מורם מעפר | לרכישה באינדיבוק
מורם מעפר

מורם מעפר

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 359
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42
- 71
- 42

תרגומו לעברית של 'מורם מעפר', ספר מוקדם ומפסגות היצירה של "גדול סופרי העולם" (לפי הרולד בלום), חתן פרס נובל לספרות, ז'וזה סאראמאגו, הוא לא פחות מחגיגה. 

מפי העורך:

מוּרם מעפר' היכה גם אותנו בתדהמה. ידענו על הרומאן הזה שהוא סאראמאגו שלפני סאראמאגו; את הפריצה הספרותית שלו, העולמית, שאחריה באה מרבית כתיבתו, עשה סאראמאגו בגיל שישים (1982), ב'דברי ימי מנזר', ואחר־כך, במשך 27 שנה, באו עוד 12 רומאנים (כולם ראו אור אצלנו בתרגומה הבלתי־נשכח של מרים טבעון). הם שהקנו לסאראמאגו את מקומו היציב בקנון הספרותי המערבי. עד גיל שישים, ידענו, הוא הדפיס רק שלושה רומאנים. הראשון שבהם, 'אדמת החטא', הופיע כשהיה בן 25 (1947), אך השלישי, 'מוּרם מעפר', ראה אור רק כשהיה בן 58 (1980).

שלושה עמודים ראשונים של הרומאן חולפים עד שאומר המסַפר: "את כל זה אפשר לספר בצורה אחרת" – ואז, כמעט בבת־אחת, קם וניצב לפנינו אופן שיחתו של המספר, סגנון הסיפור האופייני לסאראמאגו, במלוא בשלותו ושִׁפעתו. כאן הוא המציא אותו. ההתפעלות מכישרון התיאור והסיפור שיש לאיש הזה עוד גוברת בגלל הרעננות שבראשוניות, כאילו הזדמַנו להופעת בכורה של מישהו לא ידוע שברור לנו מיד שהוא עתיד להיות כוכב אדיר.

'מוּרם מעפר' הוא רומאן פנורמי, ריאליסטי־אקספרסיוניסטי, העוקב, לאורך למעלה מ־80 שנה (עד 1975), אחרי ארבעה דורות של משפחת מַאוּ־טֶמפּוּ (פירוש שמם הוא: מזג־אוויר גרוע), ואחרי הסובבים אותם, הפועלים שכירי־היום ב"לטיפונדיה" – חבל האחוזות החקלאיות הגדולות שבאזור אָלֶנטֶז'וּ, בדרום פורטוגל. בשנים האלה הפכה המונרכיה לרפובליקה, נפוצו שמועות על שתי מלחמות ענק שהתחוללו בכל אירופה, פרצה הדיקטטורה בפורטוגל, אך המאורעות הלאומיים והבינלאומיים לא באמת חדרו ללטיפונדיה, שהפועלים החלכאים והנדכאים שלה, העובדים תמורת שכר רעב מחשיכה עד חשיכה – אם אינם בכלל מחוסרי־עבודה – נאלצו להתמודד בה עם השילוש של בעלי ההון והאחוזות, ה"מולדת" המשתפת איתם פעולה באמצעות המשמר הלאומי האלים שלה, והכנסייה. נגד אלה מופנית האירוניה הסרקסטית של הקוסם הלוחמני סאראמאגו, ברומאן פוליטי שאת דפיו מציפות חמלה ואמפתיה חסרות גבולות כלפי המדוכאים.

