מועדון ה-7 מטר | לרכישה באינדיבוק
מועדון ה-7 מטר

מועדון ה-7 מטר

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים: 265
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20

אחד המהלכים החשובים ביותר בחיינו הוא מציאת זוגיות.

למה כל כך קשה למצוא את האדם הנכון ביותר? למה זה חשוב לסנן את כל אלו שמתאימים פחות? איך בוחרים נכון? ואם כבר בחרנו, איך בונים את זה נכון? ואיך שומרים על זה לאורך זמן? איך קוראים נכון את הסימנים? איך מתרגמים אותם לשפה של המין השני? איך משדרים נכון? המון סימני שאלה, ללא סימני קריאה.

מועדון ה-7 מטר הוא קובץ פיוטי, אמיתי, עמוק ומעמיק המתאר אותנו, את מערכות היחסים שלנו עם בני המין השני ועם עצמנו. ספר ששוזר דרך סיפורים קלילים תובנות על החיים בתוך הזוגיות ומחוצה לה, ספר לא שגרתי שחודר פנימה כדי שנוכל להציב מראה של כנות מול עצמנו ולהבין יותר על הלבד ועל הביחד, ספר שמיישר את סימן השאלה, לסימן קריאה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מועדון ה-7 מטר”

מועדון ה-7 מטר בפייסבוק.

לבד זה רע, ולבד זה טוב

 

אני לבד כבר די הרבה זמן, ואני חוששת שאני מתחילה להתרגל אליו. אל הלבד הזה.. הסיבה שפחות אנשים מתחתנים, ומי שכבר כן, נכנס לסטטיסטיקה די מהר, היא כי אין מספיק לבד. לבד מנקה אותנו. לבד מזקק אותנו. לבד הופך אותנו לבשלים. ואם אין מספיק לבד, אנחנו פשוט לא בשלים. לא מספיק מוכנים.

המין האנושי מצא לו את כל השכלולים האפשריים לא להיות לבד. בלחיצת כפתור אנחנו ניכנס לעולמות של מאות אנשים, חלקם זרים לחלוטין, ונחלוק איתם את התמונות מהקרחנה של אתמול, ימי הולדת של אנשים שמעולם לא פגשנו, ווידויים אישיים קורעי-לב של זרים, ונמחא כפיים וירטואליות לכל מי שימלא לנו את הלבד בקבוצה של חברים לא בוחרים. אלפי אתרי הכרויות יציעו לנו שלל אדיר של פרופילים שימלאו את הלבד, אפליקציות שיחשפו את כל הלבדים שהכי קרובים אלינו, וגם אם הם לא מציעים את המסלול עם ההתחייבות ועם הטבעת, הם לפחות מתחייבים למלא, ללילה אחד, את הלבד הרגעי שלנו. שלהם.

אנחנו ממלאים את הלבד שלנו בסיפוקים קטנים, רגעיים, בנוכחות מפוקפקת שתפקידה להיות קצף חסר משמעות שימלא לנו את הלבד. שחקני ספסל, שממלאים את המקום של האחד. עד שיופיע.. ועד אז הם ייקחו אותנו לסרטים, יזמינו במסעדות, יעבירו אתנו עוד צ׳ייסר, יזרמו לפסטיבל, יסיעו ללילה לבן, יחליפו את המנורה, יורידו את התכנה ויקפצו לפיצה. העיקר שלא נהיה לבד.

לבד זה לא רק רע. כשאנחנו לבד, משהו טוב קורה. כשאנחנו לבד, נוצרת כמיהה. נוצר וואקום. כשאנחנו לבד, וככל שאנחנו לבד ליותר, הצורך הזה, הכמיהה, התשוקה, הופכים להיות כל כך חזקים, שזה כואב. כבר לא בא לך חיבוק. כואב לך חיבוק. לא בא לך כפיות, כל כך בא לך כפיות שזה מעיק. ותמיד, רגע לפני שאת נרדמת, הכאב מתפשט בכל נים, וגיד, ובעורף, ובלחי.

מרגישים את הלבד הזה כשחוזרים לבית ריק אחרי בילוי, והנעליים המכאיבות נבעטות ממך, השמלה שרק לפני כמה שעות הודקה לקימורייך בטקס ארוך מול המראה נפשטת במיאוס, האיפור שצויר בקפידה מוסר בשפשוף מעליב מפנייך הכואבות, וכל האנרגיות שבערו בקרבך רק לפני 5 שעות מתנקזות בבת אחת ומותירות אותך תשושה. ריקה. ואת נכנסת למיטה הקרה, לבד, ומחבקת את הכרית, לבד, ונשכבת לבד על הגב, והלבד נוחת עלייך במלוא העוצמה. את מרגישה וואקום.

