מומיק | לרכישה באינדיבוק
מומיק

מומיק

שנת הוצאה: 2005
מס' עמודים: 120
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 54
- 29
- 29

בירושלים של סוף שנות החמישים נחלץ מומיק בן התשע, בנם היחיד של זוג ניצולי שואה, לשחרר את הוריו מסיוטיהם. באומץ של מי שאין לו ברירה הוא נאבק לשחרר את ארץ שם מתוך שתיקותיהם, מרסיסי הזיכרונות שלהם, מסיפורי ילדים שהוא מכיר, ומן המיתוסים הישראליים של השנים ההן. הוא נלחם למען הוריו, ועיקר מאבקו הוא בחיה הנאצית, זו שטרפה את חייהם, זו שיכולה לצאת מכל חיה "אם רק יתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים".

זהו סיפור מרגש ומטלטל, הנוגע בפשטות ילדית בשורשי השאלות הגדולות שמעוררת השואה.

"מומיק" ראה אור לראשונה ב־1986, כחלק הראשון של הרומאן "עיין ערך: אהבה", והפך לקולו של דור שלם שנולד אחרי השואה. הנוסח שבספר זה ערוך מחדש.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מומיק”

"מומיק הוא אחד המעללים הגדולים של הספרות המודרנית".
ג'ורג' סטיינר

 

אנטומיה נפשית של רקמה חברתית שלמה, מאת יעל דר, הארץ

 

