מזל של כלב | לרכישה באינדיבוק
מזל של כלב

מזל של כלב

שנת הוצאה: 09/2014
מס' עמודים: 173
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 53

סיפור של אהבה, פרידה וגעגוע. אשה צעירה מתבוננת לילה אחד, ממרחק מקום וזמן, בילדותה ובנעוריה בחיק המשפחה המורחבת, שהכלבים מהווים חלק בלתי נפרד ממנה. ההתוודעות למעגלי החיים ולמערכות היחסים הנרקמות בין גיבורי הספר, וההתמודדות איתם, היא שעומדת במרכז הספר היפה והמעודן הזה. ליאורה ברש מורגנשטרן לא רק עוסקת בסוגיות קיומיות באופן נוגע ללב, אלא שוזרת שְׁתִי של שתיקות בעֵרֶב של קולות, כך שהטון, העוצמה והמקצב מלווים את היצירה הייחודית הזאת מהצליל הבודד הראשון ועד לגוויעת האקורד האחרון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    להבלע אל תוך הספר, כמו להקשיב לנעימה חדשה, בעלת מקצב מיוחד, הנוגעת בך ישר בנימי הנפש.
    אופן הכתיבה המיוחד של הסופרת לקח אותי, בצורה עדינה אם כי תקיפה אל הקיטובים שהחיים מזמנים לנו- שמחה לצד עצב, אומץ לצד הפחד, אהבה לצד הפקפוק בה…
    כל- כך מעודן וכל-כך חד ומטלטל.

    בראבו!!!

  2. :

    ספרה של ליאורה מורגנשטרן "מזל של כלב" כתוב בסגנון של פרוזה שירית, למעשה ליאורה יוצרת בכתיבתה ז'אנר חדש ומרתק של פרוזה לירית. בספר בנוי מוינייטות מתקופת הילדות, שהייתה שלווה, כביכול. עלתה בי אסוציאציה לשירה המרגש של תרצה אתר:"ילדותי הייתה ספינה, שרק כאילו שטה…" בתיאורים מעודנים ורגישים אנו מתחקים אחרי מערכות היחסים במשפחה והכלבים מייצגים את אופני התקשורת השונים של הדמויות. הקריאה בספר דומה להאזנה לקונצרט קאמרי .

  3. :

    אהבתי. מיוחד ביותר.

  4. :

    הספר ריגש אותי,הכתיבה כל מהנה .בקיצור מאוד נהניתי מהחויה לקרוא את ספרך.יישר כח.

הוסף חוות דעת

בקרוב…

1

 

דעתי מוסחת לדירה של סבא, ששנים מושכרת, "עד שאולי יום אחד ארצה לגור בה", כפי שלפני שנים הציעה לי אמא. ואני כאן, בבית שגדלתי בו, במושב בשרון, עם פקעת בבטן, להט ורסיסי קולות ושתיקות שמהדהדים ולא מרפים.

אני קמה מכיסא המנהלים, מתנת אמא לדוקטורט שאני כותבת, לגאוותה ולמגינת ליבו של אבא, שנובר בעיתונים ו"לא מוצא מודעה דרושים פילוסופים… ועל מומחית למטאפורה – אין מה לדבר…"

 

ניגשת לחלון הצרפתי.

פוערת אותו.

הדמדומים פולשים.

המשב של ראשית הסתיו מרענן.

 

בחצר נובח ג'וש, גור הזקונים של סו ושל הצ'מפיון, כלבי הבכור שהלך לעולמו בשיבה מופלגת.

אליו – אני לא יוצאת. גם בקשישותו – כלפיו אני מרגישה אחרת מאשר כלפי הוריו – שלושתם רועים בלגים מסוג גְרוּנֶנְדָל: בגובה ממוצע, עם פרווה שחורה, ארוכה וחלקה, שאצל סו וג'וש חומה בקצוות, וללא אותה המדליה של פלומה צחורה במרכז החזה, ששיוותה משנה הידור לאביו. פנים מחודדות למדי. עיני שקד נבונות, חומות-שחורות. אוזניים משולשות זקורות. וליבי יוצא אל אביו, אל רון יוֹבֵל, כרישומו בתעודות, שכזאטוטה קראתי לו און. ומאז דבק בו השם רון-און.

 

רון, שלימים זיכוהו הישגיו לכינוי הצ'מפיון, היה כבן שנה כשנולדתי. מהיום הראשון, כפי שלא פעם סיפרו לי אמא ואבא, לקח אותי תחת חסותו: כשהייתי בוכה לא היה מרפה משולי בגדם עד שהיו ניגשים אלי. כשהייתי חולה לא מש ממיטתי. ורק משהיה חוזר לשיגרת יומו, ידעו ששבתי לאיתני.

