מוניטין מפוקפק | לרכישה באינדיבוק
מוניטין מפוקפק

מוניטין מפוקפק

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 362
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
- 47

סבסטיאן ראד הוא לא עוד עורך דין טיפוסי. אין לו משרד, אין לו שותפים והוא נועל מגפיים מעור תנין. הוא עובד מהוואן שלו, והעוזר שלו, המכונה "פרטנר", הוא גם הנהג ולעיתים קרובות גם שומר הראש שלו.
סבסטיאן מגן על אלה שעורכי דין אחרים אפילו לא מתקרבים אליהם. על נאשם ברצח אכזרי של שתי ילדות קטנות, שהציבור כבר הרשיע עוד לפני שהמשפט החל; על מי שירה, פצע והרג לוחמים של הכוחות המיוחדים שפרצו אליו הביתה באישון לילה בעקבות טעות בזיהוי; ואפילו על בן טיפוחיו, לוחם אומנויות לחימה משולבות שהכה למוות את השופט שהכריז על מנצח אחר. כי יותר משהוא שונא להפסיד – הוא שונא חוסר צדק. והוא שונא גם את הממשל המושחת. ואת התאגידים הגדולים, ואת הבנקים, ואפילו את מערכת המשפט והעמדת הפנים המתחסדת שלה. ובדיוק בגלל זה הם מוכנים לעשות הכול כדי להיפטר ממנו – ואם אפשר לתמיד.
ג׳ון גרישם חוזר עם דרמת בית משפט – ובגדול. דמויות צבעוניות, עלילה מפותלת ומפתיעה וגיבור שובה לב. תענוג אמיתי – לא למעריצים בלבד.
ג׳ון גרישם הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם ‘סחיטה’, ‘ההודאה’, ‘שדרת השקמים’, ‘הרי הפחם׳ ועוד רבים אחרים שיצאו לאור בהוצאת מודן.
“מקסים ומהנה.“ יו.אס.אי טודי

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מוניטין מפוקפק”

בקרוב…

חלק א'

ביזיון

1.

