מחבואים | לרכישה באינדיבוק
מחבואים

מחבואים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 383
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 94
- 39

מישהו מנסה לתפוס את אנאבל גריינג'ר. היא לא יודעת מי ולמה, אבל הוריה לימדו אותה לא לשאול שאלות. היא מחליפה תדירות זהות וכתובת. אנאבל גריינג'ר היא מומחית למחבואים.

אבל כשבחדר תת קרקעי בשטח בית החולים הפסיכיאטרי מתגלות שש גופות, ואחת מהן עונדת תליון שנושא את שמה, לאנאבל אין בררה: היא מחליטה להפסיק להתחבא ולהתחיל לחפש.

כשהבלשים די–די וארן ובובי דודג' מגיעים לזירת הרצח, הם מזהים מיד דפוס פעולה מוכר. הבעיה היא שאת הרוצח הפסיכופת שזה דפוס הפעולה שלו, הם כבר הכניסו לכלא לפני שנים, והוא כבר איננו בחיים. עכשיו הם צריכים להתמודד עם האפשרות שמדובר בחקיין, בשותף סודי או משהו מזעזע בהרבה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מחבואים”

"ידיים מגיחות מבין הדפים, ואוחזות בך עד שתסיים לקרוא".
לינווד ברקלי

 

"ספר מבריק שאסור להפסיד בשום אופן!"
אינדפנדנט

 

"ספר מבדר ועתיר נפתולים יצירתיים, והוא מספק פתרון שיותיר אתכם פעורי פה כמו גם צדק שהתממש באופן מושלם"
פאבלישרס וויקלי

 

"בשורות טובות: אין פה שום עלמות במצוקה – הרעיה, בתם והשריף ממין נקבה כולן יודעות לקרוע לרעים את הצורה. התעלומה מתפענחת רק בעמודים האחרונים".
גלאמור

 

"מותחן מעולה עם תפנית מחוכמת בסוף שמשאירה את הקורא עם חיוך על הפנים".
אובזרוור

 

"אימה צרופה… קריאה מהנה".
בוקליסט

1

 

