מוסיקה - סיפורים | לרכישה באינדיבוק
מוסיקה – סיפורים

מוסיקה – סיפורים

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 160
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

"מוסיקה" הוא קובץ סיפורים ראשון של חמוטל בר-יוסף – משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות.

על "מוסיקה" כותב גד קינר: "לקובץ הסיפורים הראשון של המשוררת, החוקרת והמוסיקאית המוערכת ועטורת הפרסים, חמוטל בר יוסף, הבוחן בדקדקנות מיקרוסקופית רגישה וחושפנית וינייטות מיניאטוריות של מקטעי מציאות ישראלית שבין הריאליסטי לסוריאליסטי; טרגדיות או מלו-קומדיות קטנות — זעירות, צ'כוביות בצביונן האוהד-מנוכר, מעורב-מרוחק — של החיים."

הספר זיכה את בר-יוסף בפרס אס"י (איגוד הסופרים הכללי) לשנת 2012.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מוסיקה – סיפורים”

ביקורות נבחרות

סיפור חייה הדרמטי של הכותבת בהארץ

 

על הספר במגזין "אימגו"

 

יוני ליבנה על הספר בידיעות אחרונות

דברים יפים

בעלי אוהב את הים. – תסתכלי ותראי כמה שהוא יפה, כל יום יש לו צבע אחר, ריח אחר, הוא אומר לי כל שבת ומנשק אותי בשעה שבע ורבע בבוקר, כשאנחנו רצים על החוף, כל שבת כמעט הוא אומר לי את זה. אבל אני ממשיכה לאהוב את העיר שעל ההר. מהיום הראשוןשבאתי אליה מהכפר ללמוד במכון הגבוה להנדסת מזון הרגשתי את הדבר הזה שכאילו האוויר מרים אותי למעלה כל הזמן ואומר לי: זהו. הרגשתי כאילו שאני בחלום. אין טרקטורים, אין זבובי בקר. הכול מאבן. אבל בעלי אוהב את הים וחוץ מזה הוא עובד בבית חרושת מקומי למזגנים, אז גרנו וגרנו בשיכון שעל יד הים. יום אחד אמרתי: מספיק. אני משתגעת מזה. אין פה שום יופי. בוא נעבור למקום אחר. אמרתי לו: בעיר שעל ההר אני נהיית צעירה רק מלנשום את האוויר, השיכון הזה לא מתאים לאישיות שלי, אני חיה כאן כאילו במדבר, איזה מין חיים אלה, בכיתי ועישנתי. תיסע לעבודה שעה-שעתיים ותחזור. בשבת ניסע לים. [לאחד עם הפסקה הבאה]הילד אוהב קוקה קולה, את הכלב ואת הפעולות של הצופים. הבטחתי לו שגם בעיר שעל ההר יש קוקה קולה ויש צופים. הבטחתי שהכלב יאהב את העיר שעל ההר. הבטחתי לו שלג. אני משתדלת לחנך אותו שגם כן יאהב דברים יפים.

בעיר שעל ההר הרכבת צפרה כמו בסרטים. האוויר היה טרי וקריר. הירוק של הברושים היה אפור, בגון האבן. הצלצול של שעון הקיר שלנו נהיה פתאום כמו צלצול של פעמון. בעלי אמר שזה בגלל שהתקרה בבית שקנינו יותר גבוהה. ביום הראשוןהכלב ברח וכשחזר התברר שהורעל, וגם התווכחנו הרבה בעניין הצבע של הסורגים, בסוף הוא הסכים אתי ששחור זה יותר סטייל מתכלת. היה כבר מאוחר בלילה, ולמחרת הוא היה צריך לקום מאד מוקדם כדי לנסוע לעבודה שלו במזגנים. – אני לא אוהב לריב, אמר והתהפך אלי עם הגב.

אחר כך התחילו קולות מוזרים מעל התקרה, שהפריעו לנו להירדם. כאילו שמישהובונה מגדלמקוביות עץ, מפרק אותו ושוב בונה. עלינו לקומה השנייה. הייתה הבחורה שעמדה ליד הכיור, לבושה בווקמן, ביקיני, סינור וכפכפים לבנים, לעסה מסטיק והתנועעה לקצב המוסיקה. היא הייתה דופקת עם הכפכפים על הרצפה, והיה הבחור, עם תחתונים שחורים וכפכפים לבנים גם כן, שהחזיק אותה במותניים מאחורנית. הצגתי את עצמי יפֶה בתור השכנה החדשה, ובעלי הציע שאנחנו נקנה לשניהם נעלי התעמלות כדי שיהיה לנו שקט. הבחור הקשיב עם כל הכבוד, שתק זמן-מה, ולבסוף אמר באטיות ובקול שיצא כאילו מהאף: זה לא בא בחשבון. אנחנו בכפכפים מאז ומתמיד. זה הסטייל שלנו. והבחורה אמרה: זה מה שמתאים לאישיות שלנו, ולעסה את המסטיק בפה סגור. והבחור אמר: זה מה שאנחנו אוהבים. ככה זה יפה בעינינו. אין מה לעשות.