שמי סבסטיאן ראד. אני עורך דין ידוע, אבל לא תראו את שמי מתנוסס על שלטי חוצות ועל ספסלי אוטובוסים או צועק אליכם מדפי זהב. אני לא משלם כדי להיראות בטלוויזיה, אם כי לעיתים קרובות רואים אותי שם. שמי לא רשום בשום ספר הטלפונים. אני לא מחזיק משרד בצורה המקובלת. יש לי אקדח ברישיון, כי שמי ופנַי נוטים למשוך תשומת לב מבני־אדם שנושאים אקדחים גם הם ולא אכפת להם להשתמש בהם. אני חי לבדי, בדרך כלל ישן לבדי, ואין לי סבלנות והבנה הדרושים לשמירה על קשרי חברות. החוק הוא כל חיי, תמיד סוחף ומפעם לפעם גם מספק. לא הייתי קורא לו "פילגש קנאית", כפי שמישהו פעם כינה אותו. הוא יותר דומה לרעיה שתלטנית המחזיקה אצלה את פנקס הצ'קים. אין אפשרות לברוח.
בלילות האחרונים אני מוצא את עצמי ישן בחדרי מוטלים זולים, המשתנים מדי שבוע. אני לא מנסה לחסוך כסף, אלא להישאר בחיים. יש הרבה אנשים שהיו רוצים לחסל אותי ממש עכשיו, ואחדים מהם אמרו זאת בפירוש. בלימודי המשפטים לא מספרים לך שיום אחד אולי תמצא את עצמך מגן על אדם שהואשם בפשע כל כך זדוני, עד שאזרחים רודפי שלום מתפתים לאחוז בנשק ולאיים להרוג את הנאשם, את עורך דינו, ואפילו את השופט.
עלי כבר איימו בעבר. זה חלק מהווייתו של עורך דין נכלולי, תת־התמחות במקצוע שאני פחות או יותר התגלגלתי אליו לפני עשר שנים. כשסיימתי את לימודי המשפטים, היו בשוק מעט מאוד משרות פנויות. בעל כורחי קיבלתי על עצמי משרה חלקית במשרד הסנגוריה הציבורית של העיר. משם עברתי למשרד קטן ולא רווחי שטיפל רק בהגנה על פושעים פליליים. אחרי כמה שנים המשרד הזה נסגר, ואני נשארתי לבד ברחוב, עם רבים אחרים כמוני הנאבקים לצוף מעל המים.
מקרה אחד שם אותי על המפה. אני לא יכול לומר שהוא הפך אותי למפורסם, כי איך, בכל הרצינות, אפשר לומר על עורך דין שהוא מפורסם בעיר של מיליון תושבים? הרבה סוסי עבודה ותיקים חושבים שהם מפורסמים. הם מחייכים משלטי החוצות בעודם מנסים להפוך אותך לפושט רגל, ומתנשאים בפרסומות בטלוויזיה בהציגם ארשת מודאגת מאוד בגלל צרותיך האישיות. אבל הם נאלצים לשלם תמורת הפרסום שלהם. לא אני.
המוטלים הזולים מתחלפים מדי שבוע. אני בעיצומו של משפט בעיירה עלובה, נידחת וענייה בשם מילוֹ, שעתיים נסיעה מהמקום שבו אני גר. אני מגן על מפגר בן שמונה־עשרה שנשר מבית־הספר והואשם בהריגת שתי ילדות באחד הפשעים המרושעים ביותר שראיתי, וראיתי הרבה. הלקוחות שלי כמעט תמיד אשמים, לכן אני לא מבזבז יותר מדי זמן בשאלה אם הם מקבלים את מה שמגיע להם. במקרה הזה, בכל אופן, גארדי לא אשם, לא שזה משנה משהו. זה לא משנה. מה שחשוב במילו בימים אלה זה שגארדי יועמד לדין, יקבל גזר דין מוות ויוצא להורג בהקדם האפשרי כדי שהעיירה תרגיש יותר טוב ותמשיך בחייה. תמשיך לאן בדיוק? תהרגו אותי אם אני יודע, או אם אכפת לי. המקום הזה הולך אחורה כבר חמישים שנה, ועוד גזר דין גרוע לא ישנה את מסלולו. קראתי ושמעתי את הטענה שמילו זקוקה ל"סגירת מעגל", יהיה פירוש הדבר אשר יהיה. רק אידיוט יכול להאמין שהעיר הזאת תגדל איכשהו, תשגשג ותהיה סובלנית יותר אחרי שגארדי יקבל את הזריקה.
תפקידי מורכב ומסובך, ובו בזמן גם פשוט מאוד. המדינה משלמת לי כדי שאספק הגנה ברמה גבוהה לנאשם שנתבע בגלל רצח מדרגה ראשונה, וזה דורש ממני להיאבק, לשרוט ולעורר מהומה באולם המשפט, שבו אף אחד לא מקשיב. גארדי הורשע בעצם ביום שבו נעצר, ומשפטו הוא רק הליך רשמי. השוטרים המטומטמים והנואשים המציאו את ההאשמות וזייפו את הראיות. התובע יודע את זה, אבל אין לו אומץ, והוא משתוקק להיבחר מחדש בשנה הבאה. השופט ישן. המושבעים נחמדים בעיקרון, אנשים פשוטים, קרועי־עיניים מן התהליך וכמהים להאמין לשקרים שהרשויות הגאות שלהם מספקות על דוכן העדים.
בעיר מילו יש כמה וכמה מוטלים זולים, אבל אני לא יכול ללון שם. היו עושים בי לינץ', פושטים את עורי או מעלים אותי על המוקד, או אם היה לי מזל, צלף היה יורה בי בין העיניים והכול היה מסתיים בן רגע. משטרת המדינה מספקת הגנה במהלך המשפט, אבל אני מתרשם שלבחורים האלה ממש לא אכפת. הם רואים אותי כמו שרוב האנשים רואים. אני קנאי נכלולי ארוך שיער, חולני במידה מספקת להיאבק על זכויותיו של הורג ילדים ושכמותו.
המוטל שאני שוהה בו עכשיו הוא 'הֶמפְּטון אין' שנמצא במרחק עשרים וחמש דקות ממילו. הוא עולה 60 דולר ללילה, והמדינה אמורה להחזיר לי את הכסף. החדר הסמוך הוא של פרטנר, בחור גדול וחמוש היטב, שלובש חליפות שחורות ולוקח אותי לכל מקום. פרטנר הוא הנהג, שומר הראש, איש הסוד, העוזר המשפטי, נושא הכלים וחברי היחיד. הרווחתי את נאמנותו כשחבר מושבעים זיכה אותו מאשמת הריגת שוטר סמוי במחלק הסמים. יצאנו מבית־המשפט שלובי זרוע, ומאז לא נפרדנו. לפחות בשני מקרים ניסו שוטרים שלא בתפקיד להרוג אותו. במקרה אחד הם רדפו אחרַי.
אנחנו עדיין בחיים. או יותר נכון, מצליחים להתחמק.

 

ג'ון גרישם (יליד 1955) הוא סופר אמריקאי העוסק בתחום ספרות המתח והספרות הבלשית.  נשוי ואב לשניים.

בשנת 1977 סיים גרישם לימודים אקדמיים בהנהלת חשבונות באוניברסיטת מיסיסיפי סטייט, ובשנת 1981 סיים לימודי משפטים באוניברסיטת מיסיסיפי. במהלך אותן שנים ניהל יומן, נוהג שעזר לו בהמשך בכתיבתו היוצרת.

גרישם הוא אחד הסופרים הפופולריים והפוריים בארצות הברית בעשר השנים האחרונות, וכמה מיצירותיו זכו אף לעיבודים קולנועיים.

X