כשהייתי בת שבע, אבא שלי הסביר לי את זה בפעם הראשונה: העולם הוא מערכת. בית הספר הוא מערכת. שכונות הן מערכות. ערים, ממשלות, כל קבוצת אנשים גדולה היא מערכת. ואם כבר מדברים, גוף האדם הוא מערכת, שמתקיימת בזכות תת־מערכות ביולוגיות קטנות יותר.
החוק הפלילי, מערכת בלי שום ספק. הכנסייה הקתולית — אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על זה. ולא לשכוח את ליגות הספורט, האו"ם, וברור — תחרות מלכת היופי.
"את לא חייבת לאהוב את המערכת," הוא הרצה לי. "את לא חייבת להאמין בה או להסכים איתה. אבל את חייבת להבין אותה. אם תצליחי להבין את המערכת, תצליחי לשרוד."
משפחה היא מערכת.
יום אחד חזרתי מבית הספר וגיליתי ששני ההורים שלי עומדים בסלון. אבא שלי, פרופסור למתמטיקה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, לרוב לא הגיע הביתה לפני שבע בערב. אבל באותו יום הוא עמד ליד הספה הפרחונית האהובה על אמא שלי, ולמרגלותיו חמש מזוודות בערמה מסודרת היטב. אמא שלי בכתה. כשפתחתי את דלת הכניסה, היא הסתובבה הצידה כדי להסתיר את פניה, אבל ראיתי שהכתפיים שלה רועדות.
שניהם היו לבושים במעילי צמר עבים, מה שנראה מוזר ליום ההוא — יום חמים בחודש אוקטובר.
אבא שלי פתח ואמר: "את צריכה ללכת לחדר שלך. תבחרי שני דברים. מה שאת רוצה, שני דברים. אבל תזדרזי, אנאבל, אין לנו הרבה זמן."
הכתפיים של אמא שלי רעדו עוד יותר. הורדתי את הילקוט שלי. נסוגותי אל החדר שלי, עמדתי ובהיתי בחלקת אלוהים הקטנה שלי, הצבועה ורוד־ירוק.
מכל הרגעים בעבר שלי, זה הרגע שאני הכי רוצה לשחזר. שלוש דקות בחדר השינה של ילדותי. אצבעותי ריפרפו על שולחן הכתיבה זרוע המדבקות, פסחו על התמונות של סבא וסבתא שלי, דילגו על מברשת השיער עם הידית הכסופה המגולפת ומראת היד הגדולה. התעלמתי מהספרים. לא שקלתי אפילו את אוסף הגולות או את ערֵמת היצירות מהגן. אני זוכרת שהתייסרתי ממש בבחירה בין בובת הכלב החביבה עלי לבין האוצר החדש שלי — בובת ברבי בשמלת כלה. בחרתי בכלב, בּוּמֶר, וחטפתי את השמיכי היקרה לי, שמיכת פלאנל ורודה כהה עם אמרת סאטן ורודה בהירה.
לא את היומן שלי. לא את ערֵמת הפתקים המטופשים ומלאי השרבוטים שנתנה לי החברה הכי טובה שלי, דורי פֶּטְרַאצֶ'לי. אפילו לא את אלבום תמונות הינקות שלי, שאילו לקחתי אותו לפחות היו לי תמונות של אמא שלי לשנים הבאות. הייתי ילדה קטנה ומפוחדת, והתנהגתי בילדותיות.
אני חושבת שאבא שלי ידע מה אבחר. אני חושבת שהוא חזה את כל מה שיקרה.
חזרתי לחדר המשפחה. אבא שלי כבר יצא כדי להכניס את המזוודות למכונית. הידיים של אמא שלי היו כרוכות סביב העמוד שהפריד בין חדר המשפחה לבין המטבח. לרגע אחד האמנתי שהיא לא תרפה. היא תנקוט עמדה, תדרוש מאבא שלי להפסיק עם השטויות.
במקום זה היא הושיטה יד וליטפה את שערי הארוך והכהה. "אני אוהבת אותך כל כך." היא משכה אותי, חיבקה אותי בכוח, ולחייה הרטובות נחו על ראשי. כעבור רגע היא הרחיקה אותי ממנה וניגבה את הדמעות במרץ.