בני משפחת מַאוּ־טֶמפּוּ, שאחת לשני דורות צצות אצלם עיניים כחולות נדירות שלא רואים כאן בשום מקום, נבחרו להוליך את עלילת הרומאן בזכות נחישותם ועיקשותם התמות, בזכות הכבוד שהם מעוררים. הם אלו שוודאי הזכירו לסאראמאגו את סבו ואת סיפוריו. ההערצה כלפיהם היא זו שחוללה את "קולו" של המספר, קול שהִתמיד מכאן ואילך אצל הסופר. זהו קול קלֵידוסקופי, שיתופי, מעין מקהלה של דיבורים ודוברים בשברי קולות, במשפטים שנקטעים, בגבולות מחוקים בין קול לקול, בין דובר לדובר, כאילו העם מספר את סיפורו. המספר מחקה דיבור בעל־פה, או נאבק בכללי הכתיבה, לפעמים הוא איש תמים, לפעמים משורר בעל דימויים הרי־תהודה, לפעמים איש חריף החושף את הפרדוקסים הקשורים במסגרות עריצוֹת למיניהן, ולפעמים הוא מאמץ לעצמו פרספקטיבות מפתיעות ושובות־לב (כגון זו של נמלה הצופה בעינויים של אסיר, או של המלאכים התמימים ממרפסת השמיים).

מי כותב היום רומאנים כאלה?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מורם מעפר”