זה היה ככה, שכמה חודשים אחרי שסבתא הֶנִי מתה וקברו אותה בתוך האדמה, קיבל מומיק סבא חדש. הסבא הזה הגיע בחודש שבט של שנת תשי"ט, שזה בלועזית אלף ותשע־מאות וחמישים־ותשע, לא דרך המדור־לחיפוש־קרובים־ולדרישות־שלום־מעוֹלים־חדשים, שמומיק היה צריך לשמוע כל יום בין אחת־ועשרים ואחת־וחצי, כשאכל ארוחת־צהריים, ולשים טוב־טוב לב אם יזכירו ברדיו איזה שם מהשמות שאבא כתב לו על דף; לא, הסבא הגיע דרך אמבולנס מגן־דויד־כחול, שעצר אחרי־הצהריים באמצע סופת גשם ליד המכולת־קפה של בלה מרכוס, וירד ממנו איש שמן ושזוף, אבל לא שווארצֶע אלא משלנו, ושאל את בלה אם היא מכירה פה ברחוב את משפחת נוימן, ובלה נבהלה וניגבה מהר את הידיים בסינור שלה ושאלה, כן כן, קרה משהו חס־וחלילה? והאיש אמר שלא צריך להיבהל, כלום לא קרה, מה צריך לקרות, ורק שהבאנו להם פה איזה קָרוב־משפחה, והוא הראה עם האגודל שלו אחורה אל האמבולנס, שנראה לגמרי שקט וריק, ובלה נהייתה פתאום לבנה כמו הקיר הזה, והיא כידוע לא פוחדת משום דבר, ודווקא לא הלכה אל האמבולנס, ואפילו התרחקה קצת לַכּיווּן של מומיק, שישב ליד אחד השולחנות הקטנים ועשה שיעורים בתורה, ואמרה, וֵוי אִיז מִיר, מה פתאום קָרוב־משפחה עכשיו? והאיש אמר, נו גִיברת, אין לנו זמן, אם את מכירה אותם, אז אולי תגידי לי איפה הם, כי אצלהם בבית יש אף־אחד, הוא דיבר בשגיאות אפילו שנראה ותיק, ובלה אמרה לו תיכף שבטח שאין אף־אחד עכשיו בבית שלהם, הם לא פרזיטים, הם אנשים מה עובדים קשה בשביל הפרוסת־לחם, מהבוקר עד הערב הם שם, ברחוב השני, בקופסה של המפעל־הפיס, וזה כאן, הקטן, הוא שלהם, ואתה תחכה פה רגע, אדוני, ואני כבר ילך לקרוא אותם. ובלה רצה, אפילו את הסינור שלה היא לא הורידה, והאיש הסתכל רגע על מומיק וקרץ לו עם העין, וכשמומיק לא עשה לו כלום בחזרה, כי הוא יודע טוב מאוד איך צריך לא להתנהג עם אנשים זרים שהוא לא מכיר, משך האיש בכתפיים שלו והתחיל לקרוא בעיתון שבלה השאירה פתוח, ואמר לאוויר שאפילו עם הגשם הזה שיורד עכשיו, זאת תהיה שנה של בצורת, ורק זה עוד היה חסר לנו. אבל מומיק, שבדרך־כלל הוא ילד מנומס, לא נשאר לשמוע ויצא החוצה אל הגשם ואל האמבולנס, וטיפס על המדרגה האחורית שהיתה לו, וניגב את הגשם שהיה על החלון הקטן העגול, והסתכל פנימה וראה את האיש הכי זקן בעולם שוחה לו שם כמו נניח דג בתוך אקווריום. הוא היה לבוש פּיזָ'מָה עם פסים כחולים, והיה צימוקִי כמו סבתא הֶנִי לפני שהיא מתה. היה לו עור קצת צהוב וקצת חוּם, כמו של צב, וזה נִתלה לו מהצוואר שלו ומהידיים שהיו מאוד רזות, והראש שלו היה קירח לגמרי, והיו לו עיניים כחולות וריקות. הוא שחה באוויר של האמבולנס בתנועות חזקות לכל הכיוונים, ומומיק נזכר דווקא באיכר השוויצָרי העצוב, שדודה איטקה ודוד שימֶק הביאו במתנה סגור בתוך כדור זכוכית קטן עם שלג יורד שמומיק במקרה שבר, ובלי לחשוב הרבה פתח מומיק את הדלת ונבהל כששמע שהאיש מדבר אל עצמו בקול משונה, עולה ויורד, פתאום בהתלהבות ופתאום כמעט בוכה, כאילו שהוא עושה הצגה או מספר למישהו סיפור שאי־אפשר להאמין לו, ובבת־אחת, ואת זה באמת קשה להבין, היה מומיק בטוח באלף אחוזים שהזקן הוא אַנשֶׁל, האח הקטן של סבתא הֶנִי והדוד של אמא, שתמיד אמרו שמומיק דומה לו, בייחוד בסנטר ובמצח ובאף, ושהיה כותב סיפורים לילדים קטנים בעיתונים בחוץ־לארץ; אבל אנשל הרי מת אצל הנאצים ימח־שמם־וזכרם, וזה כאן נראה חי, ומומיק קיווה שההורים יסכימו לגדל אותו בבית, כי אחרי שסבתא הֶנִי מתה, אמא אמרה שהיא רוצה רק דבר אחד, לגמור את החיים שלה בשקט, ובדיוק ברגע הזה אמא הגיעה, באמת חבל שמומיק לא חשב עכשיו על המשיח, ואחריה רצה בלה, מושכת את הרגליים החולות שלה, שהן המזל הגדול של מרילין מונרו, וצועקת אל אמא ביידיש לא להיבהל ולא להבהיל את הילד, ואחרי אמא ובלה הלך לאט אבא שלו הענקי, נושם בקושי והפנים שלו אדומים, ומומיק חשב שזה באמת דבר רציני אם שניהם יחד עזבו את הקופסה של הפיס. טוב, אז הנהג של האמבולנס קיפל לאט־לאט את העיתון ושאל אם הם משפחת נוימן, ואם הם הקרובי־משפחה של הֶנִי מינץ זיכרונה־לברכה, ואמא אמרה בקול משונה, כן, זאת אמא שלי היתה, מה כבר קרה, והנהג השמן עשה חיוך שמן ואמר שכלום לא קרה, מה צריך לקרות, כולם כל הזמן מחכים שמשהו יקרה, ורק שהבאנו לכם במזל־טוב את הסבא. ואז הלכו כולם אל הדלת האחורית של האמבולנס, והנהג נכנס פנימה ולקח את הזקן בקלות על הידיים, ואמא אמרה, אוי, שככה יהיה לי טוב, זה אנשל, והתחילה להתנדנד כל־כך, שבלה רצה לקפה והביאה לה כיסא בדיוק בזמן, והנהג שוב פעם אמר שלא צריך להיבהל, שחס־ושלום לא נקבל פתאום משהו לא טוב, ואחרי שהעמיד את הזקן על האדמה, נתן לו מכה כזאת ידידותית על הגב הצימוקִי שלו, שהיה גם עקום לגמרי, ואמר לו, נו, הנה המִשְׁפּוּחֶה שלך, אדון וסרמן, ואמר לאבא ואמא, כבר עשר שנים הוא אצלנו בבית המשוגעי־רוח בבת־ים, ואף־פעם לא יכולים להבין אותו, תמיד שר ומדבר לעצמו כמו עכשיו, אולי מתפלל או מה שזה, ולא שומע בכלל מה מדברים אתו, כמו חירש. הנה המִשְׁפּוּחֶה שלך! הוא צרח לו ממש בתוך האוזן, בשביל להראות לכולם שהוא באמת חירש, אה, כמו אבן, מי יודע מה הם עשו לו שם ימח־שמם, נו, ואנחנו אפילו לא יודעים איפה הוא היה, באיזה מחנה או מה שזה, הרי הביאו לנו אנשים במצב עוד יותר גרוע, הייתם צריכים לראות, שלא נדע, אבל הנה לפני איזה חודש או משהו, הוא התחיל פתאום לפתוח הפה ולהגיד כל־מינֵי שמות, וגם שֵׁם של גברת הֶנִי מינץ, והמנהל שלנו עשה חקירה קטנה כמו מה־שמו זה, בלש, וראה שגברת הֶנִי מינץ רשומה פה, בבית־מזמיל בירושלים, ושגם היא זיכרונה־לברכה כבר מתה, ושאתם קרובים יחידים שלה, נו, ואדון וסרמן יותר בריא כנראה הוא כבר לא יהיה, והוא יודע לאכול כמעט לבד, וגם, תסלחו לי, את הדברים הלא יפים עושה לבד, והמדינה שלנו נֶעבֶּעך ענייה, והרופאים אצלנו אמרו שאפשר להחזיק אותו בבית גם במצב שלו, סוף־סוף משפחה, לא? והנה, כאן יש לכם תיק עם כל הדברים שלו, הבגדים, והתעודות של המחלה, והדוֹקוּמֶנטים שלו, וגם כל הרֶצֶפּטים בשביל רפואות מה נתנו לו אצלנו, והוא באמת בֶּנָדָם נוח ושקט, חוץ מהתנועות והקולות האלה, אבל זה שום דבר רציני, אצלנו כולם אהבו אותו, היו קוראים אותו משפחת מָלַבסקי, כי הוא כל הזמן שר, תגיד שלום לילדים שלך! הוא צעק באוזן של הזקן, אה, שום דבר, כמו אבן, והנה, אדון נוימן, אתה תחתום פה שקיבלתם אותו ממני, יפה, אולי יש לך אתך איזה תעודת־זהות? לא? לא נורא. אני גם ככה מאמין. נו, שׁוֹין, שיהיה במזל־טוב, זה שִׂמחה גדולה, אני חושב, כמו תינוק מה שנולד, כן, תתרגלו אליו לאט־לאט, נו, כבר צריכים לחזור לבת־ים, עוד יש הרבה עבודה, ברוך־השם, שלום אדון וסרמן, ואל תשכח אותנו! והוא צחק לתוך הפָּנים של הזקן, שבכלל לא הרגיש שהוא כאן, ותיכף עלה לאמבולנס ונסע מהר.