"צאי, חומד. אבא שלך צודק — אנחנו חייבים להזדרז."
יצאתי למכונית עם אמא שלי. את בומר תחבתי מתחת לזרוע, ואת שמיכי החזקתי בכוח בשתי ידיים. התיישבנו במקומות הרגילים — אבא שלי מאחורי ההגה, אמא שלי לידו ואני מאחור.
אבא שלי הכניס את ההונדה הקטנה שלנו להילוך אחורי ויצא מהחניה. עלי שלכת צהובים וכתומים נשרו בסחרור מעץ התרזה, וכירכרו מול חלון המכונית. פרשתי את האצבעות על השמשה כדי לגעת בהם.
"תנופפו לשכנים," אבא שלי הורה לנו. "תעמידו פנים שהכול כרגיל."
זו היתה הפעם האחרונה שראינו את הרחוב שבו גרנו, רחוב קטן ללא מוצא, עטור עצי אלון.
משפחה היא מערכת.
נסענו לטַמפָּה. אמא שלי תמיד אומרת שהיא רוצה לנסוע לפלורידה, אבא הסביר. נכון שזה נחמד לחיות בין דקלים וחופים זרועי חול לבן אחרי חורפים רבים כל כך בניו אינגלנד?
אמא שלי בחרה את המיקום, ולכן אבא שלי בחר את השמות. לי יקראו סאלי. לאבא שלי יקראו אנתוני ולאמא שלי יקראו קלייר. איזה כיף, נכון? עיר חדשה ושם חדש. איזו הרפתקה מדהימה.
בהתחלה היו לי סיוטים. חלומות בלהה מחרידים שהייתי מתעוררת מהם בצרחות, "ראיתי משהו, ראיתי משהו!"
"זה רק חלום," אבא היה מנסה להרגיע אותי, מלטף לי את הגב.
"אבל אני פוחדת!"
"ששש… ילדים בגילך עוד לא יודעים מה זה לפחד. בשביל זה יש להם אבאים."
לא גרנו בין דקלים וחופים זרועים חול לבן. ההורים שלי לא דיברו על הנושא, אבל בתור מבוגרת, במבט לאחור, אני מבינה שפרופסור למתמטיקה לא יכול פשוט לחזור לקריירה שנטש, במיוחד אם הוא חי בזהות בדויה. במקום זאת, אבא שלי נעשה נהג מונית. אהבתי מאוד את העבודה החדשה שלו. בגללה הוא היה בבית רוב שעות היום, ואני הרגשתי כמו מלכה כשֶמוֹנית פרטית משלי היתה אוספת אותי מבית הספר.
בית הספר החדש היה גדול יותר מבית הספר הקודם. קשוח יותר. אני חושבת שהצלחתי למצוא חברים, אבל אני לא זוכרת פרטים ספציפיים מתקופת פלורידה. יש לי תחושה כללית של מקום וזמן הזויים, שבהם כמעט כל יום אחרי הלימודים הייתי עוברת אימוני הגנה עצמית למתחילים ושאפילו ההורים שלי היו כמעט זרים.
אבא שלי, שהתרוצץ במרחביה המצומצמים של דירת שני החדרים שלנו. "אז מה את אומרת, סאלי? בואי נקשט לחג המולד עץ דקל! כן, בחיי, אנחנו עושים חיים!" אמא שלי, שזימזמה לעצמה בהיסח הדעת כשצבעה את הסלון בצבע אלמוג עז, וציחקקה כשקנתה לעצמה בגד ים בנובמבר, ונראתה סקרנית באמת ללמוד איך מבשלים כל מיני סוגים של דגים לבנים.
אני סבורה שההורים שלי היו מאושרים בפלורידה. או לפחות נחושים בדעתם להיות מאושרים. אמא שלי קישטה את הדירה שלנו. אבא שלי חזר לעסוק בתחביב ישן — הרישום. בערבים שלא היתה לו בהם משמרת בעבודה, אמא שלי היתה יושבת ליד החלון על תקן דוגמנית, ואני הייתי משתרעת על הספה, צופה בנחת בתנועות הבוטחות שאבא תפס בהן את החיוך המתגרה של אמא, ברישום פחם קטן.