בקרוב…

מה שיש הכי הרבה על־פני האדמה זה נוף. בכל השאר ייתכן מחסור, אבל נוף היה תמיד למכביר, ושפע כזה אפשר להסביר רק כְּנס בלתי־נלאה, כי אין ספק שהנוף קדם לאדם, ובכל־זאת, למרות קיומו רב השנים, הוא עדיין לא אזל. אולי משום שהוא משתנה בלי־הרף: יש עונות בשנה שבהן הארץ ירוקה, באחרות היא צהובה, ואחר־כך היא חוּמה, או שחורה. וגם אדוּמה פה־ושם, בצבע של חֵמר או של דם שהוקז. הכל תלוי במה שנטעו באדמה וּמְגַדלים, או עדיין לא נטעו, או כבר לא, או במה שפשוט צמח בטבעיות, ללא יד אדם, ומת כי הגיע יומו. זה לא קורה לחיטה, שנקצרת בעוד לחלוחית של חיים בקִרבָּהּ. גם לא לאלון השעם, אשר בעודו שופע חדוות חיים, שאינה ניכרת בו בגלל כובד־ראשו, פושטים את עורו. אגב צעקות.
לא חסרים צבעים בנוף הזה. אלא שהוא לא רק צבעים. יש ימים שהם קשים כמו הקור העז ששורר בהם, באחרים אין אוויר מרוב חום: העולם אף־פעם לא מרוצה, ואיך יהיה מרוצה, הרי המוות כה ודאי. וגם לא חסרים ריחות בעולם, גם לא בחבל הארץ הזה, שהוא חלק מן העולם ואף בְּרוּך נוף. אם בסבך השיחים מתה סתם איזו חיה, היא לבטח תדיף את ריח הריקבון של מה שמֵת. וכשאין רוח, בכלל לא שמים לב, גם כאשר עוברים קרוב. אחר־כך העצמות מנוּקוֹת, נשטפות בגשם, נחרכות בשמש, לא משנה להן, ואם היתה החיה קטנה, היא לא תזכה אפילו לזה, כי יבואו רימות וחרקים אוכלי־פגרים ויקברו אותה.
זהו חבל ארץ גדול למדי, אם נלך לערוך השוואות. תחילה גבנונֵי הגבעות, מֵי פלגים כלשהם, כי אלה הנופלים משמיים עלולים להיעצר כשם שהם עלולים להציף, והלאה משם צונחים פני השטח למישור, שהוא חָלק כמו כל כף יד, אם כי כפות ידיים רבות, בגלל מנת חלקן, נוטות להיסגר עם הזמן מרוב הסתגלות לַקַת של המעדר, החרמש או המגל. האדמה. כמו כף היד גם היא חרוצה בקווים ובנתיבים, דרכי המלך, או כבישים ארציים, או רק דרכים של הרשות המקומית השלטת, וצִיַנו כאן שלוש מן האפשרויות כי שלוש הוא המספר הפואטי, המאגי והכנסייתי, וכל שאר קווי־הגורל המשורטטים על האדמה הזאת מוסברים על־ידי תוואי ההלוך־ושוב, עקבות שהותירו כף רגל יחפה או נעל מרופטת ברגבי עפר או בסבך שיחים, בשדה שֶׁלֶף או בין פרחי־בר, בין החומה למִדבר. כל־כך הרבה נוף. אדם שנולד אבוד עלול להתהלך פה חיים שלמים ולא למצוא את עצמו. ולא יהיה אכפת לו למות כשתגיע שעתו. הוא לא איזה ארנבון או גֶחָן שיירקבו בשמש, כי אם נתאר לעצמנו שהרעב, או הקור, או החום, הפילו אותו במקום נעלם מן העין, ושמא איזו מחלה, מאלו שאפילו לא נותנות לך זמן לחשוב על העניין, ועוד פחות מזה לקרוא למישהו, הרי שבכל־זאת ימצאו אותו, גם אם באיחור.
רבים מתו בְּמלחמה ובמגפות במקום הזה ובמקומות אחרים ברחבי הנוף, ואף־על־פי־כן, האנשים שנראים כאן עדיין חיים: יש הטוענים שרק בזכות תעלומה מסתורית, אבל הסיבות האמיתיות נעוצות בקרקע הזאת, בַּלָטיפוּנדיה, באחוזה רחבת־הידיים המשתרעת למעלה על־פני הגבעות ולמטה במישורים, לכל מלוא העין. ואם אינה שייכת לְאחד, היא שייכת לְאחר, לא משנה, כי ההבדל הוא רק עִניינם של השניים, לאחר יישוב סוגיית השלי ושלך: הכל נרשם במשרד הראשי כדת וכדין, גבולות הנחלה בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, כאילו הוכרע הדבר בימי בראשית, שבהם היה הכל נוף עם כמה בעלי־חיים גדולים ובני־אנוש מעטים, מרוחקים זה מזה, וכולם מבוהלים. בימים ההם, ואחריהם, נקבע מה יהיו פני העתיד, לפי איזה נתיבים נפתלים של כף היד תחולק הקרקע הנוכחית בהווה בין בעלי החרב, בהתאם לגודלה של החרב ולכמות הברזל שבה או לחדות הלהב שלה. בעלי הקרקע יהיו, למשל, מלך או דוכס, או דוכס שאחר־כך נעשה השליט המלכותי, או בישוף או ראש־מסדר, או בן לגיטימי או ממזר פרי עינוגים, או צאצא של ידועה־בציבור, כתם שבאופן הזה נשטף והפך למכובד, סנדק של בת שהגיעה לפִרקה, וישנו גם המשנה־למלך שקיבל לרשותו חצי מלכות, ולפעמים סתם זו אדמתי, ידידַי, קחו אותה, אַכלסו אותה לשירותי ולתועלתכם, שִׁמרו עליה מפני כופרים ומפני שאר סוררים.
זרמו להם איפוא הנחלים, ארבע עונות מדויקות בְּשנה, ואלה ודאיות, אף כי מתחלפות. הסבלנות הגדולה של הזמן, והסבלנות הגדולה לא פחות של הכסף, אשר פרט לאדם הוא אַמת־המידה היציבה מכולן, אפילו שהיא מתחלפת כמו העונות. בכל פעם, כפי שידוע לנו, נקנה האדם ונמכר. לכל מאה היה הכסף שלה, לכל מלוכה היה אדם שקנה ומכר תמורת מוֹרַאבִּיטינים, או מארקים של זהב וכסף, או רֵיאָלים, דוֹבְּרוֹת, קְרוּזָאדים, רֵישים, דוֹבְּלוֹנים, או פְלוֹרינים מחוץ־לארץ. מתכת רב־גונית הפכפכה, אוורירית כמו ניחוח הפרח או ניחוח היין: הכסף עולה, יש לו כנפיים רק כדי לעלות, לא כדי לרדת. מקומו של הכסף הוא הרקיע, מקום נישא שהקדושים משנים בו את שמם בשעת הצורך, אבל לא את הלטיפונדיה.
אֵם כבדת דדים, בשביל פיות גדולים ותאוותניים, רֶחֶם, אדמה מחולקת בין הגדול ביותר לגדול, או רצוי יותר, מְחַברת את הגדול לַיותר גדול, בעקבות רכישה, למשל, או ברית, או גנבה מתוחכמת, או פשע בלא כחל ושרק, הירושה מהסבים שלי ומאבי הטוב, מנוחתם עדן. דורות נדרשו כדי להגיע לזה, מי יפקפק שכך יהיה עד קץ הדורות?