בלה רצה להביא חתיכת לימון בשביל לעזור לאמא להתחזק קצת. אבא עמד בלי לזוז והסתכל אל הגשם שנזל לתוך הערוגה הריקה שהעירייה לא שתלה בה אורן. המים נזלו על הפנים של אמא, שישבה על הכיסא בגשם בעיניים עצומות. היא היתה כל־כך קצרה, שהרגליים השמנות שלה לא נגעו באדמה. מומיק ניגש אל האיש הזקן ולקח בעדינות את היד הרזה שלו ומשך אותו שיעמוד מתחת לגגון של המכולת של בלה. שניהם היו כמעט באותו גובה, כי הזקן היה כפוף לגמרי, ועוד היתה לו גיבנת קטנה מתחת לעורף. ומומיק תיכף ראה שגם על היד של הסבא החדש רשום מספר, כמו שיש על היד של אבא ושל דודה איטקה ושל בלה, אבל מיד שם לב שזה מספר אחר, חדש, וכבר באותו רגע התחיל ללמוד אותו בעל־פה, ובינתיים חזרה בלה עם הלימון והתחילה לשפשף לאמא את המצח ואת הצדדים, והאוויר התמלא ריח טוב, אבל מומיק חיכה, כי ידע שאמא לא מתעוררת כל־כך מהר.
בדיוק עכשיו באו מהקצה של הסמטה מקס ומוריץ, שבאמת קראו אותם גינצבורג וזיידמן, אבל אף־אחד לא זכר את זה, חוץ ממומיק, שזוכר הכל. אלה שני זקנים שתמיד היו יחד. הם גרו במחסן של בלוק 12, ומילאו אותו בסמרטוטים ובחוֹלֵירוֹת שאספו בכל מקום. כשבאו מהעירייה לזרוק אותם בלה צעקה עליהם ככה, שהם השאירו אותם והסתלקו. מקס ומוריץ אף־פעם לא דיברו עם אנשים ורק עם עצמם. גינצבורג, שהיה מטונף ומסריח, הלך כל הזמן ושאל מי אני מי אני, וזה בגלל שנאבד לו הזיכרון אצל ההם ימח־שמם, והקטן, זיידמן, היה מחייך לכל העולם, ואמרו עליו שהוא ריק מבפנים. הם לא זזו אחד בלי השני, גינצבורג השחור הולך ראשון, ואחריו זיידמן, מחזיק את הילקוט הקרוע שלו שמסריח קילומטר ומחייך לאוויר. כשאמא של מומיק היתה רואה אותם מתקרבים, היא תמיד היתה אומרת לעצמה בשקט ומהר, אוֹיף אַלֶע פּוּסטֶע פֶעלדֶער, אוֹיף אַלֶע וִיסטֶע וֶעלדֶער, שיבוא האסון על כל השדות הריקים ועל כל היערות השוממים, והיא כמובן אמרה למומיק לא להתקרב אליהם, אבל הוא ידע שהם בסדר, ועובדה שבלה לא הסכימה שיגרשו אותם מהמחסן, אפילו שהיא בעצמה היתה קוראת להם בצחוק בכל־מיני שמות כמו שמחה־וששון, או פָּאט־ופָּאטָאשוֹן – שהם שני מיקי מָאוּסִים שהיו בעיתונים בארץ שממנה הם כולם באו.
והנה שניהם באו ככה לאט־לאט, אבל זה היה מוזר, כי הפעם הם לא פחדו מהאנשים ודווקא התקרבו ועמדו ממש ליד הסבא, והסתכלו בו טוב־טוב, ומומיק הביט בסבא וראה שהאף שלו קצת זז, כאילו הוא הריח אותם, וזה לא חוכמה, כי את גינצבורג יכול להריח אפילו אחד שבכלל אין לו אף, אבל פֹּה קרה משהו אחר, כי הסבא הפסיק את המנגינות שלו והסתכל בשני הטומטומים, ומומיק הרגיש שכל השלושה הזקנים מתמתחים בבת־אחת, כאילו שהרגישו משהו יחד, ואז הסבא החדש הסתובב מהם פתאום בכעס כזה, כאילו ביזבז זמן שאסור לו לבזבז, ותיכף חזר למנגינה שלו המעצבנת,
ושוב פעם לא ראה כלום, ורק הזיז בכוח את הידיים שלו במין תנועות של שחייה באוויר או כאילו הוא מדבר עם מישהו שאיננו כאן, ומקס ומוריץ הסתכלו עליו, והקטן, זיידמן, התחיל לעשות תנועות וקולות כמו הסבא, תמיד הוא עושה כמו האנשים שהוא רואה, וגינצבורג עשה מין קול כועס והתחיל ללכת, וזיידמן נסחב אחריו.
טוב, בינתיים קמה אמא חיוורת כמו סיד ומתנדנדת בלי כוח, ובלה שילבה לה את היד ואמרה, תישעני עלי, גיזֶלָה, ואמא לא הסתכלה בכלל בסבא החדש, ואמרה לבלה, זה יהרוג אותי, תזכרי מה שאני אומרת לך, למה אלוהים לא עוזב אותנו קצת בשקט ונותן לנו לחיות, ובלה אמרה, טפו, איך את מדברת, גיזלה, הרי זה לא חתול, זה בֶּנָדָם חי, לא יפה ככה, ואמא אמרה, לא מספיק שנשארתי יתומה, ולא מספיק כמה סבלנו בסוף עם אמא שלי, עכשיו הכל יתחיל מחדש, תסתכלי אותו איך הוא נראה, הרי הוא בא למות אצלי, זה מה שהוא בא, ובלה אמרה לה, שָׁא שָׁא, ולקחה אותה ביד, ושתיהן עברו ליד הסבא ואמא אפילו לא הסתכלה עליו, ואז אבא השתעל מין שיעול כזה, אה, נו, מה זה ככה לעמוד, וניגש ובאומץ שם את היד שלו על הכתף של הזקן, והסתכל במומיק בפרצוף קצת מתבייש, והתחיל לקחת את הזקן, ומומיק, שכבר החליט לקרוא לזקן סבא, אפילו שהוא בעצם לא היה ממש סבא שלו, אמר לעצמו שהנה הסבא לא מת כשאבא נגע בו ביד שלו, אבל הרי זה ברור, כי מי שבא משם לא יכול להיפגע.
כבר באותו יום ירד מומיק אל המחסן שמתחת לבית שלהם ועשה חיפוש. תמיד פחד לרדת לשם בגלל החושך והלכלוך, אבל הפעם הוא היה מוכרח. שמה, בין המיטות הגדולות מברזל והמזרונים שהקש נושר מהם, וכל הערמות בגדים ונעליים, היה גם הקוּפֶרט של סבתא הֶנִי, שזה ארגז גדול, קשור טוב־טוב, עם כל הבגדים והדברים שהיא הביאה משם, וספר אחד טַייטְש חומש, שקוראים לו צֶנָאוּרֶנָה, והקרש הגדול שעליו היא היתה מכינה עלים לבצק, ושלוש שקיות בד מלאות נוצות מהתחת של האווזים, שאת זה סבתא הֶנִי סחבה דרך חצי העולם באוניות וברכבות ובסכנות הכי גדולות, רק בשביל שתוכל לעשות לה בארץ־ישראל שמיכת פוך, שלא יהיה לה קר ברגליים, נו, וכשהיא הגיעה לפה מה התברר, התברר שדודה איטקה ושימק, שבאו לפניה ותיכף נהיו עשירים, כבר קנו לה שמיכה כפולה מפוך, והנוצות נשארו במחסן ותיכף קיבלו עובש וכל־מיני חוֹלֵירוֹת, אבל דבר כזה לא זורקים אצלנו, והעיקר, בתוך הקוּפֶרט למטה היתה מחברת עם דברים שסבתא כתבה ביידיש, מין זיכרונות כאלה שהיו לה כשעוד היה לה זיכרון, אבל מומיק כן זכר שפעם אחת, עוד לפני שהוא בכלל ידע לקרוא, ולפני שנהיה אַלטֶער קוֹפּ, שזה ראש של זקן וחכם, הראתה לו סבתא דף של עיתון ישן, ושמה היה כתוב סיפור, שאח של סבתא הֶנִי, אנשל הזה, כתב לפני איזה מאה שנה בערך, ואמא כעסה אז על סבתא שהיא מבלבלת לילד את המוח עם דברים שכבר נגמרו ולא צריך להזכיר אותם, ובאמת, הדף של העיתון ההוא עוד היה כאן בתוך המחברת, וכשמומיק לקח אותו ביד הוא תיכף התחיל להתפורר, ולכן הוא תפס אותו בין הדפים של המחברת, והלב שלו דפק, ואחר־כך הוא התיישב על הקוּפֶרט כדי לקשור אותו בחבלים שלו, אבל בשביל זה מומיק היה יותר מדי קל, והוא השאיר אותו פתוח, וכבר רצה לברוח מהמחסן, ופתאום היה לו רעיון כל־כך משונה, עד שהוא נעמד במקום ובכלל שכח מה הוא רוצה לעשות עכשיו, אבל הבולבול שלו הזכיר לו יפה מאוד, והוא בקושי הצליח לצאת החוצה, וכבר ליד המדרגות היה מוכרח להשתין, כי ככה זה אצלו תמיד כשהוא יורד למחסן.
טוב, הוא הצליח להכניס את המחברת הביתה בלי שירגישו, ותיכף נכנס לחדר שלו ופתח אותה וראה שבדרך הדף התפורר עוד קצת ולמעלה הוא כבר ממש קרוע, ומיד הוא ידע שדבר ראשון הוא מוכרח להעתיק את מה שכתוב בדף לדף אחר, כי אחרת זה קאפּוּט. הוא הוציא את מחברת הריגול שלו מתחת למזרון והתחיל להעתיק במהירות ובהתרגשות, מלה אחרי מלה, את כל הסיפור שהיה בעיתון הקרוע:

ילדי־הלב לעזרת אדומי הע
סיפור בחמישים פרקים מאת הסופ
חביב הילדים אנשל וסרמן "שֶׁחרֶזָ
פרק עשרים־ושבעה
הוי, אלופִי הקורא! הנה נטשנו בַּנוּמֶער האחרון את חבורת ילדי־הלב, העושה דרכה כחץ מקשת על כנפי מכונת קפיצת הדרך והזמן, ופנֶיה אל המאור הקטן, הלוא הוא הירח. המכוֹנה המופלאה הזאת היתה תולדת רוחו של הילד הנבון סֶערגֵיי, המחבל כל תחבולות הטֶעכנִיק והכוח העֶלֶעקְטְרִי, ומשפטה כבר ביארנו באר היטב בפרק הקודם, והקורא הנאמן יוכל לשוב ולעיין שם אם נשתכח הימנו; ובצוותא חדא עם בני החבורה היו על סיפון המכונה אף אנשי שבט הנאבּאחוּ, אשר אדומי עור המה, ובראשם מלכם הגא, אשר חניכתו בפיהם: "אדום הפוזמק" (אל־נכון יזכור הקורא כי אדומי העור איוו להם חניכוֹת תפארה כדוגמת השם הזה, אשר אנו מסתמא נמלא שחוק פינו לשִׁמעוֹ!), והללו נמלטים היו מתגרת ידם של אנשי אָוֶן, אשר אמרו לגזול מהם את אדמת אבותיהם, ומנהיגם הפושע איש הדמים יליד ארץ בריטניה, דזשוֹן ליי סְטוּארט. הנה כי כן אחזו כולם דרכם אל הירח ושמו בו מִבטחם, למצוא בו מזור לצרתם ולחייהם האמוּלים. שור! הנה חולפת מכונתם הפלאית על פני כוכבי השֶׁבת, פולחת טבעות השבתאי, מתמרקת בין חבלי ברקים ומרוצתה כמרוצת האור! ובעוד היא עוֹפֶפֶת, היה אוטו בְּריג, ראש וראשון לילדי־הלב, מתייגע הרבה להשקיט רוחם של אדומי העור, אשר זה אך ניצלו מכף אויביהם וכרגע נחטפו השמימה במרכבת האש, והיה מסיח להם את מעשי הפלאות של ילדי־הלב, והקורא הנאמן יודעם אות לאות ולא נייגעוֹ בהם. ואחותו הקטנה של אוטו, הלוא היא פאולה הנעלסה, זהובת השיער, היתה מַתְקנת הסעודה לאורחים, להשיב נפשם ולהצהיל רוחם. ואלברט פריד, הנער השתקן, ישב באותה שעה סָפוּן בסתר חדר־ההגאים והירהר בינו לבינו בקוּשְׁיה הנכבדה כלום יהלכו בעלי־חיים על אדמת הירח, והלוא ידוע לך, רעי הקורא, שאלברט פריד שלנו בקיא בהלכות בעלי־החיים למיניהם, מביצי כינים ועד קרני ראמים, ויודע להשיח עם כל אחד ואחד מהם בלשונו, כשלמה המלך בשעתו, וגם הכין לו דִפתר קטון לכתוב בו כל הפאקטים המדעיים שעתיד הוא לבוא עד חִקרם כמעט־קט, כי חובב חוק וסדר היה אלברט פריד ידידנו וראוי לשמש מופת לקוראינו הקטנים בכל הליכותיהם. עוד הוא כותב, והנה באה באוזניו המיית חליל ענוגה, וישתומם, וימהר לקום על רגליו, ויגש אל אולם המסע ויעמוד בפתח, והנה הֶרוּטיוֹן, הנער הארמני הקטון, רב־מג אשר ידו בכל מעשה קסם, מנגן שם בחלילו לפני האורחים, והצלילים אשר הפיקו אצבעותיו הזריזות השקיטו את חרדת לבם של אדומי העור והפיסו את דעתם ודובבו להם נחמות, ואין תימה, שהרי גם אותו, את הֶרוּטיוֹן הקטון עצמו, הושיעו ילדי־הלב לפני שנים אחדות, כאשר התנפל התוּגר על כפרו אשר בהרי ארמניא, והוא יחיד מבני כפרו אשר נושע, ודברי המעשה רב־העלילייה ההוא באו בסיפור "ילדי־הלב מושיעים את בני ארמניא", והֶרוּטיוֹן הנער היטיב להבין ללב הנושעים החדשים הללו. עוד הוא מנגן, והנה חלפה עב כבדה על פני סֶערגֵיי, אשר ניצב על המשמר ובידו קרן החזוּת המגדלת כל עצם אלף מונים, ויזעק, "אבוי! שורו! על פני הלבנה!" המה שמעו, וחלחלה אחזתם. מיהר אוטו המנהיג והביט אף הוא לתוך קרן החזות, וברכיו פָּקוּ, ולבו פג, ופניו חוורו כפני המת. פאולה אחזה בידו ותזעק: "בשם אלוהים, אוטו, מה הדבר אשר ראית?" אלא לשונו של אוטו צבתה בתוך פיו בְּחינת בצק, ולא יכול להשיבה דבר, ורק מראה פניו העיד שכלתה אליהם הרעה, ואפשר כי עלה המוות בחלונם, חס־וחלילה.
המשך הסיפור בנוּמֶער הבא של
'אורות קטנים'