עד היום שבו חזרתי הביתה מבית הספר וראיתי מזוודות ארוזות, פנים קודרות. הפעם לא היה צריך לשאול. הלכתי לחדר שלי לבד. תפסתי את בומר. מצאתי את שמיכי. ואחר כך נסוגותי אל המכונית והתיישבתי במושב האחורי.
זמן רב חלף עד שמישהו אמר מילה.
משפחה היא מערכת.
עד עצם היום הזה אני לא יודעת בכמה ערים חיינו. או כמה שמות בדויים היו לי. ילדותי היתה רצף מטושטש של פרצופים חדשים, ערים חדשות ואותן מזוודות ישנות. היינו מגיעים לעיר, מוצאים דירת שני חדרים זולה ככל האפשר. בבוקר המחרת אבא שלי היה יוצא, ותמיד חוזר הביתה עם איזושהי עבודה — מפַתֵח תמונות, מנהל משמרת במקדונלדס, זבן בחנות. אמא שלי היתה פורקת את רכושנו הדל. אותי היו שולחים לבית הספר.
אני יודעת שהפסקתי לדבר כמו פעם. וגם אמא שלי.
רק אבא שלי שמר על עליצות בלתי נדלית. "פניקס! תמיד רציתי להרגיש איך זה לגור במדבר. סינסינטי! זאת עיר כלבבי. סנט לואיס! זה מקום שיתאים לנו!"
אני לא זוכרת שסבלתי מסיוטים נוספים. הם פשוט נעלמו או נדחקו לקרן זווית בגלל צרכים דחופים יותר. כמו הימים שהייתי חוזרת הביתה מבית הספר ומוצאת את אמא שלי מעולפת על הספה. הקוּרסים המזורזים בבישול כי אמא שלי כבר לא היתה מסוגלת לעמוד. הקפה שהכנתי והכרחתי אותה לשתות. הפשיטות על הארנק שלה, הכסף שלקחתי כדי לקנות מצרכים לפני שאבא חוזר מהעבודה.
אני רוצה להאמין שהוא ידע מה קורה, אבל עד היום אני לא בטוחה. ככל שהחלפנו יותר שמות, לפחות אמא שלי ואני, איבדנו יותר ויותר מעצמנו. עד שנהפכנו לצללים דוממים ושקופים למחצה שנגררים אחרי אבא במסלול התקדמותו הגועש.
היא החזיקה מעמד עד שהייתי בת ארבע־עשרה. קנזס סיטי. החזקנו מעמד תשעה חודשים. אבא שלי קוּדם למשרת ניהול ב"הום דיפו". אני שקלתי ללכת למסיבת הריקודים הראשונה שלי.
חזרתי הביתה. אמא שלי — סטלה קראו לה אז — שכבה על הבטן על הספה. הפעם גם הטלטולים הנמרצים ביותר לא הצליחו להעיר אותה. אני זוכרת במעורפל שחציתי את המסדרון בדהרה. שדפקתי בכוח על הדלת של השכנה.
"אמא שלי, אמא שלי, אמא שלי!" צרחתי. וגברת טורֶס המסכנה, ששלושתנו לא כיבדנו אותה ולוּ פעם אחת בחיוך או בנפנוף, פתחה את הדלת לרווחה, חצתה את המסדרון בזריזות, כיסתה בידיה את עיניה שנמלאו בלחלוחית פתאום, ואמרה שאמא שלי מתה.
השוטרים באו. הפרמדיקים. הסתכלתי איך הם לוקחים את הגופה שלה. ראיתי איך בקבוקון הכדורים הכתום והריק נופל לה מהכיס. אחד מהשוטרים הרים אותו. הוא הסתכל עלי בחמלה.
"להתקשר למישהו?"
"אבא שלי עוד מעט יחזור הביתה."
הוא השאיר אותי תחת חסותה של גברת טורס. ישבנו בדירה שלה, שהיתה מלאה בניחוחות של פלפלי חלפניו ולביבות תירס מתוקות. התפעלתי מהווילונות עם הפסים הצבעוניים שהיו תלויים על החלונות שלה ומהכריות הפרחוניות הססגוניות שכיסו את הספה החומה המרופטת. שאלתי את עצמי איזה מין הרגשה זו לחזור לגור בבית אמיתי.
אבא שלי הגיע. הודה לגברת טורס באריכות. לקח אותי משם.
