי. זה החידוש האחרון. בכל פעם שנרטב קצת הרחוב אני חייבת לנעול את הערדליים שלי. אפילו הערב רצה שאנעל אותם, אבל לא הסכמתי. עכשיו ודאי יקנה לי בגד־צלילה.
גבריאל צחקק בעצבנות וטפח בקלות על עניבתו כדי לגבור על מבוכתו, שעה שהדודה קייט כמעט נתקפלה קומתה, כל־כך גדולה היתה הנאתה מן הבדיחה. חיש מהר גז החיוך מפניה של הדודה ג'וליה ומבטה העגום כוּון אל פני אחיינה. לאחר שהייה קלה שאלה:
– מה זה ערדליים, גבריאל?
– ערדליים, ג'וליה! נצטעקה אחותה. אלי שבשמים, אינך יודעת מה הם ערדליים? נועלים אותם על… על הנעליים. לא, גרטה?
– כן, אמרה מרת קונרוי. משהו מגוּטַפֶּרשָה. כל אחד משנינו יש לו עכשיו זוג. גבריאל אומר שבחוץ־לארץ נועלים אותם כל האנשים.
– הו, בחוץ־לארץ, מלמלה הדודה ג'וליה, ונענעה אט־אט בראשה.
גבריאל כינס את גבותיו ואמר, כאילו נתכעס מעט:
– אין בזה שום דבר מיוחד במינו, אבל גרטה חושבת שזה מצחיק מאוד, מפני שהמילה, כך היא אומרת, מזכירה לה את ה"מינְסטרֶלים של כּריסטי".*
[* מופע רוויוּ מפורסם, שאירגן אדווין ט. כריסטי בארצות־הברית, בשנת 1843. משתתפיו הופיעו מושחרי פנים וחיקו את זמרתם ודיבורם של הכושים בני הדרום.]
– אבל אמור נא לי, גבריאל, נזדרזה הדודה קייט לומר ברוב טאקט. ודאי כבר טיפלת בעניין החדר. גרטה אמרה…
– הו, העניין סודר, השיב גבריאל. הזמנתי חדר ב"גרֶשַאם".*
[* בית־מלון מהודר בדבלין.]
– בוודאי, אמרה הדודה קייט, אין סידור טוב מזה. והילדים, גרטה, את לא חוששת להם?
– הו, ללילה אחד, אמרה מרת קונרוי, חוץ מזה, בֶּסי תשגיח עליהם.
– בוודאי, חזרה ואמרה הדודה קייט. כמה זה נוח שיש נערה כזאת, נערה שאפשר לסמוך עליה! הנה לילי הזאת, באמת אינני יודעת מה קרה לה בזמן האחרון. היא בכלל לא מה שהיתה.
היה בדעתו של גבריאל לשאול את דודתו כמה שאלות בעניין הזה, אבל היא נשתתקה פתאום והחלה לעקוב אחר אחותה שנדדה במורד המדרגות, יורדת ומותחת את צווארה אל מעבר למעקה.
– הנה, אני שואלת אתכם, אמרה כמעט ברוגזה, לאן זה היא הולכת ג'וליה? ג'וליה! ג'וליה! לאן את הולכת?
ג'וליה, שכבר הספיקה לרדת בטור המדרגות עד מחציתו, חזרה והכריזה בנועם:
– הנה פרֶדי.
אותו רגע בישרו מחיאות כפיים וסלסול סיום של הפסנתרן כי תם הוואלס. דלת הטרקלין נפתחה מבפנים וזוגות אחדים יצאו משם. הדודה קייט נחפזה למשוך את גבריאל הצדה ולחשה לתוך אוזנו:
– אולי תואיל בטובך, גבריאל, לקפוץ למטה ולראות אם הוא בסדר, ואל תיתן לו לעלות אם הוא שתוי. אני בטוחה שהוא שתוי. אני בטוחה.
גבריאל ניגש אל המדרגות והטה אוזן מעבר למעקה. הוא שמע שני אנשים משוחחים במזווה. ואז הכיר את צחוקו של פרדי מֵלינס. הוא ירד במדרגות ברעש.
– איזו הקלה היא, אמרה הדודה קייט למרת קונרוי, שגבריאל כאן. אני תמיד שקטה יותר כשהוא כאן… ג'וליה, הנה מיס דֵיילי ומיס פּאוֶר שלא יסרבו להתכבד במשהו. תודה לך על הוואלס הנפלא, מיס דיילי. הקצב שלו היה מצוין.
גבר גבוה וכמוש פנים, בעל שפם אשון ומאפיר ועור כהה, שיצא אז עם בת־זוגו, אמר:
– וגם אנחנו מוזמנים להתכבד במשהו, מיס מורקן?
– ג'וליה, אמרה הדודה קייט קצרות, והנה גם מר בּראוּן ומיס פֶרלוֹנג. לווי אותם, ג'וליה, יחד עם מיס דיילי ומיס פאוור.
– אני יודע לטפל בגברות, אמר מר בראון, וכיווץ את שפתיו עד שנסתמר שפמו וחייך בכל קמטיו. יודעת את, מיס מורקן, מדוע מחבבות הן אותי כל־כך, מפני –
הוא לא סיים את המשפט, וכשראה, כי הדודה קייט אינה עוד בטווח השמיעה, הוליך מיד את שלוש הגברות הצעירות אל החדר האחורי. את טבורו של החדר תפסו שני שולחנות מרובעים שהוצמדו זה לזה, ועל אלה היו הדודה ג'וליה והשוער מותחים ומיישרים מפה גדולה. על המזנון היו ערוכים שורות־שורות קעריות וצלחות, וכוסות וצרורות של סכינים ומזלגות וכפות. משטחו של הפסנתר המרובע הסגור שימש גם הוא כמזנון למאכלים ודברי מתיקה. אצל מזנון קטן יותר באחת הפינות עמדו שני צעירים ולגמו בירת כשוּת.
שמה הוליך מר בראון את בנות חסותו והזמין את כולן, בצחוק, לשתות כוס פּוּנש־של־נשים, חם, חריף ומתוק. כשאמרו שאינן שותות שום משקה חריף, פתח למענן שלושה בקבוקים של לימונדה. אחר־כך ביקש מאחד הצעירים שיזוז מעט, אחז בלגין המשקה ומזג לעצמו מנה נאה של ויסקי. הצעירים הביטו בו בייראת כבוד כשלגם לגימת ניסיון.
– חי אלוהים, אמר מחייך, על־פי מצוַת הרופא.
החיוך שעל־פניו הכמושים התרחב, ושלוש הגברות הצעירות נענו בצחוק מתנגן למהתלתו, וטלטלו את גופן לכאן ולכאן, במשיכות כתפיים עצבניות. הנועזת שבהן אמרה:
– הו, באמת, מר בראון, אני בטוחה שהרופא אף פעם לא רשם משהו כזה.
לגם מר בראון עוד לגימה מן הוויסקי ואמר בעיקום פנים בדחני:
– טוב, אתן מבינות, אני כמו הגברת קַסידי המפורסמת, שאמרה, כך מספרים: "ובכן, מרי גריימס, אם אינני לוקחת את זה, הכריחי אותי לקחת, כי אני מרגישה שזה נחוץ לי."
פניו הלוהטים נרכנו קדימה בדרך־קִרבה מופרזת במקצת והוא נטל לו היגוי דַבּליני גס מאוד, עד שהגברות הצעירות, מתוך אחדות של חוש, קיבלו את נאומו בדממה. מיס פֶרלוֹנג, שהיתה מתלמידותיה של מרי ג'יין, שאלה את מיס דיילי לשמו של הוואלס הנחמד שניגנה; ומר בראון, כשראה שמתעלמים ממנו, פנה מיד אל שני הצעירים שנהגו בו יתר הערכה.
אישה צעירה אדומת־פנים, לבושה סגולים, נכנסה לחדר, והיא מוחאת כפיים בהתרגשות וצועקת:
– קַדרילים! קַדרילים!*
[* מחול צרפתי לשניים או לארבעה זוגות, שהיה פופולרי מאוד במאה התשע־עשרה.]
ממש בעקבותיה נכנסה הדודה קייט וצעקה:
– שני אדונים ושלוש גברות, מרי ג'יין!
– הו, הנה מר בֶּרגין ומר קֶריגַן, אמרה מרי ג'יין. מר קריגן, האם תזמין את מיס פאוור? מיס פרלונג, האם תרשי לי למצוא לך בן־זוג, מר ברגין. הו, זה יספיק לפי שעה.
– שלוש גברות, מרי ג'יין, אמרה הדודה קייט.
שני האדונים הצעירים שאלו את הגברות האם יואילו לרקוד אתם, ומרי ג'יין פנתה אל מיס דיילי.
– הו, מיס דיילי, באמת יפה נורא מצדך, אחרי שכבר ניגנת את שני הריקודים האחרונים, אבל באמת יש לנו מחסור גדול בגברות הערב.
– לא אכפת לי בכלל, מיס מורקן.
– אבל יש לי בן־זוג נחמד בשבילך: מר בּארטֶל ד'ארסי, זמר־הטנור. אחר־כך אשדל אותו לשיר. כל דבּלין מתפעלת ממנו.
– קול ערב, קול ערב! אמרה הדודה קייט.
לאחר שפתח הפסנתר פעמיים בפרליוּד לתאֵרית־המחול הראשונה, מיהרה מרי ג'יין להוליך את מגויסיה מן החדר. אך יצאו אלה והדודה ג'וליה תעתה אט־אט לתוך החדר, מביטה במשהו מאחורי גבה.
– מה קרה, ג'וליה? שאלה הדודה קייט בחרדה. מי זה?
ג'וליה, שנשאה בידה ציבור של מפיות, פנתה אל אחותה ואמרה, בפשטות, כאילו הפתיעה אותה השאלה:
– זה רק פרדי, קייט, ואתו גבריאל.
ואכן, ממש מאחוריה נראה גבריאל מנַהג את פרדי מלינס על־פני המישורת. הלה, איש צעיר כבן ארבעים, היה דומה בקומתו ובמבנה גופו לגבריאל, וכתפיו שמוטות ומעוגלות. פניו היו בשרניים וחיוורים, ומשהו צבע היה רק בתנוכי אוזניו העבים, המדולדלים ובמקצועות חוטמו הרחבים. תווי פניו היו גסים, חוטמו קהה, מצחו מקומר ומשתפל, ושפתיו בולטות ותפוחות. עיניו כבדות העפעפים והרישול שבשערו הקלוש שיוו לו מראה מנומנם. צוחק היה עתה ברוב הנאה ובקול דק למעשה שסיפר לגבריאל על המדרגות ובו־בזמן משפשף את פרקי אגרופו השמאלי הלוך ושוב כנגד עינו השמאלית.
– ערב טוב, פרדי, אמרה הדודה ג'וליה.
פרדי מלינס בירך את האחיות מורקן בערב טוב, שנשמע כאילו זלזלני במקצת, וזאת בגלל המעכוב הרגיל שבקולו, ואחר־כך, כשראה כי מר בראון מגחך אליו מאצל המזנון, עבר את החדר ברגליים מתנדנדות למדי והחל לחזור בהנמכת הקול על המעשה שאך זה סיפרוֹ לגבריאל.
– מצבו עדיין לא כל־כך רע, נכון? אמרה הדודה קייט לגבריאל.
גבותיו של גבריאל היו זעופות, אך הוא מיהר להרימן והשיב:
– הו לא, כמעט לא מרגישים.
– באמת, בחור נורא! אמרה, ואמו המסכנה עוד הכריחה אותו להישבע שבועת־התנזרות בערב ראש־השנה. אבל בוא, גבריאל, ניכנס לטרקלין.
לפני שיצאה מן החדר עם גבריאל רמזה למר בראון על־ידי הזעפת פניה והנעת אצבעה אליך ואילך להזהירו. מר בראון השיב לה בנענוע ראש, ולאחר שהסתלקה, אמר לפרדי מלינס:
– ועכשיו, טדי, אני עומד למזוג לך כוס לימונדה טובה כדי לרענן אותך קצת.
פרדי מלינס, שכבר היה קרוב לשיא סיפורו, דחה בתנועה של קוצר־רוח את ההצעה, אבל מר בראון, לאחר שהסב את שימת־לבו של פרדי מלינס לאיזה רישול בלבושו, מזג והגיש לו כוס מלאה לימונדה. שמאלו של מלינס קיבלה מוכנית את הכוס, מאחר שימינו היתה עסוקה מוכנית בהשבת לבושו לתיקונו. מר בראון, שפניו שוב העלו קמטים של עליצות, מזג לעצמו כוס ויסקי, ואילו פרדי מלינס פרץ, עוד לפני שהגיע ממש לשיא סיפורו, בבולמוס של צחוק דק ומחרחר, הניח את כוסו העולה על גדותיה, שלא טעם ממנה, והתחיל לשפשף את פרקי אגרופו השמאלי הלוך ושוב כנגד עינו השמאלית, והוא חוזר על מילים מתוך משפטו האחרון ככל שהניחה לו עווית הצחוק.
