מורדים | לרכישה באינדיבוק
מורדים

מורדים

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 412
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66
בחירה אחת מובילה לְהַקְרָבָה
הקרבה מובילה לאובדן
אובדן מוביל לעול
עול מוביל לקרב
 
בחירה אחת
עלולה להרוס אותך
 
ספר שני בסדרה שכבשה את ארצות הברית בסערה ומכרה תוך שנה למעלה ממיליון עותקים.
כשבפלגים הסובבים אותה מתעוררת תסיסה, טריס פריור ממשיכה לנסות להציל את אהוביה ואת עצמה. באותה העת היא מתחבטת בשאלות מטרידות על יגון וסליחה, זהות ונאמנות, פוליטיקה ואהבה.
היום שבו מתקיים טקס ההצטרפות של טריס לפלג שבו בחרה היה אמור להיות יום של חגיגה וניצחון; אבל במקום זאת מסתיים יום זה בזוועות איומות. מאבק גובר בין הפלגים והאידיאולוגיות שלהם מוביל למלחמה. ובעיתות מלחמה ייפלו הכרעות, ייחשפו סודות ויתקבלו החלטות מכריעות בלתי הפיכות.
תחושות האשמה טורדות את מנוחתה של טריס. ההחלטות שקיבלה בעקבות הכאב והגילויים החדשים הנחשפים בפניה, מובילות למהפך בחייה. כעת, עליה להשלים עם עובדת היותה מפוצלת, למרות שהיא אינה יודעת איזה מחיר היא עלולה לשלם על כך.
זה ספר המשך לרב המכר "מפוצלים"הוא – כקודמו – מרתק וכובש בעלילתו רבת התהפוכות, בסיפור האהבה ושברון הלב שהוא מגולל, וביכולתו לעורר תובנות לגבי המהות האנושית.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מורדים”

בקרוב…

אני מתעוררת כששמו בפי.
וויל.

לפני שאני פוקחת את עיני, אני רואה אותו שוב מתמוטט על המדרכה. מת.

כתוצאה מהמעשה שעשיתי.

טוביאס כורע מולי, מניח את ידו על הכתף השמאלית שלי. קרון הרכבת מקרטע על המסילה, ומַרְכּוּס, פֶּטֶר וכֵּיילֶבּ עומדים ליד פתח הדלת. אני לוקחת נשימה עמוקה ומחזיקה אותה בניסיון לשחרר קצת את הלחץ המצטבר בחזה שלי.

לפני שעה הרגשתי כאילו אף אחד מהדברים שקורים לי אינו ממשי.

עכשיו אני מרגישה שזה אכן ממשי.

אני נושפת, אבל הלחץ עדיין מעיק בתוך החזה שלי.

"טריס, קדימה," טוביאס אומר ונועץ את מבטו בעיני. "אנחנו צריכים לקפוץ."

כל כך חשוך שאני לא יכולה לראות איפה אנחנו נמצאים, אבל אם אנחנו עומדים לקפוץ מהרכבת אז אנחנו קרובים לגדר, כנראה. טוביאס עוזר לי לקום על רגלי ומוביל אותי לפתח הדלת.

האחרים קופצים זה אחר זה: קודם פטר, אחר כך מרכוס, ואחר כך כיילב. אני מחזיקה את ידו של טוביאס. הרוח מתחזקת כשאנחנו עומדים בקצה הפתח, ואני מרגישה כאילו יד דוחפת אותי לאחור, למען ביטחוני.

אבל אנחנו מזנקים לתוך החשיכה ונוחתים על האדמה הקשה. בעקבות הזעזוע של הנחיתה אני חשה כאב בכתפי, שנפצעה קודם מחדירת הקליע. אני נושכת את שפתי כדי לא לבכות, ומחפשת בעיני את אחי.

"אתה בסדר?" אני שואלת בראותי אותו יושב על העשב במרחק של כמה מטרים, משפשף את הברך שלו.

הוא מהנהן. אני שומעת שהוא מושך באפו, כאילו נאבק לעצור את דמעותיו, ואני מרגישה צורך להסב את מבטי.

נחתנו על העשב קרוב לגדר, במרחק של כמה מטרים מהשביל שעליו נוסעות המשאיות של פלג ידידות, המובילות מזון לעיר, ומשער היציאה שלהן – השער שכרגע הוא סגור ונעול בפנינו. מגדלי השמירה בצד הגדר מתנשאים מעלינו, גבוהים כל כך, שאנחנו לא יכולים לטפס עליהם, ויציבים מכדי שנוכל להפיל אותם.

"אמורים להיות כאן שומרים מפלג אומץ לב," מרכוס אומר. "איפה הם?"

"הם כנראה תחת השפעת הסימולציה," אומר טוביאס, "ועכשיו…" הוא מפסיק. "מי יודע איפה הם, מי יודע מה הם עושים."