"את מבינה שאי אפשר לספר להם כלום?" הוא אמר לי שוב ושוב ושוב אחרי שחזרנו אל מבטחי דירתנו. "את מבינה שאנחנו חייבים להיות זהירים ביותר? אני רוצה שלא תגידי אף מילה, סינדי. אף לא מילה אחת. זה מצב רגיש מאוד מאוד."
כשהשוטרים חזרו, הוא דיבר בשביל שנינו. אני חיממתי מרק עוף עם אטריות במטבחון הזעיר. לא הייתי ממש רעבה. רק רציתי שהדירה שלנו תריח כמו הדירה של גברת טורס. רציתי שאמא שלי תחזור הביתה.
מאוחר יותר נכנסתי לסלון וראיתי שאבא שלי בוכה. הוא הצטנף על הספה וחיבק את החלוק הוורוד המהוה של אמא שלי. הוא בכה בלי שליטה. הוא התייפח והתייפח והתייפח.
זה היה הלילה הראשון שאבא שלי ישן במיטה שלי. אני יודעת מה אתם חושבים, אבל זה לא היה בשביל זה.
משפחה היא מערכת.
חיכינו לגופה של אמא שלושה חודשים. הרשויות דרשו נתיחה אחרי המוות. בכלל לא הבנתי מה קורה. אבל יום אחד קיבלנו את אמא שלי. ליווינו אותה מחדר המתים לבית הלוויות. הכניסו אותה לארון מתים שהיה כתוב עליו שם של אישה אחרת, ושלחו אותה אל האש.
אבא שלי קנה שני בקבוקוני זכוכית קטנטנים שהיו תלויים על שרשראות. אחד בשבילו. אחד בשבילי.
"ככה," הוא אמר, "היא תמיד תהיה איתנו, על לוח לִבנו."
לֶסלי אן גריינג'ר. זה היה השם האמיתי של אמא שלי. לסלי אן גריינג'ר. אבא שלי מילא את הבקבוקונים באפר, ואנחנו ענדנו את השרשראות. אֶת מה שנשאר ממנה — הפצנו לרוח.
מה הטעם להקים מצבה שרק תנציח את השקר?
חזרנו לדירה, והפעם אבא שלי לא היה צריך לבקש, ארזתי את המזוודות שלנו שלושה חודשים קודם לכן. הפעם, בלי בומר ושמיכי. אותם הכנסתי לארון העץ של אמא שלי ושילחתי אותם ללהבות יחד איתה.
כשאמא שלך מתה, זה הרגע לזנוח את הילדוּת.
בחרתי לעצמי את השם סִייֵנָה. לאבא בחרתי את השם בּילי בּוֹבּ, אבל הרשיתי לו לקרוא לעצמו בּי־בּי. הוא גילגל את העיניים אבל שיתף פעולה. מאחר שאני זכיתי בכבוד לבחור לנו שמות, הוא בחר את העיר. יצאנו אל סיאטל, אבא שלי תמיד רצה לראות את החוף המערבי.
בסיאטל הלך לנו יותר טוב, כל אחד בדרכו. אבא שלי חזר ל"הום דיפו", ולמרות שלא גילה להם שכבר עבד בסניף אחר, נחשב לכישרון טבעי שנסק בשוּרוֹת הניהול. אני נרשמתי לעוד בית ספר ציבורי, עם יותר מדי תלמידים ופחות מדי תקציב, ונבלעתי בין ההמונים חסרי השם, חסרי הפנים, ממוצעי הציונים.
גם נקטתי צעד מרדני ראשון: התחלתי ללכת לכנסייה.
הכנסייה הפרוטסטנטית הקטנה שעמדה לא רחוק מהבית שלנו. הייתי עוברת לידה כל יום, בדרך לבית הספר וממנו. יום אחד שירבבתי את הראש פנימה. ביום השני התיישבתי. ביום השלישי נקלעתי לשיחה עם הכומר.
האם אלוהים נותן לך להיכנס לגן עדן, חקרתי אותו, אם קוברים אותך בשם הלא נכון?
ביום ההוא דיברתי עם הכומר שעות ארוכות. היו לו משקפיים עם עדשות עבות. שיער אפור דליל. חיוך טוב לב. חזרתי הביתה רק אחרי שש, אבא שלי חיכה לי, ועל השולחן לא היה אוכל.
"איפה היית?" הוא שאל בכעס.
"התעכבתי —"