*
שעה שניגנה מרי ג'יין את היצירה האקדמית, המלאה תרוצות ומעברים קשים, לפני הטרקלין המוּהס, לא יכול גבריאל להקשיב. הוא אהב מוסיקה, אבל ביצירה שניגנה לא מצא שום נעימה, ומסופק היה אם מצאו בה איזו נעימה גם שאר המאזינים, אף כי הפצירו במרי ג'יין שתנגן משהו. ארבעה צעירים שבאו מחדר־המזנון ולשמע צלילי הפסנתר נעמדו בפתח, הסתלקו להם חרש שניים־שניים כעבור דקות מעטות. היחידים שעקבו, כמדומה, אחר המוסיקה, היו מרי ג'יין עצמה, שידיה דהרו על המקלדת או הורמו ממנה בָאֶתְנָחִים כידיה של כוהנת בצקון־לחש רגעי, והדודה קייט, שעמדה לידה כדי להפוך את הדפים.
עיניו של גבריאל, שהרצפה המתנוצצת בברק של דונג תחת הנברשת הכבדה, הכאיבה אותן, נדדו אל הקיר שמעל לפסנתר. תמונה של סצינת הגזוזטרה ב"רומיאו ויוליה" היתה תלויה שם ולידה תמונת שני הנסיכים שנרצחו ב"מצודת לונדון",* שהדודה ג'וליה רקמה אותה בילדותה בחוטי צמר אדומים, כחולים וחומים. מן הסתם לימדו מלאכה זו בבית־הספר שלמדו בו, כי גם אמו רקמה לו פעם כמתנת יום־הולדת מתנייה של משי גלי סגול ועליה ראשי־שועלים קטנים, עם בטנת אטלס חומה וכפתורי־תות עגולים. מפליא הדבר שאמו לא ניחנה בכשרון מוסיקלי, אף כי הדודה קייט נהגה לכנותה המוח של משפחת מורקן. גם היא וגם ג'וליה כמו התפארו קצת תמיד באחותן הרצינית וכבודה. תצלומה ניצב לפני אספקלריית־הקיר. על ברכיה החזיקה ספר פתוח והראתה בו משהו לקונסטנטין, שרבץ לרגליה, לבוש מדי איש חיל־הים. היא שבחרה לבניה את שמותיהם, כי רגישה עד מאוד היתה להדרת חיי המשפחה. תודות לה היה עכשיו קונסטנטין סגן־כוהן בכיר בּבַּלבְּריגַן ותודות לה קיבל הוא, גבריאל, את התואר מן "האוניברסיטה המלכותית".** צל חלף על־פניו כשנזכר בהתנגדותה העקשנית לנישואיו. כמה מן הביטויים הפוגעים שהשתמשה בהם עדיין כססו בזיכרונו: פעם אחת אמרה על גרטה שהיא כפרייה ממולחת, הגדרה שלא הלמה את גרטה כל־עיקר. גרטה היא שסעדה אותה כל עת מחלתה האחרונה הארוכה בביתם שבמונקסטאון.
[* שני בניו הצעירים של המלך אדוארד הרביעי, שנרצחו, לפי הסברה, בפקודת דודם המלך ריצ'רד השלישי.]
[** לא מוסד להשכלה גבוהה, אלא גוף בוחן ומעניק תארים.]
הוא ידע שמרי ג'יין כבר קרובה מן הסתם לסוף היצירה, שכן ניגנה שוב את הנעימה הפותחת שתרוצות וסולמות באים בה לאחר כל תיבה, ושעה שהמתין לסופה, התפוגגה הטינה שבלבו. היצירה נסתיימה בטריל של אוקטבות בדיסקַנט ובאוקטבה סופית נמוכה בבס. תשואות רמות נערכו למרי ג'יין והיא, מסמיקה וגוללת בעצבנות את תוויה, ברחה מן החדר. בעזוֹת שבמחיאות־הכפיים הרעימו ארבעת הצעירים שבפתח, אשר הסתלקו להם לחדר־המזנון עם תחילת היצירה אך חזרו כשנדם הפסנתר.
זוגות הסתדרו למחול הקדריל. גבריאל ראה כי בת־הזוג שיועדה לו היא מיס אַייווֹרְס. היא היתה צעירה דברנית שאינה הולכת סחור־סחור, בעלת פנים מנומשים ועיניים חומות בולטות. לבושה היתה שמלה ללא מחשוף והפריפה הגדולה שהיתה נעוצה בחזית צווארונה עוטרה בסמל אירי.
לאחר שכבר עמדו במקומותיהם, זרקה לו:
– יש לי איזו טענה נגדך.
– נגדי? אמר גבריאל.
היא השיבה בהנהון כבד־ראש.
– במה העניין? שאל גבריאל, מחייך לרצינות מנהגה.
– מי זה ג.ק.? השיבה מיס אייווֹרס, ונתנה בו את עיניה.
גבריאל הסמיק וכבר עמד לקמט את מצחו, כלא מבין, והנה הטיחה בו:
– הו, כבשה תמימה! גיליתי שאתה כותב ב"דֵיילי אכּספרס".* מה, אתה לא מתבייש?
[* עיתון דבלינאי שמרני, שהתנגד למאבק הלאומי.]
– ומדוע עלי להתבייש בזה? שאל גבריאל, ממצמץ בעיניו ומנסה לחייך.
– אבל אני מתביישת בך, אמרה מיס אייווֹרס חד וחלק. מי היה מאמין שאתה תכתוב בסמרטוט שכזה. לא חשבתי שאתה מן המִתאַנגְלנים.
פניו של גבריאל עטו ארשת של מבוכה. הוא אכן כתב טור ספרותי בכל יום רביעי ב"דיילי אכספרס", ובעדו שילמו לו חמישה־עשר שילינג, אבל בכך עדיין לא נעשה "מתאנגלן". הספרים שקיבל לשם ביקורת כמעט שימחו אותו יותר מההמחאה העלובה. הוא אהב למשש את הכריכות ולעלעל בספרים שאך זה נדפסו. כמעט בכל יום, לאחר שעות ההוראה שלו בקולג', היה משוטט ברציפים אל מוכרי הספרים המשומשים, אל חנותו של הִיקי בבֶּצ'לוֹר'ס ווֹק, של וֶבּ או של מֵסִי באֶסטוֹנ'ס קוֵיי, או של אוֹ'קְלוֹהיסי ברחוב הצדדי. הוא לא ידע מה להשיב על האשמתה. רצה לומר כי הספרות היא מעל לפוליטיקה. אבל הם היו ידידים זה שנים רבות ודרכיהם היו מקבילות, תחילה באוניברסיטה ואחר־כך בעבודת־ההוראה, והוא לא יכול להסתכן ולדבר אליה גבוהה־גבוהה. הוא הוסיף למצמץ בעיניו ולנסות לחייך ומלמל בשפה רפה כי לדעתו כתיבת ביקורת על ספרים אין לה ולא כלום עם פוליטיקה.
כשהגיע תורם לעבור עדיין היה נבוך ופזור־דעת. מיס אייווֹרס מיהרה לאחוז בידו ברוב חמימות ואמרה בקול שקט וידידותי:
– כמובן, רק התלוצצתי, בוא, אנחנו עוברים עכשיו.
כאשר שוב היו יחד, דיברה על בעיית האוניברסיטה* ולגבריאל רווח קצת. ידיד שלה הראה לה את ביקורתו על שירי בּראוּנינג. כך גילתה את סודו; אבל הביקורת מצאה חן בעיניה מאוד־מאוד. ואז אמרה פתאום:
[* השוואת זכויותיהם של הצעירים הקתולים והפרוטסטנטים להתקבל לאוניברסיטה.]
– הו, מר קונרוי, התצטרף לטיול אל איי אראן* הקיץ? אנחנו מתכוננים להישאר שם חודש שלם. יהיה נפלא שם באוקיינוס האטלנטי. אתה חייב לבוא. מר קלֶנסי בא וגם מר קילְקֶלי וקתלין קַרְני. גם גרטה תיהנה מאוד אם היא תבוא. היא מקוֹנַכט,** לא כן?
[* איים סמוך לחופה המערבי של אירלנד, שתושביהם מוסיפים לדבר גלית ולשמור על המנהגים המסורתיים. איים אלה היו מקור השראה לחסידי תנועת התחייה האירית.]
[** חבל ארץ בחופה המערבי של אירלנד.]
– המשפחה שלה, אמר גבריאל בקיצור.
– אבל אתה תבוא, לא כן? אמרה מיס אייווֹרס והניחה בהתלהבות את כף־ידה החמה על זרועו.
– האמת היא, אמר גבריאל, שכבר נדברתי לנסוע –
– לנסוע לאן? שאלה מיס אייווֹרס.
– טוב, הלוא את יודעת שבכל שנה אני יוצא למסע אופניים עם כמה חברים ולכן –
– אבל לאן? שאלה מיס אייוורס.
– טוב, בדרך־כלל אנחנו יוצאים לצרפת או לבלגיה ואולי לגרמניה, אמר גבריאל בלשון מגמגמת.
– ומדוע אתם יוצאים לצרפת ולבלגיה, אמרה מיס אייוורס, במקום לתור את ארצכם שלכם?
– טוב, אמר גבריאל, זה קצת כדי לשמור על קשר עם השפות וקצת לשם השינוי.
– וכי אין לכם שפתכם שלכם לשמור על הקשר אִתה – השפה האירית? שאלה מיס אייוורס.
– טוב, אמר גבריאל, אם כבר הזכרנו את זה, כלומר, הרי השפה האירית היא לא שפתי.
שכניהם פנו להאזין לחקירת השתי־וערב. גבריאל הציץ בעצבנות ימינה ושמאלה והתאמץ לעמוד ברוח טובה במסה זו שהעלתה סומק במצחו.
– וכי אין לכם ארצכם שלכם לתור אותה, המשיכה מיס אייוורס, ארץ שאינכם מכירים אותה כלל, ועמכם שלכם ומולדתכם שלכם?
– כן, אגיד לך את האמת, הטיח גבריאל פתאום, נמאסה עלי ארצי שלי, נמאסה!
– מדוע? שאלה מיס אייוורס.
גבריאל לא ענה, משום שתשובתו התקיפה הרתיחה את דמו.
– מדוע? שנתה מיס אייוורס.
היה עליהם לבצע יחד את צעד הביקור, ומאחר שלא ענה לה, אמרה מיס אייוורס בחום:
– כמובן, אין לך תשובה.
גבריאל השתתף במחול במרץ רב ובכך ניסה לכסות על סערת נפשו. הוא חמק מפני מבטה משום שראה בפניה מבע של מורת־רוח. אך כאשר נפגשו בשרשרת הארוכה, חש להפתעתו כי ידו נלחצת בחזקה. רגע הביטה בו מתחת לגבותיה בעיניים שובבניות עד שנתחייך. ואז, ממש לפני שעמדה שוב השרשרת לנוע, התרוממה על בהונותיה ולחשה לתוך אוזנו:
– מתאנגלן!
כאשר נסתיים מחול הקדריל, הסתלק לו גבריאל לקרן־זווית רחוקה, שישבה שם אמו של פרדי מלינס. היא היתה זקנה בעלת־בשר וחולנית ושׂערה לבן כולו. גם בקולה שלה היה מעכוב כבקולו של בנה והיא גמגמה קצת. אמרו לה כי בנה בא וכי הוא כמעט בסדר גמור. גבריאל שאל אם היה השיט שלה נעים. היא התגוררה עם בתה הנשואה בגלַזגוֹ ואחת לשנה היתה באה לדבלין לביקור. היא השיבה בנחת ואמרה כי השיט היה נפלא וכי רב־החובל נהג עמה יפה מאוד. היא אף סיפרה על הבית הנפלא שיש לבתה בגלזגו ועל כל הידידים הנחמדים שיש להם שם. שעה שהיתה לשונה פוטטת והולכת התאמץ גבריאל לגרש מלבו כל זכר לתקרית הלא־נעימה עם מיס אייוורס. מובן שהנערה או האישה, או תהיה מה שתהיה, היא אדוקה בהשקפותיה, אבל לַכֹּל זמן. אולי לא צריך היה לענות לה כך. אבל לא היתה לה שום זכות לכנותו "מתאנגלן" בפרהסיה, אף לא בצחוק. היא ניסתה לעשותו מגוחך בפרהסיה, כשהציקה לו בשאלותיה ונעצה בו את עיני־הארנבון שלה.
הוא ראה את אישתו מפלסת לה דרך לעברו בין הזוגות הרוקדים ואלס. כאשר הגיעה אליו לחשה על אוזנו:
– גבריאל, הדודה קייט מבקשת לדעת אם תסכים לבתר את האווז כתמיד. מיס דיילי תבתר את הערקוב ואני אטפל בפשטידה.
– בסדר, אמר גבריאל.
– היא מכניסה קודם־כל את הצעירים, ברגע שייגמר הוואלס, כדי שהשולחן יישאר לרשותנו.
– רקדת? שאל גבריאל.
– כמובן. לא ראית אותי? איזה דין־ודברים היה לך עם מוֹלי אייווֹרס?
– שום דין־ודברים. מדוע? כך אמרה לך?