סאראמאגו נולד בכפר אזיניאגה ובשנת 1924 עבר עם משפחתו לליסבון בה עבד אביו כשוטר. אחיו בן ה-4 של סאראמאגו, פרנסישקו, מת חודשים ספורים אחרי המעבר לליסבון. על פי עדותו של סאראמאגו לא היו בביתו ספרים כלל, ואת ספרו הראשון הוא קנה בעצמו בגיל 19.

לאחר סיום לימודיו עבר סאראמאגו קורס קצר במכונאות ועבד כמכונאי רכב במוסך. לאחר שעות העבודה היה הולך לספרייה העירונית וקורא ספרים. לאחר נישואיו בשנת 1944 התקבל לעבודה בשירות הסעד הממשלתי. סאראמאגו התחתן עם אילדה רייש בשנת 1944. בתם היחידה, ויאולנטה, נולדה ב-1947.

בשנת 1947 התפרסם הרומן הראשון שלו, "אדמת החטא".

בשנת 1949 פוטר מעבודתו, ומורו למכונאות לשעבר קיבלו לעבודה במפעל מתכת אותו ניהל. בשלהי שנת 1950 התקבל לעבודה בהוצאת הספרים Estudos Cor כמנהל הייצור. עבודה זו אפשרה לו היכרות עם חשובי הסופרים בפורטוגל ועם הדמויות החשובות בעולם הספרות, ודרכו כסופר נסללה לפניו. סאראמאגו שימש גם כמבקר ספרותי במקביל לעבודה זו, עד שנת 1971, אז התמנה לעורך המוסף הספרותי ולאחר מכן לעורך ראשי של העיתון Diário de Lisboa.

מאז הייתה הכתיבה עיסוקו העיקרי. ב-1982 כתב את "דברי ימי מנזר", בשנת 1984 פרסם את "שנת מותו של ריקרדו ריש", ב-1986 את "רפסודת האבן", ב-1987 את המחזה "חייו השניים של פרנציסקוס מאסיזי", ב-1989 את "המצור על ליסבון" ושנתיים לאחר מכן את יצירתו השנויה במחלוקת "הבשורה על פי ישו". ב-1995 התפרסם "על העיוורון", המצליח בספריו.

סאראמאגו זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1998. מאז התפרסם שמו ברחבי אירופה, וכיום הוא זוכה להצלחה רבה בכל רחבי העולם.

בשנת 2003, לאחר צאת ספרו "גאונות: פסיפס של מאה מוחות יצירתיים מופתיים", מבקר הספרות האמריקאי הרולד בלום כינה את סאראמאגו "הסופר החי המוכשר ביותר בעולם החי", "המאסטר" ו"אחד מהענקים האחרונים של הז'אנר הספרותי הנכחד".

סאראמאגו היה חבר המפלגה הקומוניסטית של פורטוגל עד 1969. הוא התגורר בלנזארוט שבאיים הקנריים.

סאראמאגו נפטר בגיל 87 בביתו שבאיים הקנריים.

 

 

מקור- וויקפדיה

X