"יש לך מושג כמה דאגתי?"
"פיספסתי את ההסעה. דיברתי עם המורה על תרגיל בשיעורי הבית. אני… הייתי חייבת לחזור הביתה ברגל. לא רציתי להפריע לך בעבודה." ליהגתי בלי הכרה, בלחיים סמוקות, ולא נשמעתי כמו עצמי בכלל.
אבא שלי שלח בי מבט קודר וממושך. "את יכולה להתקשר אלי מתי שאת רוצה," הוא אמר בחטף. "שנינו באותה סירה, ילדונת."
הוא פרע לי את השיער.
התגעגעתי לאמא שלי.
ואז נכנסתי למטבח והתחלתי להכין לנו פשטידת טונה.
השקרים, כך גיליתי, ממכרים לא פחות מסמים. עוד לפני שהבנתי מה קורה, כבר אמרתי לאבא שלי שהצטרפתי למועדון הרטוריקה. הדבר הקנה לי את האפשרות לבלות בכנסייה אחרי הלימודים ללא הגבלה, להקשיב לאימוני המקהלה, לדבר עם הכומר, לספוג את המרחב.
תמיד היה לי שיער ארוך וכהה. כשהייתי ילדה, אמא שלי היתה קולעת אותו בצמה. אבל בגיל ההתבגרות, הטלתי עליו את התפקיד להיות מסך בלתי חדיר שייתלה על פני. יום אחד החלטתי שהשיער שלי מסתיר ממני את יופיו האמיתי של חלון ויטראז', ולכן נכנסתי למספרה בפינה וקצצתי אותו.
אבא שלי לא דיבר איתי שבוע שלם.
וכשישבתי בכנסייה והסתכלתי על האנשים האחרים שבאו והלכו, גיליתי שחולצות הטריקו הגדולות־מדי שאני לובשת קודרות מדי, שמכנסי הג'ינס הרחבים לא מתאימים. היה נעים לי לראות אנשים בצבעים עליזים. היה נעים לי לראות איך הבגדים הצבעוניים מבליטים להם את הפנים ומַפנים את תשומת הלב לחיוכים שלהם. האנשים האלה נראו שמחים. נורמליים. אוהבים. הייתי מוכנה להתערב שהם לא משתתקים לשלוש שניות בכל פעם שמישהו שואל אותם איך קוראים להם.
ולכן קניתי בגדים חדשים. למועדון הרטוריקה. והתחלתי להתנדב בבית התמחוי בכל יום שני בערב — כך דורשים בבית הספר, אמרתי לאבא שלי. כל אחד חייב להשקיע כך וכך שעות של מחויבות אישית בעזרה לקהילה. ובבית התמחוי התנדב במקרה גם צעיר נחמד. שיער חום. עיניים חומות. מאט פישר.
מאט לקח אותי לסרט. אני לא זוכרת איזה סרט זה היה. הייתי מודעת לַיד שהוא הניח לי על הכתף, לתחושה המיוזעת בכפות ידיים, לנשימתי שנעצרה פתאום. אחרי הסרט הלכנו לאכול גלידה. ירד גשם. הוא סוכך עלי במעיל שלו.
ואז, בעודי מכורבלת בתוך המעיל שלו, בריח מי הקולון שלו, הוא העניק לי את הנשיקה הראשונה שלי.
ריחפתי הביתה. מחבקת את עצמי במותניים. מחייכת חיוך חולמני.
אבא שלי חיכה לי ליד הדלת. מאחוריו עמדו חמש מזוודות מאיימות.
"אני יודע מה עשית כל הזמן הזה!" הוא הכריז.
"ששש…" אמרתי והנחתי אצבע על שפתיו. "ששש…"
עקפתי בצעדי מחול את אבי ההמום. ריחפתי אל החדר שלי, זעיר ונטול חלונות. ובמשך שמונה שעות שכבתי במיטה שלי ונתתי לעצמי להיות מאושרת.
לפעמים אני עדיין שואלת את עצמי מה עלה בגורלו של מאט פישר. הוא כבר התחתן? יש לו שניים נקודה שניים ילדים? הוא מספר לפעמים סיפורים על הנערה הכי משוגעת שהוא הכיר? ערב אחד הוא נישק אותה. ביום המחרת היא נעלמה.
כשקמתי בבוקר המחרת, אבא לא היה בבית. הוא חזר בסביבות שתים־עשרה, ודחף לי ליד את תעודת הזהות המזויפת.