– משהו כזה. אני מנסה לשדל את מר ד'ארסי הזה שישיר. נדמה לי שהוא שחצן גדול.
– לא היה שום דין־ודברים, אמר גבריאל בעגמימות, היא רק רצתה שאצא לטיול למערב אירלנד ואני אמרתי לה שלא אצא.
אישתו שילבה בהתרגשות את כפות־ידיה וניתרה ניתור קל.
– הו, סע, באמת, גבריאל, צעקה. הייתי רוצה מאוד לראות שוב את גוֹלוֵיי.
– את יכולה לנסוע אם את רוצה, אמר גבריאל בקרירות.
היא הביטה בו רגע ואחר־כך פנתה אל מרת מלינס ואמרה:
– הרי לך בעל נחמד, מרת מלינס.
כששבה, משרכת דרכה, אל צדו האחר של החדר, המשיכה מרת מלינס, מתוך התעלמות גמורה מן ההפרעה, לספר לגבריאל אֵילו מקומות יפהפיים יש בסקוטלנד ואֵילו נופים יפהפיים. בכל שנה נוהג חתנה לקחת אותם אל האגמים ושם הם יוצאים לדיג. חתנה הוא דייג מצוין. יום אחד צד דג גדול־גדול יפהפה, והטבח של בית־המלון בישל להם אותו לארוחת־הערב.
גבריאל כמעט לא שמע מה אמרה. עתה, משקרבה שעת הארוחה, שוב החל להרהר בנאומו ובציטטה. כשראה את פרדי מלינס עובר את החדר לפקוד את אמו, פינה לו גבריאל את הכיסא ופרש אל גומחת החלון. החדר כבר התרוקן ומן החדר האחורי עלה שקשוק צלחות וסכינים. מי שעדיין נשארו בטרקלין כבר עייפו כמדומה מן הריקודים והיו משוחחים חרש בקבוצות קטנות. אצבעותיו הרועדות והחמות של גבריאל תופפו על זגוגית החלון הקרה. כמה קר מן הסתם בחוץ! כמה נעים יהיה לצאת ולטייל ביחידות, תחילה לחוף הנהר ואחר־כך דרך הפארק!* השלג ודאי מונח על ענפי העצים ועוטה ככיפה בוהקת את ראשה של מצבת וֶלינגטוֹן.** כמה נעים יותר יהיה שם משיהיה ליד שולחן הסעודה!
[* פיניכס פארק – גן ציבורי גדול במערב דבלין.]
[** מצבת הזיכרון לדוכס ולינגטון (שהיה יליד אירלנד) ב"פיניכס פארק".]
הוא סקר במהירות את ראשי הפרקים של נאומו: הכנסת־האורחים האירית, זיכרונות עצובים, שלוש הגרַציות, פריז, הציטטה מבראונינג. הוא חזר בלבו על משפט שכתב ברשימת הביקורת שלו: "נדמה לך שאתה מאזין למוסיקה מתייסרת־במחשבות". מיס אייוורס שיבחה את הרשימה. הבכֵנוּת דיברה? הבאמת יש לה אֵילו חיים משלה מתחת לכל התועמלנות שלה? עד לאותו ערב לא באו מעולם לידי סכסוך. לבו חלש למחשבה כי עתידה היא לשבת אצל שולחן הסעודה ולתת בו את עיניה השובבניות והבקרניות בשעה שינאם. אולי לא תצטער לראותו נכשל בנאומו. רעיון נצנץ במוחו ונסך בו אומץ. הוא יאמר, מתכוון לדודה קייט ולדודה ג'וליה: "גבירותי ורבותי, הדור ההולך ומתמעט בתוכנו אולי היו לו מגרעות משלו אבל היו לו לעניות דעתי מידות מסוימות כהכנסת־אורחים, חוש הומור, אנושיות, אשר הדור החדש, הרציני עד מאוד והמשכיל ביותר הגדל סביבנו לא נתברך בהן, כמדומני." טוב ויפה: זאת למיס אייוורס. וכי מה אכפת לו שדודותיו אינן אלא שתי זקנות נבערות מדעת?
רחש שניעור בחדר משך את תשומת־לבו. מר בראון היה קרב ובא מן הדלת, מלווה ברוב אבירות את הדודה ג'וליה הנשענת על זרועו בחיוך ובתילוי ראש. מטח לא סדור של תשואות ליווה אותה גם הוא עד שהגיעה אל הפסנתר, ואז, שעה שהתיישבה מרי ג'יין על השרפרף, והדודה ג'וליה, שלא חייכה עוד, פנתה חצי פנייה כדי לכוון את קולה כראוי לתוך החדר, נאלם אט־אט. גבריאל הכיר את הפרליוד, פרליוד לשיר ישן של הדודה ג'וליה: "הדורה לכבוד הכלולות".* קולה החזק והצלול הסתער במרץ רב על התרוצות המעטרות את השיר, ואף כי שרה במהירות רבה לא החטיאה אפילו את הזעיר שבצלילי הקישוט. העקיבה אחר הקול, בלי להביט בפניה של הזמרת, היתה כלקיחת חלק בתחושה וברִגשה של מעוף זריז ובטוח. גבריאל מחא מחיאות־כפיים רמות יחד עם כל הנוכחים כתום השיר ומחיאות־כפיים רמות עלו ובאו משולחן הסעודה הסמוי מן העין. הן נשמעו כנות כל־כך עד שסומק קל הזדחל אל פניה של הדודה ג'וליה שעה שהתכופפה כדי להחזיר למקומו על כן התווים את ספר השירים הישן הכרוך בכריכת העור, שראשי התיבות של שמה טבועים בה. פרדי מלינס, שהטה את ראשו כדי להיטיב לשמעה, עוד הוסיף למחוא כף כאשר כבר חדלו כל שאר הנוכחים ודיבר בערנות אל אמו שנענעה בראשה לאט וברצינות לאות הסכמה. לבסוף, כשלא יכול עוד למחוא, קם פתאום ממקומו ואץ ועבר את החדר אל הדודה ג'וליה, אחז בידה ולחצה בשתי ידיו, אם משום שלא מצא מילים בפיו ואם משום שלא יכול להתגבר על המעכוב שבקולו.
[* שיר מאת ג'ורג' לינלי, שנכתב למנגינה מתוך האופרה "הפוריטנים" מאת בליני.]
– זה עתה אמרתי לאמא, אמר, שאף פעם לא שמעתי אותך שרה כל־כך יפה, אף פעם. לא, אף פעם לא נשמע לי קולך כל־כך טוב כמו שנשמע הערב. בבקשה! לא תאמיני לי? זאת האמת. בהן צדקי וכבודי זאת האמת. אף פעם לא שמעתי את קולך מצלצל כל־כך רענן וכל־כך… כל־כך צלול ורענן, אף פעם.
הדודה ג'וליה חייכה חיוך רחב, מלמלה משהו בדבר מחמאות ובתוך כדי כך חילצה את ידה מאחיזתו. מר בראון הושיט לה את ידו הפתוחה ואמר לסמוכים אליו בנעימה של בעל קרקס המציג לפני הקהל ילד פלא:
– מיס ג'וליה מורקן, התגלית החדשה שלי!
הוא עצמו צחק צחוק גדול למהתלתו זו ואז פנה אליו פרדי מלינס ואמר:
– טוב, בראון, אם מדברים ברצינות, זאת אינה תגלית גרועה כלל וכלל. אני רק יכול להעיד שאף פעם לא שמעתי אותה שרה כל־כך יפה מאז התחלתי לבוא לכאן, וזאת האמת לאמתה.
– גם אני לא, אמר מר בראון. אני חושב שקולה השתפר מאוד.
הדודה ג'וליה משכה בכתפיה ואמרה בגאווה ענוותנית:
– לפני שלושים שנה היה לי קול לא רע יחסית.
– הרבה פעמים אמרתי לג'וליה, אמרה הדודה קייט בהטעמה, שהיא פשוט מתבזבזת במקהלה ההיא. אבל אף פעם לא נתנה לי לומר לה את זה.
היא פנתה כמבקשת לשטוח לפני שׂכלם הישר של הנוכחים את טענותיה כנגד איזה ילד עקשן, בעוד הדודה ג'וליה בוהה נכחה וחיוך קלוש של היזכרות מרצד על־פניה.
– לא, המשיכה הדודה קייט, היא לא נתנה לשום אדם לומר לה את דעתו או להדריך אותה ועמלה במקהלה ההיא יומם ולילה, יומם ולילה. בשעה שש בבוקר בחג־המולד! וכל זה לשם מה?
– האם לא לכבודו של אלוהים עשתה זאת, דודה קייט? שאלה מרי ג'יין, מסתובבת על שרפרף הפסנתר ומחייכת.
הדודה קייט פנתה בכעס אל אחייניתה ואמרה:
– אני יודעת יפה מהו לכבודו של אלוהים, מרי ג'יין, אבל אינני חושבת שזה לכבודו של האפיפיור להשליך מן המקהלות את הנשים* שעמלו שם כל חייהן ולהביא במקומן נערים כלוּמיאלים. אני מתארת לי שאם האפיפיור עושה כך, זה לטובת הכנסייה. אבל זה לא צודק, מרי ג'יין, וגם לא נכון.
[* לפי צו של האפיפיור פיוס העשירי: הזמרים יש להם תפקיד ליטורגי אמתי… ולכן, הנשים, מאחר שאינן כשרות למלא תפקיד זה, אסור להן להשתתף במקהלה… כשנחוצים קולות גבוהים כסופרן ואלט, יש להשתמש לשם כך בנערים, לפי המנהג הקדום שהיה מקובל בכנסייה."]
עתה כבר הגיעה לרִתחה והיתה מוסיפה לטעון למען אחותה, משום שזה היה לה נושא כאוב, אבל מרי ג'יין, כשראתה שכל הרוקדים כבר חזרו, נכנסה לתוך דבריה בנעימה של פיוס:
– בבקשה, דודה קייט, את מוציאה לעז לפני מר בראון, שהוא בן לאמונה אחרת.
הדודה קייט נפנתה אל מר בראון, שגיחך לרמיזה זו על דתו, ואמרה בחיפזון:
– הו, אינני מפקפקת בצדקתו של האפיפיור. אני רק זקנה טיפשה ולא הייתי מעיזה לעשות דבר כזה, אבל יש גם דבר פשוט ומקובל כמו נימוס והכרת־טובה. ואילו אני במקומה של ג'וליה, הייתי אומרת זאת לאב הִילי ישר בפניו…
– וחוץ מזה, דודה קייט, אמרה מרי ג'יין, כולנו באמת רעבים וכשאנחנו רעבים כולנו נוחים לכעוס.
– וכשאנחנו צמאים גם אז אנחנו נוחים לכעוס, הוסיף מר בראון.
– לכן מוטב שנלך לאכול את ארוחת־הערב, אמרה מרי ג'יין, ונגמור את הוויכוח אחר־כך.
על המישורת שלפני הטרקלין מצא גבריאל את אישתו ואת מרי ג'יין והן מנסות לשכנע את מיס אייווֹרס שתישאר לארוחה. ואולם מיס אייוורס, שכבר חבשה את כובעה והיתה רוכסת את כפתורי מעילה, סירבה: היא בכלל לא רעבה וכבר נשארה יותר מכפי שהתכוונה להישאר.
– אבל רק לעשרה רגעים, מולי, אמרה מרת קונרוי. לא תאחרי בגלל זה.
– רק לטעימה קלה, אמרה מרי ג'יין, אחרי כל הריקודים שרקדת.
– באמת אינני יכולה, אמרה מיס אייוורס.
– אני חוששת שבכלל לא נהנית, אמרה מרי ג'יין כלאחר ייאוש.
– מאוד־מאוד, האמיני לי, אמרה מיס אייוורס, אבל עכשיו, ברשותך, ארוץ לדרכי.
– אבל איך תגיעי הביתה? שאלה מרת קונרוי.
– הו, רק שני צעדים לאורך הרציף.
גבריאל היסס רגע ואחר־כך אמר:
– אם תרשי לי, מיס אייוורס, אלווה אותך הביתה, אם את באמת נאלצת ללכת.
אבל מיס אייוורס ברחה מהם.
– לא בא בחשבון, צעקה. למען השם, שבו לארוחת־הערב שלכם ואל תחשבו עלי. אני בהחלט מסוגלת לדאוג לעצמי.
– כן, את באמת בחורה מצחיקה, מולי, אמרה מרת קונרוי בגילוי־לב.
– Beannacht libh,* צעקה מיס אייוורס, מצחקקת, כשרצה במורד המדרגות.
[* ברכת פרידה בלשון הגאלית.]
מרי ג'יין הביטה אחריה בארשת של פליאה ועצבות, ומרת קונרוי נרכנה אל מעבר למעקה להקשיב לקולה של דלת הכניסה. גבריאל שאל את עצמו האם בגללו הלכה כך לפתע פתאום. אך לא ניכר היה בה שמצב־רוחה רע; הלוא הלכה לה צוחקת. בפנים נעדרי הבעה בהה במדרגות.
אותו רגע יצאה מדדה הדודה קייט מחדר הסעודה, כמעט פוכרת את ידיה מרוב ייאוש.