עצרנו את הסימולציה – מזכיר לי משקלו של הכונן הקשיח בכיס האחורי שלי – אבל לא השתהינו כדי לראות מה קרה אחר כך. מה קרה לחברים שלנו, לעמיתים שלנו, למנהיגים שלנו, לפלגים שלנו? אין דרך לדעת.

טוביאס ניגש לקופסת המתכת הקטנה בצד הימני של השער, פותח אותה ומגלה מקלדת קטנה.

"בואו נקווה שאנשי פלג אוריינות לא חשבו לשנות את הקומבינציה הזאת," הוא אומר ומקליד סדרה של ספרות. הוא מפסיק בספרה השמינית, והשער נפתח.

"איך ידעת את זה?" שואל כיילב. קולו נשמע מרוגש כל כך שאני מתפלאת שהוא מצליח בכלל להוציא אותו מגרונו.

"עבדתי בחדר הבקרה של פלג אומץ לב, פיקחתי על מערכת האבטחה. שינינו את הצופן רק פעמיים בשנה," טוביאס אומר.

"איזה מזל," אומר כיילב ונועץ בטוביאס מבט זהיר.

"זה לא קשור בכלל למזל," אומר טוביאס. "עבדתי שם רק מפני שרציתי להיות בטוח שאוכל לצאת, להשתחרר."

אני רועדת. האופן שבו הוא מדבר על יציאה – זה כאילו הוא חושב שאנחנו לכודים. מעולם לא חשבתי על זה כך, ועכשיו נראה לי טיפשי שלא חשבתי כך.

אנחנו הולכים בקבוצה קטנה. פטר מצמיד לחזה שלו את זרועו המדממת – הזרוע שיריתי בה – ומרכוס הולך כשידו על הכתף של פטר, נשען עליה. כיילב מנגב את לחייו כל כמה שניות, ואני יודעת שהוא בוכה, אבל לא יודעת איך לנחם אותו או מדוע אני בעצמי לא בוכה.

במקום זה אני מובילה, כשטוביאס הולך לצידי בשקט. ולמרות שהוא לא נוגע בי, הוא מעניק לי תחושת יציבות.

 

נקודות אור קטנות הן הסימן הראשון לכך שאנחנו מתקרבים למפקדה של פלג ידידות. אחר כך מופיעים ריבועים של אור, שהופכים לחלונות מנצנצים. אני רואה קבוצת בניינים עשויים מעץ ומזכוכית. כדי להגיע לבניינים האלה אנחנו צריכים ללכת דרך מטע עצים. רגלי שוקעות באדמה, והענפים מעלי מסתבכים זה בזה, יוצרים מעין מנהרה. פירות אפלים תלויים בין העלים, עומדים לנשור. הריח המתוק החריף של תפוחים רקובים מתערבב באפי בריחה של אדמה רטובה.

כשאנחנו מתקרבים, מרכוס מתרחק מפטר והולך קדימה. "אני יודע לאן ללכת," הוא אומר.

הוא מוביל אותנו כשהוא חולף על פני הבניין הראשון ומגיע לבניין השני משמאל. כל הבניינים, מלבד החממות, עשויים מאותו עץ כהה גס בלתי צבוע. אני שומעת צחוק בוקע מבעד לחלון פתוח. הניגוד בין הצחוק ובין הדממה המאובנת בקרבי ממש צורם.

מרכוס פותח את אחת הדלתות. אלמלא היינו במפקדה של פלג ידידות, הייתי מזדעזעת מהעובדה שאין כאן אבטחה. לעיתים קרובות עוברים אנשי ידידות את הגבול שבין אמון לטיפשות.

הצליל היחיד בבניין זה הוא החריקה של נעלינו. אני כבר לא שומעת את הבכי של כיילב, אבל הרי גם קודם היה שקט.

מרכוס עוצר לפני חדר פתוח, שבו יושבת ג'והנה רֶיֶיס, הנציגה של פלג ידידות, ומסתכלת מבעד לחלון. אני מזהה אותה, משום שקשה לשכוח את פניה של ג'והנה, בין אם ראית אותה פעם אחת ובין אם ראית אותה אלף פעמים. צלקת עבה נמתחת על פניה מהגבה הימנית שלה ועד השפה שלה, וגורמת לכך שהיא עיוורת בעין אחת, וכשהיא מדברת ההגייה שלה פגומה קצת. רק פעם אחת שמעתי אותה מדברת, אבל אני זוכרת. אלמלא הצלקת, היא הייתה יכולה להיות אשה יפה.

"הו, תודה לאל," היא אומרת כשהיא רואה את מרכוס. היא הולכת לקראתו בזרועות פתוחות. במקום לחבק אותו, היא רק נוגעת בכתפיו, כאילו היא נזכרת ברתיעה של אנשי הקרבה עצמית ממגע גופני אקראי.

"החברים האחרים מהפלג שלך הגיעו הנה לפני כמה שעות, אבל הם לא היו בטוחים ששרדת," היא אומרת. היא מתייחסת בדבריה לקבוצה של חברי הקרבה עצמית שהיו עם אבי ועם מרכוס בבית הבטוח. אפילו לא חשבתי לדאוג להם.