בבוקר שמעתי בחוץ, מצמרות האורנים, קולות של עורבים, ויחד אתם קולות יותר גבוהים אבל גם כן מאד צרחניים: ציו-ציו-ציו. יצאתי לגינה, ועל ראשי התפזרו פירורי לחם. הסתכלתי וראיתי שהשכנה מהקומה השלישית מנערת דברים. היא ניערה את כותנת הלילה שלה, שהיה לה צבע ורוד דהוי נוטה לצהבהב. אחר כך היא ניערה שתי שקיות ניילון. אחר כך חזייה בעלת ממדים עצומים, אחר כך קופסה גדולה מפח, של ביסקוויטים כנראה. לכל דבר שניערה היה רעש מיוחד משלו. היא חייכה והשיניים התותבות שלה הבהיקו בשמש. אחרי שגמרה לנער ולאוורר את הכול שפכה לגינה קערה מלאה עיסה של חלה רטובה וקראה שוב: ציו-ציו-ציו!

– אולי תפסיקי את זה, לנער ולאוורר! לנער ולאוורר! נשמע מתוך הבית קול של גבר זקן.

– מה יש? לא טוב לנער ולאוורר? לא יפה? אני אוהבת את זה! אני אוהבת את זה! ענתה לו בקול גבוה וצרחני. גבר שלא יודע להעריך שום דבר טוב, קראה אלי מעל המרפסת, לא עוגות, לא לביבות, רק מרק ירקות ולֶבֶּן. זה כל מה שהוא אוהב לאכול. שום דבר אחר הוא לא יכול לאכול. היית צריכה לראות איך אבא שלי היה אוכל: שׂם על שיפוד דג מלוח אנשובי חריף, בתוך האש, מסובב-מסובב ובולע, ממלא כוס של תה עם פאסטיס ובולע. וזה – מהבוקר הוא אומר שיש לו אבנים בבטן וטעם לא טוב בפה ודפרסיה. תמיד דפרסיה. לא יודע מה זה צחוק, לא יודע מה זה שמחה. לא שייך לנוף הזה בכלל.

– אל תשימי לב אליה, קרא אלי בעלה, שגם הוא יצא למרפסת. יש לה מחלת רוח, שבעים אחוז, עם תעודה. אני צריך דיאטה והיא רק מטגנת לביבות על שמן שרוף. כאילו שאני לא קיים. פעם הייתי מתפוצץ מזה. עכשיו כשהיא מתחילה לצעוק אני הולך לי מהבית, הולך לבית הכנסת, הולך לחבר שלי הסנדלר. מה יש לי לעשות בבית. תלמדי ממני.

לידי על המדרכה, פיו נודף חמצמצות של צנצנת פרחים שלא החליפו לה את המים, המשיך: איך אני יכול ליהנות מאוכל? הכול כואב לי כשאני אוכל, הפה כואב לי. תסתכלי על הלשוןשלי. נ – ה! הוא עוצם את עיניו ושולח לעומתי את לשונו האפורה-לבנה כמו עכבר.

ומהקומה השלישית ליוו אותו הצריחות שלה: שילך לבקר את החברים שלו, גבר שלא יודע ליהנות משום דבר. רק לריב – זה מה שהוא אוהב. אני – אותי כולם אוהבים. הילד שטיפלתי בו בשנה שעברה אמר לי: כשנהיה גדולים נתחתן. אבא שלי – הוא אהב אותי באמת. אני הייתי הולכת במדרכה, חוזרת מבית הספר, ואבא שלי במדרכה ממול, לא קורא ליאפילו, רק הולך ומסתכל עלי: תראו כולכם איזה בת יפה יש לי. לפני שמת סיפר לי את זה, הייתי אז בת שש-עשרה. אז כשאני הולכת ברחוב, תמיד כשאני הולכת ברחוב, אני יודעת שהנה הוא הולך ומסתכל בי מהמדרכה השנייה וחושב לעצמו: תראו כולכם איזו בת יפה יש לי. ואני גם עכשיו ישלי צבע לארע בלחיים. מי יגיד שאני בת שישים ושבע? ואני עוד מתכוננת לחיות, אפילו עד מאה ועשרים! מה יש, זה לא טוב? לא יפה?

בערב דפקה בדלת. שׂערה האפור פרוע, שפתיה רועדות, ממלמלת: טלפון, בית חולים, מגן דוד אדום. צלצלתי למגן דוד אדום ועליתי אִתה לקומה השלישית. היה שם ריח חזק ומוזר, לא של מרקממעיים של תרנגולות, לא של בצק שמרים ששכחו לאפות אותו, לא של רפת כשהפרות חולות, אני לא יודעת איזה ריח זה היה. על הקירות המוכתמים היו מודבקות פיסות גזורות של טפטים ועליהן צילומים של דמויות מטושטשות זקופות ומחייכות בחוצפה. שלולית קטנה של דם הייתה על הרצפה במקום שעמד השכן ורכס את מכנסיו בידיים רועדות. אני הולך למות, אמר לי. הרגליים כבר קרות.