– איפה גבריאל? צעקה. לאן זה נעלם גבריאל? כולם־כולם מחכים שם בפנים, הבמה ערוכה, ואין מי שיבתר את האווז.
– הנֵני, דודה קייט! צעק גבריאל בערנות פתאומית, מוכן לבתר גם עדר של אווזים, אם צריך.
אווז שמן ושחום היה מונח בקצהו האחד של השולחן ובקצהו האחר, על מצע של נייר קמוט, זרוע עלעלי פטרוסיליה, היה מונח ערקוב גדול של חזיר, פשוט עורו החיצון ובזוק כולו בפתותי לחם יבש, ומלל סדור של נייר כרוך על שוקו, ובצד – טבעת של בשר בקר מתובל. בין שני קטבים אלה נמתחו שורות מקבילות של מנות לוואי: שתי קתדרלות קטנות של מִקפא, אדומה וצהובה; פנכה רדודה מלאה גושים של קריש וריבה אדומה, פנכה ירוקה וגדולה שצורת עלה לה עם ידית בצורת גבעול, ועליה תלוליות של צימוקים סגולים ושקדים קלופים, ופנכה־אחות ועליה מלבן מוצק של דבלי איזמיר, פנכה של רפרפת ביצים מקושטת באגוזי מוסקט טחונים, קערית קטנה מלאה שוקולדות וסוכריות עטופות בניירות זהב וכסף ואגרטל של זכוכית ובתוכו תקועים כמה קלחי כרפס גבוהים. בטבור השולחן עמדו, כזקיפים ליד כן של פירות הנושא עליו פירמידה של תפוזים ותפוחים אמריקניים, שני לגינים כרסתנים של זכוכית מלוטשת, בנוסח הישן, ובאחד מהם יין־אופורטו ובאחר יין־חרס כהה. על הפסנתר הרבוע הסגור היתה מונחת מוכנה ומזומנה פשטידה בצלחת צהובה ענקית, ומאחוריה שלושה אסכדרונים של בקבוקי בירה ושֵׂכר ומים מינרליים, ערוכים על־פי צבע מדיהם, שני הראשונים שחורים, עם תוויות חומות ואדומות, והאסכדרון השלישי והקטן מכולם לבן עם אבנטים ירוקים מלוכסנים.
באומץ־לב תפס גבריאל את מקומו בראש השולחן, ולאחר שבחן את חורפתו של סכין הביתור, תקע ביד חזקה את מזלגו לתוך האווז. עתה היה נינוח לגמרי, שהרי היה בתרן מומחה ולא היה דבר חביב עליו יותר מן הישיבה בראש שולחן עמוס לעייפה.
– מיס פֶרלוֹנג, מה לשגר לך? שאל, כנף או נתח מבשר החזה?
– רק נתח קטן של בשר חזה.
– ומה בשבילך, מיס היגינס?
– הו, לא חשוב מה, מר קונרוי.
שעה שהעבירו זה לזה גבריאל ומיס דיילי צלחות של אווז וצלחות של ערקוב ובשר מתובל, עברה לילי מאורח לאורח ובידה קערה של תפוחי־אדמה קמחיים חמים עטופה במפית לבנה. זה היה רעיונה של מרי ג'יין; היא אף הציעה להגיש רסק תפוחים כתוספת לאווז אבל הדודה קייט אמרה כי די היה לה תמיד באווז צלוי בלא רסק תפוחים והיא מקווה שלעולם לא תאכל טוב פחות משאכלה עד כה. מרי ג'יין שירתה את תלמידותיה ודאגה להן שיקבלו את הטובים שבנתחים והדודה קייט והדודה ג'וליה פתחו והביאו מן הפסנתר בקבוקי בירה ושכר בשביל האדונים ובקבוקי מים מינרליים בשביל הגברות. גדולים היו המהומה והצחוק והרעש, קולות של הזמנות ושינויי הזמנות, קולות של סכינים ומזלגות, קולות פקקי שעם ופקקי זכוכית. ברגע שסיים את המחזור הראשון התחיל גבריאל לבתר מנות תוספת, ולעצמו לא לקח כלום, הכול מחו על כך בקול רם והוא, כמעשה של פשרה, לגם לגימה ארוכה של בירה, כי מצא שמלאכת הביתור היא מלאכה מצמיאה. מרי ג'יין התיישבה בשקט לאכול את ארוחתה ואילו הדודה קייט והדודה ג'וליה עדיין היו מדדות סביב לשולחן, הולכות זו בעקבות זו, עומדות זו בדרכה של זו ופוקדות זו על זו פקודות לבטלה. מר בראון הפציר בהן שישבו ויאכלו וגבריאל החרה־החזיק אחריו, אך הן טענו שהזמן אינו דוחק, עד שקם לבסוף פרדי מלינס ממקומו, לכד את הדודה קייט והטילה על כיסאה לקול צחוקם של המסובים.
כאשר כובדו כולם כבד היטב, אמר גבריאל בחיוך:
– ועתה, אם רוצה מישהו עוד מעט ממה שקרוי בפי ההמון מילוי, יפתח פיו ויאירו דבריו.
מקהלת קולות קראה לו שכבר יתחיל גם הוא לאכול ולילי הקריבה לו שלושה תפוחי־אדמה ששמרה למענו.
– טוב טוב, אמר גבריאל בנועם, ולגם עוד לגימת הכנה, אנא, גבירותי ורבותי, התעלמו נא מקיומי לרגעים אחדים.
הוא החל לאכול במרץ ולא לקח חלק בשיחה אשר בה כיסו המסובים על סילוק הכלים בידי לילי. נושא השיחה היתה להקת האופרה שהופיעה אותו זמן ב"תיאטר רויאל". מר בארטל ד'ארסי, זמר־הטנור, צעיר כהה־גוון בעל שפם טרזני, הפליג בשבחה של זמרת־הקונטראלטו הראשית בלהקה, אבל לדעת מיס פרלונג היה סגנון ההגשה שלה המוני למדי. פרדי מלינס אמר כי בחלקה השני של הפנטומימה ב"גֵייֶטי"* מזמר ראש־שבט כושי, שקולו הוא אחד מקולות־הטנור היותר יפים ששמע מעודו.
[* תיאטרון דבלינאי.]
– שמעת אותו? שאל מעבר לשולחן את מר בארטל ד'ארסי.
– לא, השיב מר בארטל ד'ארסי בשוויון־נפש.
– שכן, הסביר פרדי מלינס, הייתי רוצה לשמוע מה דעתך עליו. אני סבור שיש לו קול כביר.
– ומי אם לא טדי יגלה את הטוב ביותר, אמר מר בראון דרך־קִרבה למסובים.
– ומדוע לא ייתכן שגם לו יש קול? שאל פרדי מלינס בחריפות. רק מפני שהוא שחור?
איש לא ענה על השאלה ומרי ג'יין החזירה את השיחה אל האופרה האמִתית. אחת מתלמידותיה נתנה לה כרטיסי חינם להצגת "מיניון".* מובן שהיה יפה מאוד, כך אמרה, אך זה עורר בלבה מחשבות על ג'ורג'ינה בֶּרְנס המסכנה. מר בראון נזכר בעבר רחוק עוד יותר, בלהקות האיטלקיות הישנות שנהגו לבוא לדבלין – טיֶטיֶנס, אילמה דה מוּרזְקָה, קַמפַּניני, טרֶבֶּלי הגדולה, ג'וּליני, רַוֶלי, ארַמבּוּרוֹ. אלה היו ימים, כך אמר, שבהם היה אפשר לשמוע בדבלין זמרה של ממש. הוא אף סיפר כיצד היה היציע העליון של ה"רויאל" הישן מתמלא מפה לפה ערב־ערב. כיצד שר ערב אחד זמר־טנור איטלקי חמישה קטעי־הדרן לאחר "כחייל אֶפּוֹלָה",** מגיע בכל פעם לדו הגבוה, וכיצד היו לעתים יושבי היציע הצעירים מתירים ברוב התלהבותם את סוסי מרכבתה של איזו פּרימה־דוֹנה גדולה ומסיעים אותה בעצמם ברחובות עד לבית־מלונה. מדוע, שאל, אין מציגים עוד אף פעם את האופרות הישנות הגדולות, את "דינוֹרָה"*** את "לוּקרֶציה בּוֹרג'ה"?**** משום שאי־אפשר למצוא את הקולות הנחוצים כדי לשיר אותן – זאת הסיבה.
[* מאת הקומפוזיטור הצרפתי א. תומא (1896-1811).]
[** אריה מתוך "מַריטָנָה" – אופרה סנטימנטלית מאת הקומפוזיטור האירי ויליאם וינסנט וולאס (1865-1814).]
[*** אופרה מאת מאיֶרבֶּר.]
[**** אופרה מאת דוֹניצטי.]
– הו, אמר מר בארטל ד'ארסי, נדמה לי שיש היום זמרים טובים לא פחות משהיו אז.
– איפה הם? התריס כנגדו מר בראון.
– בלונדון, בפריז, במילאנו, התלהט מר בארטל ד'ארסי. אני מניח שקַרוּזוֹ, למשל, הוא טוב לא פחות, ואולי אף יותר, מכל אחד מאלה שהזכרת.
– ייתכן, אמר מר בראון, אבל תרשה לי לומר לך שאני מפקפק בזה מאוד.
– הו, הכל הייתי נותנת כדי לשמוע את קַרוּזוֹ! אמרה מרי ג'יין.
– בשבילי, אמרה הדודה קייט, שהיתה מנקרת עצם, היה רק זמר־טנור אחד. זאת אומרת, אחד שנהניתי ממנו. אבל אני מניחה שאף אחד מכם לא שמע עליו.
– מי זה היה, מיס מורקן? שאל מר בארטל ד'ארסי בנימוס.
– שמו, אמרה הדודה קייט, היה פּרקינסון. שמעתי אותו כשהיה בשיא כוחו ולדעתי היה לו קול־הטנור היותר צלול שניתן אי־פעם בגרונו של אדם.
– מוזר, אמר מר בארטל ד'ארסי. אף פעם לא שמעתי עליו.
– כן, כן, מיס מורקן צודקת, אמר מר בראון. אני זוכר ששמעתי על פרקינסון הזה, אבל הוא היה הרבה לפני זמני.
– טנור אנגלי רך, מתוק, צלול ויפה, אמרה הדודה קייט בהתלהבות.
כשסיים גבריאל, הועברה הפשטידה הענקית אל השולחן. שוב עלה קשקוש המזלגות והכפות. אישתו של גבריאל חילקה את הפשטידה כפות־כפות והעבירה את הצלחות לאורך השולחן. באמצע הדרך עיכבה אותן מרי ג'יין והוסיפה עליהן מקפא של פטל או תפוזים או רפרפת־ביצים וריבה. הפשטידה היתה מעשה ידי הדודה ג'וליה והכל העתירו עליה שבחים בגינהּ. היא עצמה טענה שאינה חומה די צרכה.
– אני מקווה, מיס מורקן, אמר מר בראון, שאני חום דיי לטעמך, כי אני כידוע, כולי חום.
כל האדונים, חוץ מגבריאל, אכלו מן הפשטידה מתוך כבוד לדודה ג'וליה. מאחר שגבריאל לא אכל דברי מתיקה, השאירו לו את הכרפס. גם פרדי מלינס לקח קלח של כרפס ואכל אותו עם הפשטידה. אמרו לו שאין ככרפס יפה לדם והוא היה אז בטיפולו של רופא. מרת מלינס, ששתקה כל עת הארוחה, אמרה כי בנה עומד לנסוע להר מֶלֶרֵיי* בעוד כשבוע. והמסובים פתחו בשיחה על הר מלריי, כמה ממריץ שם האוויר, כמה מכניסי־אורחים הם הנזירים וכיצד אינם מבקשים אפילו פרוטה אחת מאורחיהם.
[* אל מנזר טרַפּיסטי המצוי שם.]
– ואתם רוצים לומר, שאל מר בראון בספקנות, שכל אחד יכול לנסוע לשם ולהתאכסן שם כאילו היה בית־מלון ולחיות על משמני ארץ ואחר־כך להסתלק בלי לשלם פרוטה?
– הו, רוב האנשים תורמים משהו למנזר לפני שהם נוסעים, אמרה מרי ג'יין.
– הלוואי שהיה גם לנו מוסד כזה בכנסייה שלנו, אמר מר בראון בכנות.
הוא נדהם כששמע כי הנזירים אינם מדברים כלל, קמים בשעה שתיים בלילה וישנים בארונות המתים שלהם. הוא שאל מדוע עושים הם כך.
– אלה חוקי המסדר, אמרה הדודה קייט בתקיפות.
– כן, אבל מדוע? שאל מר בראון.
הדודה קייט חזרה ואמרה כי אלה החוקים, וזה הכל. ואף־על־פי־כן נראה מר בראון כלא מבין. פרדי מלינס הסביר לו, כמיטב יכולתו, כי הנזירים משתדלים לכפר על חטאיהם של כל החוטאים שבעולם הסובב אותם. ההסבר לא היה ברור דיו, כי מר בראון גיחך ואמר:
– הרעיון הזה מוצא חן בעיני מאוד־מאוד, אבל האם מיטת־קפיצים נוחה לא תתאים לצורכיהם באותה מידה כמו ארון מתים?
