מזוודות | לרכישה באינדיבוק
מזוודות

מזוודות

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 210
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 62
- 30

רומן הביכורים של אילאיל קופלר מגולל סיפור אהבה שנרקם בין וירג'יניה וניצן – נערות תל אביביות בנות שש-עשרה, כשברקע נוכחת כל העת דמותו של אלמוג, טרנסג'נדר בן עשר.

קופלר טווה מציאות סיפורית ספק בדיונית ספק ריאליסטית, שבה גיבוריה אינם זקוקים לבידוק דרכונים כדי לחצות גבולות. הם חוצים את גבולות המגדר, המיניות, הזמן והאהבה בניצוחה של וירג'יניה, הכותבת את סיפור האהבה בזמן אמיתי, בנסותה ליישם את דבריה של הלן סיקסו, "(…) יכולתה של האישה להשיל את עורה ללא חשבון: גוף ללא סוף, ללא 'קצה', ללא 'איברים' עיקריים".

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מזוודות”

בקרוב…

היום הראשון. לָפַתִּי את רצועות ילקוט בית הספר בחוזקה, שלא יברח ממני כמו מזוודה אל המסוע השואב אליו סמלי בית ארוזים היטב בתקווה שישובו לפתע בארץ אחרת, בשפה חדשה. מהחלון נראו השמיים ערניים, משובצי עננים בצורת ספינות השטות הרחק. והאוטובוס היה מכונת הזמן של החיים, וכל נסיעה בו קידמה אותי לאיזו מטרת מקום או יעד גיל, וכל תחנה היוותה מעבר בין תקופות, וכל ישיבה על כיסא: המתנה. ורקדתי קפואה מעט במושבי, מתרגשת לקראת השינוי הצפוי. שיננתי את הדרך כדי לדעת להחיות אותה שוב ושוב, כי אם אין שחזור מדויק של כל טיול, הוא מתפוגג. לא רק הזיכרון שלו אלא המפה בראש, המבחינה בין מקומות שהייתי בהם למקומות שהחמצתי, כי כל רגע שמתקדם הוא אובדן של קיום מציאות בה יכולתי להיות בירושלים, בפריז או אפילו ביפן. ואין מספיק דקות בשביל כל המקומות והדמויות שרציתי להיות והזמן התקדם ולא עצר לשנייה להביט בי, נוסעת.

בהיתי בשעון היד ואז בשעון הפלאפון, מאבדת זיכרון ספרות שראיתי לפני רגע ומתבוננת שוב, מודדת כמה זמן לוקח להגיע אל היעד החדש שלי, לברוח מהעבר אל העתיד, מהאני הישנה אל האני החדשה, זו שלומדת בתל אביב, שלא מחכה בתור הרגיל כשכולם צועדים לבית הספר הקרוב, מרוצים מהקיים ואינם מבקשים פרידות חוזרות ונשנות מן היום־יום הביתי. ובכל סיבוב גלגלים על האספלט התרחק ממני הבית שלי, עם קירות הסלון שלנו שצופו בקולאז' תמונות שצילמה אמא בארצות רחוקות. גשרים וציפורים, הרים ורכבות, שווקים ומכוניות עתיקות, שקיעות.

ופתאום צריבת הצהוב של השמש האמיתית בין כבישי הדמיון והחוץ ומבעד לסנוור נראתה התחנה שלי ואחזתי חזק יותר ברצועות הילקוט ובדמותי החדשה, ומיהרתי לעקוף את הנוסעים האחרים, להגיע ראשונה אל דלת האוטובוס שלי. וכשעצר וירדתי ממנו בקפיצה נבהלתי מרוב התרגשות ומיד התחלתי לשרטט בראשי תמונות עתיד.

דמיינתי את קווי המתאר של תל אביב בתוך הכיתה החדשה שלי, את אווירת חוף הים של ימי שבת וחופשים מתנפצת לשיחות על שירים, תיאטרון ומחול. חלמתי כיתה של רקדניות המתהלכות עם מצלמות וידאו כל היום, מצלמות פיצ'רים דוקומנטריים בזמן עישון סיגריות ארוכות ודקות, כמו בסרטים ישנים. החלפתי שיעורים בפסטיבלים והפסקות בפיקניקים על הדשא, שראיתי כשביקרתי בבית הספר החדש בקיץ. החצר נראתה לי כמו פארק אירופי צבוע בשלווה המאפשרת התחלות חדשות. דמיינתי את הבדידות נמחקת. מיהרתי.