לדף היה ריח של אלף שנה, והמלים היו כמו מספר תורה, ומומיק כבר ידע שאפילו אם יקרא אלף פעמים, הוא לא יבין הכל באמת, כי בשביל להבין סיפורים כאלה צריך פירושים, כמו נניח רש"י, כי היום אף־אחד לא מדבר ככה, אולי רק סבא אנשל, אם הוא ידבר. אבל גם בלי להבין ממש, ידע מומיק שהדף הזה הוא בעצם ההתחלה של כל הדברים ושל כל הספרים בעולם, ושכל מה שכל הסופרים כתבו בספרים שלהם אחרי זה הם רק חיקויים עלובים לדף הזה, שהיה לו מזל למצוא אותו כמו אוצר, ואם הוא יֵדע אותו, הוא יֵדע את הכל, אפילו ללמוד בבית־הספר הוא לא יצטרך, וכבר מהרגע הזה התחיל מומיק ללמוד את הסיפור בעל־פה, וראש הרי יש לו, ברוך־השם, ותוך שבוע הוא ידע אותו לגמרי, וכשהיה הולך לישון היה אומר לעצמו, "הֶרוּטיוֹן, הנער הארמני הקטון, רב־מג אשר ידו בכל מעשה קסם, מנגן שם בחלילו וכולי", וגם בכיתה ככה, ולאט־לאט נכנס לו הסיפור לנשמה, והוא לא הפסיק לחשוב מה היה הדבר הנורא שהם ראו בקרן החזוּת הזאת, ולפעמים ניסה להמציא בעצמו סוף לסיפור, אבל הוא ידע שסוף תנ"כי אמיתי רק סבא אנשל יכול להמציא, אבל סבא אנשל כבר לא.
אבא ואמא של מומיק החליטו שסבא יגור בחדר הקטן שהיה של סבתא הֶנִי, אבל חוץ מזה הוא בכלל לא היה דומה לה. הוא לא היה יכול לשבת חצי רגע במנוחה, ואפילו כשישן, הוא כל הזמן התהפך ודיבר משינה, והידיים שלו קפצו וזזו. מהר מאוד התברר שאי־אפשר לסגור אותו בבית, כי אז הוא מתחיל לבכות ולצעוק, ולכן שיחררו אותו כמה שהוא רצה. בבוקר, כשאבא ואמא הלכו לפיס, ומומיק לבית־הספר, היה סבא אנשל הולך כל הזמן לאורך הסמטה, וכשהתעייף בא לשבת על הספסל הירוק מול המכולת־קפה של בלה ודיבר אל עצמו. הוא גר אצל מומיק וההורים בדיוק חמישה חודשים, ואחר־כך נעלם, ובשבוע שהגיע התחיל מומיק לצייר אותו בשביל בולי הממלכה, ומתחת לציור כתב, בשביל הכבוד של סבא, את המלים: "אנשל וסרמן. סופר עברי שנספה בשואה". בלה היתה מוציאה לסבא כוס של תה חלש, וגם מזכירה לו בעדינות שהוא מֶעדַאף פִּישְׁן, אדון וסרמן; ולוקחת אותו כמו ילד אל הבית־שימוש שלה. בלה היא באמת מלאך מהשמיים. בעלה, חזקל מרכוס, מת לפני המון שנים והשאיר אותה לבד עם יהושע, שהיה ילד לא קל וחצי מישיגֶענֶער, והיא לבדה, בעשר האצבעות האלה, עשתה ממנו קצין גבוה בצבא, וגם אקדמאי. חוץ מיהושע, הוריש לה חזקל גם את אבא שלו, אדון אהרון מרכוס הזקן, שהוא – זאָל עֶר זַיין גֶעזוּנט אוּן שטַארק, שיהיה בריא וחזק – חולה וחלש, וכבר לא יודע מה קורה אתו, וכמעט שלא יורד מהמיטה, ובלה, אפילו שאצל חזקל היא היתה כמו מלכה, ובבית כוס הוא לא נתן לה להזיז לבד מכאן לכאן, אז הנה, כשהוא מת, היא כמובן שלא ישבה בבית עם הרגליים למעלה, ותיכף־ומיד היא יצאה לעבוד במכולת הקטנה, בשביל לשמור לפחות על הקליינטים הקבועים, והיא אפילו הרחיבה אותה והוסיפה עוד שלושה שולחנות קטנים, וגם הביאה ברז לסודה ומכונה לקפה, והיא עמדה שם על הרגליים מהבוקר ועד הלילה וירקה דם, ורק הכר שלה יודע כמה דמעות שהיא שפכה, אבל יהושע אף־פעם לא הלך לישון רעב, ומעבודה קשה אף־אחד עוד לא מת.
בבית־הקפה שלה הגישה בלה ארוחות־בוקר קלות ומובחרות, וגם ארוחות־צהריים ביתיות, לאניני הטעם. מומיק זכר את המלים האלה, כי הוא כתב לבלה את התפריט שלוש פעמים (היו שלושה שולחנות), וגם צייר בו אנשים שמנים ומחייכים מרוב שאכלו טוב אצל בלה. בבית־הקפה הזה היו גם עוגיות תוצרת־בית, שהיו יותר טריות מבלה, זה מה שהיא היתה אומרת למי ששאל, והצרה היתה שמעט מאוד שאלו, כי כמעט לא באו אנשים לבית־הקפה, רק הפועלים המרוקאים שבנו את השיכונים החדשים של בית־מזמיל היו באים בעשר בבוקר לקנות בקבוק חלב וקצת לחם ולֶבֶּניות, ובאו גם כמה קליינטים קבועים מהסִמטה, וכמובן גם מומיק, אבל הוא בא בלי כסף. אחרים לא באו כי באותו הזמן כבר פתחו במרכז המסחרי סופרמרקט חדש ומודרני, ומי שקנה שם בשלושים לירות קיבל במתנה תחתיות שַׁעַם לתה, כאילו כל החיים שלהם הם התרגלו לשתות תה עם תחתית אצל הפְּרִינצֶסָה, וכולם רצים לשם כאילו זהב מחלקים שם ולא לָקֶרדָה וצנון, וגם בגלל שכל אחד מקבל שם פְּרַייבֶט: עגלה כזאת מברזל – שככה יסיעו שם את כולם בעגלה, אומרת בלה בלי לכעוס באמת, וכל פעם שהיא מדברת על הסופרמרקט, מומיק מסמיק ומסתכל למקום אחר, כי לפעמים הוא היה נכנס לשם ומסתכל על כל האורות ועל הדברים שיש שם לקנות, ואיך מכונות החישוב עובדות ומצלצלות, ואיך הורגים את הקרפיונים בבריכה של הדגים, אבל זה שעזבו אותה כל הקליינטים לא אכפת לה, ככה בלה אומרת, וגם לא שעשירה היא כבר לא תהיה, מה יש, רוקפלר אוכל שתי ארוחות־צהריים? רוטשילד ישן על שתי מיטות? מה שמדאיג אותה זה רק הבטלה והשעמום, ואם המצב יימשך ככה, היא תלך אפילו לעבוד בניקיון, רק לא לשבת בלי לעשות כלום, כי מה יש לה לעשות, הרי להוליווד היא כנראה כבר לא תיסע השנה, בגלל הרגליים שלה, ומרילין מונרו יכולה להמשיך לישון בשקט עם הבעל היהודי החדש שלה. בלה ישבה כל היום ליד אחד השולחנות הריקים, קראה 'לאשה' ו'ידיעות אחרונות', ועישנה סיגריות 'סביון' אחת אחרי השנייה. היא לא פחדה משום דבר, ולכל אחד אמרה מה היא חושבת עליו. זה מה שהיה עם הפקחים מהעירייה שבאו לזרוק את מקס ומוריץ מהמחסן, ובלה דיברה איתם ככה, שכבר נהיה להם מזה מצפּוּן לכל החיים; ואפילו מבן־גוריון היא לא פחדה, וכשדיברה עליו, היא קראה לו, "הדיקטטור הקטן מפלונסק", אבל לא על כל דבר היא היתה מדברת ככה, כי צריך לזכור שגם היא, כמו כל האנשים המבוגרים שמומיק הכיר, באה מהארץ שנקראת ארץ שם, שעליה אסור לדבר יותר מדי, ומותר רק לחשוב עליה בלב ולהיאנח בקרֶעכְץ ארוך, אוֹוֹוֹייי, ככה הם עושים כולם, אבל בלה היא בכל־זאת קצת אחרת, וממנה מומיק שמע כמה דברים חשובים על הארץ ההיא, ואף־על־פי שגם לה כמובן היה אסור לספר לו את הסודות ההם, היא גילתה לו כמה רמזים על הבית שהיה להורים שלה בארץ שם, וזה היה מִבֶּלה שמומיק שמע בפעם הראשונה על החיה הנאצית.
טוב, את האמת צריך להגיד, שבהתחלה חשב מומיק שבלה באמת מתכוונת לאיזה מפלצת דמיונית, או דינוזאור ענק שהיה פעם בעולם וכולם פחדו ממנו. אבל הוא לא כל־כך העיז לשאול מה ומי. והנה, כשבא הסבא החדש, וההורים של מומיק נהיו עוד יותר מסכנים וצועקים בלילה, וכבר היה קשה לסבול את זה, החליט מומיק לשאול את בלה שוב פעם, ובלה ענתה לו בקול חמוץ, שיש כמה דברים שהוא ברוך־השם עוד לא מוכרח לדעת בגיל תשע, ובאצבעות מרוגזות היא פתחה לו כרגיל את הכפתור העליון בחולצה ואמרה שהיא נחנקת רק מלראות אותו ככה, אבל מומיק החליט להתעקש ושאל אותה במלים ברורות איזה חיה היא בדיוק החיה הנאצית, הרי הוא ידע טוב מאוד שכבר אין בעולם חיות דמיוניות, ובטח לא דינוזאורים, ובלה הוציאה עשן ארוך מהסיגריה שלה ואחר־כך מעכה אותה חזק למאפרה ועשתה קרֶעכְץ והסתכלה בו ועיקמה את השפתיים ולא רצתה להגיד ובכל־זאת יצא לה, והיא אמרה שהחיה הנאצית בעצם יכולה לצאת מכל חיה, אם רק ייתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים, ואז היא הדליקה עוד סיגריה, והאצבעות רעדו לה קצת, ומומיק ראה שהפעם הוא לא יוציא ממנה יותר, ויצא אל הרחוב מלא במחשבות וגורר את הילקוט שלו על המדרכה הרטובה ומכפתר בלי להרגיש את הכפתור העליון, ואז הוא עמד והסתכל בסבא אנשל הזה, שכמו תמיד ישב על הספסל הירוק בצד השני של הכביש הצר, שקוע בעצמו ומתווכח בידיים עם ההוא שבכלל אי־אפשר לראות אותו ושלא נתן לו מנוחה אף רגע, אבל הכי מעניין היה שסבא כבר לא ישב על הספסל לבד.
