מועדון המתאבדים | לרכישה באינדיבוק
מועדון המתאבדים

מועדון המתאבדים

שנת הוצאה: 09/2016
מס' עמודים: 120
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50.4
- 37

פרשת הרפתקות קצרה בשלושה פרקים המתרחשת בלונדון ובפריז.

גיבורה, הנסיך פלוריצל איש בוהמיה, המבקר באנגליה עם שלישו הנאמן הקולונל ג'רלדין, מסתבך שם בשערוריית רציחות ושם לו למטרה להעניש את האשם בהן.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מועדון המתאבדים”

בקרוב…

בעת שבתו בלונדון קנה הנסיך המצוין פְלוֹריצֶל איש בּוֹהֶמיה את לבם של בני כל המעמדות בהתנהגותו המקסימה ונדיבותו הנבונה. הוא היה אדם לא רגיל גם על פי מה שהיה ידוע עליו, וזה לא היה אלא מעט שבמעט ממה שעשה באמת. הגם שהיה בעל מזג שלֵו ובנסיבות רגילות קיבל את העולם בדרך כלל בקור רוח פילוסופי כאחד מעובדי האדמה, לא היה נסיך בוהמיה נטול נטייה לדרכי חיים הרפתקניות ויוצאות דופן יותר מאלה שנועד להן מלידתו. מפעם לפעם, כשהייתה יורדת עליו רוח נכאה, כשלא היה מחזה מבדח לצפות בו בשום תאטרון מתאטראות לונדון וכשעונת השנה לא הייתה טובה דייה לעיסוק בספורט השדה לסוגיו, ספורט שגבר בו על כל המתחרים, היה מזמן את איש סודו ורב־הסייסים הקולונל ג'רלדין ומצווה עליו להכין את עצמו לערב של שוטטות. רב־הסייסים היה קצין צעיר אמיץ לב ואפילו נועז. מקבל היה את הבשורה בהנאה רבה וממהר להכין את עצמו לקראת הערב הזה. ניסיון רב־שנים וראייה של צורות חיים שונות הקנו לו מומחיות יחידה במינה בהתחפשות: הוא ידע לא רק להתאים את פניו ואת אורחו ורבעו אלא גם את קולו וכמעט גם את מחשבותיו לאלה של כל מעמד, אופי או אומה, וכך הסיט את תשומת הלב מן הנסיך ויכול למצוא לשניהם אפשרות כניסה אל חוגי חברה מוזרים. הרשויות לא הוכנסו אף פעם בסוד ההרפתקות האלה. אומץ לבו קר המזג של זה וכושר האמצאה והנאמנות האבירית של חברו העבירו אותם כמה מצָרים מסוכנים, ועם הזמן הלך וגבר ביטחונם בעצמם.
ערב אחד בחודש מארס הניס אותם מטח עז של גשם מעורב בשלג אל בָּר של צדפות סמוך מאוד לכיכר לֶסטֶר. קולונל ג'רלדין היה לבוש כאדם הקשור לעיתונות שירד מנכסיו, ואילו הנסיך שינה, כרגיל, את מראהו בהדבקת זקן לחיים וזוג גבינים גדולים. אלה שיוו לו מראה מרושל, מראה של מי שהִרבּה לשהות בחוץ, שלאדם עירוני כמוהו היה תחפושת מושלמת. מוסווים כך לגמו המפקד ובן לווייתו את הברנדי־וסודה שלהם בביטחון.
בר הצדפות היה מלא בני אדם, גם גברים גם נשים, ואף על פי שלא רק אחד מהם היה נכון לקשור שיחה עם ההרפתקנים, לא נראה אף אחד מהם כמי שייעשה מעניין יותר בהיכרות קרובה. לא נכחו שם אלא הזיבורית של לונדון והנדושות של חוסר הנימוס, והנסיך כבר החל לפהק, נלאֶה מהיציאה הזאת כולה. ואז נפתחה בתנופה הדלת הסובבת ואיש צעיר ואחריו צמד מלצרים נכנסו אל הבר. כל אחד משני המלצרים האלה נשא קערה גדולה של עוגיות קצפת מכוסה במכסה, שהסירו אותו מיד. והצעיר סבב ועבר בין היושבים שם והציע את דברי המתיקה האלה לכל אחד מהם באדיבות נפרזת. יש מי שקיבלו, צוחקים, את מה שהציע ויש מי שדחו אותו בתוקף, אפילו בגסות. כשעשו זאת, היה הצעיר אוכל את העוגייה בעצמו אגב הערה מבודחת פחות או יותר.
לבסוף פנה אל הנסיך פלוריצל.
"אדוני", אמר, בקידה עמוקה, ובתוך כך הגיש את העוגייה באגודל ואצבע, "התֵיאות לכבד כך איש זר לחלוטין? אני אחראי לטיב המאפים, לאחר שאכלתי אני עצמי שני תריסרים ושלושה למן השעה חמש".
"אני נוהג", ענה הנסיך, "להסתכל פחות במהותה של מתנה ויותר ברוח שהוגשה בה".
"הרוח, אדוני", השיב הצעיר ושוב קד, "היא רוח הֲתוּלים".
"התולים?" חזר אחריו פלוריצל. "ובמי אתה אומר להתל?"
"לא באתי לכאן להרצות את תורתי", ענה זה, "אלא לחלק את עוגיות הקצפת האלה. ואם אעיר שאני בכל לבי כולל את עצמי בהיתול שבעסקה הזאת, אני מקווה שלא תראה בזה פחיתות כבוד ותיענה לי. אם לא, תאלץ אותי לאכול את העשרים ושמינית שלי, ואני מודה שעייפתי מן המאמץ".
"אתה נוגע ללבי", אמר הנסיך, "ויש לי כל הרצון שבעולם להצילך מן הדילמה הזאת, אבל בתנאי אחד. אם ידידי ואני נאכל את העוגיות שלך — שאין לאף אחד משנינו שום נטייה טבעית לכך — נצפה שתארח לנו לארוחת הערב, כמין פיצוי".
הצעיר נראה מהרהר בזה.
"יש לי עדיין תריסרים אחדים בידי", אמר לבסוף, "והדבר ידרוש ממני לבקר עוד בכמה ברים קודם שהמעלל הגדול שלי יושלם. הדבר יימשך זמן־מה, ואם אתם רעבים —"
הנסיך קטע את דבריו במחווה של נימוס.
"ידידי ואני נתלווה אליך", הוא אמר, "כי כבר מצאנו עניין רב בדרך הנעימה שלך לבלות ערב. ועכשיו, שתנאי השלום נקבעו, הרשה לי לחתום על האמנה בשם שנינו".
והנסיך בלע את העוגייה בסבר פנים שטוב ממנו לא יעלה על הדעת.

רוברט לואי סטיבנסון (1850-1894) הוא סופר סקוטי. מחברם של היצירות הקלאסיות ד"ר ג'קיל ומר הייד (עם עובד, 1996),  אי המטמון ו-סיפורים מים הדרום (עם עובד, ספריה לעם, 1995).

 

X