– ארון המתים, אמרה מרי ג'יין, נועד להזכיר להם את אחריתם.
כשהחל נושא השיחה להלך דכדוך, סתמו עליו המסובים גולל של שתיקה, שבתוכה נשמעה מרת מלינס ממלמלת אל שכנהּ בלחישה עמומה:
– הם אנשים טובים מאוד, הנזירים, אנשים אדוקים מאוד.
הצימוקים והשקדים והתאנים והתפוחים והתפוזים והשוקולדות והממתקים הועברו מאיש לאיש והדודה ג'וליה הציעה לכל אחד מן האורחים כוס של יין־אופורטו או של יין־חרס. בתחילה סירב מר בארטל ד'ארסי גם לזה וגם לזה, אבל אחד משכניו נגחוֹ נגיחה קלה במרפקו ולחש לו משהו, ואז הרשה למלא את כוסו.
אט־אט, עם מזיגת הכוסות האחרונות, שבתה השיחה. נשתררה שתיקה, אשר רק קולות היין הנמזג והסטת כיסאות הפירוה. העלמות לבית מורקן, כל השלוש, השפילו עיניהן אל המפה. מישהו השתעל פעם ופעמיים ואז טפחו כמה מן האדונים טפיחות קלות על השולחן כמבקשים שקט. הושלך הס וגבריאל הדף לאחור את כיסאו וקם.
מיד גברו הטפיחות, לשם עידוד, ואחר־כך חדלו כליל. גבריאל השעין את עשר אצבעותיו הרועדות על המפה וחייך בעצבנות אל המסובים. כשראה את שורת הפנים הנפנים אליו, נשא את עיניו אל הנברשת. הפסנתר ניגן נעימת ואלס וקול החצאיות המרפרפות כנגד דלת הטרקלין הגיע לאוזניו. בחוץ, על הרציף, אולי עמדו אז אנשים בשלג, מביטים למעלה בחלונות המוארים ומקשיבים לצלילי הוואלס. האוויר היה צח. במרחק השתרע הפארק ועציו כורעים תחת נטל של שלג. מצבת וֶלינגטון חבושה היתה כיפה נוצצת של שלג, שהבהיקה כלפי מערב על־פני המרחב הלבן של "פיפְטין אֵיקרס".*
[* אחד מחלקי הפארק.]
הוא פתח:
– גבירותי ורבותי.
– נפל בחלקי הערב, כמו בשנים עברו, למלא תפקיד נעים עד מאוד, אך תפקיד שכשרון־הנואם הדל שלי, חוששני, אינו גדול דיו להתמודד עמו.
– לא, לא! אמר מר בראון.
– ואולם, יהיה אשר יהיה, לא אוכל לבקש מאתכם הערב אלא זאת, שתראו את כוונתי הטובה כמעשה ותקדישו לי את תשומת־לבכם לכמה רגעים בשעה שאנסה להביע לפניכם במילים את הרגשות המפעמים אותי במעמד הזה.
– גבירותי ורבותי. לא בפעם הראשונה מתכנסים אנו יחד תחת קורת־הגג מכניסת־האורחים הזאת, סביב השולחן הזה שרוח של הכנסת־אורחים שורה עליו. לא בפעם הראשונה אנו הזוכים – ואולי מוטב לומר, הקרבנות – למידה זו של הכנסת־אורחים אשר לגברות ידועות טובות־לב.
והוא התווה בזרועו עיגול באוויר ונשתתק לרגע. הכל צחקו או חייכו אל הדודה קייט והדודה ג'וליה ומרי ג'יין שהסמיקו מרוב הנאה. גבריאל המשיך ביתר עוז:
– עם כל שנה עוברת מתחזקת בי ההרגשה כי בין מסורות ארצנו אין מסורת המגדילה כל־כך את כבודה, מסורת שהיא חייבת לנצור בקנאות כה רבה, כהכנסת־האורחים שלה. המסורת הזאת היא, ככל שיודע אני מניסיוני (וכבר ביקרתי במקומות לא מעטים בחוץ־לארץ) יחידה־במינה בקרב העמים בעת החדשה. יהיו אולי מי שיאמרו כי לגבינו זו מגרעת יותר מדבר שראוי להתגאות בו. אך גם אם נקבל את הדעה הזאת, הרי זו, לעניות דעתי, מגרעת אצילית, שעוד תטופח, כך אני מקווה, תקופה ארוכה בתוכנו. בדבר אחד, לפחות, אני סמוך ובטוח. כל עוד סוככת קורת־הגג הזאת על הגברות הטובות הנזכרות־לעיל – ואני מתפלל מעומק לבי שתסוכך עליהן עוד שנים רבות ארוכות – תוסיף לחיות בקרבנו מסורת הכנסת־האורחים האירית האדיבה, הנלבבת והיחידה־במינה, אשר קיבלנוה מאבותינו ואשר עלינו מוטלת החובה להורישה לצאצאינו אחרינו.
מלמול הסכמה נלהב הקיף את השולחן. המחשבה כי מיס אייוורס איננה שם וכי הלכה לה באופן מעליב חלפה במוחו של גבריאל, והוא אמר מתוך ביטחון בעצמו:
– גבירותי ורבותי.
– דור חדש גדֵל בקרבנו, דור שמפעילים אותו רעיונות חדשים ועקרונות חדשים. הוא מתייחס ברצינות ובהתלהבות לרעיונות החדשים האלה, והתלהבותו, גם כשאינה מוכוונת כראוי, היא, כך אני מאמין, כנה בעיקרה. אבל אנחנו חיים בתקופה ספקנית, בתקופה שהיא, אם מותר לי להשתמש בביטוי הזה, מיוסרת־במחשבות, ולעתים חושש אני שהדור החדש הזה, עם כל השכלתו או השכלת־היתר שלו, יחסר מידות אלה של אנושיות, של הכנסת־אורחים, של הומור נדיב־לב, שנתברכו בהם הדורות הקודמים. עלי להודות כי בשעה שהקשבתי הערב לשמותיהם של כל אותם זמרים גדולים מן העבר, נדמָה לי כי חיים אנו בתקופה מרווחת פחות. את הימים ההם אפשר לכנות, בלי הגזמה, ימים מרווחים; ואם גם חלפו לבלי שוב, הבה נקווה, לפחות, כי במסיבות כמסיבה הזאת, נוסיף לדבר עליהם בגאווה ובחיבה, ננצור בלבותינו את זכרם של אותם גדולים שהיו ואינם, אשר לא ברצון יניח העולם למוניטין שלהם לגווע.
– אכן, אכן! אמר מר בראון בקול רם.
– ואף־על־פי־כן, המשיך גבריאל וקולו משפיל לנעימה חרישית יותר, תמיד יעלו בלבנו במסיבות כמו אלה גם הרהורים נוגים יותר: הרהורים על העבר, על נעורים, על תמורות, על־פנים שאנו מרגישים בחסרונם כאן הערב. שביל חיינו זרוע הרבה הרהורים נוגים כאלה; ואילו שקענו בהם כל הזמן לא היינו מוצאים את לבנו להמשיך באומץ בעבודתנו בין החיים. כולנו יש לנו בחיינו חובות ונטיות התובעות מאתנו, תובעות בצדק, את מיטב מאמצינו.
– לפיכך, לא אאריך בדברים על העבר. לא אניח לשום הטפת־מוסר קדורנית להעיב עלינו כאן הערב. לכאן מתכנסים אנו יחד לשעה קלה משאון חיי השגרה שלנו והמונם. נפגשים אנו כאן כידידים, ברוח של חברות טובה, כעמיתים, ובמידה ידועה אף ברוח של אחווה אמתית, וכאורחיהן של – כיצד אתאר אותן? – שלוש הגרַציות של חיי המוסיקה של דבלין.
לשמע חידודו זה פרצו המסובים בתשואות ובצחוק. לשווא ביקשה הדודה ג'וליה כל אחד משכניה, בזה אחר זה, להגיד לה מה אמר גבריאל.
– הוא אומר שאנחנו שלוש הגרציות, דודה ג'וליה, אמרה מרי ג'יין.
הדודה ג'וליה לא הבינה, אך נשאה את עיניה בחיוך אל גבריאל, אשר המשיך באותה נעימה:
– גבירותי ורבותי.
– לא אנסה למלא הערב את התפקיד שמילא פריס בשעתו. לא אנסה לבחור אחת משלושתן. זה תפקיד כפוי־טובה, תפקיד שאינו לפי כוחותי הדלים. כי בשעה שאני סוקר אותן אחת אחת, אם זאת מארחתנו הראשית, אשר לבה הטוב, אשר לבה הטוב מדי, נעשה שם־דבר בקרב כל יודעיה, אם זאת אחותה, אשר דומה כי נתברכה בעלומי־תמיד ואשר שירתה ודאי היתה בבחינת הפתעה והתגלות לכולנו הערב ואם, אחרונה־אחרונה חביבה, אני נותן את דעתי על הצעירה שבין המארחות שלנו, הכשרונית, העליזה, העמלנית והטובה שבאחייניות, מודה אני ומתוודה, גבירותי ורבותי, שאינני יודע למי מהן עלי להעניק את הפרס.
גבריאל השפיל את מבטו אל דודותיו, וכשראה את החיוך הרחב על־פניה של הדודה ג'וליה ואת הדמעות שבצבצו בעיניה של הדודה קייט, מיהר לסיים. בתנועה אבירית הרים את כוס יין־האופורטו שלו, בעוד כל אחד מן המסובים אוחז בכוסו בציפייה, ואמר בקול רם:
– הבה נרים כוס לחיי שלושתן ביחד. הבה נשתה לחייהן, לבריאותן, לאריכות ימיהן, לאושרן ולהצלחתן, ומי יתן ויעמדו עוד שנים רבות במעמד הרם שבנו להן בזכות עצמן בתחום אומנותן ובמעמד הכבוד והחיבה השמור להן בלבותינו.
כל האורחים קמו על רגליהם, איש־איש וכוסו בידו, פנו אל שלוש הגברות היושבות, ושרו יחד בניצוחו של מר בראון:
כִּי הֵן בַּחוּרוֹת כָּאֶרֶז,
כִּי הֵן בַּחוּרוֹת כָּאֶרֶז,
כִּי הֵן בַּחוּרוֹת כָּאֶרֶז,
כֻּלָּנוּ פֶּה אֶחָד.
הדודה קייט השתמשה בלא בושה בממחטתה ואפילו הדודה ג'וליה נראתה נרגשת. פרדי מלינס נקש את הקצב במזלג הפשטידה שלו והשרים פנו זה אל זה, כמו בשיח מתרונן, ושרו בהטעמה:
וְזוֹ אֱמֶת לָעַד,
וְזוֹ אֱמֶת לָעַד.
אחר־כך שוב פנו כלפי מארחותיהם ושרו:
כִּי הֵן בַּחוּרוֹת כָּאֶרֶז,
כִּי הֵן בַּחוּרוֹת כָּאֶרֶז,
כִּי הֵן בַּחוּרוֹת כָּאֶרֶז,
כֻּלָּנוּ פֶּה אֶחָד.
אחרי התרועות שבאו כמענה החרו־החזיקו גם רבים משאר האורחים מחוץ לחדר הסעודה, והן נתחדשו שוב ושוב, ופרדי מלינס מנצח עליהן בהנפת מזלגו.
*
אוויר הבוקר הנוקב חדר לפרוזדור שעמדו בו ולכן אמרה הדודה קייט:
– יסגור נא מישהו את הדלת. מרת מלינס תקפא מקור.
– בראון שם בחוץ, דודה קייט, אמרה מרי ג'יין.
– בראון בכל מקום, אמרה הדודה קייט בהנמכת הקול.
מרי ג'יין צחקה לנעימת קולה.
– באמת, אמרה כמיתממת, אין גבול לתשומת־הלב שלו.
– הוא רבץ עלינו כמו ערפל, אמרה הדודה קייט באותה נעימה, במשך כל חג־המולד.
הפעם צחקה גם היא עצמה ברוח טובה ומיהרה להוסיף:
– אבל אמרי לו שייכנס, מרי ג'יין, ויסגור את הדלת. אני באמת מקווה שלא שמע מה שאמרתי.
באותו רגע נפתחה הדלת ומר בראון נכנס פנימה ממדרגת המבוא, צוחק כמו להתפקע. לבוש היה מעיל ירוק ארוך שחפתיו וצווארונו פרוות אסטרחן מחוקה וחבוש כובע פרווה סגלגל. הוא הצביע למטה על הרציף המושלג, שקול שריקה חדה מתמשכת עלה משם.
– טדי יזעיק את כל הכרכרות של דבלין, אמר.
גבריאל יצא מן המזווה הקטן שמאחורי המשרד, מתאמץ ללבוש את מעילו, ולאחר שסקר במבטו את הפרוזדור, אמר:
– גרטה עוד לא ירדה?