כי בימים האחרונים, בלי שסבא בכלל ירגיש, הוא התחיל למשוך אליו כל־מיני אנשים, ודווקא כאלה זקנים, שעד אז כמעט לא שמו לב אליהם בסמטה, או אם שמו לב, השתדלו לא לדבר עליהם. גינצבורג וזיידמן, למשל, שהיו באים לידו ומסתכלים עליו מקרוב, וזיידמן תיכף היה מתחיל לעשות תנועות כמו סבא, ובא גם ידידיה מונין, שגר וישן בלילות בבית־הכנסת הריק, יחד עם כל הקדושים הנרצחים. זה ידידיה מונין שהולך עם רגליים פתוחות בגלל הקילֶע, ומרכיב שני זוגות של משקפיים אחד על השני, זוג אחד של שֶׁמֶש, וזוג אחד לא, ולילדים אסור בשום אופן להתקרב אליו כי הוא מגונה, אבל מומיק יודע שמונין הוא בעצם בֶּנָדָם טוב, ושכל מה שהוא רוצה בחיים זה לאהוב מישהי ממשפחה עדינה ומפורסמת ולעשות לה ילדים בדרך שרק הוא יודע, ובשביל זה מומיק גוזר לו בסוד מהעיתון של בלה כל יום שישי את מודעות השידוכים של השדכנית הידועה והמודרנית גברת אסתר לוין, המומחית הראשונה בארץ לקשרים עם תיירים מחו"ל, אבל את זה חס־וחלילה שמישהו יֵדע. ואחר־כך ירד לסמטה גם מר אהרון מרכוס, האבא של חזקל של בלה, שכבר עשר שנים לא ראו אותו, וכולם אצלנו הספידו אותו קדיש, והנה הוא חי, ולבוש יפה ואלגנטי – טוב, בלה לא תיתן לו לצאת לרחוב לבוש כמו חוֹרָני, זה ברור – ורק שהפרצוף שלו הוא כזה שלא נדע, כל הזמן קופץ ומתעקם ומתקמט באלף־ואחד פרצופים משונים, שיותר טוב לא לראות. ובאה גם הגברת חנה ציטרין, שבעלה החייט עזב אותה וברח, ימח־שמו, והשאיר אותה אלמנה חיה, ככה היא היתה צועקת תמיד בקולי־קולות, ומזל שבאו השילומים, כי אחרת, חס־וחלילה, היא היתה מתה פה מרעב, כי החייט, פְּשָׁאקְרֶב, לא השאיר לה אפילו מה שיש מתחת לציפורן, הכל הוא לקח אתו, חוֹלֵירה שתיקח אותו, והגברת ציטרין היא אשה באמת טובה, אבל היא גם זונה ומזדווגת עם שווארצים, אַשווארץ יאָר אוֹיף אִיר, שנה שחורה עליה, כמו שאמא אומרת תמיד כשהיא עוברת, וגברת ציטרין בפירוש עושה את המלה הזאת עם ששון ששון, שהוא בֶּק ב'הפועל' ירושלים, ועם ויקטור ערוסי, שהוא נהג טקסי, וגם עם עזורא, שיש לו אטליז במרכז המסחרי והשערות שלו תמיד מלאות נוצות, והוא דווקא נראה איש טוב ולא מזדווג. ובהתחלה מומיק שנא את חנה שִׂנאה שחורה, ונשבע לעצמו שהוא יתחתן רק עם בחורה ממשפחה עדינה ומפורסמת, כמו במודעות של אסתר לוין השדכנית, אחת כזאת שתאהב אותו בגלל החוכמה והביישנות שלו, ובשום אופן לא תהיה מזדווגת, אבל כשפעם אמר לבלה משהו על חנה ציטרין, התרגזה עליו בלה והתחילה להגיד כמה שחנה היא אשה מסכנה, ושצריך לרחם עליה, כמו שצריך לרחם על כל אחד, ולא הכל מומיק יודע על מה שקרה לחנה שם, וכשהיא נולדה היא בטח לא חלמה שתגמור ככה, לכולם יש בהתחלה הרבה חלומות ותקוות, זה מה שבלה אמרה, נו, ואז התחיל מומיק להסתכל על חנה קצת אחרת, וראה שהיא בעצם אשה מאוד די יפה, יש לה פארוּקה בלונדינית גדולה, כמו השערות של מרילין מונרו, ופנים אדומים וגדולים עם שפמפם קטן נחמד, ויש לה רגליים נפוחות ועטופות בהמון תחבושות, והיא בעצם די בסדר, ורק שהיא שונאת את הגוף שלה וכל הזמן שורטת אותו בציפורניים וקוראת לו התנור שלי והאסון שלי, ובקשר לזה מונין הסביר למומיק, שהיא צועקת ככה כי כל הזמן היא מוכרחה להזדווג, כי אחרת היא תצא לאיזה מקום או מה, ובגלל זה החייט ברח ממנה, כי הוא לא היה עשוי מברזל, וגם היתה לו איזה בעיה עם קרניים, שעליה מומיק עוד צריך לשאול את בלה, וכל הסיפורים האלה קצת הדאיגו אותו, כי מה יקרה אם פעם אחת כל המזדווגים שלה לא יבואו במקרה והיא תראה בטעות את מומיק עובר ברחוב? אבל ברוך־השם שזה עוד לא קרה. וגם צריך לספר, שחוץ מהגוף שלה, גברת ציטרין כועסת גם על אלוהים, והיא מנפנפת אליו בידיים ועושה לו כל־מיני תנועות לא כל־כך יפות, וצועקת ומקללת אותו בפולנית, וזה עוד מילא, אבל גם ביידיש, שהוא בטח מבין. ומה שהיא רוצה כל הזמן זה שהוא יעיז פעם אחת לבוא ולעמוד מול אשה פשוטה מדינוב. בינתיים הוא עוד לא העיז, אבל בכל פעם שהיא מתחילה לצעוק את הצעקות שלה ולרוץ בסמטה, מומיק תיכף רץ לחלון להסתכל, בשביל לא להפסיד את הפגישה, כי כמה אלוהים כבר יכול להתאפק עם כל העלבונות האלה, ועוד כשכולם מסביב שומעים; מה, הוא עשוי מברזל? אז בימים האחרונים גם גברת ציטרין התחילה לבוא אל הספסל ולשבת ליד סבא, אבל בעדינות, כמו בּוּבָּלה, והיא המשיכה לגרד לעצמה את כל הגוף, אבל בשקט, בלי לצעוק ובלי לריב עם אף־אחד, כי אפילו היא הרגישה תיכף שסבא, בתוכו, הוא איש עדין מאוד.
ומומיק קצת מתבייש לבוא ולעמוד ממש לידם, והוא רק מתקרב לאט־לאט, מושך את הילקוט שלו על המדרכה, עד שפתאום, במקרה, הוא כבר עומד ליד הספסל ויכול לשמוע מה הם מדברים שם ביידיש, וזאת יידיש קצת אחרת ממה שמדברים ההורים שלו, אבל הנה הוא דווקא מבין כל מלה: הרבי שלנו, לוחש זיידמן הקטן, היה כל־כך חכם, עד שהדוקטורים הכי גדולים אמרו עליו שיש לו שני מוחות! וידידיה מונין אומר: עֶט! (זה מין קול כזה שהם עושים כל הזמן) הרֶעבֶּע שלנו בניישטאט, הינוקא קראו אותו, גם הוא נֶעבֶּעך הלך שם, הוא לא היה רוצה לכתוב בספר את החידושים שלו, נו אז מה, גם הגדוֹילים של החסידים לא תמיד רצו זה, אבל מה קרה? אני יגיד לכם מה קרה: קרו שלושה דברים שהרֶעבֶּע הקטן זיכרונו־לברכה היה מוכרח כבר לראות אותם סזימנים מלמעלה! אתה שומע, אדון וסרמן? מלמעלה! ואצלנו בדינוב, אומרת גברת ציטרין סתם ככה, לאוויר, אצלנו, בכיכר, המצבה של יָאגֶלְלוֹ היתה גבוהה אולי חמישים מטר, והכל שַׁיִש! תוצרת חוץ!