"ואני לא רוצה לשמוע אף מילה על השמות," הוא אמר כשהרמתי גבה, אחרי שקראתי שנעשיתי טניה נלסון, הבת של מייקל. "גם ככה להשיג מסמכים מעכשיו לעכשיו עלה הון תועפות."
"אבל אתה בחרת את השמות."
"אלה השמות היחידים שהוא היה יכול לתת לי."
"אבל אתה בחרת את השמות," התעקשתי.
"טוב, טוב, מה שתגידי."
הוא כבר החזיק מזוודה אחת בכל יד. עמדתי איתן בידיים שלובות ובפנים בלתי מתפשרות. "אתה בחרת את השמות, אני בוחרת את העיר."
"כשניכנס למכונית."
"בוסטון," אמרתי.
עיניו נפערו לרווחה. ראיתי שהוא רוצה להתווכח. אבל חוק הוא חוק.
משפחה היא מערכת.
כשכל החיים אתה בורח מהדבר הרע, אתה שואל את עצמך איך תרגיש כשהוא יתפוס אותך בסוף. אני מניחה שמאבא שלי זה נחסך, ההרגשה הזו.
השוטרים אמרו לי שהוא ירד מהמדרכה לכביש, ומונית חולפת הרגה אותו על המקום. העיפה אותו לגובה שישה מטרים. הראש שלו פגע בפנס רחוב, והפנים שלו נמחצו.
הייתי אז בת עשרים ושתיים. סוף־סוף גמרתי לצלוח בקושי שרשרת אינסופית של מוסדות חינוך. עבדתי ב"סטארבּאקס". הלכתי המון ברגל. חסכתי כסף לקנות מכונת תפירה. פתחתי עסק קטן משלי, תפרתי וילונות בהזמנה אישית וכריות קישוט תואמות.
אהבתי את בוסטון. החְַזָרָה לעיר ילדותי לא שיתקה אותי מרוב פחד. אלא בדיוק להפך. בין ההמונים הרוחשים חשתי מוגנת. נהניתי לטייל בפארק הציבורי הגדול, להסתכל בחלונות הראווה ברחוב ניוּבֶּרי. אהבתי אפילו את שובו של הסתיו, התקופה שבה הימים התמלאו ניחוח אורנים והלילות צינה. מצאתי דירה קטנה להדהים בנוֹרְתְ אֶנד, שממנה יכולתי ללכת אל המסעדה של מייק ולאכול קנולי טריים מתי שרק התחשק לי. תליתי וילונות. אימצתי כלבה. אפילו למדתי איך מכינים לביבות תירס מתוקות. ואילו בערבים עמדתי מול החלון המסורג בדירתי שבקומה החמישית, אחזתי את האפר של הורַי וצפיתי בהמוני הזרים שחלפו מתחתי.
אמרתי לעצמי שעכשיו אני אישה בוגרת. אמרתי לעצמי שאין יותר ממה לפחד. אבא שלי הכתיב את העבר שלי. אבל העתיד שלי ברשותי ואני לא אבזבז אותו על מנוסה. בחרתי בבוסטון בכוונה, ואני מתכוונת להישאר בה.
ואז, יום אחד, כל החלקים הצטרפו לשלם. הרמתי את "בוסטון הראלד" וקראתי בעמוד הראשון: כעבור עשרים וחמש שנה, סוף־סוף נמצאה גופתי.

ליסה גרדנר היא סופרת אמריקאית, מחברת רבי מכר רבים, שתורגמו ל-16 שפות. ארבעה מספריה עובדו למסך.

גרדנר כותבת בכל שנה שני ספרים אחד מותחן בשמה והשני רומן רומנטי אירוטי בשם עט. בכל שנה שני הספרים הם רבי מכר של ניו-יורק טיימס, מה שהופך אותה לביליונרית – אמיתית.

בכל שנה היא עושה תחרות / הגרלה בין קוראיה שלה כדי לבחור את שם הנרצח בספרה החדש – היא מבקשת מהם להציע את שמות ומהם בוחרת.

גרדנר מתגוררת בניו המפשייר, והבעלים של קבוצה בליגת נהיגת השטח, שעל פי האגדה היא רכשה אותה כדי לפצוח ברומן עם בעלה – נהג מרוצי שטח. יש להם ילדה וכמה כלבים.

X