צעדתי, כמעט רצה במעלה הרחוב המוביל מהתחנה אל בית הספר, סופרת משבצות. את עוד לא המתנת במעבר החצייה, שיהפוך בקרוב מעבר פרידה בין יום לצהריים, בין חיבוק ללבד. לו הייתי ממציאה עבורך זיכרונות מהיום הראשון ללימודים, הם היו צבועים לבן של גבינה שמרחת בלי לצאת מהקצוות בתוך הלחמנייה שלך, בצהוב של שרוכי הנעליים שלך, באדום של המברשת הגדולה שמשכת בסבך שערותייך הארוכות, מקווה להפרידן בהצלחה. יומך הראשון היה ודאי רגוע, שלו, איטי. אולי חיפשת את המפתח של הבית מתחת לערימת המגזינים לעיצוב, שנחו בתפזורת על שולחן הסלון. אולי מצאת אותו ולא הסתכלת על השעון כשהתקנת את רצועות הילקוט שלך, שיצאו משיווי משקלן. אולי נעצרת להתבונן בפרפר הכחלחל שהתיישב על השידה מתחת לחלון הפתוח בחדרך, כשהלכת לסגור את דלתו. לחשת לו, שלום. כשיצאת מביתך תהית ליד מי תשבי, מי יהיו המורות החדשות והאם שירה זכרה להחזיר לך את הדיסק שהשאלת לה. אולי חשבת גם על ההחלטה להישאר באותו בית ספר שגרם לך לתנועות מונוטוניות וחיוכים ללא רגש. אולי אפילו הלכת לידי במעלה הרחוב המוביל לבית הספר ולא הבחנו האחת בשנייה, ולמה שנבחין. אולי חלפתי על פנייך חסרת נשימה, ממהרת לעקוף את הזמן אך מפחדת להביט סביב, מיומנת שלא להיתקל באף מכשול בדרכי.

והנה שער בית הספר הגדול. וללא בידוק דרכונים חציתי את גבול היבשת החדשה ומיהרתי לעלות במדרגות הלבנות לעבר הקומה השלישית. זיהיתי את הדלת הנכונה ונכנסתי. בחרתי שולחן בכיתה הריקה שאליה הגעתי ראשונה, חוששת שדבר מה השתבש, אולי התבלבלתי ביום או בהזדמנות ועוד רגע יתברר כי חלה טעות ועליי לחזור לחיי הקודמים, היות ואין מי שיאכלסו את סצינות החיים החדשים שהתעקשתי לְבַיֵּם. הוצאתי מתוך מזוודת התיק מחברת, קלמר חדש, שני ספרים, מחזיק מפתחות עם תמונה של ג'ון לנון ובקבוק מיץ תפוזים. הדקות המהבהבות בשעוני התקדמו ועם כל הבזק ספרה מתחלפת, שקעתי עוד ועוד לקצב תנועת ידי המשרטטת במחברת קו ההולך ומתפתל סביב עצמו, חסר תכלית אך ממאן להסתיים. שרטטתי פרחים ופרפרים במחברתי ואז פתחתי את הספר העליון שנח על שולחני. קראתי את סטפני ורייצ'ל ביומן הראשון בחטיבת הביניים. הכרתי את הספר בעל פה, זו הייתה הפעם העשרים ושלוש בה קראתי אותו. קיוויתי כי המילים המוכרות ינחמו את רגע הפחד מן השינוי הצפוי. התרכזתי באותיות, מקווה למלא בנוכחות רצויה את המאיים.

 

רק לאחר הצלצול התחילו להיכנס עוד ועוד ילדים שלא הכרתי ולא שאלו לשמי. ידעתי שרובם מכירים מחטיבת הביניים. הקשבתי לשיחות. מחמאה על חולצה חדשה. שאלה על מסיבת סוף החופש הגדול. צחקוקים לגבי בחירת מקום הישיבה

אילאיל קופלר (27), אשת חינוך, בוגרת התכנית ללימודי נשים ומגדר והמחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב. בתום שנת לימודים אחת במחלקה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון, פרשה מלימודיה כדי להתמסר לכתיבת ספר זה.

X