– היא מתלבשת, גבריאל, אמרה הדודה קייט.
– מי מנגן שם למעלה? שאל גבריאל.
– אף אחד. כולם הלכו.
– הו לא, דודה קייט, אמרה מרי ג'יין. בארטל ד'ארסי ומיס או'קַלַהַן עוד לא הלכו.
– בכל זאת מישהו מפרטט על הפסנתר, אמר גבריאל.
מרי ג'יין הציצה בגבריאל ובמר בראון ואמרה מצטמררת:
– קור עובר בי כשאני רואה אתכם, את שניכם, מכורבלים ככה. אני לא הייתי רוצה לעמוד לפני נסיעה הביתה בשעה כזאת.
– ואני הייתי רוצה יותר מכל, ברגע זה, אמר מר בראון בהחלטיות, לצאת לטיול רגלי הגון מחוץ לעיר או למסע מהיר, כשסוס קל־רגליים רתום בין היצולים.
– היו לנו סוס וכרכרה מצוינים אצלנו בבית, אמרה הדודה ג'וליה בעצב.
– ג'וני הבלתי־נשכח, אמרה מרי ג'יין, צוחקת.
הדודה קייט וגבריאל צחקו גם הם.
– מדוע, במה הצטיין כל־כך ג'וני הזה? שאל מר בראון.
– פטריק מורקן זכרו ברוך, סבא שלנו, הסביר גבריאל, שנודע בשנותיו האחרונות כהאדון הזקן, היה יצרן דבק.
– הו, באמת, גבריאל, אמרה הדודה קייט, צוחקת, היתה לו טחנת עמילן.
– היינו־הך: דבק או עמילן, אמר גבריאל, על כל פנים, להאדון הזקן היה סוס ושמו ג'וני. וג'וני היה עובד בטחנה של האדון הזקן, סובב סחור־סחור כדי להפעיל את הטחנה. עד כאן הכל טוב ויפה; אבל כאן בא הפרק הטראגי בפרשת ג'וני. יום בהיר אחד עלה על דעתו של האדון הזקן לצאת בכרכרתו עם מרום־עם־הארץ לאיזה מסדר צבאי בפארק.
– ירחם האל על נשמתו, אמרה הדודה קייט בחמלה.
– אמן, אמר גבריאל. ובכן, רתם, כאמור, האדון הזקן את ג'וני וחבש את המשובח שבצילינדרים שלו וענד את המשובח שבצווארונים הנוקשים ויצא ברוב פאר והדר ממעון המשפחה אי־שם ליד בֶּק לֵיין, דומני.
הכל צחקו לנוסח דיבורו של גבריאל, אפילו מרת מלינס, והדודה קייט אמרה:
– הו באמת, גבריאל, הוא לא גר בבק ליין. רק הטחנה היתה שם.
– מן המעון שירש מאבותיו, המשיך גבריאל, יצא לדרך עם ג'וני. והכל התנהל למישרין עד שנגלתה לעיני ג'וני האנדרטה של המלך בילי;* ואז, אם משום שהתאהב בסוס שהמלך בילי יושב עליו ואם משום שנדמָה לו כי הוא נמצא שוב בטחנה, על כל פנים, הוא התחיל ללכת סחור־סחור מסביב לאנדרטה.
[* המלך ויליאם השלישי, ויליאס מאוראנז', שהביס את צבא אירלנד הקתולית בקרב בּוֹין (1690) – סמל לשלטון הבריטי.]
גבריאל פסע פסוע וסבוב בפרוזדור בערדליו, לקול צחוקם של שאר הנוכחים.
– סחור־סחור הלך, אמר גבריאל, והאדון הזקן, שהיה אדון זקן המקפיד מאוד על כבודו, נתמלא חימה. "הלאה, אדוני! מה פירוש הדבר, אדוני? ג'וני! ג'וני! איזו התנהגות היא זאת! אינני מבין את הסוס הזה!"
את רעמי הצחוק שעורר חיקויו של גבריאל לאותה תקרית הפסיקה נקישה מהדהדת על דלת הכניסה. מרי ג'יין רצה לפָתחה והכניסה את פרדי מלינס. פרדי מלינס, בכובע מוסט הרבה לאחור וכתפיים מגובנות מקור, היה נושף ומהביל מגודל מאמציו.
– הצלחתי להשיג רק כרכרה אחת, אמר.
– הו, נמצא לנו אחרת על הרציף, אמר גבריאל.
– כן, אמרה הדודה קייט. מוטב לא להשאיר את מרת מלינס עומדת ברוח־הפרצים.
מרת מלינס, בעזרת בנה ומר בראון, ירדה במדרגות החזית, ולאחר תמרונים מרובים הוטענה על הכרכרה. פרדי מלינס טיפס ועלה אחריה ושעה ארוכה טרח עד שהושיבה במושב, ומר בראון מסייע לו בעצותיו. לבסוף כבר היתה ישובה בנוחות ופרדי מלינס הזמין את מר בראון לעלות לכרכרה. לאחר חילופי דברים מבולבלים לא מעטים עלה מר בראון לכרכרה. הרכּב סידר את שמיכתו על ברכיו והתכופף כדי לקבל את הכתובת. הבלבול גדל ופרדי מלינס ומר בראון נתנו כל אחד לרכב הוראות שונות, וכל אחד מהם משרבב את ראשו מחלונו שלו. הבעיה היתה לקבוע היכן בדרכם יורידו את מר בראון, והדודה קייט, הדודה ג'וליה ומרי ג'יין סייעו לדיון ממדרגת המבוא בהוראות שונות ומנוגדות ושפע צחוק. אשר לפרדי מלינס, נעתקו מילים מפיו מרוב צחוק. מדי רגע הוציא והכניס את ראשו, מסכן בכך את כובעו, וסיפר לאמו כיצד מתקדם הדיון, עד שלבסוף צעק מר בראון אל הרכב הנבוך מעל להמולת הצחוק הכללי:
– איפה הטריניטי קולג' אתה יודע?
– כן, אדוני, אמר הרכב.
– ובכן, סע ישר־ישר אל שער הטריניטי קולג', אמר מר בראון, ואז נגיד לך לאן להמשיך. עכשיו אתה מבין?
– כן, אדוני, אמר הרכב.
– טוס כחץ מקשת לטריניטי קולג'.
– בסדר, אדוני, אמר הרכב.
הסוס הוצלף והכרכרה יצאה משתקשקת לדרכה על הרציף, ומקהלה של צחוק וברכות שלום מלווה אותה.
גבריאל לא ניגש אל הדלת עם האחרים. הוא נשאר בחלק חשוך של הפרוזדור והביט אל מעלה המדרגות. אישה עמדה אצל המישורת הראשונה, גם היא באפלולית. את פניה לא ראה, אבל ראה את המשבצות האדומות־החומות והוורדרדות של חצאיתה, אשר בגלל האפלולית נראו כשחורות ולבנות. זו היתה אישתו. שעונה היתה על המעקה ומקשיבה למשהו. דממתה הפתיעה את גבריאל ואף הוא אימץ את אוזניו לשמוע. אך לא שמע אלא את קולות הצחוק והוויכוח שעל מדרגות החזית, כמה אקורדים המוקשים על הפסנתר וכמה צלילים של קול גבר מזמר.
דומם עמד בחשכת הפרוזדור, מנסה להכיר את השיר שהקול מזמרו ומביט למעלה באישתו. חן ומסתורין אפפו את תנוחתה כאילו היתה סמל למשהו. הוא שאל את עצמו מה מסמלת אישה העומדת על המדרגות באפלולית ומאזינה למוסיקה רחוקה. לוּ היה צייר, היה מצייר אותה בתנוחתה זו. כובע הלבד הכחול שלה היה מבליט את גון הארד שלשׂערה על רקע החשכה, והמשבצות הכהות של חצאיתה היו מבליטות את הבהירוּת. "מוסיקה רחוקה", כך היה קורא לתמונה, לוּ היה צייר.
דלת הכניסה נסגרה, והדודה קייט, הדודה ג'וליה ומרי ג'יין קרבו ובאו בפרוזדור, עודן צוחקות. – נכון שפרדי הוא נורא ואיום? אמרה מרי ג'יין. הוא באמת נורא ואיום.
גבריאל לא אמר כלום ואך הצביע אל מעלה המדרגות, למקום שעמדה אישתו. מאחר שדלת הכניסה היתה סגורה עתה היה אפשר לשמוע ברור יותר את הקול ואת הפסנתר. גבריאל הרים את ידו להשתיקן. השיר נשמע כשיר בנוסח האירי העתיק ודומה היה שהזמר אינו בטוח לא במילותיו ואף לא בקולו. הקול, שהמרחק וצרידותו של הזמר שיוו לו נעימת קינה, הטעים במעומעם את קצבו של השיר במילים מביעות תוגה:
הוֹ, הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל שִׁפְעַת תַּלְתַּלַּי
וְהַטַּל מַרְטִיב אֶת עוֹרִי,
תִּינוֹקִי מֻטָּל קַר…
– הו, קראה מרי ג'יין, זה בארטל ד'ארסי שר והוא הלוא סירב לשיר כל הערב. הו, אני אשכנע אותו לשיר לנו שיר לפני שילך.
– הו כן, מרי ג'יין, אמרה הדודה קייט, שכנעי אותו.
מרי ג'יין דחקה ועברה בין העומדים ורצה אל המדרגות, אך עד שהגיעה לשם חדלה הזמרה והפסנתר נסגר בחטף.
– הו, כמה חבל! צעקה. האם הוא יורד, גרטה?
גבריאל שמע את אישתו משיבה כן וראה אותה יורדת אליהם. כמה צעדים מאחוריה הלכו מר בארטל ד'ארסי ומיס או'קַלַהַן.
– הו, מר ד'ארסי, צעקה מרי ג'יין, זאת ממש רשעות להפסיק ככה כשכולנו הקשבנו לך מלאי התפעלות.
– לא הרפיתי ממנו כל הערב, אמרה מיס או'קלהן, וגם מרת קונרוי, והוא אמר לנו שהוא מצונן נורא ולא יכול לשיר.
– הו, מר ד'ארסי, אמרה הדודה קייט, זה ממש לא נכון.
– אתם לא רואים שאני צרוד כמו עורב? הטיח כלפיהם מר ד'ארסי.
הוא נחפז אל המזווה ולבש את מעילו. כל הנוכחים, שנרתעו מגסות דיבורו, נעתקו מילים מפיהם. הדודה קייט כיווצה את גביניה ורמזה להם שיניחו לנושא. מר ד'ארסי עמד, מלפף בקפידה את צווארו ומזעיף פנים.
– זה בגלל מזג־האוויר, אמרה הדודה ג'וליה, לאחר שתיקה קלה.
– כן, כולם מצוננים, נזדרזה ואמרה הדודה קייט, כולם.
– אומרים, אמרה מרי ג'יין, שלא היה לנו שלג כזה כבר שלושים שנה; והבוקר קראתי בעיתון שהשלג ירד בכל רחבי אירלנד.
– אני אוהבת את מראה השלג, אמרה הדודה ג'וליה בעצב.
– גם אני, אמרה מיס או'קלהן. לדעתי חג־המולד הוא לא חג־מולד אם אין לנו שלג על הארץ.
– אבל מר ד'ארסי המסכן לא אוהב את השלג, אמרה הדודה קייט, מחייכת.
מר ד'ארסי יצא מן המזווה מלופף ומכופתר כולו, ובנעימת חרטה סיפר להם את פרשת צינונו. כולם השיאו לו עצות ואמרו כמה חבל והפצירו בו שישגיח היטב על גרונו באוויר הלילה. גבריאל התבונן באישתו שלא השתתפה בשיחה. היא עמדה בדיוק מתחת לצוהר המאובק שבראש הדלת ושלהבת הגאז הציתה את שׂער הארד הכהה שלה, אשר לפני ימים אחדים ראה אותה מייבשת אותו כנגד האח. היא לא שינתה את תנוחתה וכמו לא שמעה את השיחה המתנהלת סביבה. לבסוף נפנתה אליהם וגבריאל ראה כי יש סומק בלחייה ועיניה נוצצות. נחשול פתאומי של עֶלזה עדינה פרץ מתוך לבו.
– מר ד'ארסי, אמרה, מה שם השיר ששרת?
– שמו "הנערה מאוֹכְרַם",* אמר מר ד'ארסי, אבל אינני זוכר אותו כראוי. מדוע? את יודעת אותו?
[* בלדה המושרת בגרסאות רבות באירלנד ובסקוטלנד ומסופר בה על נערה שנתפתתה לבן־אצילים ונזנחה. היא עומדת בגשם ותינוקה בזרועותיה ומבקשת לראות את פני מאהבה, אך הוא אינו מניח לה להיכנס לביתו. אוכרם הוא כפר קטן במערב אירלנד.]
– "הנערה מאוכרם", חזרה אחריו, לא יכולתי להיזכר בשם.
– זה שיר יפה מאוד, אמרה מרי ג'יין. אני מצטערת שקולך לא עמד לך הערב.
– באמת, מרי ג'יין, אמרה הדודה קייט, אל תציקי למר ד'ארסי. לא ארשה שיציקו לו.