מומיק שוכח לסגור את הפה מרוב התרגשות! כי הרי ברור שהם מדברים פה בחופשיות גמורה על ארץ שם! זה כמעט מסוכן איך שהם מרשים לעצמם לדבר עליה ככה, אבל הוא מוכרח לנצל את ההזדמנות ולזכור הכל, ואחר־כך לרוץ ולרשום הכל במחברת הריגול, וגם לצייר, כי יש דברים שיותר טוב לצייר אותם. ככה זה למשל כשהם מדברים על כל־מיני מקומות בְּאֶרץ שם, ואותם הוא יכול לצייר באטלס שהוא מכין. הוא כבר יכול לשים בו את ההר ההוא, שאדון מרכוס מספר עליו, שהיה בארץ שם הר אחד עצום, אולי השני הכי גדול בעולם, והגויים היו קוראים אותו הר היהודים, וזה היה באמת הר פלאים, שככה יהיה טוב לשנינו, אדון וסרמן, ואם היית מוצא שם איזה מציאה, היא היתה נעלמת לך עד שבאת הביתה, ממש פחד לראות זה! אַשְׁרֶעק! ועצים מה שהיית חותך שמה בהר הזה לא היו נשרפים באש! בוער ואיננו אוּכָּל! ככה אומר אדון מרכוס, ועל הפנים שלו מתחלפים מהר־מהר כל הפרצופים שלו, שלא נדע, אבל אדון מונין מושך לסבא אנשל במעיל, כמו שילד מושך לאמא שלו, ואומר לו, זה עוד שום דבר, אדון וסרמן, אצלנו בניישטאט היה לנו אחד ויינטראוב, שייע ויינטראוב קראו אותו. בחור צעיר. צוציק. אבל עילוי גדול! אפילו בוורשה שמעו עליו! הוא קיבל סטיפנדיה מיוחדת בשביל לימודים! תתאר לך שהפולני כבר נתן לו סטיפנדיה! עכשיו תשמע טוב, אומר מונין, והיד שלו מתעקמת כמו תמיד עמוק־עמוק בכיס שלו (הוא מחפש שם את האוצר שכל עני יכול למצוא, אומרת עליו בלה), ויינטראוב זה, אם למשל שאלת אותו בתמוז, למשל בתמוז, כן? תאמר לי בבקשה ממך, שייע, כמה רגעים יש לנו, בעזרת־השם, מעכשיו עד פסח בשנה הבאה? רגעים! לא ימים ולא שבועות, כן? אז תיכף־ומיד, שככה נזכה שנינו לחתן את הילדים, אדון וסרמן, הוא היה נותן לך תשובה נכונה! וגברת חנה ציטרין מפסיקה לרגע להתגרד ולהרים את השמלה שלה ולשרוט עד למעלה את הרגליים הערומות שלה, והיא מסתכלת על מונין בעיניים רעות ושואלת אם זה ויינטראוב מה שהיה לו, לא עלינו, ראש ארוך כמו תירס? שאחר־כך הלך לקראקוב? ואדון מונין נראה פתאום קצת מעוצבן, ואומר בקול יותר חלש, כן, זה הוא, עילוי גדול… וחנה ציטרין זורקת את הראש שלה אחורה, וצוחקת צחוק שורט, ואומרת לו: שתדע לך שהוא נהיה שם סְפֶּקוּלאנט בבורסה, וירד למטה־למטה. עילוי־שְׁמִילוּי.
והם ממשיכים לדבר ככה, בלי להפסיק, כמעט בלי להקשיב אחד לשני, במנגינה כזאת שנשמעת למומיק מוּכּרת, אבל הוא לא זוכר מאיפה, ואומרים בלי שום זהירות את כל המלים האלה של ארץ שם, את הססמאות הכי סודיות, אומרים לבוב, גוּבֶּרנייֶע בז'וזוב, ושוק הבהמות הישן, והשרפה הגדולה בקלויז, והדינְסְט בצבא, ומומר להכעיס, ופייגה־לאה האדומה ופייגה־לאה השחורה, והגאָלדְן בֶּערְגְל, גבעת הזהב שהיתה מחוץ לעיירה של זיידמן, שהיו קבורות בה חביות הזהב הקטנות שהחביא מלך שוודיה כשברח מהצבא של הרוסים, אה, ומומיק בולע רוק וזוכר הכל, לדברים האלה יש לו ראש מצוין, ראש של אַלטֶער קוֹפּ, טוב, אולי הוא עוד לא ברמה של שייע ויינטראוב, שהוא כמו רובוט להבדיל, אבל גם מומיק בהחלט יכול להגיד לך בכל רגע כמה שיעורי התעמלות נשארו עד לחופש הגדול, וכמה שעות של לימודים בכלל (גם בדקות), שלא לדבר על הדברים האחרים שהוא יודע, ושלא להזכיר את הנבואות שלו, כי מומיק הוא בפירוש כמעט נביא, יותם הקַסָם כזה, והוא יכול למשל לנחש מתי יהיה מבחן־פתע בחשבון, ובאמת המורה עליזה נכנסת ומודיעה: הכניסו את המחברות לילקוטים והוציאו דפים, והילדים מסתכלים במומיק נדהמים לגמרי. וזאת דווקא היתה נבואה פשוטה, כי כבר לפני שלושה חודשים, כשאבא הלך לבדיקה הקבועה שלו בלב בבית־החולים "ביקור חולים", היה מבחן כזה, ומומיק תמיד טיפה מתוח כשאבא הולך לבדיקה כזאת, ולכן הוא זכר, וגם בפעם הבאה כשאבא הלך היה מבחן־פתע, ואחר־כך הוא כבר ידע לנחש בעצמו שביום שני, בעוד ארבעה שבועות, יהיה מבחן, והילדים האחרים בכלל לא מסוגלים לתפוס דבר כזה, להם ארבעה שבועות זה יותר מדי זמן בשביל לעשות אתו חשבונות, והם באמת חושבים שמומיק קוסם, אבל מי שיש לו מחברת ריגול, והוא רושם בה כל דבר שקורה, יכול לדעת גם שמה שקרה פעם יקרה עוד פעם, וככה יכול מומיק ממש לשגע את הילדים בנבואה מדויקת על שיירה של זחל"מים שעוברת ליד הבית־ספר בכביש מלחה פעם בעשרים־ואחד יום בעשר בבוקר, והוא יכול לדעת (וזה קצת מפחיד גם אותו בעצמו) מתי שוב יצמחו הפצעים המכוערים והמשונים על הפנים של המורָה נֶטע, אבל כל אלה הן כמובן רק הנבואות הקטנות והטיפשיות, מין הוקוס־פוקוס כזה, בשביל שהילדים קצת יכבדו אותו ולא רק יעליבו, כי הנבואות האמיתיות והגורליות הן רק בשביל מומיק לבדו, ועליהן הוא לא יכול לספר לאף־אחד, למשל הריגול הסודי אחרי ההורים שלו, וכל העבודה הריגולית שלו להרכיב מחדש כמו בפאזל את ארץ שם, שנעלמה לכולם, המון עבודה יש לו בעניין הזה, והוא היחיד בעולם שיכול לעשות אותה, כי רק הוא יכול להציל את ההורים שלו מהפחד שלהם, ומהשתיקות ומהקרֶעכְצים ומהקללה, והרי כל הדברים האלה נהיו אפילו יותר גרועים מאז שסבא אנשל בא אליהם והזכיר להם בלי כוונה את מה שהם כל־כך התאמצו לשכוח ולשתוק.
וכמובן, גם את סבא אנשל בעצמו מומיק מתכוון להציל, ורק שהוא עוד לא יודע איך בדיוק. הוא ניסה כמה שיטות, אבל בינתיים שום דבר לא הצליח לו. בהתחלה, כשהיה יושב עם סבא לבד ומאכיל אותו צהריים, היה מומיק דופק כאילו במקרה כמה דפיקות על השולחן מול סבא, כמו שעשו האסירים רפאל בליץ ונחמן פרקש כשרצו לברוח מבית־הסוהר. הוא בעצמו לא ידע אם הדפיקות האלה בכלל אומרות משהו, אבל היתה לו הרגשה, או נכון יותר תקווה, שמישהו שנמצא בתוך סבא יחזיר לו דפיקות. שום דבר לא קרה. אחר־כך הוא ניסה לפענח את הצופן הסודי שכתוב לסבא על היד. פעם הוא כבר ניסה לעשות את זה עם הצופנים של אבא ושל בלה ושל דודה איטקה, וגם אז הוא לא הצליח. המִספרים האלה ממש שיגעו אותו, כי לא כתבו אותם בעט, והם לא יורדים במים או ברוק. מומיק ניסה הכל כשרחץ לסבא ידיים, אבל המספר נשאר, והוא התחיל לחשוב שאולי זה מספר שכתבו אותו לא מבחוץ אלא מבפנים, ואז הוא נהיה אפילו עוד יותר בטוח שאולי באמת יש מישהו בתוך סבא, ואולי גם בתוך האחרים, והם קוראים ככה לעזרה, ומומיק רשם במחברת את המספר של סבא ליד המספרים של אבא ובלה ואיטקה, ועשה איתם כל־מיני ניסויים חשבוניים, ואחר־כך, במזל, הם בדיוק למדו בכיתה את העניין של הגימַטרייה, ומומיק חזר הביתה וניסה לתרגם את המספרים לאותיות בכל־מיני צורות, וגם מזה לא יצא כלום, יצאו לו רק מלים משונות שהוא לא הבין, אבל הוא לא התייאש, מה פתאום, ופעם אחת, כבר היה אמצע הלילה, היה לו רעיון של איינשטיין כמעט, כי הוא נזכר שיש דברים שקוראים להם כספות, ובכספות אנשים עשירים מחביאים את הכסף ואת היהלומים שלהם, וכספת כזאת נפתחת רק אם מסובבים בה שבעה מנעולים לפי סדר מיוחד וסודי, ותסמכו על מומיק שהוא כבר בילה חצי לילה בחשבונות ובניסיונות, ולמחרת, תיכף כשחזר מבית־ספר ולקח את סבא מהספסל והגיש לו את הצהריים – הוא התיישב מולו, ובקול רציני התחיל לומר לו כל־מיני צירופים של המספרים שכתובים לו על היד. הוא אמר את זה בצורה שנשמעה קצת כמו הקריינים שמודיעים ברדיו מה המספר שזכה בפיס בשלושים־אלף לירות, והיתה לו הרגשה חזקה שבעוד רגע סבא שלו ייפָּתח לגמרי בָּאמצע ולכל האורך שלו כמו שעועית צהובה, יתבקע ככה לשניים, ואיזה סבא אפרוח, סבא קטן וצוחק וטוב־לב ואוהב ילדים, יקפוץ משם החוצה, וזה לא קרה, אבל פתאום הרגיש מומיק בלב צער ועצב משונה, והוא קם וניגש לסבא וחיבק אותו חזק, והרגיש כמה הוא חם, ממש כמו תנור, וסבא הפסיק אז לדבר אל עצמו ושתק אולי במשך חצי דקה, והפנים והידיים שלו נחו, והוא כאילו הקשיב לכל־מיני דברים שהיו בתוכו, אבל כידוע, היה לו אסור להתבטל מהדיבור שלו ליותר מדי זמן.