היא מסתכלת מעבר לכתפו של מרכוס, קודם על טוביאס ועל כיילב, אחר כך עלי ועל פטר.

"הו, אלוהים," היא אומרת ועיניה מתעכבות על חולצתו ספוגת הדם של פטר. "אני אקרא לרופא. אני יכולה לדאוג לכך שלכולכם תינתן רשות להישאר כאן הלילה, אבל מחר כל הקהילה שלנו תצטרך להחליט לגבי העניין. ו…" – היא מסתכלת על טוביאס ועלי – "הם כנראה לא יתלהבו מהנוכחות של חברי אומץ לב במפקדה שלנו. אני כמובן מבקשת שתמסרו לידי את כל כלי הנשק שבידיכם."

אני תוהה פתאום איך היא יודעת שאני שייכת לפלג אומץ לב. הרי אני לובשת עדיין חולצה אפורה, את החולצה של אבי.

ברגע זה הריח שלו, שהוא תערובת של סבון וזיעה, נישא באוויר וממלא את אפי, והווייתו ממלאת את כל ראשי. אני מאגרפת את ידי כל כך חזק שהציפורניים שלי פוצעות את עורי. לא כאן. לא כאן.

טוביאס מוסר את נשקו, אבל כשאני שולחת יד לאחור כדי להוציא את הנשק המוסתר שלי, הוא תופס את ידי ומרחיק אותה מגבי.  אחר כך הוא משלב את אצבעותיו באצבעותי, כדי לכסות על מה שעשה זה עתה.

אני יודעת שזה נבון להשאיר בידינו את אחד האקדחים שלנו. אבל אם הייתי מוסרת את האקדח שלי הייתי חשה הקלה.

"שמי ג'והנה רייס," היא אומרת, מושיטה לי את ידה ואחר כך מושיטה אותה לטוביאס. זאת הדרך שבה אנשי אומץ לב מברכים איש את רעהו. אני מתרשמת מהמודעות שלה למנהגים של פלגים אחרים. אני תמיד שוכחת כמה מתחשבים אנשי ידידות באחרים, עד שאני רואה את זה בעצמי.

"זה טו…" מרכוס מתחיל, אבל טוביאס מתערב בדבריו.

"שמי פור," הוא אומר. "זאת טריס, זה כיילב וזה פטר."

עד לפני כמה ימים, 'טוביאס' היה שם שרק אני הכרתי בקרב אנשי אומץ לב; זה היה החלק מעצמו שהוא נתן לי. אני זוכרת מדוע הוא הסתיר את השם הזה מהעולם שמחוץ למפקדה של אומץ לב. זה שם שקושר אותו למרכוס.

"ברוכים הבאים למתחם של ידידות." עיניה של ג'והנה נעוצות בפני, ועל פניה עולה חיוך עקום. "בואו נטפל בכם."

אנחנו מניחים להם לטפל בנו. אחות מפלג ידידות נותנת לי משחה – שפותחה  בפלג אוריינות כדי לזרז ריפוי – כדי שאמרח אותה על הכתף שלי. אחר כך היא מלווה את פטר לאגף בית החולים, כדי לטפל בזרועו. ג'והנה לוקחת אותנו לקפטריה, שבה אנחנו פוגשים כמה מאנשי הקרבה עצמית ששהו בבית הבטוח עם כיילב ועם אבי. סוזן נמצאת שם וגם כמה מהשכנים שלנו לשעבר. יש בקפטריה שורות של שולחנות עץ, שאורכם כאורך החדר עצמו. הם מברכים אותנו – במיוחד את מרכוס – כשהם עוצרים את דמעותיהם ומסלקים את החיוכים מעל פניהם.

אני נצמדת לזרועו של טוביאס. אני כורעת תחת כובד משקלם של החברים בפלג של הורי, של החיים שלהם ושל הדמעות שלהם.

אחד מאנשי הקרבה עצמית שם מתחת לאפי ספל ובו נוזל מעלה אדים ואומר, "תשתי את זה. זה יעזור לך לישון, כפי שזה עזר לאחרים לישון. ללא חלומות." 

הנוזל הוא ורוד-אדום, כמו תותי שדה. אני מחזיקה את הספל ושותה מהר. החום של הנוזל גורם לי להרגיש במשך כמה שניות כאילו אני שוב מלאה במשהו. וכשאני לוגמת את הטיפות האחרונות שבספל אני מרגישה רגועה. מישהו מוביל אותי במסדרון, לחדר שיש בו מיטה. זה הכול.

 

ורוניקה רות (נולדה ב-19 באוגוסט 1988) היא סופרת אמריקאית, מחברת הטרילוגיה הדיסטופית רבת המכר "מפוצלים". את הספר הראשון בטרילוגיה כתבה בהיותה סטודנטית רות היא בוגרת חוג כתיבה באוניברסיטת נורת וסטרן. היא מתגוררת בשיקגו ונשואה לצלם נלסון פיץ'.

X