כשראתה שכולם מוכנים לצאת לדרך, נהגה אותם אל הדלת, שם נפרדו בברכת לילה טוב:
– ובכן, לילה טוב, דודה קייט, ותודה על הערב הנעים.
– לילה, טוב, גבריאל. לילה טוב, גרטה!
– לילה טוב, דודה קייט, ותודה רבה־רבה. לילה טוב, דודה ג'וליה.
– לילה טוב, גרטה, לא ראיתי אותך.
– לילה טוב, מר ד'ארסי, לילה טוב, מיס או'קלהן.
– לילה טוב, מיס מורקן.
– ושוב לילה טוב.
– לילה טוב לכולכם. שובו הביתה בשלום.
– לילה טוב, לילה טוב.
הבוקר עדיין היה אפלולי. אור צהוב עמום רבץ על הבתים ועל הנהר; והשמים כמו נשתפלו. הרגליים בוססו ברפש, ורק רצועות וטלאים של שלג נשארו מונחים על הגגות, על מעקי הרציף ועל הגדרות הקטנות של מרתפי הבתים. הפנסים עדיין דלקו אדמומיים באוויר החשוך ומעבר לנהר עמד אימתני בניין בית־המשפט על רקע השמים המועבים.
מהלכת היתה לפניו עם מר בארטל ד'ארסי, נעליה, בנייר אריזה חום, נתונים תחת בית־שחיה וידיה מגביהות את חצאיתה מפני הרפש. לא נותר בה עוד כלום מאותו חן של תנוחה, אך עיניו של גבריאל עדיין נצצו מאושר. הדם חמר בעורקיו, והמחשבות השתוללו במוחו, גֵאוֹת, עליזות, עדינות, אמיצות.
כה קלילה וזקופה היתה מהלכת לפניו עד שנתאווה לרוץ אחריה חרש, לאחוז בה בכתפיה וללחוש על אוזנה משהו טיפשי ומלבב. כה חלושה נראתה לו עד שנתאווה להגן עליה מפני משהו ואחר־כך להישאר אתה ביחידות. מאורעות בחיי החשאין המשותפים שלהם נזדהרו ככוכבים על־פני זיכרונו. מעטפה ארגוונית היתה מונחת ליד ספלו בעת ארוחת־הבוקר והוא היה מלטף אותה בידו. ציפורים צייצו בתוך הקיסוס והמטווה שטוף השמש של הווילון היה מרצד על־פני הרצפה – מרוב אושר לא יכול לאכול. עומדים היו על הרציף ההומה מאדם והוא מניח כרטיס לתוך כף כסייתה החמה. עומד היה עמה בקור, מביט בעד חלון מסורג באדם העושה בקבוקים בכבשן גועש. הקור היה גדול. פניה, הנותנים ריחם באוויר הקר, היו קרובים־קרובים אל פניו; ופתאום קראה אל האיש שאצל הכבשן:
– האם האש חמה, אדוני?
אך האיש לא יכול לשמוע אותה ברעש הכבשן. אולי מוטב כך, עוד היה עלול להשיב בחוצפה.
גל של עלזה עדינה אף יותר גח מלבו והיה סובב־זורם בשטף חם בתוך עורקיו. כאוֹרֵי כוכבים עדינים נדלקו מאורעות מתוך חייהם המשותפים, שאיש לא ידע עליהם ולעולם לא יֵדע, והאירו את זיכרונו. הוא נתאווה להזכיר לה רגעים אלה, להשכיח מלבה את שנות חיי השגרה שידעו יחד ולהשאיר בזיכרונה רק את רגעי ההתפעמות שלהם. כי השנים, כך הרגיש, לא הדעיכו את נשמתו ואת נשמתה. ילדיהם, כתיבתו, דאגות משק־הבית שלה לא הדעיכו כליל את אש נשמותיהם העדינה. במכתב אחד שכתב לה באותם ימים אמר: "מדוע זה נראות לי מילים כאלה כה אפורות וקרות? האם משום שאין מילה שהיא עדינה דיה להיות לך שֵם?"
כמוסיקה רחוקה נישאו אליו מן העבר מילים אלה שכתב לפני שנים. הוא נתאווה להישאר עמה ביחידות. לאחר שיסתלקו להם האחרים, כשיימצאו הוא והיא בחדרם שבבית־המלון, או־אז יהיו יחדיו לבדם. חרש יקרא לה:
– גרטה!
אולי לא תשמע מיד; היא תהיה אז פושטת את בגדיה. ואז יעורר אותה משהו שבקולו. היא תפנה ותביט בו…
בפינת רחוב וַיינטַוֶרן נזדמנה להם כרכרה. הוא שמח על שקשוק גלגליה, מאחר שהציל אותו מן השיחה. היא הביטה החוצה בעד החלון ונראתה עייפה. האחרים לא אמרו אלא מילים ספורות, מצביעים על איזה בניין או רחוב. הסוס דהר בלאות תחת שמי הבוקר החשכים, גורר בעקבותיו את עגלתו הישנה המשתקשקת, וגבריאל שוב נמצא בכרכרה עמה, דוהר כדי להגיע בעוד מועד אל האנייה, דוהר אל ירח־הדבש שלהם.
כשעברה הכרכרה על גשר או'קוֹנֶל, אמרה מיס או'קלהן:
– אומרים שאי־אפשר לעבור את גשר או'קונל בלי לראות סוס לבן.
– הפעם אני רואה איש לבן, אמר גבריאל.
– איפה? שאל מר בארטל ד'ארסי.
גבריאל הצביע על האנדרטה,* שטלאים של שלג כיסוה. אחר־כך נענע לה בראשו מעשה־ידידות ונופף בידו.
[* האנדרטה של דניאל אוֹ'קוֹנֶל (1847-1775), מנהיג ומדינאי אירי, שנודע בכינוי "המשחרר", בזכות מאבקו על האמנציפציה של הקתולים בראשית המאה התשע־עשרה.]
– לילה טוב, דן, אמר בעליצות.
כשנעצרה הכרכרה לפני בית־המלון קפץ גבריאל החוצה ולמרות מחאותיו של מר בארטל ד'ארסי שילם לרכּב. הוא אף העניק לאיש שילינג אחד נוסף לדמי הנסיעה. הרכב הצדיע ואמר:
– שנה טובה ומוצלחת לך, אדוני.
– גם לך, אמר גבריאל בלבביות.
כשירדה מן הכרכרה וכשעמדה על שפת המדרכה לברך את האחרים בלילה טוב, נשענה רגע על זרועו. נשענה קלות על זרועו, כמו שנשענה עליה כשרקדה עמו שעות אחדות קודם־לכן. והוא נתמלא אז גאווה ואושר, מאושר היה על היא שלו וגאה בחִנהּ ובהליכותיה הנשיות. ואולם עתה, לאחר שליבה שוב זיכרונות כה רבים, העביר בו מגעו הראשון של גופה, רונן ומוזר ומבושם, מדקרת כאב חדה של תאווה. במחסה שתיקתה לחץ את זרועה לחוץ היטב אל צד גופו; וכשעמדו לפני דלת בית־המלון, חש כי חמקו מחייהם ומן החובות המוטלות עליהם, חמקו מביתם ומידידיהם וברחו יחד בלבבות הולמים וקורנים להרפתקה חדשה.
איש זקן היה מנמנם בכיסא גדול מחופה במבואה. הוא הדליק נר במשרד והלך לפניהם אל המדרגות. שותקים הלכו שניהם אחריו ורגליהם פוסעות בטפיפות שקטות על המדרגות המכוסות במרבד עבה. היא עלתה במדרגות אחרי השוער, ראשה כפוף בשל הטיפוס, כתפיה הרפות מעוגלות כנושאות משא, חצאיתה מהודקת היטב סביב גופה. יכול היה לכרוך את זרועותיו על מותניה ולהחזיקה דום, כי זרועותיו רטטו מרוב תשוקה לאחוז בה ורק לחץ ציפורניו על כפות־ידיו בלם את הדחף הפרוע של גופו. השוער נעצר על המדרגות כדי ליַצב את נרו המנטף. גם הם נעצרו על המדרגות שמתחתיו. בדממה שמע גבריאל את הדונג הנמס מטפטף לתוך הטסית ואת קול לבו ההולם כנגד צלעותיו.
השוער הוליכם במסדרון ופתח דלת. אחר־כך הציג את נרו המתנדנד על תרכוס ושאל באיזו שעה יש להעירם בבוקר.
– שמונה, אמר גבריאל.
השוער הצביע על מתג החשמל והחל לגמגם דברי התנצלות אך גבריאל קטע את דבריו.
– אין לנו צורך בשום אור. יש לנו די אור מהרחוב. ואגב, הוסיף, והוא מצביע על הנר, אולי תוכל לסלק את החפץ הנחמד הזה, בבקשה ממך.
השוער שב ונטל את נרו, אך עשה זאת לאטו, כי רעיון חדשני כזה הפתיעו. אחר־כך מילמל לילה טוב ויצא. גבריאל סגר את הבריח.
אלומה ארוכה של אור רפאים חיוור מפנס הרחוב נמתחה מאחד החלונות עד לדלת. גבריאל הטיל את מעילו וכובעו על הספה, עבר את החדר וניגש אל החלון. הוא הביט למטה אל הרחוב כדי שרגשתו תשכך מעט. אחר־כך פנה ונשען על שידה, גבו אל האור. היא הסירה את כובעה ואת גלימתה ועמדה לפני מראה גדולה מתנדנדת, מפתחת את קרסי מחוכה. רגעים אחדים שתק גבריאל, מתבונן בה, ואחר־כך אמר:
– גרטה!
לאטה התרחקה מן המראה ופסעה לעברו על אלומת האור. פניה נראו רציניים ויגעים כל־כך עד שהמילים לא אבו לעלות על דל שפתיו של גבריאל. לא, עוד לא הגיע הרגע.
– את נראית עייפה, אמר.
– אני באמת קצת עייפה, השיבה.
– את לא חולה או תשושה?
– לא, עייפה; זה הכל.
היא הלכה הלאה עד לחלון, עמדה שם והביטה החוצה. גבריאל שוב חיכה ואז, מחשש שמא תכריע אותו מיד החיישנות, אמר בחטף:
– דרך אגב, גרטה!
– מה?
– את מכירה את הבחור המסכן הזה מלינס? נחפז ואמר.
– כן. ומה אתו?
– מסכן שכמותו, הלוא בעצם הוא בחור הגון, המשיך גבריאל בנעימה כוזבת. הוא החזיר לי את הסוֹברֵן שהלוויתי לו וכבר חשבתי שהוא אבוד. חבל שהוא לא מתרחק מבראון הזה, כי ביסודו הוא בחור לא רע.
רועד היה מרוב רוגזה. מדוע היא נראית כה מכונסת בהרהוריה? הוא לא ידע כיצד לפתוח. האם גם אותה מרגיז משהו? לוּ אך פנתה אליו או באה אליו מרצונה! מעשה גס ואכזרי יהיה לכבוש אותה כמות שהיא. לא, תחילה חייב הוא לראות איזה יקוד בעיניה. הוא השתוקק להיות אדון להלך־רוחה המוזר.
– מתי הלווית לו את הלירה? שאלה, לאחר שתיקה קלה.
גבריאל התאפק לבל יפרצו מפיו דיבורים גסים על מלינס השיכור והלירה שלו. הוא השתוקק לקרוא אליה בנהמת לבו, למחוץ את גופה כנגד גופו, להדביר אותה. אבל תחת זאת אמר:
– הו, בחג־המולד, כאשר פתח את החנות הקטנה לכרטיסי־ברכה ברחוב הנרי.
כה עז היה להט זעמו ותשוקתו, עד שלא שמע אותה קרבה מן החלון. רגע קט עמדה לפניו, מביטה בו במבט מוזר. ואז התרוממה פתאום על קצות בהונותיה, הניחה קלות את ידיה על כתפיו ונשקה לו.
– אדם נדיב מאוד אתה, גבריאל, אמרה.
גבריאל, רועד מן העונג שהסבו לו נשיקתה הפתאומית וזרות דבריה, הניח את ידיו על שערה והחל להחליקו לאחור, כמעט בלי לגעת בו באצבעותיו. החפיפה עשתה אותו דק ונוצץ. לבו נמלא אושר עד גדותיו. בדיוק בשעה שייחל לזאת באה אליו מרצונה. אפשר שמחשבותיה כיוונו למחשבותיו. אפשר שחשה בתשוקה הגועשת אשר בו ואז נחה עליה רוח הכניעה. עתה, כשנפלה בידיו בקלות כה רבה, תמה מדוע היסס כל־כך.
הוא עמד והחזיק את ראשה בין ידיו. אחר־כך, מחמיק בזריזות זרוע אחת סביב גופה ומושך אותה אליו, אמר חרש:
– גרטה יקירתי, על מה את חושבת?
היא לא השיבה אף לא נכנעה כליל לזרועו. והוא שב ואמר, חרש:
– הגידי לי, גרטה, מה קרה. נדמה לי שאני יודע במה העניין. האם אני יודע?