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.

דויד גרוסמן נולד בירושלים, ליצחק גרוסמן, יליד פולין, ולמיכאלה, ירושלמית. בבית למד לאהוב ספרות, כולל ספרות יידיש. כבר בגיל תשע היה כתב צעיר. אחיו הצעיר, ניר, הוא עיתונאי ספורט. לפני שהחל לכתוב, עבד כמגיש רדיו. לאחר שירותו הצבאי כנגד ביחידה 8200, המשיך גרוסמן בעבודתו ברדיו ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ותיאטרון.

סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, אחרי סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", קיבל את פרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". "חמורים" קיבל את פרס הארי הירשון ב-1980.

עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי חתול בשק, שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ". גרוסמן תרם את קולו לדיבוב דמויות שונות בסדרה פינוקיו במהלך 1981 אשר בה גם דיבבה רעיה אדמוני, חברתו להגשת סדרת התסכיתים "חתול בשק". גרוסמן עזב את תוכניתו ב"קול ישראל" בשנת 1988, כדי למחות נגד ההגבלות שהוטלו על כתבים, במיוחד בנושאי פלסטינים. באותה שנה קיבל את פרס הר ציון בעבור מאמציו לתרום לשלום ולהבנה בין ערבים ליהודים.

גרוסמן נשוי למיכל ולהם נולדו שני בנים ובת – בנם הצעיר אורי, חייל סדיר בחיל השריון, נפל במלחמת לבנון השנייה, יומיים לאחר שגרוסמן, יחד עם עמוס עוז וא. ב. יהושע, ערך מסיבת עיתונאים ודרש ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. על פעולתו בזמן המלחמה, כחלק מ"כוח בניה", קיבל בנו צל"ש אלוף.

חודשיים לאחר מות בנו, נאם את הנאום המרכזי בעצרת לציון 11 השנים לרצח רבין. נאום זה עורר הדים רבים וזכורים ממנו הביטויים "הנהגה חלולה" ו"אין מלך בישראל", בהתייחסו להנהגה המדינית והצבאית בישראל, ו"לתת לפירומן לעסוק בכיבוי אש" שהתייחס למינויו של אביגדור ליברמן לשר לעניינים אסטרטגיים. גרוסמן קרא לצדדים לחזור למשא ומתן והתייחס לשכול מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני.

מאז שנת 2004 מכהן גרוסמן כנשיא עמותת קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. בשנת 2010 נמנה עם מייסדי עמותת "אנו פליטים" המעניקה סיוע משפטי למסתננים מאפריקה המגיעים לישראל.

גרוסמן מיצב את עצמו כסופר במהלך שנות ה-80. הרומן הראשון שלו, "חיוך הגדי", בחן את החיים בגדה המערבית תחת שלטון ישראל. ספר זה הפך לסרט, בבימויו של שמעון דותן. בשנת 1984 זכה דויד גרוסמן בפרס ראש הממשלה ליצירה.

בסדרת הכתבות "הזמן הצהוב", שיצאה לאור גם כספר ב-1987 (זמן קצר לפני האינתיפאדה הראשונה), תיאר גרוסמן את רשמיו בגדה המערבית, שם ראה ש"פליטים הפכו את עצמם לכפילים של האנשים שהיו בעבר, במקום אחר, לאנשים שמחזיקים בידיהם רק יכולת אחת: היכולת לחכות." ספרו "עיין ערך אהבה", שראה אור בשנת 1986, עוסק בניצולי שואה, ומסופר מארבע זוויות שונות.

בשנת 2000 יצא לאור הספר "מישהו לרוץ איתו", שעוסק בחיים ברחובות ירושלים המודרנית. בשנת 2003 הוציא דויד גרוסמן לאור את "מוות כדרך חיים: ישראל 10 שנים לאחר אוסלו", שם אסף את כתבותיו משנים עברו. ניתן לראות שם את התקווה והאופטימיות ששררו בתחילת תקופה זו.

בשנת 2004 כתב את השיר "שירת הסטיקר", המורכב מסטיקרים פוליטיים. השיר בוצע על ידי להקת הדג נחש באלבומה "חומר מקומי", והפך ללהיט.

ספרו "אשה בורחת מבשורה" יצא בהוצאת הספריה החדשה באפריל 2008.

בתחילת 2011 התפרסם שיר של גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב", שאותו הקדיש לבנו אורי. את השיר הלחין וביצע יהודה פוליקר. השיר נכלל באלבומו של פוליקר "כל דבר מזכיר לי". באותה שנה התפרסם שיר נוסף שגרוסמן כתב את מילותיו, "אורחת זרים", שהלחין יוני רכטר וביצעו אלי גורנשטיין ונורית גלרון באלבומו של גורנשטיין "ונחיה".

 

 

פרסים:

 

שנת 1997: זכה בפרס גרינזיין האיטלקי (Grinzane Cavour Award), שרבים מהסופרים שזכו בו גרפו בהמשך גם פרס נובל (שבו זכו גם אהרון אפלפלד וא. ב. יהושע).
שנת 2007: זכה בפרס א.מ.ת, שהוגש על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט. בעקבות נפילת בנו במבצע האחרון של מלחמת לבנון השנייה, עליה פקד אולמרט, סירב גרוסמן ללחוץ את ידו.
שנת 2008: זכה במינכן בפרס האחים שול, המוענק לסופרים המפגינים "עצמאות אינטלקטואלית ואומץ מוסרי". הפרס הוענק לו על אסופת מאמרים שנקראה בגרמנית "הכוח לתקן" (Die Kraft zur Korrektur).
שנת 2009: זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות.
שנת 2010: זכה בפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.
שנת 2011: זכה בפרס מדיסיס על ספרו אשה בורחת מבשורה.
שנת 2012: זכה גרוסמן בפרס ברנר על ספרו נופל מחוץ לזמן.

 

 

גרוסמן כותב לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. כל ספרי הסיפורת שלו למבוגרים ולנוער, וכן שני ספרי התיעוד שלו והמחזה 'גן ריקי', הופיעו בספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, וערך אותם מנחם פרי. גרוסמן כתב את הספרים הבאים:

 

דו-קרב (1982): זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת 1982.
רץ (1983): קובץ סיפורים קצרים.
חיוך הגדי (1983): רומאן.
עיין ערך: 'אהבה' (1986): רומאן.
הזמן הצהוב (1987): תיעוד.
גן ריקי (1988): מחזה בשתי מערכות.
ספר הדקדוק הפנימי (1991): רומאן.
נוכחים נפקדים (1992): תיעוד.
יש ילדים זיגזג (1994): שבוע בחיי בנו של איש משטרה, קודם לחגיגת הבר מצווה שלו. בשבוע זה, שתחילתו בנסיעה ברכבת והמשכו בהרפתקאות רבות, במהלכן הוא לומד להכיר את משפחתו. רומן לנוער ולמבוגרים.
שתהיי לי הסכין (1998): רומאן.
מישהו לרוץ איתו (2000), סיפורו של אסף, נער ירושלמי, שמתוודע לתמר ולסיפור ההתחזות הסבוך שלה בעזרת כלבתה. זכה בפרס ספיר לשנת 2001, ונקרא על ידי בני-נוער ומבוגרים כאחד. עובד לסרט.
חמורים (2000): סיפור קצר, שפורסם לראשונה בקובץ "רץ".
בגוף אני מבינה (2002): צמד נובלות.
המוות כדרך חיים (2003): מבחר של 32 מאמרים שהתפרסמו בעשור שקדם לפרסום הספר.
מומיק (2005): נובלה, עריכה מחודשת של החלק הראשון של הרומן "עיין ערך: 'אהבה'". עובד להצגה שעלתה בשנת 2005 בתיאטרון גשר.
דבש אריות (2005): מסה על שמשון הגיבור.
אשה בורחת מבשורה (2008): רומאן.
נופל מחוץ לזמן (יוני 2011)‏[7]

 

איתמר מטייל על קירות (1986)

איתמר מכתב (1988)
איתמר פוגש ארנב (1988)
איתמר ציד החלומות (1990)
איתמר וכובע הקסמים השחור (1992)
אח חדש לגמרי (1986)
השפה המיוחדת של אורי (1989)
ספר השיאים של פוז (1994)
היה הייתם שני קופים (1996)
רותי תישן ותישן (2004)
ג'ירפה ולישון (1999)
אל תדאגי רותי (1999)
החברה הסודית של רחלי, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2010)
חיבוק, רישומים: מיכל רובנר, בהוצאת עם עובד (2011) – זוכה עיטור אנדרסן לשנת 2012.‏[8]
מי רוצה שק קמח?, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2011)
יונתן בלש ממש, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2012)

 

 

מקור – ויקיפדיה

X