צריך את הוואקום הזה. בלעדיו הבסיס לזוגיות לא יכול להיות איתן.

לכל אחד מאתנו יש בלב חדר ששמור למערכות יחסים. ולחדר הזה יש דלת. ואם הדלת פתוחה, מתנדנדת, ואפשר לצאת ולהיכנס דרכה חופשי, בעיה. כל מי שיעבור דרך הדלת הזאת, באותה הקלות שהוא נכנס, הוא יֵצא. ועם הזמן היא תהפוך לדלת מסתובבת שדרכה יחלפו אנשים לתוך אותו חדר, חלק אפילו לא יכנסו. הם יכנסו לרגע, ירגישו שצפוף, ויעשו אחורה פנה קדימה צעד..

אבל כשיש לבד, הוואקום בחדר הזה יהיה כל כך חזק, שהוא ישאב את מי שתפתחי לו את הדלת. והוא יישאב פנימה כל כך, שהוא לא ירצה לצאת משם לעולם.. כשיש לבד, החיבוק שלו יהיה כל כך עוצמתי, כל כך מרגש, כל כך חדש, את תרגישי את הפסים שעל כריות האצבעות שלו כשהן יטיילו לך על הגב, הנשיקה שלו תהיה כל כך רכה, החזה שלו יהיה כל כך עוטף, את לא תרצי שהחיבוק הזה ייגמר לעולם. כשיש לבד, את תרגישי. את תתרגשי. תתלהבי. הלב יפעם מהר, והמילים יתבלבלו, והלחיים יסמיקו, יהיה לך קשה להירדם כשתחזרי הביתה, יהיה לך חיוך מטומטם על הפנים כשתלכי לעבודה, ותרגישי שאת מרחפת כמה סנטימטרים מעל לאדמה.

לבד זה גם מסוכן. כי לבד זה כמו הנעל המכאיבה שצריכה להתרגל לרגל שלך, אבל בסוף הרגל שלך מתרגלת אליה. למרות שהיא לא נוחה, ולמרות שהיא מכאיבה לך עד זוב דם, את תתרגלי לכאב הזה. וכשתבחרי בבוקר את הנעליים להיום, את תבחרי אותן. למרות. והכאב ירגיש בהן נוח, והצר לשגרה, עד שעצמותייך יתיישרו לצורתן, ועורך יתעבה לחדותן. מיליוני כפות רגליים פצועות ומיליארדי בהונות עקומות מעידות שאנחנו בסוף מתרגלים לכאב. גם ללבד בסוף אנחנו מתרגלים. לא הוא מתרגל אלינו.

אני פוחדת להתרגל ללבד. אני חוששת להתרגל לכאב הזה. לנוח המוזר הזה. לשגרה המסוכנת הזאת. לזה שאין צורך להתחשב באף אחד, ולא צריך להתלבט עם אף אחד, ואני קובעת את הלו"ז, ורק אני מחליטה עליי, ורק הסבונים שלי במקלחת, ויש לי את הארון רק לעצמי, ואני יכולה לישון באלכסון, ולשלוט בשלט, אבל אני חוששת שהוא יגדל עליי הלבד, ירצה להישאר, ואני ארצה אותו, ונחיה יחד לעולמים. אני והלבד.

אומרים שאם שמים צפרדע בסיר מים רותחים היא תנתר החוצה. אבל אם נחמם את המים לאט היא תישאר שם עד שלא תוכל לסבול את החום, אך אז כבר לא יהיה לה את הכוח לנתר החוצה והיא תגווע במים החמים. וכך אני מרגישה.. ישנה נקודה, שבה אני עדיין צלולה, עדיין מפוכחת, רגע לפני שאני נרדמת לתוך הלבד הזה, שוקעת לתוך הנמנמת החמימה הזאת, רגע לפני ששריריי הופכים רפויים ויש בי עדיין מספיק כוח להיחלץ מהלבד הזה, ולאזור כוחות ולאזור אומץ, ולנתר החוצה.

ואני חושבת שהיא הגיעה, הנקודה הזאת. לא רוצה יותר לבד..

בקרוב…

X