היא כאילו מחאה כפים והתחילה לסטור לעצמה על הלחיים: ככה וככה, עוד, עוד, עוד, תיכף גם לי יירד דם, תיכף גם אני אמות. אתה תראה! לא תשאיר אותי לבד! והיא מחבקת אותו וגוררת אותו לחדר המדרגות בעזרתי. הוא מניח את ראשו על כתפה ועוצם את עיניו. הרגליים לא הולכות אלא נסחבות על הרצפה, כאילו קשורות.

האמבולנס כבר חיכה סמוך למדרכה. הוא פקח את עיניו, הסיר את שעונו ונתן לה למשמרת. רגע התלבט בקשר למשקפיים, ולבסוף נתן לה גם אותם. היא נבהלה וחיבקה אותו בכל כוחה.

– חי שתחזור לי, אתה שומע?! צרחה פתאום בכל כוחה.

– חי שתחזור לי! חזרה וייבבה, מחבקת את מותניו ואת בטנו. רגלו האחת כבר הייתה על מדרגת האמבולנס, והיא קלטה פתאום את ראשו בשתי ידיה, סובבה את צווארו כלפיה ונשקה לו על הפה, על השפתיים, נשיקה ארוכה וחזקה, מדביקה את שפתיה אל [גדעון1] שפתיו במצמוצים, כאילו שהיא רוצה לקחת לו את הטעם של הבוץ ולהשאיר אצלה.

– חי שתחזור לי! המשיכה ליילל כשראתה שהאמבולנס מתרחק, וטלטלה את ראשה אנה ואנֶה כמו ממטרה. – אני אוהבת רק שהוא בבית, ייבבה באוזני. את יודעת, אנחנו אפילו לא נשואים. זה בגלל הביטוח. אם אוהבים אז אוהבים, זה עניין של אישיות, לא ככה? אמרה, הציתה לעצמה סיגריה ובאנחה עמוקה נשמה ונשפה את העשן. הרגשתי שראשי מסתחרר ושגם אני מוכרחה לעשן. לקחתי ממנה סיגריה והיא שילבה את זרועה בזרועי ונלחצה אלי.

בשבת ירד שלג. כל הבוקר עמדתי ליד החלון עם הילד והדלקתי סיגריה בסיגריה. בעלי המשיך לישוןעד הצהריים. הילד היה חולה באנגינה וכאילו באבל על הכלב שהורעל. הצעתי לו קוקה קולה והוא לא רצה. הסתכלנו באדים שהיו נדחפים בכוח רך כלפי מעלה מגזע העץ הכרות שבחצר, והרגשתי שאנחנו קלים וכאילו גם כן מתאדים.

חמוטל בר-יוסף נולדה בשנת 1940 בקיבוץ תל-יוסף, ועד 1948 גרה בבית אלפא, תל-עדשים, בית זרע, כפר ורבורג ועין ורד, לאחר מכן בתל-אביב, בת-ים ומשנת 1976 גרה בירושלים.

בר-יוסף עבדה כמורה לספרות בבי"ס תיכון ובאגף לתכניות לימודים של משרד החינוך. החל מ-1987 ועד לפרישתה ב-2003 לימדה ספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. בשנים 2005-1997 הייתה עמיתת מחקר במכון הרטמן בירושלים. בעלת דרגת פרופסור מן המניין.

בר-יוסף פרסמה 11 קובצי שירים, ספר ילדים וסיפורים. היא תרגמה שירה ופרוזה מרוסית צרפתית ואנגלית. תרגומי שיריה לאנגלית, צרפתית, רוסית, גרמנית, אוקראינית, הונגרית וערבית נדפסו בכתבי עת שונים. בנוסף פרסמה מספר רב של רשימות ביקורת ספרותיות ומסות בענייני תרבות, יהדות ומוסר. במסגרת עבודתה כחוקרת פרסמה שישה ספרי מחקר ספרות ומאמרים רבים, בעיקר בתחום ההקשר הרוסי של הספרות העברית החדשה והזיקה של הספרות העברית החדשה ליהדות ולמיסטיקה. מסות ומאמרים קובצו בספר "קריאות ושריקות".

חמוטל בר-יוסף זכתה בפרסים על ספרי שירה: פרס אקו"ם (1987), פרס קרן תל-אביב (1987), פרס קרן ירושלים לשירה (1990), פרס ויצ"ו לאישה היוצרת (1999), פרס הנשיא (2002), פרס ברנר (2005), פרס עמיחי (2011).

היא תרגמה מרוסית שירים ומסות פילוסופיות של ולדימיר סולוביוב (משמעות האהבה, 2007) ואת "כל כתבי איסאק באבל" (3 כרכים, כרמל 2008).

X