הוא היה שובב. נאמן. מסור. ועם זה קנאי. לא מתחשב. תוקפני. שתלטן. גם כקשיש אפילפטי, כבד ראייה ושמיעה, שנחבט בקירות שהיטיב להכיר, שלא תמיד שלט בצרכים ושהדיף ריחות לא נעימים, הפליא לנצל כל בדל חולשה לשמירת מעמדו. וכך, עד יומו האחרון נותר שליט כל-יכול ובלתי ניתן לערעור.

 

מה השקט הזה?

ג'וש הפסיק לנבוח.

 

אוושוש עלי השלכת הנרמסים תחת כפותיו מעלה את זכר קרקורי לבנה התרנגולת ובנות עדתה. רוברט התרנגול שבילדותי היה השעון המעורר שלי. נחֲרת הצ'מפיון, שלקריאתו של רוברט גם בחורף היה תוחב אף לח וקר מתחת לשמיכה. מלקק את רגלי ואת פני, ובשריטת ציפורניים דוהר לשער להכניס עיתון. מניח אותו על הכיסא של אבא ומזדרז להידחק מתחת לשולחן, דרוך לצ'וּפרים ממני.

בתום הארוחה היה גם הצ'מפיון יוצא למלאכת יומו: לשמור עלי.

כשהיינו מנסים למנוע בעדו, היה חופר, מזדחל מתחת לגדר החיה, ולא פעם מתייצב למשמרתו זב דם.

 

כל עוד הייתי קטנה לא הפריע לי שהתלווה אלי כמעט לכל מקום, להיפך.

 

עם הזמן, מה שנסך בי ביטחון הפך מטרד.

חדירה לפרטיות.

שתלטנות.

רודנות.

רדופה ממש נעשיתי רק משנוכחתי שחוץ מעדי, חברתי הטובה מילדות (שמשוגעת על כלבים לא פחות ממני), יש בעיה: הוא שמח לקראת החברות שלי כאילו הן באו לשחק איתו, והיה קופץ עליהן כמו שהיה מזנק עלינו.

 

בכי לא עשה עליו רושם.

ועוד פחות – מה שאני רציתי.

 

אותו עניין רק דבר אחד:

מה שהוא רצה.

 

וָלא, היה מתנקם.

 

לשיח הסברס הגדל פרא לשמאל השער, שמדי קיץ נותן פריו סגול, מתוק ועסיסי – לא היה יכול. ולא לציפור גן-העדן חדת המקור שעדיין לוהבת בקדמת הבית. וגם לא למטע הזיתים והרימונים, שבקדמתו עץ התאנה אפור הגזע, רחב הנוף, שענפיו מלבינים ועליו מפורצים, שעליו נהג להגיד סבא דני:

"על שכמותו נאמר: 'כל עץ בו נחמד למראה וטוב למאכל'."

 

הצ'מפיון היה מתנכל לשיחים: פוצע שורשי יסמין לבנבן, רותם צהוב, אלמון הודי המחליף לובנו בוורוד מאדים ולַנְטָנָה ססגונית, המשתרגים בגדר החיה. עוקר פרחים עונתיים. משחית את גן הירק. ובמיוחד את ערוגת התבלינים, בבת עינה של אמא, שגם היום היא מטפחת בידיההירוקות.

 

הייתי אז כבת שבע. ולילה-לילה שברתי לי את הראש איך להשתחרר מהצל שלי בלי שיתנקם בגינה.

 

"…שניים שניים באו אל נוח אל התיבה," הבזיק לי באחד הלילות אחד מאותם פסוקים שהיו שגורים בפי סבא: שיהיו לו חבר או חברה משלו, ושלא יהיה תלוי בטובות שלי או של החברות שלי.

 

מרגע שהבזיק, שוב לא הרפה.

וכל פעם נראה לי יותר לעניין.

 

בסופו של דבר העליתי את ההצעה לשולחן ארוחת הערב, שסביבו התנהלו אצלנו השיחות מאז ומתמיד.

אבא הקשיב בפנים חתומות.

"עוד כלב זה עוד ילד, שלא לדבר על הנזק לגינה," פסק.

"זה מצד אחד… מצד שני, אולי שניים ימצאו עניין זה בזה, ויניחו לה," קרצה לי אמא, ופניה התעוו בעווית מצחיקה, כפי שקורה תמיד כשהיא קורצת.

 

סבב השיחות הראשון הסתיים אפוא בכך שידונו בנושא, ויחזרו אלי.

להרבה יותר לא יכולתי לצפות.

 

הסבבים הבאים היו וירטואליים.

ליאורה ברש מורגנשטרן למדה ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, והיא בעלת תואר ד"ר לפילוסופיה. מחלוצות הוראת הפילוסופיה לילדים בישראל. עורכת ספרים וכתבי-עת, עוסקת בייזום ובניהול פרויקטים בתחום התרבותי והעסקי ועומדת זה יותר מעשרים שנה בראש עמותת הליקון לקידום השירה בישראל. מזל של כלב הוא ספרה הראשון.

X