היא לא השיבה מיד. אחר־כך אמרה בפרץ של דמעות:
– הו, אני חושבת על השיר ההוא, "הנערה מאוֹכרם".
היא נחלצה מידיו ורצה אל המיטה, הטילה את זרועותיה על המעקה של מרגלות המיטה והסתירה את פניה. רגע עמד גבריאל דומם כאבן מרוב תדהמה ואחר־כך הלך אחריה. כאשר עבר בדרכו על־פני הראי הסתובב. ראה את עצמו מלוא קומתו, את חזיית כותנתו הרחבה, המלאה וגדושה, את הפנים שארשתם הפליאה אותו תמיד כשנשתקפו לו במראה, ואת משקפיו הנוצצים זהובי המסגרת. הוא נעצר במרחק כמה פסיעות ממנה ואמר:
– מה יש בשיר? מדוע הוא מעורר בך בכי?
היא הרימה את ראשה מזרועותיה וניגבה את עיניה בגב ידה כילד. נעימה רכה יותר משרצה נתגנבה לקולו:
– מדוע, גרטה? שאל.
– אני חושבת על מישהו מלפני הרבה זמן שהיה שר את השיר הזה.
– ומי היה המישהו הזה מלפני הרבה זמן? שאל גבריאל בחיוך.
– זה מישהו שהכרתי בגוֹלוֵיי כשגרתי אצל סבתי, אמרה.
החיוך נסתלק מפניו של גבריאל. כעס עמום שוב החל להתאזר בעומק לבו והלהבות העוממות של תאוותו החלו ליקוד בזעם בעורקיו.
– מישהו שהיית מאוהבת בו? שאל בלגלוג.
– זה היה נער צעיר שהכרתי, השיבה, שמו מייכּל פיוּרי. הוא היה שר את השיר הזה, "הנערה מאוכרם". הוא היה עדין מאוד.
גבריאל החריש. הוא לא רצה שתחשוב כי הנער העדין ההוא מעניין אותו.
– אני רואה אותו כל־כך ברור, אמרה כעבור רגע. העיניים שהיו לו: עיניים כהות גדולות! ואיזו הבעה היתה בהן – איזו הבעה!
– אם כן, היית מאוהבת בו? אמר גבריאל.
– הייתי הולכת אתו לטייל, אמרה, כאשר הייתי בגולוויי.
מחשבה חלפה במוחו של גבריאל.
– לכן אולי רצית לנסוע לגולוויי עם הבחורה הזאת אייווֹרס? שאל בקרירות.
היא הביטה בו ושאלה נפתעת:
– לשם מה?
עיניה הטילו בגבריאל מבוכה. הוא משך בכתפיו ואמר:
– אני יודע? כדי לראות אותו, אולי.
שותקת הסבה ממנו את מבטה וסקרה את אלומת האור עד לחלון.
– הוא מת, אמרה לבסוף. הוא מת והוא רק שבע־עשרה. האין זה נורא למות צעיר כל־כך?
– מה הוא היה? שאל גבריאל, עדיין בנעימה של לגלוג.
– הוא עבד במפעל הגז, אמרה.
תחושת השפלה נתעוררה בגבריאל בגלל האירוניה שלו שהחטיאה את מטרתה ובגלל הדמות שהעלה מעולם הרפאים, דמות נער ממפעל הגז. בשעה שהיה הוא מלא כולו את זכר חיי־החשאין המשותפים שלהם, מלא עדנה וגיל ותשוקה, היתה היא משווה אותו בלבה עם אחר. תודעה מבישה של אישיותו שלו תקפה עליו. הוא נראה בעיניו כדמות מגוחכת, כמין נער שליחויות של דודותיו, רגשן עצבני, בעל כוונות טובות, הנואם לפני אנשים המוניים ומשַׂגֵב את תאוותיו הגסות, הברנש האווילי המעורר חמלה שנשתקף לו כשהציץ בראי. אינסטינקטיבית הסב עוד מעט את גבו אל האור, בחשש שמא תראה היא את הבושה שיקדה על מצחו.
הוא השתדל לשמור על נעימת התחקור הקרירה, אך בדבּרו היה קולו כנוע ואדיש.
– נראה לי שהיית מאוהבת במייכּל פיוּרי הזה, גרטה, אמר.
– הייתי קרובה אליו מאוד בזמן ההוא, אמרה.
קולה היה צרדרד ועצוב. גבריאל, שכבר הבין כי לשווא ינסה להביאה לידי מה שנתכוון להביאה, ליטף אחת מידיה ואמר, גם הוא בעצב:
– וממה מת צעיר כל־כך, גרטה? משחפת, לא כן?
– אני חושבת שמת בגללי, השיבה.
אימה עמומה אחזה את גבריאל לשמע התשובה הזאת, כאילו דווקא אז, כאשר קיווה לצאת כמנצח, התייצבה כנגדו איזו ישות נקמנית לא־מוחשת, מרכזת כנגדו כוחות בעולמה העמום. אך הוא, במאמץ של כוח התבונה, התנער ונחלץ ממנה והוסיף ללטף את ידה. הוא לא שב לחקור אותה, כי חש שמעצמה תספר לו. ידה היתה חמה ולחה; היא לא הגיבה על מגעו, אך הוא הוסיף ללטפה כשם שליטף באותו בוקר אביב את מכתבה הראשון אליו.
– זה היה בחורף, אמרה, בראשית החורף בערך כשעמדתי לעזוב את בית סבתי ולהיכנס כאן אל הפנימייה. והוא שכב אז חולה בחדרו בגולוויי ואסור היה לו לצאת וגם הודיעו למשפחתו באוּכטֶרַרד. הוא היה בשפל המחלה, כך אמרו, או משהו כזה. מעולם לא נודע לי בדיוק.
היא נשתתקה לרגע ונאנחה.
– מסכן שכמוהו, אמרה. הוא חיבב אותי מאוד והיה נער עדין כל־כך. היינו יוצאים יחד, מטיילים ברגל, אתה הלוא יודע, גבריאל, כמו שעושים בכפר. הוא היה לומד לשיר, אילו היה בריא. היה לו קול יפה מאוד, למייכל פיורי המסכן.
– ואז, מה? שאל גבריאל.
– ואז כשהגיע זמני לעזוב את גולוויי ולהיכנס לפנימייה הורע מצבו מאוד ולא הרשו לי לראות אותו ולכן כתבתי לו מכתב והודעתי לו שאני נוסעת לדבלין ושאחזור בקיץ ואני מקווה שיוטב לו עד אז.
היא השתתקה לרגע כדי להשתלט על קולה ואחר־כך המשיכה:
– ואז בלילה שלפני הנסיעה ואני בבית סבתי בנאנ'ס איילנד, אורזת, והנה אני שומעת אבני חצץ מוטלות אל החלון. החלון היה רטוב כל־כך שלא ראיתי כלום ולכן רצתי לקומה התחתונה כמו שאני וחמקתי לי מאחור אל הגן ושם מצאתי את הבחור המסכן בקצה הגן, רועד.
– ולא אמרת לו שיחזור הביתה? שאל גבריאל.
– התחננתי לפניו שילך מיד הביתה ואמרתי לו שהגשם הזה ימית אותו. אבל הוא אמר שהוא לא רוצה לחיות. אני רואה את עיניו ברור כל־כך ברור כל־כך! הוא עמד בקצה החומה ליד העץ שצמח שם.
– והוא הלך הביתה? שאל גבריאל.
– כן, הוא הלך הביתה. וכשהייתי בפנימייה רק שבוע אחד הוא מת וקברו אותו באוּכטררד, המקום שממנו באה משפחתו. הו, היום ההוא שנודע לי, שנודע לי שהוא מת!
היא השתתקה, נחנקת ביפחותיה, וכשגברו עליה רגשותיה, הטילה עצמה אפיים על המיטה, מתייפחת בתוך הכסת. גבריאל הוסיף להחזיק בידה עוד רגע, מתלבט, ואחר־כך, מתבייש לדחוק עצמו לתחום יגונה, הניח לידה לצנוח לאטה וניגש בשקט אל החלון.

היא היתה שקועה בשינה עמוקה.
גבריאל, שעון על מרפקו, הביט רגעים אחדים בלי טינה בשערה הסבוך ובפיה הפתוח למחצה, והקשיב לנשימותיה העמוקות. היתה לה אפוא הרפתקת אהבים בחייה; גבר מת למענה. המחשבה על התפקיד העלוב שמילא הוא, בעלה, בחייה, כמעט לא הכאיבה לו עוד. הוא התבונן בה בשעה שישנה כאילו לא חיו מעולם יחד כאיש ואישתו. שעה ארוכה נחו עיניו הסקרניות על־פניה ועל שערה; וכשחשב כיצד היתה מן הסתם אז, בשחר יפי עלומיה, ניעורה בלבו חמלה מוזרה כלפיה, חמלת ידיד. הוא לא רצה להודות אפילו בינו לבינו שפניה שוב אינם יפים אך ידוע ידע כי שוב אין אלה הפנים שלמענם התגרה מייכּל פיוּרי במוות.
אולי לא סיפרה לו כל מה שאירע. עיניו נסבו אל הכיסא שעליו השליכה כמה מבגדיה. שרוך של תחתונית השתלשל ארצה. נעל אחת עמדה זקופה, ופִנְתָהּ הרכה שמוטה; בת־זוגה היתה מוטלת על צדה. הוא תמה על געש הרגשות שהסעירוֹ לפני שעה. מה היה מקורו? ארוחת־הערב אצל דודתו, הנאום האווילי שנשא, היין והמחולות, העליצות שליוותה את הפרידה בפרוזדור, ההנאה מן הטיול לאורך הנהר בשלג. הדודה ג'וליה המסכנה! גם היא תהיה בקרוב רוח־רפאים עם צל דמותם של פטריק מורקן וסוסו. לרגע קט הבחין באותה ארשת נפולה בפניה כששרה את "הדורה לכבוד הכלולות". בקרוב, אולי, ישב באותו הטרקלין עצמו, לבוש שחורים והצילינדר שלו על ברכיו. המסכים שעל החלונות יהיו מורדים והדודה קייט תשב לצדו, בוכה וגורפת את חוטמה ומספרת לו כיצד מתה ג'וליה. הוא ינבור במוחו למצוא מילים שינחמוה וימצא רק מילים שדופות שאין בהן מועיל. כן, כן, בקרוב מאוד יקרה הדבר.
אוויר החדר צימרר את כתפיו. בזהירות מתח את גופו תחת הסדינים ושכב ליד אישתו. אחד־אחד נעשים הם כולם רוחות־רפאים. מוטב לעבור לעולם הבא באומץ־לב, בשיאו של רגש עז, מלקמול ולדהות בעצב מזִקנה. הוא חשב איך שמרה בלבה זו השוכבת לצדו שנים כה רבות את מראה עיני אהובה בשעה שאמר לה כי קץ בחייו.
דמעות של נדיבות־לב הציפו את עיני גבריאל. הוא עצמו לא ידע מעולם רגש כזה כלפי שום אישה, אך הבין כי רגש כזה הוא ודאי אהבה. הדמעות שבעיניו רבּו ונתעבו, ונדמה לו שהוא רואה באורצל דמות איש צעיר העומד תחת עץ נוטף מים. דמויות אחרות היו בסמוך לו. נפשו קרבה לאותו תחום ששוכנים בו המוני־המוני המתים. הוא אמנם חש בקיומם הגחמני והמהבהב, אך להבינו לא יכול. זהותו שלו היתה מיטשטשת־מתרחקת אל עולם לא־מוחש אפור; אותו עולם־הממש אשר מתים אלה עצמם טיפחוהו וחיו בו בשעתם היה מתפורר ואָפֵס.
כמה טפיחות קלילות על השמשה עוררוהו להביט אל החלון. השלג שוב החל לרדת. רדום ראה את הפתיתים, כסופים וכהים, נופלים באלכסון לאור הפנס. הגיעה שעתו לצאת למסעו מערבה. כן, צדקו העיתונים: השלג ירד בכל רחבי אירלנד. יורד היה על כל השפלה המרכזית האפלה, על הגבעות הקירחות, יורד חרש על בִּצַת אַלֶן,* והלאה מערבה, חרש יורד לתוך גליו הסוררים והאפלים של השֶנוֹן. גם יורד היה על כל חצר הכנסייה הנידחת אשר על הגבעה שנח שם בקברו מייכּל פיוּרי. מונח היה תלוליות־תלוליות על הצלבים והמצבות הכפופים, על חודי השער הקטן, על הקוצים הצחיחים. לאטה התעטפה עליו נפשו בשמעו את השלג נופל רפה דרך היקום ורפה־רפה נופל, כבוֹא אחריתם, על כל החיים והמתים.

 
[* מדרום־מערב לדבלין.]

בספר שש יצירות מאת הסופרים המשפיעים: ג'יימס ג'ויס האירי, פרנץ קפקא היהודי הצ'כי, איסאק באבל היהודי הרוסי, חורחה לואיס בורחס הארגנטיני, ויליאם פוקנר האמריקאי ואלבר קאמי הצרפתי יליד אלג'יריה.

X